באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ
סדר מסעי · פרק לה
ב וזהו אמרם ז"ל אין עושין מגרש שדה ושדה מגרש:
והכרח זה יבואר להלן בציוני על פסוק ד' בסמוך:
ד ומכאן ההכרח למ"ש רש"י ז"ל לעיל פסוק ב' שאין עושין מגרש שדה ושדה מגרש דאל"כ לא הי' לו להזכיר בכתוב זה מדידת האלף רק מדידת האלפים והרי הסיכולין לעשות באלפים ההם כרצון נפשם. וע"כ שאין עושין מגרש שדה ושדה מגרש. לכך זכר כאן בפסוק שלפנינו מדידת האלף ולהלן מדידת אלפים לומר לך שמודדין כל אלף אמה לבד למען דעת עד כמה תחום המגרש ולהלן ממנו תחום שדות וכרמים ומבואר:
יא ר"ל דאף שפעל קרה בכל מקום הוראתו שלא בדעת ובלי כוונת מכוון מ"מ מצאנו שיפול ג"כ על ההזמנה בכוון כמו כי הקרה ד' אלקיך לפני
יב ומם מגואל הוא מם הסבה כמו מפני ואיננו במקום מן:
יג ר"ל שלא הי' לו לכתוב אלא והערים אשר תתנו שש ערים תהיינה למה כתב לך ערי מקלט הרי בכתוב שאחריו. שהגביל מקום שש ערים אלה את שלש וגו' סיים ערי מקלט תהיינה לכך דרשו ז"ל שסמך מספר שש לערי מקלט לומר שיהיו ששתן קולטות כאחת כמו ששנינו במשנה דמכות:
טז ר"ל שאעפ"י שבמקראות שלפניו מדבר מהורג משגגה מתחיל לדבר כאן מהורג בזדון. וראי' לזה מה שאמר אח"כ פסוק כ"ג או בכל אבן אשר ימות בה בלא ראות וגו' ועל זה אמר בפסוקים שאחריו והצילו העדה וגו' והרי בפסוק י"ז אמר ואם באבן וגו' מות יומת וגו' הא למדת שהפסוקים שלפניו. מפסוק שלפנינו עד פסוק כ"ב מדברים בהורג במזיד אלא שיקשה לאיזה צורך פרט בפסוקים אלו כלי ההפשה. כלי ברזל. כלי עץ. אבן יד. לא הי' לו לומר אלא ואם בזדון ודעת הכהו מות יומת הרוצח. לזה תירצו שבא ללמד איזה כלי צריכה שיעור כדי להמית. ואיזה אין צריכה שיעור:
יז ר"ל באבן מחזיק מלא יד שבשיעור זה יש בו כדי להמית:
יט ר"ל דכל המאמר הזה בפגעו בו הוא ימיתנו נראה מיותר הרי כבר נשלם המאמר באמרו מקודם גואל הדם הוא ימית את הרוצח. וכי תעלה על דעתך שימיתנו אם לא יפגע בו. לזה אמרו ז"ל שבא ללמד שבכל מקום פגעו בו ימיתנו אף בעיר מקלט. שאין ערי מקלט קולטות את המזיד:
כב ר"ל שלא תרגם לפי המלה רק לפי הענין שהתרגום מבואר אופן האונס:
כג ר"ל שחסר מלת הכהו. והוא בכח המאמר שאין לפרש שמחובר עם פעל השליך שבפסוק שלפניו שא"כ אין כאן מקום לשמוש הבית בכל אבן והי' לו לומר או כל אבן שהרי האבן הוא הפעול. ר"ל המושלך ואין הבית משמשת להוראת הפעול. לכן צ"ל שמחובר עם פעל ההכאה שלא נזכר בכתוב ושמוש הבית לסימן הכלי שזהו שמושה לרוב:
(ד"ה בלא ראות) ר"ל שמאמר בלא ראות דבוק ג"כ עם פעל הכהו החסר. ולא עם פעל ימות בה הסמוך לו ומבואר:
(ד"ה ויפל) ר"ל שכל מאמר זה ויפל עליו נראה מיותר והפסוק הזה הי' פסוק שלם גם בזולת מאמר זה. לכן דרשו ז"ל שבא ללמד שאינו גולה אלא דרך נפילה דוקא והוא דרך ירידה ולא דרך עלי' כמו ששנינו במכות הי' משלשל בחבית ונפלה עלי' והרגתו או שהי' יורד בסולם ונפל עלי' והרגו הרי זה גולה הי' דולה בחבית ונפסק החבל ונפל עלי' והרגו. הי' עולה בסולם ונפל עליו והרגו אינו גולה:
כה (ד"ה אשר משח) ר"ל לפי פשוטו חסר הפועל והוא המושח והרבה יש במקרא כיוצא בו. אבל לפי הדרש שבא לרמז כאלו אין כאן חסרון והוא דבק עם הרוצח הפועל הנזכר מקודם ומה שנמשח בימיו. קורא אותו ברמז בשם פועל מושח:
כט בספרי וכן במשנה מכות למדו מכאן. שסנהדרין נוהגת בין בארץ ובין בחוץ לארץ. ורש"י ז"ל הוסיף כל זמן שנוהגת בארץ ישראל. והטעם מבואר שאין נקראים אלהים אלא סמוכין בלבד והם הסמוכין איש מפי איש עד משה רבינו ע"ה. וכיון שאין נוהגת סנהדרין בארץ א"כ כבר בטלה הסמיכות. ממילא שאינה נוהגת גם בחוצה לארץ. מדברי הרא"ם ז"ל:
ל ר"ל שמדרך המקרא לחסר מאמר זה משפטו. וכן מדרך הלשון להזכיר את הפעולה בלי זכר הפעל. כמו שפירש"י ז"ל לעיל פסוק כ"ה ד"ה אשר משח ולפ"ז שיעור פסוק שלפנינו בתשלומו כן הוא כל מכה נפש זה משפטו לפי עדים ירצח ההורגו את הרוצח וכבר ידעת שדרך רש"י ז"ל בביאורו להשלים החסרון שמטבע הלשון ופשוט:
לב ר"ל שמלת עד שבפסוק שלפנינו ביאורו טרם:
ואין ענינו הגבלת הזמן דא"כ הי' משמעו שאחרי מות הכהן לא ישב בארץ הפך האמת ומבואר:
(ד"ה לנוס) פעל זה הוא מנע"ו ושרשו נוס והנה פעל לנוס שנזכר פסוק ט"ו. לנוס שמה כל מכה נפש בשגגה הוא מקור עם למד בכלם על דרך לשוב לקום מן שוב קום. אבל פעל לנוס שבפסוק שלפנינו הוא כמו שהוכיח רש"י ז"ל. בינוני פעול שכוחו כח שם התואר. כמו שידוע במלאכת הדקדוק שפעל הבינוני ישתמש גם במקום שם תואר. ופירוש נוס מוברח כי אף שהבורח פועל ולא פעול בבחינת הפעולה בעצמו הוא הפועל ובבחינת היותו כלוא במקום שנס שמה והכרח הפרדו ממקומו. הוא הנפעל כי בענין התנועה אין הבדל בין הרץ ובין הבורח לכך הוא הפועל בענין התנועה. אמנם בבחינת היות פעולתו בהכרח הוא הנפעל. אבל לפי זה עדיין לא יתיישב פעל שובי מלחמה שזכר רש"י ז"ל ולמה בא. ג"כ פעל זה על דרך הנפעל לכן צריך לומר באופן כולל שיתיישבו כל הפעלים שכל פעל עומד שהפועל הוא הפעול בעצמו אם רושם הפעולה דבקה בפועל גם אחרי גמר פעולתו אז ביד בעל הלשון לכנוס רושם הפעולה שנשאר דבוק בפועל ע"ד הפעול שהרושם הזה פעל הפועל בעצמו הבורח הוא הפועל ורושם הבריחה הדבוקה בו גם אחר גמר פעולת בריחתו. ע"י היותו גר ועזוב נקרא על ידו בשם מוברח ונוס. וכן שובי מלחמה שרושם פעולת השיבה נשאר אחרי השיבה. עודם בדרך בטרם בואם לביתם. כי פעולת השיבה אינו אלא בעת ורגע פנותם עורף מאנשי מלחמתם וכבר ידוע שמגדר הפעול הוא דבקת הפעולה בנפעל גם אחרי גמר פעולת הפועל בו וזהו ההבדל בין בינוני פעול לבינוני נפעל. ד"מ בין אמרך הפתח נפתח ובין הפתח פתוח כמו שביאר בספר צוהר התיבה. ולכך באו הפעלים הנ"ל שזכר רש"י ז"ל המורים כנזכר דבקת רושם הפעולה בפועל גם אחרי גמר פעולתו על תמונת הפעול ומבואר:
(בא"ד ואם תאמר כו') ר"ל שאין לפרש שגם פעול לנוס בפסוק שלפנינו הוא מקור עם למד בכלם ותפרש לא תקחו כופר לנוס. לא תקחו כופר ממי שיש לו לנוס דזה אינו דמלבד שחסר לפ"ז בכתוב מלות לאשר לו. כי הראוי בתשלומו ולא תקחו כופר לאשר לו לנוס יקשה עוד שאינו נופל עליו לשוב לשבת וגו' שזכר אחר כן. ומה מקום כאן לפעל שיבה הרי עדיין לא נס ומאין ישוב לזה ע"כ צריך לפרש כנ"ל שפירושו למי שנס כבר והוא פעל בינוני עם למד המשמשת בראש השמות וכנ"ל באורך:
לד ר"ל שמאמר זה הוא בא כאן לנתינת תוספת טעם למה לא תטמאו את ארץ ישיבתכם להיות שכינתי בתוכה ואיך אשכון בארץ טמאה. (ד"ה כי אני) המאמר הזה נראה תמוה שאמר מקודם לזה אשר אני שוכן בתוכה ואח"כ אמר כי אני ד' שוכן בתוך בני ישראל. ונראה כמאמר האומר. למה אני שוכן בתוכה ונותן טעם לזה. כי אני שוכן בתוכה. ולפי פשוטו צריך לפרש שנותן טעם למה אני שוכן בתוך הארץ ההיא יותר משאר הארצות. ולזה אמר הטעם. כי אני ד' שוכן בתוך בני ישראל. ר"ל בשביל העם תושבי הארץ אני שוכן בתוך ארצם. אבל גם לפירוש זה. המאמר הזה נראה מיותר שאינו צריך לתת טעם בזה. והכוונה ידוע מעצמה. לזה דרשו ז"ל שאין המאמר הזה לנתינת טעם למאמר אשר אני שוכן בתוכה רק מוסב לתת טעם לאזהרת ולא תטמאו. לפי שאין מאמר הקודם אשר אני שוכן בתוכה. מספיק בשלמות לאזהרה זו. לפי שיש לומר שאם תטמא הארץ תסור שכינתו מקרבה. לזה סיים כי אני ד' שוכן בתוך בני ישראל. ר"ל לא תטמאו ארץ מושברם אשר אני שוכן בה. כי לא תסור שכינתי מקרבכם אף בהיותו טמאים. ואיך אשכון בארץ טמאה וכללות כוונת המאמר הקדוש הזה. על דבקות ההשגחה בארץ ההיא בשביל ישראל והיות תושביה מוכשרים על ידי כן לחכמה ולהשגה יותר מכל אנשי העולם. וזה נקרא שכינה אצל הבורא יתברך. והנה מלבד היות דבקות השכינה בארץ בגלל ישראל. עצמות תכונת הארץ ואוירה מסוגל ג"כ יותר. לסבה נעלמת מאתנו לדבקות ההשגחה ההיא ולהשפעת ההשגה. וראי' לזה מה שבחר ד' בארץ הזו יותר משאר הארצות. ולכן אמרו חז"ל אוירא דא"י מחכים: