אור ברסלב

באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ

סדר תזריע

סדר שמיני

פרק יב

א (ד"ה כי) ר"ל דכי תלד מיבעי' לי'. מאי תזריע שילדתו כעין שהזריעה והיינו שילדתו מחוי שנוצר תחלה בצורת אדם (דהמפלת כמין בהמה חיה ועוף אין האשה טמאה לידה) ואח"כ נימוח. ובנדה פליגי ת"ק ור"ש דת"ק ס"ל שליא בבית הבית טמא (והיינו טומאת אוהל המת) שאין שליא בלא וולד (השליא הוא הכיס שהוולד מונח בתוכו) אלא שנימוח (ר"ל ומיחויי שבשליא הוא מיחוי הורד) ור"ש ס"ל שאין הבית טמא מת דס"ל שנימוק הוורד עד שלא יצא ונעשה דם ונתערב דם הולד בדם הלידה ונתבטל ברוב (וה"ל כאלו אין שם וולד כלל ואין כאן טומאת מת) וא"כ בהא פליגי ת"ק ור"ש דלת"ק כבר נימוח קודם שעת לידה לא אמרינן אלא דנימוח בשל יתו בשעת לידה ולכך יש כאן טומאת מת תיכף כשיצאה מקצת השיליא אבל לר"ש כבר היה נימוח קודם לידה ובשעת לידה כבר נתבטל ברוב. והנה לת"ק כיון שהבית טמא מת מכ"ש דאמו טמאה לידה דולד מעליא הוא וא"צ רבוי כלל אבל לר"ש צריך רבוי כדאמר ר' יוחנן שם בגמרא ומודה ר"ש שאמו טמאה לידה מדכתיב כי תזריע. ובזה תדע שרש"י ז"ל פירש כאן אליבא דר"ש ולא אליבא דת"ק. מדברי הרא"ם ז"ל (ר"ה כימי) ר"ל שאין הפירוש כמספר הימים ימי טומאת הנדה דהא כתיב בפירוש וטמאה שבעת ימים רק הדמיון על איכות וחומר הטומאה ור"ל כטומאת שבעת ימי הנדה כן טומאת שבעת ימי הלידה דהיינו לענין טומאת משכב ומושב וכיוצא:

בא"ד ואפילו נפתח וכו'. דאי בנפתח הקבר עם יציאת דם תיפוק לי' דטמאה משום נדה ופשוט:

(ד"ה דותה) ר"ל דמ"ש תחלה כימי נדת פירושו כימי רחוק מלשון גע ונד. ולזה הוצרך לסמן אח"כ איזה הן ימי הרחוק ואמר רחוק דותה ר"ל רחוק זיבת דם הנדה ולפירוש הב' דותה ענינו תחלואי' ופירושו א"כ רחוק ימי תחלואי' וסימני וסתה. ולפ"ז לפירוש הראשון סימן הכתוב ימי הגדות ע"י הנזילה והזיבה ולפירוש הב' סמן ימי הגדות ע"י הכאב והמיחוש של הווסת כדרך הנשים. וכ' הרא"ם ז"ל וז"ל ושורש דוה לפירוש הראשון משמש שני ענינים בשורש א'. ענין הכאב וענין הזיבה ולהוראת הזיבה מוצאו מהארמי שתרגם כי יזוב ארי ידוב והו' והבית ממוצא א' המה ולפירוש הב' אינו משמש דק הוראת הכאב כהוראתו בכל המקרא על זה היה דוה לבנו. כל היום דוה ולבי דוי. וסרה טענת הרמב"ן ז"ל על פירוש הא' עכ"ל ז"ל:

ד ר"ל ששיעור הכתוב תתעכב בענין זה שיהיו הדמים שלה דמי מודר שאף שרואה בהם בלי הספק טהורה לבעלה. ופירוש בכל קודש לא תגע אבל בכל קודש לא תגע. מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה לא) משום דמקשינן ודש למקדש מה מקדש דבר שיש בו נטילת נשמה (כרת הנכנס למקדש בטומאה) אף קודש דבר שיש בו נטילת נשמה (אכילת קדשים בטומאת הגוף בכרת ותרומה במיתה בידי שמים) ובנגיעה ליכא נטילת נשמה והא דאפקה רחמנא בל' נגיעה לומר לך נגיעה כאכילה כלומר האסור לאכול אסור ליגע. כן הוא בש"ס:

(ד"ה בכל) וכ"כ גם הראב"ע ז"ל ע"ד הפשט זולת מה שכלל הרב ז"ל בזה גם המעשר נ"ל שאינו על דעת רז"ל שהרי זוהיא טבולת יום ארוך וקיי"ל טבול יום אוכל במעשר:

ז ר"ל מדכתיב והקריבו בל' יחידות ולא והקריב או והקריבם ומזה דרשו ז"ל שאין מעכבה מלאכול בקדשים אלא קרבן אחד ולא השנים דכיון דמייתי לה זו קרבן טהורה לקודש ולמקדש אבל איזהו הקרבן המעכבה הוא החטאת לפי שנאמר וכפר עליה הכהן וטהרה אלמא מי שבא לכפר בו תלוי' הטהרה והבא לכפרה אינו אלא החטאת כמ"ש בו בכל מקום אצל החטאת שבא על חטא וכפר עליו הכהן ונסרח לו:

(ד"ה וטהרה) ר"ל דמכאן יליף בש"ס יבמות דאין מחוסר כפורים אוכל בקדשים ועדיין טומאתו עליו לקודש ומקדש דמדכתיב כאן וטהרה מכלל דעד השתא טמאה היא ואי לתרומה כיון שהעריב שמשו של ארבעים לזכר ושמונים לנקבה (ר"ר שנכנס ליל מ"א לזכר וליל פ"א לנקבה) מותרת בתרומה וע"כ דמ"ש כאן וכפר וגו' וטהרה אינו אלא לקדשים ומ"ש לעיל עד מלאת ימי טהרה דהיינו עד כניסת ליל מ"א לזכר וליל פ"א לנקבה הוא לתרומה ומבואר:

ח באמת כמו שהחטאת קודמת לעולה בהקרבה כן קודמת בקריאת שם שצריך שיקרא שם לחטאת תחלה בשעת הקדשה ואח"כ יקרא שם לעולה אבל פירוש למקראה שנקראת תמיד בענין תחלה ר"ל שהקדימה הכתוב בכל מקום. והא דצריך שיקרא שם לחטאת תחלה מפורש בפ' כל התדיר מדברי הרא"ם ז"ל:

פרק יג

ב אשאת ובהרת קאי דספחת אין פירושו אלא חבור דהיינו תולדה. תולדה לשאת ותולדה לבהרת כמו ששנינו במס' נגעים מראות נגעים שנים שהן ארבע בהרת עזה כשלג שני' לה כסיד ההיכר. שאת כצמר לבן. שני' לה כקרום ביצה מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה זהובא) שנינו בברייתא דת"כ מנין לרבות כל ישראל לראיית הנגעים ת"ל או אל א' מבניו הכהנים ולא היל"ל אלא או אל בניו הכהנים מאי א' לרבות כל ישראל אם סופנו לרבות כל ישראל מה ת"ל הכהנים ללמד שאין טומאה וטהרה אלא מפי כהן הא כיצד חכם שבישראל רואה את הנגעים ואומר לכהן אפי' שוטה אמור טמא או טהור והוא אומר טמא או טהור ע"כ והא דתניא בפ"ק דמס' שבועות כל כהן שאינו בקי בהם ובשמותיהם אינו רואה את הנגעים היינו ראיה דוקא שהוא להבחין אם טמא ואם טהור אבל בת"כ אומר תנינן שהחכם הישראל רואה אם הנגע טמא או טהור. והכהן שוטה סומך על בקיאותו של החכם ישראל ומוציא מפיו טמא או טהור וכן שנינו במס' נגעים הכל כשרין לראות את הנגעים אלא שהטומאה והטהרה בידי כהן אומרין לו אמור כו' ופשוט

ג אינו ר"ל מתחלה קודם שנהפך ללבן די שחור ואח"כ הפך לבן דזה פשיטא ואם לא היה מתחלתו שחור א"כ אין כאן הפוך והרי הכתוב אומר הפך לבן. וע"כ שהיה מתחלתו שחור אבל עיקר כוונת רש"י ז"ל שאין תיבת בנגע דבקה עם בשער ופירושו א"כ ושער שבנגע הפך לבן ולפ"ז אינו נרמז בכתוב זמן הפיכתו ללובן אם קודם הוויית דנגע או אחריו אבל באמת מלח בנגע דבקה עם דפך לבן ופירושו לפ"ז ושער הפך לבן בנגע כלומר מתחלה קודם התהוות הנגע היה שחור ואחרי התהות הנגע הפך לבן דוק בל' רש"י ז"ל ותראה שזהו כוונתו וכמו ששנינו אם בהרת קדמה לשער לבן טמא ואם שער לבן קודם לבהרת טהור. מדברי הרא"ם ז"ל:

בא"ד ומיעוט שער שנים ר"ל כי שם שער הוא שם המין ומורה שערות רבות כמו שערך כעדר העזים וכמוהו הרבה ומיעוט רבים שנים. אבל אם היו שם שערות רבות ולא הפך לבן אלא שער א' ומכ"ש אם אין כאן רק שער א' בלבד אין זה סימן טומאה והוא טהור אבל קשה מנ"ל לרז"ל ששם שער מורה על רבוי שערות דוקא עד שלמדו מזה שעכ"פ צ"ל שני שערות לבנות ולמה לא נאמר ששם שער הוא שם המין ומורה על רבים ועל יחיד במשפט כל שמות המין ויהי כי שור וחמור מורה על רבים. אבל ונפל שמה שור או חמור מורה על יחיד עכ"ל הרא"ם ז"ל. ולענין קושייתו נ"ל דלא יכחייעו חז"ל היות שם שער שם המין. ואולם עם היות שם המין מורה גם על פרט מאישי המין זהו כשאין האחדות תנאי במאמר ר"ל כשאין משיג הרבוי משונה ממשיג האחדות כמו ונפל שמה שור או חמור שאין האחדות תנאי התשלומין דלמה יתחייב לשלם בנפילת שור א' יותר מבנפילת שורים רבים. וכן בהפך אין הרבוי תנאי התשלומין שמדוע לא יהיה עליו חובת תשלומין גם בנפילת שור א'. לכן תפס שם לשון הכולל יחיד ורבים שור או חמור אבל אם האחדות תנאי המשיג מדרך הלשון לצרף לשם המין שם המספר אחד בי זולת זה לא יהיה האחדות תנאי כמו לא יקום עד א' באיש לכל עון וגו' כי שם האחדות תנאי. והנה בדין שלפנינו הסברא מחייבת שסימן הטומאה יתראה יותר ע"י רבוי השערות הלבנות מהתראותו ע"י שער לבן א' ובפרט אם יש במקום הנגע שערות רבות א"כ אם כוונת הכתוב שבשער א' לבדו די היל"ל בפירוש שער א' וע"כ שבכאן ההפך שהרבוי במקום הזה תנאי ומיעוט רבים שנים:

(ד"ה עמוק) ד"ל שאין ד"ל שבשרו שוקע במקום הנגע כדתניא בת"כ הובא ברא"ם ומראה הנגע עמוק מראהו עמוק ואין ממשו עמוק:

(ד"ה וטמא) כי בנין פעל הכבד הוראתו ג"כ על התייחדות התואר לאחד ע"י הדבור כמ"ש המדקדקים ז"ל ואין הכוונה בל' זה שיטמאנו הכהן בידים בשום טומאה מהטומאות. ופשוט:

ד הנה יקשה לרש"י איך יתכן שתהיה מראה הבהרת הלבנה כשלג בלתי עמוקה מן העור הרי מראה חמה עמוקה תמיד מן הצל:

ה טרם אבאר דברי רש"י ז"ל בדבור זה ובב' דבורים שאחריו אקדים תחלה הנראה מדבריו דרך כלל בהתוך הכתובים האלו המדברים במשפטי הנגע וזה החלי. הנה שער לבן בבהרת סימן טומאה והוא מצורע מוחלט וא"צ הסגר עוד אבל אם אין שער לבן בבהרת צריך הנגע הסגר ז' ימים. וככלות ימי ההסגר צריך לטהרת הנגעים ב', סימנים. א' העדר הפשיון דהיינו שהיה מתחלתו כגריס ולסוף ז' ימים היה ג"כ לא יותר מכגריס. ב' כהות המראה שהיה בתחלתו ד"מ עז כשלג ולבסוף כקרום ביצה וב' סימנים הללו מטהרין מיד לסוף הסגר הראשון ובהעדר א' מסימנים אלו איננו טהור. ואולם אם נעדר סימן הכהיות שעמד הנגע בעיניו ולא עוד אלא אפי' עז המראה ביותר (מפני שאין לנו הכרח הזה לומר שגם בזה דעת רש"י ז"ל נגד דעת חז"ל שלדעתם אין עזות המראה גרועה מהעדר הכהות) איננו טמא מוחלט לסוף הסגר ראשון רק צריך עוד הסגר שני. אבל בהעדר סימן השני דהיינו שפשה הנגע אפי' כהה ממראיתו הוא טמא מוחלט וא"צ להסגר עוד (זולתי אם כהה הנגע למטה מארבע מראות הנגעים דאז אפי' פשה הנגע הוא טהור מוחלט בסוף הסגר הראשון כמו שהוא לדעת חז"ל דכיון שאין להנגע מראות נגעים כלל אין זה נגע אלא בוהק וטהור) כ"ז בהסגר ראשון אבל בסוף הסגר ב' צריך ב' סימני טהרה הנ"ל דוקא דהיינו הכדיות והעדר הפשיון ואז הוא טהור מוחלט. אבל אם נעדר א' מן הסימנים הללו אף שלא פשה רק שעמד בעיניו בלבד הוה טמא מוחלט וא"צ להסגר עוד אבל לרז"ל בזה כפי הנראה מן המשניות והברייתות שבת"כ. והש"ס דמס' מ"ק ומס' מגלה שטה אחרת בזה. והוא שהם ז"ל מודים שאם פשה הנגע הוא טמא מוחלט מיד בסוף הסגר ראשון (זולתי אם כדה הנגע למטה מארבע מראות וכנ"ל) אבל סוברים שאין הכדיות והעזות מעלה ומוריד לטומאת וטהרת הנגע כלל ועיקר סימן טהרה הוא העדר הפשיון אבל מ"מ איננו טהור מוחלט ע"י סימן זה בסוף הסגר ראשון (רק מועיל עכ"פ שלא לטמאותו במוחלט) וצריך שוב הסגר שני אבל בסוף הסגר שני הוא טהור מוחלט ע"י סימן זה ואפי' עמד הנגע בעיניו ולא כהה ולא עוד אלא אפי' אם הנגע עז במראה מתחלתו (שהיה תחלתו כקרום ביצה ואח"כ נתהוה עז כשלג) הרי דיש חלוק בין פירש"י ז"ל שלפנינו לקבלת רז"ל בב' דברים. א' דלרש"י ז"ר אם כהה הנגע וגם לא פשה הוא טהור מוחלט מיד בסוף הסגר ראשון ולרז"ל אין הכהות מעלה ומוריד כלל וצריך הסגר שני. ב' דלרש"י ז"ל בסוף הסגר ב' צריך לב' סימני טהרה הכהיות והעדר הפשיון אבל אם עמד בעיניו אף שלא פשה הוא טמא מוחלט נמצא דלרש"י עיקר צורך הסגר ב' כדי לברר הטומאה, שאם יעמוד בעיניו לסוף הסגר ב' יטמא במוחלט אבל לרז"ל עיקר צורך הסגר ב' כדי לטהרו במוחלט שאם לא יגדל מכמותו לסוף הסגר ב' יטהר במוחלט. והנה דתכת הכתובים לפירש"י ז"ר הוא נקל מאוד. אבל לרז"ל יקשה מאוד התוך המקראות א' מ"ש בפסוק ה' והנה הנגע עמד בעיניו ולא פשה הרי אפי' כהה הנגע צריך הסגר ב' לברר טהרתו כנ"ל מ"ש אח"כ לענין סוף הסגר ב' והנה כהה הנגע ולא פשה וגו' וטהרו וגו' הלא אפי' עמד הנגע בעיניו ואפי' העז כיון שלא פשה טהור הוא וביישוב קושיא הראשונה צ"ל או שפירוש מלת בעיניו דהיינו שלא פשה ובעיניו כמו בשיעורו. ומ"ש אח"כ שוב שנית ולא פשה הוא ביאור למלת בעיניו הקודמת ולפ"ז מלת בעיניו כמו בעניניו כמו שרצה הרא"ם ז"ל לומר. או י"ל כמ"ש הרב בעל צל"ד ז"ל דפירוש בעיניו במראיתו שרא כהה למטה מארבע מראות. ולכן אמר בעיניו בר' רבים ולא אמר בעינו ל' יחיד. והשיעור לפ"ז והנה הנגע עמד בעיניו ר"ל שבאמת עמד במראיתו אבל מ"מ לא פשה לכן איננו טמא מוחלט אף שעמד בעיניו (אבל אם כהה למטה מארבע מראות אף אם פשה הוא טהור מוחלט וכנ"ל) וביישוב קושיא דב' ע"ל או כמ"ש הרמב"ם ז"ל מהו זה שכתוב בתורה והנה כהה הנגע ולא פשה שאם כהה מד' מראות טהור ונראה שהוא מפרש שו' ולא כהה הוא ו' המחלקת והשיעור והנה כהה הנגע למטה מד' מראות (דבזה אפי' פשה טהור וכנ"ל) או אפי' לא כהה רק שעמד בעיניו ואפי' העז וכנ"ל אבל מ"מ לא פשה הרי הוא טהור אבל הרא"ם ז"ל כ' שלפי הנראה מברייתא דת"כ הך קרא רבותא קמ"ל. וה"ק אף שכהה הנגע מ"מ הרי הוא כאלו עמד בעיניו דדוקא אם לא פשה טהור אבל אם פשה טמא ואין תועלת בכהות הנגע (כיון שלא כהה למטה מד' מראות) והנה הרבה תמהו הראשונים הרמב"ן והר"ש ז"ל על פירש"י ז"ל שלפנינו איך פירש המקראות האלו נגד דין התלמוד ומי אשר פקח ד' את עיניו ליישב פירש"י ז"ל זכות הוא לו. ודע עוד שמלבד ב' סימני טומאה הנ"ל הוא סימן הפשיון וסימן שער לבן מבואר עוד בסמוך בכתובים שלפנינו סימן טומאה שלישי והוא מחית בשר חי ור"ל שנהפך מקצת הלובן שבתוך הנגע למראה בשר (כמו שלועזין רויא פלייש או ווילד פלייט) ופשוט שב' סימנים אלו והיינו סימן שער לבן ובשר חי מטמאין בין בתחלת הנגע ובין בסופו דהיינו בסוף הסגר ראשון או שני. ואף שכהה הנגע ולא פשה ולא עוד אלא אפי' אם נולד בו א' מסימנים אלו לאחר הפטור שפטרוהו לסוף הסגר שני אם נולדו בו אח"כ מחי' או שער לבן הוא טמא מוחלט אבל סימן הפשיון לא שייך בתחלה כלל רק בסוף הסגר ראשון או שני ואפי' לאחר הפטור כמו ששנינו כ"ז במשניות דמס' נגעים. ודי ביאור בזה:

ח ר"ל וזהו ההבדל שבין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אבל במשנה דמגלה לא נזכר אלא אין בין טהור מתוך הסגר לטהור מתוך החלט אלא תגלחת וצפרים בלבד ולא נזכר קרבן כבר תירץ שם רש"י ז"ל דלא מיירי התם אלא ביום טהרתו ורפואתו (לענין לחזור אל תוך המחנה והפסק טומאתו שלא לטמא עוד אדם וכלים ואוכלין ומשקין) אבל הקרבנות הן בשמיני לטהרתו (לענין אכילת קדשים וליכנס למקדש). אבל קשה למה פירש ההפרש שבינם ביום טהרתן בלבד יותר היה רו לבאר ג"כ ההפרש שבינם בימי טומאתן כמ"ש ג"כ במשנה דמגלה אין בין מוסגר למוחלט אלא פריעה ופרימה עכ"ל הרא"ם ז"ל. ואפשר לומר דרש"י ז"ל נקט ההבדל שבינם בכולל אליבא דכל הדיעות וכאן מיירי בצרוע סתם בין איש ובין אשה. וההבדל הכולל שבינם אינו ארא בימי טהרתן דהיינו לענין תגלחת וצפרים וקרבן משא"כ פריעה אינו הבדל כולל בין המצורעים למ"ד פריעה ופרימה אינו נוהג באשה כנ"ל:

(ד"ה צרעת) ר"ל לפי שמרת צרעת לשון נקבה כמ"ש רש"י ז"ל אח"כ וכן מספחת ל' נקבה בראיית מ"ש אצלה והנה פשתה המספחת וגו' א"כ אם מלת הוא שב על המספחת ראוי לו לומר צרעת היא ביוד. לזה כ' רש"י ז"ר שמלת הוא איננו כנוי הגוף למספחת רק מרת הקשור ולכן בא במלאפום אבל כנוי הגוף חסר בכאן ובתשלומו כאלו כתוב צרעת הוא היא. וכידוע שמרדכי לה"ק להשמיט מלת הגוף ולכן כ' רש"י ז"ל צרעת הוא המספחת הזאת ור"ל שחסר כנוי הגוף הרומז על המספחת ולא בא רק מלת הקשור. אבל לעיל פסוק י' שכ' מספחת הוא ג"כ במלאפום לא הוצרך רש"י ז"ל לתקן מלת הוא לפי שמלת הוא שב על הנגע שהזכיר מקודם. ושם נגע ר' זכר א"כ י"ל שם בהפך שמלת הוא הוא כנוי הגוף ומלת הקשור חסר כנ"ל בביאור זה:

בא"ד ר"ל צרעת ל' נקבה בראיית מ"ש אח"כ נגע צרעת כי תהיה באדם אבל נגע ל' זכר בראיית מ"ש והנה הנגע עמד בעיניו והוא פשוט:

י ר"ל ופירוש ומחית בשר חי בשאת או מחית בשר חי שהרי טמא הכתוב בשער לבן לבדו בפ' הא'. וע"כ שו' ומחית הוא ו' המחלקת:

בא"ד ואף בכל המראות וכו'. בברייתא דת"כ יליף לה מרבוייא דכתיב נגע צרעת כי תהיה באדם וגו' והיר"ל נגע לחוד או צרעת לחוד מאי נגע צרעת לרבות כל נגע שמטמא במחיה דהיינו כל המראות דאיקרו נגע:

יא שלא תאמר כו'. ר"ל דבמ"ש הכתוב צרעת נושנת הוא בעור בשרו נראה שבזה נתן טעם לטומאת המחיה וביאר רש"י ז"ל אופן הטעם שהוא על דרך זה לפי שיעלה על הדעת לומר שהמחיה הוא סימן רפואה. לזה אמר הכתוב שאינו כן שהמחיה סימן היותה צרעת נושנת. והרא"ם ז"ל הקשה דלפ"ז מנין ידענו שהמחיה לבדו סימן טומאה בלי שער לבן דאימור בעי בהדי' גם סימן שער לבן ואף שבשער לבן לבדו טמא מ"מ הוה אמינא דאדרבה אם יש מחיה עם השער לבן אינו טמא שהמחיה הוא סימן רפואה לכך קמ"ל קרא דהכא דאינו כן זהו כוונת קושייתו ז"ל. אבל יפה תירץ על זה בצר"ד דהא דמחיה לחוד סימן טומאה ילפינן מדכתיב אח"כ בפסוק י"ד וביום הראות בו בשר חי יטמא ושם בפרח הנגע בכולו הוא טהור בזולת המחיה וא"כ עיקר הטומאה היא המחיה לבדו ולאו מכח הכרח הנ"ל ילפינן שהמחיה לכדו סימן טומאה דאל"כ הא שער רבן לחודי' סגי כמו שחשב הרא"ם ז"ל אלו דבריו ז"ל:

יב ר"ל דאין כנוי מראשו שב אל הנגע מראשו שר נגע ועד רגליו דאין זה ענין כלל לתת לנגע ראש ורגל רק מראשו הוא על הצרוע:

(ד"ה לכל) וטעמו מבואר שהרי הטהרה תלויה בכהן ובסימני הטהרה ותרתי בעינן וכהן זה הסומא לאו בר מעקר הוא להך נגע שהרי אינו רואה סימני הטהרה:

יד ואפי' למ"ש לעיל בשם הרב בעל בר"ד דמכאן ילפינן שהמחיה הוא סימן הטומאה לעצמו, מ"מ קשה רואי להך לחודא אתי לא ליכתוב לעיר שער לבן ולא ליבעי דאי קרא וע"ב דלהך דרשא נמי אתי. ופשוט בא"ד באחר מנ"ד ראשי איברים ר"ל דבהנך כ"ד ראשי איברים אין שיעור הנגע שהוא כגריס נראה בהם כא' מפני שאיברים הללו שופעין אילך ואילך ותניא בברייתא דת"כ וראהו הכהן וטמא אותו וראהו כולו כא' (ור"ל דהיל"ל וראה הכהן מאי וראהו וע"כ שרואהו כולו כא') מכאן אמרו כ"ד ראשי איברים וכו':

טו ר"ל מפני ששם צרעת ל' נקבה כמ"ש רש"י ז"ל לעיל וכאן בא אחרי מלת הוא במלאפום ל' זכר מפני ששב נוי הוא על הבשר. ולפי שאמר מקודם הבשר החי טמא הוא. וא"כ בשר ל' זכר. לכן אמר כאן צרעת הוא ור"ל צרעת הוא הבשר הזה. אבל ממ"ש מקודם וטמאו בחולם אין ראיה ששם בשר בל' זכר כי שם הכנוי שב אל הנגע שזכר מקודם לזו כי מתחלה אמר וביום הראות בו בשר חי יטמא ומלת חי ע"כ שב על הנגע שהזכיר מקודם וטהר את הנגע. א"כ מלת וטמאו שאח"כ הוא שב ג"כ על הנגע אבר טמא הוא צרעת היא דהכא ע"כ שב על הבשר שהזכיר בסמוך מקודם הבשר החי טמא הוא צרעת הוא. וכ"ז מבואר מאור ופשוט:

יח ר"ל שלקה בעץ ואבן וכדומה שאין החמום מחמת האור או תולדות האור רק מחמת קושי ההכאה מדברי הרא"ם ז"ל ופשוט:

(ד"ה ונרפא) ר"ל שאין פעל ונרפא שב אל הבשר שאלו נרפא הבשר לא היה במקום השחין נגע אחר. אבל השחין העלה ארוכה והבשר עודנו בחליו שהשחין הזה העלה נגע אחר במקומו:

כב גם כאן ר"ל לפי שכתוב כאן בסמוך מקודם ואם פשה תפשה וגו' בל' נקבה וע"כ שמיסב על הבהרת שבפסוק י"ט. ולכן ג"כ באו כל הפסוקים שאחריו בר' נקבה א"כ צ"ד מ"ש כאן וטמא הכהן אותו וכמ"ש בפסוק כ' וטמאו הכהן בחולם הכל ר' זכר הכוונה ער האדם המנוגע אבל מ"ש כאן בסוף פסוק שלפנינו נגע הוא בל' זכר שע"כ אינו שב על האדם המנוגע שאינו נופל על הל' לומר שהאדם הוא נגע וע"כ ששב על הבהרת וא"כ איך יתכן על הבהרת שהיא בל' נקבה כנוי הוא במלאפום שהוא ל' זכר לזה פירש"י ז"ל גם כאן כמו שפירש לעיל אצל המספחת בפסוק ח' שמלת הוא איננו לכנוי רק לקשור הנושא בנשוא והכנוי הרומז על הנשוא נשמט וזהו כוונת רש"י ז"ל במ"ש כאן נגע הוא השאת הזאת או בהרת ור"ל שהנשוא נשמט וכבר הארכתי בזה לעיל די ביאור בפסוק ח' קחנו משם. וכאן קצרתי נשען על המבואר שם באר היטב:

כד ר"ל ופירוש מחית המכוה כענין ונרפא האמור אצל השחין שנתרפאה המכוה אבל לא הבשר ופשוט:

בא"ד וסימני כו'. והוא כדתניא בפ"ק דחולין שחין ומכוה מטמאין בשבוע א' (ר"ל שהנגע הנולד בסבת השחין או המכוה שהיה מתחלה במנוגע מטמאין בשבוע א') ובב' סימנין שער לבן ופשיון ע"כ (ופירש"י ז"ל שם מטמאין בשבוע א' שאין בהם הסגר שני כמו בשאת וספחת שבשאת וספחת אם לא פשה בשבוע ראשון מסגירו הסגר ב'. ובשחין ומכוה פוטרו תיכף ומטמאין בב' סימנין שער לבן ופשיון אבל שאת וספחת מטמאין בג' סימנין שער לבן ומחית בשר חי. ופשיון. עכ"ל רש"י ז"ל) וא"כ למה חלקן הכתוב דהיל"ל ובשר כי יהיה בו בעורו שחין או מכוה לומר שאין מצטרפין זע"ז ומבואר מאוד:

לא כאן למדנו רש"י ז"ל שיעור המאמר בפסוק ר"ז שאיננו מחובר עם פסוק ל"ו הקודם הסמוך לו שא"כ מה צורך לשער שחור אחר הפטור. ועוד למה הוא נזקק לטהרת הכהן הרי כבר טהרו אחר ההסגר. וע"כ שהוא שב לענין פסוק ל"א והתוך הכתובים רפ"ז כך הוא דכאן בפסוק ל"א אמר וכי יראה וגו' ושער שחור אין בו והסגיר וגו' ומפרש בפסוקים שאחריו עד פסוק ר"ז כל משפטי ההסגר. ואח"כ בפסוק ר"ז הוא שב לפסוק ל"א ור"ל לצורך ההסגר הראשון האמור בפסוק ל"א אינו אלא אם לא צמח בו שער שחור אבל אם צמח בו שער שחור א"צ להסגר וטהור הוא:

לה וצ"ע בזה. דלמה לי רבוייא להכי הא בהדיא כתיב אצל נתק בפסוק ל"ב שמטמא בסוף שבוע ראשון בפשיון מדכתיב והנה לא פשה הנתק ולא היה בו שער צהוב וגו' והסגיר דמשמע הא פשה טמא מוחלט. ואין לומר דא מהתם הוה אמינא דו' ולא היה וגו' הוא ו' מחלקת ותרתי בעינן פשיון וצהיבת שער מ"מ קשה דלידוק מסוף שבוע ב' שבפסוק ל"ד דלא כתיב שם אלא והנה לא פשה ומשמע הא פשה טמא מוחלט מדברי הרא"ם ז"ל:

לז (ד"ה טהור) ר"ל דלא הל"ל אלא טהור הוא לחוד או וטהרו הכהן לחוד אבל במ"ש טהור הוא וטהרו הכהן למדנו שרק בשביל היותו טהור יכול הכהן לטהרו ולא זולת. ומבואר:

לט ר"ל שמכאן למדנו שמראות נגעים יש להם שיעור באיכות הלובן וכשהוא כהה למטה מהשיעור הוא טהור. וקבלו חז"ל בשיעור הלובן בהרת עזה כשלג שני' לה כסיד ההיכר שאח כצמר לבן שני' לה כקרום ביצה. ומזה למדנו שהכתוב כאן מדבר שהיא למטה מכקרום ביצה:

מ ר"ל דאין לומר שבא הכתוב כאן ללמד שאין הקרחה בכלל נגע דא"כ לישתוק קרא מיני' ומהיכי תיתי לן שיהיה בכלל נגע וע"כ שהכוונה שהנגע שבקרחת או בגבחת הוא טהור. אבל א"א לפרשו כפשוטו היותו טהור ממש שזהו הפך הכתוב אח"כ וכי יהיה בקרחתו או בגבחתו נגע וגו' צרוע הוא וגו'. לכן קבלו רז"ל בפירושו שהכוונה שהנגע שבקרחת או בגבחת אף שהוא במקום שער מ"מ (כיון שנמרטו השערות ממקום הקרחה) הוא טהור מטומאת נתקין ואינו מטמא אלא בתורת נגעי עור בשר והיינו שהנתקין מטמאין אף למטה מד' מראות וכן מטמאין בשער צהוב אבל נגעי הקרחת אין מטמאין אלא בתוך ד' מראות ובסימן שער לבן כנגעי עור בשר ומבואר:

מג ר"ל דמאמר בראשו נגעו יתירא הוא. אבל בראשו בא לרבות שאר הנתקין (שאינן במקום קרחה) לפריעה ופרימה ושארי הדינין וה"א דוקא נתקין לפי ששניהם בראש מנין לרבות נגעי עור בשר לכל דינים האלו ת"ל טמא יטמאנו ב"פ לרבות את כולן. מדברי הרא"ם ז"ל:

מט כבר ידוע בלה"ק שהכפרת העין והלמד מורה על החוזק וההפלגה כי שרשו ירק אדום ונכפלה בו הע' והל' ופשוט:

נא ע"פ פשוטו פירוש ממאיר מכאיב כמ"ש הראב"ע ז"ל אבל לדרשת רז"ל פירוש ממאיר מל' ארור. ופשוט:

נב ופירוש בצמר או בפשתים כמו והנותר בבשר או בלחם שפירושו מהבשר או מהלחם וכן כאן פירושו מהצמר או מהפשתים שטעמו של הצמר והפשתים אבל להדרש פירוש בצמר או בפשתים במקום הצמר והפשתים שלא ישרוף הבגד אלא במקום הצמר והפשתים ולא במקום שיש בו מין אחר דהיינו אימרא שבקצות אריגת הבגד שדרכה להיות ממין אחר. ופשוט. מדברי הרא"ם ז"ל:

נד ר"ל דר' זה משמע רבוי ומיעוט דאלו צריך לכבס את כל הבגד היל"ל וכבסו את הבגד (כמש"ל ושרף את הבגד) וכן אלו א"צ לכבס אלא מקום הנגע לא היל"ל אלא וכבסו את הנגע כמ"ש אח"כ פסוק נ"ה אחרי הכבס את הנגע. ומזה למדו ז"ל היותו מיעוט ורבוי כא'. ומאי מיעט. מיעט לכר הבגד ומאי רבה רבה למקום הבגד שסביבות הנגע:

נה ר"ל שמלת הכבס הוא מקור מהנפעל כמו מלת העשות. אבל באמת אין שניהם מבנין א' שמלת הכבס הוא מקור מבנין הכבד הנוסף ר"ל מההפעל שהוא תולדת בנין הכבד הנוסף. אבל מלת העשות הוא מקור מתולדת הקל ר"ל המקור מהנפעל אבל לפי שמלת הכבס הוא זר בתמונתו ואינו דומה להמקור מההפעל בתמונתו לכן הוצרך רש"י ז"ל. לבאר היותו דבכל זאת מהמקור מבניני התולדות. וזהו כוונת רש"י ז"ל במ"ש הכבס כמו העשות ור"ל שהוא מקור מבניני דתולדות כמו העשות ומבואר מאוד:

(ד"ה והנגע) ע"כ לדברי הברייתא דת"כ שהובאה בפירש"י ז"ל. אין פירוש לא הפך הנגע את עינו לא כהה הנגע ממראיתו דא"כ לא יתכן מ"ש הברייתא הפך ולא פשה איני יודע מה יעשה לו ת"ל והסגיר את הנגע מכל מקום ע"כ. הרי כתוב הדר הוא בפירוש אח"כ ואם ראה הכהן והנה כהה הנגע וגו' וקרע וגו' וע"כ צ"ל כמ"ש הרא"ם ז"ל שפירוש והנה לא הפך הנגע את עינו שלא הפך ממראה המראה כגון ממראה ירקרק לאדמדם או להפך וזה אין בכלל כדה הנגע שדינו בקריעה. והילכך פליגי בזה רבי יהודא ורבנן בברייתא דס"ל לר' יודא שהוא בהסגר ורבנן ס"ל שהוא בשריפה דזה ה"ל לא הפך ממש (שהוא בשריפה וטמא מוחלט כמ"ש כאן בפסוק שלפנינו) כיון ששניהם מראות טמאים ומ"ש כאן לא הפך פירושו לא הפך למראה טהור כגון מראה לבן שהוא טהור בבגד וא"כ קשה דלמה שפירש"י ז"ל לעיל לא הפך לא כהה איך הביא כאן הברייתא דזו והרא"ם ז"ל הקשה ג"כ לעיל על פירש"י ז"ל במה שפירש לעיל לא הפך לא כהה שהרי מברייתא זו משמע שפירושו לא הפך ממראה למראה אבל יותר היה לו להקשות שלפי פירושו לא היה לו להביא ברייתא זו כלל. ואולי שזה בכלל קושית הרא"ם ז"ל:

(ד"ה בקרחתו) לפי תרגומו בישחיקותי' או בחדתוחי' פירוש בקרחתו שנקרא מן המוכין שעליו בעודו חדש לפי שהוא עכשיו ישן ובגבחתו משמע שהוא חרש שהמוכין גבוהין עליו זהו מה שפירשו קצת מפרשים בטעם פירושו של אונקלוס המתרגם ז"ל אבל רש"י ז"ל פירש בטעם התרגום שמפני שהקרחה הוא באחורי הראש קרא השחקים שהם באחרית הזמן בשם קרחת ומפני שהגבחת הוא במוקדם הראש כדכתיב ואם מפאת פניו ימרט ראשו גבח הוא קרא החדשים שהם במוקדם הזמן בשם גבחת. מדברי הרא"ם ז"ל:

נח ור"ל ע"פ כהן כמ"ש בפסוק נ"ד וצוה הכהן וכבסו וגו':

(ד"ה וכובס) פשוט הוא בטעמו כי הכבוסין הראשונים שהם להסיר כתמי הנגע ראוי להיות תרגומו לבון וחוור אבל אצל כבוס הנזכר לפנינו שכבר סר הכתם אינו נופל לבון רק טבילה. ומבואר:

תוכן העניינים

באר יצחק על פירשי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה