אור ברסלב
באר יצחק על פירשי סדר יתרו › פרק כ

באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ

סדר יתרו · פרק כ

פרק יט

א הנה התעוררו חז"ל על השנוי שבפסוק זה מהפסוקים הבאים לפניו ואחריו שבכולם זכר את השם המיוחד ב"ה וכאן בפסוק זה זכר שם אלקים. ואמרו ז"ל שבא התואר הזה במקומו הראוי. ששם אלקים הונח ג"כ על דיין ושופט כמו והגישו אדוניו אל האלקים. עד האלקים יבוא דבר שניהם והרבה כיוצא בזה ובא כאן תואר דיין ושופט להורות שאין המצות הכתובו' בעשרת הדברות. כמקצת שאר המצות שאינו מחוייב לעשותן בהכרח כלבישת בגד בת ארבע כנפות מצוייצת וההשתדל בשלוח הקן וכדומה אנא כולן חובה הם. הוא הדיין ליפרע מהעובר עליהם. והנה על המצווה ציווי שהמצטווה מוכרח לקיימה מפני היותו נכנע וכפוף לרצון המצוה נופל תואר אלקים שהוא דיין ושופט. ולכן בא כאן לפני הדברות וידבר אלקים:

(ד"ה את כל) דבור רש"י ז"ל הוא מוקשה מאוד במקום זה. וכבר טרחו בהבנתו המפרשים הראשונים. ואנכי אציגה גם אני מה שחנני חונן דעת ב"ה בכוונת לשון זה אשר לוקח ממקום טהור אשר שם הזהב. זהב התבונה ודעת עליון אגדות רבותינו הקדושים ז"ל אשר רוח ד' דבר בם. לזה אבאר תחלה דבור רש"י ז"ל בכלל מהו שיטתו בזה ואח"כ אבאר בכל פרט מה שהכריחם ז"ל לזה. והנה שם דבור הונח בלשון חכמינו ז"ל. על כל ציווי ואזהרה מיוחדת שבעשרת הדברות ואף אם יכלול הציווי כמה פסוקים. לא יכונה רק דבור אחד. ודבור לא יהי' לך וגו' וכן דבור זכור את יום השבת וגו' שיש בכל דבור כמה פסוקים בכל זה לא יכונה כל אחד מהם רק דבור אחד. ואחרי הקדמה זו אומר לך עוד שכנוי דבור במקום זה הונח על ענין אחר ממה שהונח בכל מקום שאינו נופל בכאן על הענין הנאמר והוא הרעיון המלובש בכל דבור מהדברות אבל הונח בכאן רק על תנועת כלי המבטא להוציא הענין הנאמר או הברת הקול הנשמע בפרט דאל"כ א"א לצייר זה בשכל וענין אנכי איננו ענין כבד ואיך יתכן שיהיו כולן דבור א' והוא קבוץ החיוב והשלילה בנושא א' שהוא מהנמנעות אבל אם נופל על הפעולה להוציא הענין הנאמר יתכן זה כמו שאבאר וע"פ שני הוצעות אלו נאמר שהשי"ת נעלה ומרומם מהיות לו כלי המבטא והקול הי' קול נברא כדבר הרב ז"ל במורה. והנה לפ"ז הצטיירו באויר ברצונו הפשוט ית' שהוא דבורו תמונת האותיות הטבעיים שהם התנועות המיוחדות ההוות באויר ע"י חתוך הקול בכלי המבטא ולפי שינויי כלי המבטא וכן לפי שינוי תנועת כלי המבטא כן תתיחד התנועה ההוה באויר והם האותיות הטבעיות והאותיות שנצטיירו באויר בדרך פלא מאין כלי מבטא הם ברואים ומזה הגיע הדבור לאזני ישראל במעמד הקודש הזה ולכן נוכל לומר שנבראו כל הדבורים בבת אחת ור"ל שהצטיירו באויר האותיות של כל הדבורים בבת אחת וכמו שהוא הענין בעשרה בני אדם ד"מ שמדברים בזמן אחד כל אחד דבור אחר שמצטיירים בזמן האחד ההוא בעצמו באויר עשרה הדבורים הללו בבת אחת אלא שזה הוא מעשרה כוחות וכאן במעמד הקדוש הכל מכח אחד כח יוצר בראשית ב"ה וזה שכוונו ז"ל באמרם שכל הדברות בדבור אחד נאמרו שאף שהענינים שבדברות ההם הם ענינים חלוקים בכל זה נקראים דבור אחד להיותם נשמעים בזמן אחד ומכח אחד וכמו שבשמיעת ענין אחד שני פעמים זה אחרי זה. נקרא זה שני דבורים בבחינת הגיע הענין לאזנו שני פעמים. ר"ל בשני זמנים זה אחר זה כן יקראו דבורים מענינים שונים דבור אחד בבחינת היותם נשמעים בזמן אחד ומכח אחד וזהו ג"כ כוונת אמרם ז"ל. זכור ושמור בדבור אחד נאמרו ר"ל שהגיעו לאזנם שני הדבורים בבת אחת ע"י הצטיירם באויר בבת אחת. ואמרו ז"ל עוד אח"ז מה שאין הפה יכול לדבר ר"ל שזה בלתי אפשר בחוק אנושי שהדבור בו והוא ההצטייר האותיות באויר הוא ע"י תנועת כלי המבטא ולכל אות תנועה מיוחדת בו בהכרח וא"א ללשון להתנונע תנועות שונות בב"א ואף שבבחינת האויר אפשרי להצטייר' אותיות שונות בבת אחת במקומות שונות. וכמו שהוא הענין בעשרה בני אדם מדברים בזמן אחד מ"מ אי אפשר זה באדם אחד בזמן אחד בבחינת הלשון אולם בחוק השי"ת יתכן זה שדבורו הוא רצונו הפשוט וברצונו יצטיירו יחד בזמן אחד הברות שונות בתוך האויר והוא בריאה. ואמרו ז"ל עוד אח"ז ואין האוזן יכולה לשמוע ופירוש שמיעה בכאן הוא הבנה ור"ל בזה. שאף שבאנשים שונים יתכן שיצטיירו באויר קולות שונות בזמן אחד. מ"מ אם הקולות שוות בשפלות וגובה והמרחק מן השומע שוה אל כל המדברים א"א לאוזן לשמוע רק קול הברה בעלמא מבלי שמיעת ענין כי שמיעת והבנת ענין לא יצא כי אם ע"י קבוץ אותיות והברות שונות בסדור הקדימה והאחור וכאן לא יוגבל הקדימה והאחור כי יכנסו באוזן אותיות שונות כזיין וכף ודלת בבת אחת ועל דעת חכמי הטבע לא תבחין האוזן גם הברות האותיות לפי שהקול איננו בלתי שנוי מצב ומעמד מיוחד בנפש. מצד תנועות השונות במיתרי האוזן. ולפי שינוי רתיתיות האויר יתייחדו המעמדות בנפש ולזה בהכנס באוזן אותיו' שונות בבת אחת. ע"כ להיו' תנועת המיתרים תנועה ממוצעת בין התנועו' המיוחדות לאותיו' הנ"ל. ולא יתהווה א"כ בנפש המעמד המיוחד אל ההברות ואותיו' הטבעיות הנ"ל. ולפ"ז יהי' פירוש וא"א לאוזן לשמוע על שמיעת הקול המיוחד ממש ר"ל הברות המיוחדות. ואולם כל זה אינו אנא כפי המרוץ הטבע אבל במעמד הקדוש הזה שהצטרף להם עם השמיעה החושיית גם כח נבואי. ידעו ע"ד פלא ענין האותיו' הבאות לאזנם בבת אחת וקבצו להם מהם ציור ודמיון. ותשכיל ותדע מהקדמה א' הנ"ל שענין דבור כולל בכאן מצוה מיוחדת מיוד המצות ואף שבאו במצוה או אזהרה זו כמה פסוקים לא יכונה רק דבור אחד מזה תבין שענין אמרם ז"ל זכור ושמור בדבור אחד נאמרו. וכן אמרם ז"ל כאן שכל הדברות בדבור אחד נאמרו אינו ר"ל שכל האותיו' שישנות בכל עשרת הדבורים נאמרו בבת אחת והיינו שהצטיירו באויר בבת אחת שא"כ היה להם לומר בהברה אחת נאמרו ולא בדבור אחד אבל ר"ל שכל הדבורים העשרה נאמרו בבת אחת ולהיו' שציור הענינים בא מסדור האותיות בתיבה אחת בקדימה ואחור ואולם ציור הרעיונות שהוא הקשור שבין הענינים ויחס הנשואים אל הנישאים יבוא מסדור התיבות בקדימה ואחור אשר במאמר אחד. א"כ לפי פירושי הנ"ל הי' גם במעמד הקדוש הזה קדימה ואחור באותיו' הטבעיו' וההברות בבחינת התיבו' שבדבורים הקדושים האלה וכן הי' כמו כן קדימה ואחור בתיבו' בבחינת כל תיבה ותיבה שבכל דבור ודבור רק שנאמרו בבת אחת בבחינ' הדבורים ר"ל שבעת הצטייר באויר התיבה הראשונה מן הדבור הראשון. תיבת אנכי הצטיירו אז ג"כ באויר התשעה תיבו' הראשונות מן יתר הדברות התשע. וכן בעת הצטייר באויר התיבה השני' מן הדבור הראשון והוא תיבת ד'. הצטיירו אז ג"כ באויר תשעת התיבו' השניות מן הדברות התשע הנשארות ועד"ז הקש הלאה ביתר הדברות וא"כ לפ"ז בבחינת האותיו' של כל תיבה ותיבה מן הדברות. וכן בבחינת התיבו' של כל דבור ודבור מן עשרה הדברות הי' שם קדימה ואחור ולא נאמרו בבת אחת רק בבחינת הדבורים לא הי' סדר ונאמרו בבת אחת וזה מבואר מחוד וחזק השי"ת כח שכלם של ישראל במעמד הקדוש הזר לצרף התיבות בכח נבואיי בסקירה אחת יחד בזמן אחד עד שיצא להם רעיון שלם מצרופם. ואחרי הבינך ענין זה שהוא מהות הדבור הכללי. נאמר עוד שלשיטה זו היו שם שני דבורים. א' הדבור הכללי הנ"ל כל עשרת הדבורים בדבור אחד וכפי מה שפירשתי ענינו בסמוך. ב' דבור פרטי כל דבור בפני עצמו דרך פרט ונאמרו עשרת הדבורים זה אחר זה. והדבור הכללי הקודם שמעוהו כל ישראל ולא משה לבדו דלא כרא"ם ז"ל וכבר התעורר עליו הרב בעל צדה לדרך ז"ל שאם לא שמעוהו ישראל רק משה לבדו לאיזה צורך הי' א"כ הדבור הכולל הזה. ועוד מה זה שהקשה רש"י. א"כ מה ת"ל עוד אנכי ולא יהי' לך וכו' ר"ל מה צורך בדבור הפרטי ולדברי הרא"ם ז"ל אין שום מקום לקושיא זו שהרי הי' הכרח לדבור הפרטי בשביל ישראל שהם לא שמעו את הדבור הכללי. והנה הצורך בדבור הפרטי אחרי הדבור הכללי שהי' קודם לו. כתב רש"י ז"ל מלמד שחזר ופירש על כל דבור ודבור וכתב הרא"ם ז"ל בפירוש ל' זה דר"ל שהי' הדבור הפרטי כדי שתהי' להם ידיעה פרטית לפי שהידיעה הכללית לחוד והידיעה הפרטית לחוד עכ"ל ומי יתן וידעתי מהו זה הידיעה הכללית והידיעה הפרטי' בכאן ואולם לע"ד הכוונה כי בדבור הכללי לא נאמרו רק תמצית הדבורים בקצור כי לא אמר דרך משל רק אנכי ד' אלקיך ובדבור הפרטי פירש אשר הוצאתיך וגו'. וכן בדבור לא יהי' לך יש שם ארבעה פסוקים ואולם תמציתם אינו רק מאמר לא יהי' לך אלקים אחרים על פני וזהו רק מה שנאמר בדבור הכולל ולא יתר והקש על זה ביתר הדבורים כגון דבור לא תשא ודבור שבת וכבוד אב ואם ואל תשיבני מן השלשה דבורים הקצרים דבור לא תרצח ודבור לא תנאף ודבור לא תגנוב. שחזר ואמרן גם בדבור הפרטי אף שלא בא בהם הוספת ענין כי פשוט מאחר שהוצרך לחזור על רוב הדברות הוצרך ג"כ לחזור על כולם שאל"כ יתראה זה ח"ו כי אינם עיקרים כל כך כמו האחרים. ונשאר לדעת עוד. הצורך לשני הדבורים הכללי והפרטי וגם מאין המוצא לזה מן הכתובים והנה בענין הצורך יש לשאול. א' למה אמר בדבור הכללי רק תמצי הדבורים עד שהוצרך אח"כ גם אל הדבור הפרטי הי' לו לפרש גם בדבור הכללי ויהי' הוא מספיק לבדו. ב' יקשה גם להפך אחרי שסוף סוף הי' צריך לדבור הפרטי אחרי הדבור הכללי לאיזה צורך הי' א"כ הדבור הכללי המוקדם ואולם לע"ד להשיב על זה כי כבר אמרו חז"ל והובא לעיל ברש"י בסדר פרשה י"ט פסוק י"ט שלא שמעו ישראל מפי הקב"ה (ר"ל בדבור הפרטי כמו שהוכחתי לעיל שהדבור הכללי כל ישראל שמעוהו) רק שני דברות הראשונות אנכי ולא יהי' לך ויתר הדברות שמעו רק מפי משה והטעם לזה כי לא היו יכולין ישראל לסבול הקול האדיר יותר בזמן אחר זמן וכטבע האנושי שגם מה שיכול לסבול פעם אחת או שתים יחלש ונא יסבלנו אחרי כן ולפי שחפץ ד' שישמעו ישראל כל הדברות מפיו למען ידעון שכולם מאתו יתעלה ולא יעלה ח"ו הרהור בלבם על קצתם. ואולם גלוי וידוע לפניו שלא יסבלוהו בזמן אחר זמן לזה אמר ראשונה כל הדברות העשרה בכללות ובזמן אחד. ואולם כמו כן חפץ ד' שיוכרחו לשמוע קצת הדברות מפי משה כדי שיכירו כל ישראל הדור ההוא והדורות הבאים אחריהם קדושת מעלתו והיותם צריכין לו לסרסור בינם ובין הבורא ית' בעבור שאין בכוחם לסבול הנבואה המבוארה ההיא והקול האדיר המפרק הרים. ולזה הי' שם שני הדברות. הדבור הכללי והדברות הפרטיים למען יתקיימו שני הכוונות השמיעה כולם מפי הבורא ושמיעת קצתם גם מפי משה ע"ה. ולשמיעת כולם מפי הבורא ית' הצורך בדבור הכללי מפני כח הסבל כנ"ל. ולשמיעתם מפי משה הצורך בדבור הפרטי המבואר יותר להיותו מסודר בקדימה ואחור. ולפי שעדיין לא יתכן זה אם הי' הדבור הפרטי כעין הדבור הכללי ממש בלתי תוספת ומגרעת כי השנות הדברים בלבד איננו נאות אפילו בחוק מלך בשר ודם ודבר שפתים אך למחסור. לכן לא הי' הדבור הכללי רק תמצית הדבורים. כדי שיהי' צורך אחרי כן גם אל הדבור הפרטי בשביל התוספת שהי' בדבור הפרטי אל הכללי ואחרי המבואר הצורך בשני הדבורים הכללי והפרטי הנ"ל. כפי שטתם ז"ל מפי הקבלה הנאמנה. נבאר עתה עוד ההכרח לזה מן הכתובים ואיך שניהם רמוזין בל' התורה הקדוש'. והנה הדבור הכללי נרמז לע"ד ממ"ח בראש הדברות. וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר. והנה מאמר את כל הדברים האלה נראה כמיותר ואין זה הלשון הנהוג בתורה ולא הי' לו לו' אלא וידבר אלקים לאמר שהרי אין מאמר את כל הדברים האלה מוסב על האמור בפסוקים שלפניו רק על הדברות האמורים אח"כ. ובכיוצא בזה אין מנהג הכתוב לומר את כל הדברים האלה רק כמו שיאמר במקום אחר. וידבר ד' אל משה בהר סיני לאמר. לזה דרשו שרמז לנו הכתוב בזה את הדבור הכללי ולכן הוסיף הכתוב ג"כ מלת כל ולא אמר את הדברים האלה, רק את כל הדברים האלה. והשיעור שדבר אלקים את הדברים האלה בכללות וזהו ע"ד רמז וידבר אלקים את כל הדברים האלה וידבר הוא דבור אחד את כל הדברים האלה הם עשרת הדברות ור"ל שכולן בדבור אחד נאמרו. אולם ההכרח שהי' שם עוד דבור פרטי כתב הרא"ם ז"ל בזה וז"ל תורף דבריו בקצרה שכבר כתבו כל המפרשים ז"ל שמה שאמרו רז"ל. שלא שמעו ישראל מפי הגבורה רק אנכי ולא יהי' לך ושארי הדברות שמעו מפי משה יצא להם ז"ל ממה שבאו שני הדבורים הראשונים אנכי ולא יהי' לך בלשון מדבר בעדו ויתר הדברות באו כולם בל' נסתר ומפני שבדבור הכללי שכולן בדבור אחד נאמרו אינו נופל לומר ששמעו מקצתו ומקצתו לא שמעו. ולכן הי' קצתו בלשון מדבר בעדו ומקצתו בלשון נסתר שהרי הוא כנקודה שאין בה חלקים וא"כ ע"כ צ"ל שהי' שם עוד דבור פרטי וזהו שלא שמעו בו מפי הגבורה רק שני דברות הראשונות אנכי ולא יהי' לך. ולכן בא קצתו בל' מדבר בעדו וקצתו בכנוי הנסתר לפי שהם דברי משה לישראל. ואולם דבור השם ית' למשה הי' בכל הדברות בל' מדבר בעדו ד"מ לא תשא את שמי לשוא כי ששת ימים עשיתי את השמים ואת הארץ. אלו דבריו ז"ל בשנוי לשון. והנה מ"ש שבדבו' הפרטי הי' דבור השי"ת למשה בכל הדברות בלשון מדבר בעדו לדעתי יותר נוטה לומר שגם למשה היו יתר הדברות בל' נסתר כדי שישתוו דבור השם למשה ודבור משה לישראל. שהרי אמר השי"ת למשה. הלשון שיאמר משה לישראל והשי"ת הוא המדבר. ומשה המשמיע דברי השי"ת ובכל זה שפיר הכריחו רז"ל ששארי הדברות לא שמעו ישראל מפי הגבורה דאל"כ אין טעם לשנוי ל' הדברות מה שבאו קצתם בכנוי המדבר בעדו וקצתם בכנוי הנסתר. גם מ"ש הרא"ם ז"ל שהדבור הכללי הוא כנקודה שאין בה חלקים הולך הוא לשיטתו בזה במה שנראה מדבריו ששם דבור שהשתמשו בו רז"ל כאן נופל על הענין הנאמר אבל לפי מ"ש לעיל במהות הדבור הכללי הזה ואינו זולת ההצטייר באויר כל הדבורים בבת אחת אינו כנקודה כלל ומדוע לא יתכנו להיות קצתם בל' מדבר בעדו ומקצתן בלשון נסתר. אבל עיקר ההכרח לזה שהי' שם עוד דבור פרטי הוא באמת כמ"ש הרא"ם ז"ל שאל"כ לא יתכן לומר בדבור הכללי שישמעו קצתו זולת קצת. אבל לא מטעמו שכתב הוא ז"ל לפי שהוא כנקודה שאין בה חלקים רק הטעם בזה לפי שבדבור הפרטי יתכן לו' שנחלשו כטבע האנושי שלא יוכל לסבול לטבעו החלש דבר קשה לזמן ארוך ולזה כשל כחם לסבול אחרי שני הדברות הראשונות עוד זמן יותר אומץ קול ד' כמו שהארכתי לעיל בזה אבל בדבור הכללי הראשון שהי' זולתי קול אחד בזמן אחד אין טעם כלל לומר שסבלו קצתו זולת קצת והלא הי' הקול ההוא שוה במדרגתו והכל נשמע בקול אחד וזה מבואר מאוד. ואחרי שבררנו שטת רז"ל במהות הדבור הכללי ודבור הפרטי והצורך לשני מיני הדבורים ההם. ואיך הם מוכרחים מלשון הכתובים אבאר עוד פרטות לשון רש"י ז"ל כאן. הנה כתב רש"י ז"ל את כל הדברים האלה. מלמד שאמר הקב"ה עשרת הדברות בדבור אחד עכ"ל. כבר כתבתי לעיל כי לשון זה הוא מוצא דבריהם ז"ל שהי' כאן דבור כללי שמאמר את כל הדברים האלה מרמז על זה דאל"כ לשון זה שלא כמנהג. וכ' עוד ז"ל מה שאי אפשר לאדם לומר כן עכ"ל. כבר כתבתי לעיל בפירוש מה שאמרו ז"ל זכור ושמור בדבור אחד נאמרו מה שאין הפה יכולה לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע. וכתב עוד ז"ל א"כ מה תלמוד לומר עוד אנכי ולא יהי' לך עכ"ל. ואינו ר"ל א"כ למה נכתבו עוד אח"כ הדברות בתורה שהרי ע"כ צריכין להכתוב להודיענו מהות הדברות הנ"ל שנאמרו בדבור אחד. אבל ר"ל לאיזה צורך הי' אח"כ הדבור הפרטי מאחר שכבר הי' הדבור הכללי שהרי לפי מ"ש לעיל באורך ע"כ הדברות שבאו בתורה מורות שהי' שם עוד דבור פרטי ותפס רש"י ז"ל בלשונו אנכי ולא יהי' לך להיותן הדברות הראשונות וה"ה לאינך. וכתב רש"י ז"ל ביישוב זה שחזר ופירש על כל דבור ודבור בפ"ע עכ"ל ז"ל כבר כתבתי לעיל שבדבור הכללי לא באו רק תמצית הדבורים. אבל בדבור הפרטי הי' שם תוספת הרבה ואין צורך להאריך עוד במה שמבואר למעלה די ביאור. והנה הארכתי עד כה ליוקר הדברים שבכאן:

(ד"ה לאמר) הנה דרשו מלה זו כדרכם הטוב ז"ל תמיד כמו שתראה בביאורי רש"י ז"ל:

ב הנה יישבו ז"ל בזה קושיית המפרשים למה לא אמר אנכי ד' אלקיך אשר בראתי שמים וארץ לזה אמרו שתלה אלקותו ביציאת מצרים שהוא פרטי לעם ישראל והנסים הם ממילא מופת החדוש כידוע. ולכן לא אמר אשר בראתי שמים וארץ. לפי שהוא כולל כל האומות ובא לעורר בזה היות ישראל יותר משועבדים מכל האומות לקבלת אלקותו ית' וקיום מצותיו כי לקחם לו לעם. וכן הוא אומר במקום אחר אני ד' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים. כי מדרגת החיוב כפי רבוי הטובה כמו שהאריך בזה החסיד ז"ל בספר חיבת הלבבות. וליתר הדרשות אמר אשר הוצאתיך להורות האחדות ואלו ואלו דברי אלקים חיים. ומחכמת התורה שכוונה לכל הכוונות במאמר הקצר הזה. והראב"ע ז"ל גם הוא כ' דרך אחרת בזה כי אמר אשר הוצאתיך וגו'. כדי לכלול בזה החכם והבלתי חכמים כי ראו בעיניהם הדבר הזה וא"צ למופת. עכ"ל ז"ל. ור"ל להיות הנסים מופת החדוש תפס הנסים אבל הפירוש הראשון שפירשו חז"ל הוא העיקרי בכתוב:

(ד"ה מבית עבדים) ר"ל ארץ מצרים מכונה בית עבדים בעבור ישראל שהי' עבדים שמה ולא בסבת המצריים שהם עבדים לפרעה ובזה דבור רש"י ז"ל מבואר מעצמו:

ג ר"ל לא ליכתוב אלא לא תעשה לך וגו' לא יהי' לך וגו' למה לי ופשוט:

בא"ד לפי שנאמר בת"כ שנינו מחלוקת ר' יוסי ורבנן בזה והכי איתא התם ואלהי מסכה לא תעשו לכם. יכול יעשו לכם אחרים (ר"ל ואינו מוזהר אלא על העשי') ת"ל לא (תעשו) לכם (ר"ל דאי אינו מוזהר אלא על העשי' אבל אחרים עושין לו. א"כ ע"כ כשם שהוא מוזהר לעשות לעצמו כך הוא מוזהר לעשות לאחרים ולא ליכתוב אלא לא תעשו לחוד לכם למה לי) אי לכם יכול הם יעשו לאחרים (ר"ל דהשתא דילפינין מלכם דאין עיקר האזהרה על העשי' לחוד. רק העיקר שלא תעשה ע"ז לצרכו בין על ידו בין ע"י אחרים שפירוש לכם לצרכיכם א"כ שפיר י"ל דלצרכו הוא דאפי' אחרים אין עושין לו. אבל לצורך אחרים אפי' ע"י עצמו שרי למיעבד) תלמוד לו' לא תעשו ולא לכם (ר"ל דאי נימא דהעשי' מצד עצמה שריא רק האיסור במה שנעשית לצרכו ואפי' ע"י אחרים. א"כ למה כתב קרא בלשון עשי' והי' לו לו' לא יהי' לכם אלהי מסכה ש"מ דע"י עצמו עשי' לחודא נמי אסור ולצרכו אפי' ע"י אחרים אסור) מכאן אמרו העושה ע"ז לעצמו עובר משום שתי אזהרות משום לא תעשו [וא"כ אפי' לא עשאה לעצמו רק לאחרים נמי אסור] ומשום לא לכם (וא"כ אפי' לא עשאה בעצמו רק אחרים עשאו לו. נמי אסור ויש כאן א"כ שני איסורים נפרדים במעשה אחת מצד העשי' ואפי' שלא לצרכו ומצד שמקיים ע"ז לצרכו ואפילו היתה נעשית ע"י אחרים) ר' יוסי אומר משום שלש לא תעשו (שהוא איסור העשי' מצד עצמה ואפי' לצורך אחרים) ולא לכם (שהוא איסור שתעשה ע"ז לצרכו ואפי' ע"י אחרים א"כ מוזהר העושה ומי שעשוי לו) ולא יהי' לך (שזה בא לאסור אפי' ע"ז שלא נעשית לצרכו שלא עשאוה לא הוא ולא אחרים לצרכו. רק הי' עשוי כבר ע"י אחרים ומצאו זה או קנה אותה לעצמו) עד כאן הברייתא שם. ולפי זה מה שכתוב רש"י זכרונו לברכה כאן. והוא מן המכילתא. העשוי כבר מנין שלא יקיים. אינו ר"ל העשוי לו ע"י אחרים דהך מקרא דלא תעשה לך נמי אית לן למידרש לא תעשה ולא לך אלא הכי פירושא. אין לי מקרא דלא תעשה לך אלא שלא יעשה ע"י עצמו ואפי' לאחרים. וכן שלא יעשה אפי' ע"י אחרים לצורך עצמו העשוי כבר ר"ל שלא עשאו לא הוא ולא אחרים לצרכו רק הי' עשוי כבר ע"י אחרים לצורך אחרים ומצאו או קנאו הוא מנין שלא יקיים תלמוד לומר לא יהי' לך. ולכן לא אמר רש"י ז"ל. אין לי אלא שלא יעשה הוא עשאוהו אחרים מנין אבל אמר אין לי אלא שלא יעשה העשוי כבר מנין ולישנא דהעשוי כבר משמע שכבר הי'. ולא נעשה לצרכו כלל. והנה לפי המכילתא הזו לאו דלא יהי' לך הוא אזהרה למקיים ע"ז בביתו בכלל ואפי' שלא לעבדה. ואפי' לא עשאה הוא ולא אחרים לצרכו ואתיא הך ברייתא כר' יוסי דת"כ דאמר העושה ע"ז לעצמו עובר משום שלש. דאלו לת"ק משמע דלא דריש לא יהי' לך להך דרשא. שלא יקיים העשוי כבר כל זה מדברי הרא"ם ז"ל בתוספ' הרבה ביאור. וכתב עוד הרב בעל צדה לדרך וז"ל בקוצר כל זה לפירש"י ז"ל מהמכילתא. אבל הרמב"ם ורמב"ן וסמ"ג וסמ"ק ושאר מוני המצות ז"ל כולם פה אחד דפשטי' דקרא דלא יהי' לך. הוא להזהיר על המחשבה שלא להעלו' שיש שם אלוק' זולת הבורא ית"ש. וכן פירש ג"כ החכם ראב"ע ז"ל ע"ד הפשט. ולכאורה יש להקשו' על זה מהא דילפינן בקדושין שנענשין על ההרהור ע"ז מקרא דלמען תפוש את בית ישראל בלבם ולמה לי' למילף מדברי קבלה תיפוק לי' מקרא דהכא לא יהי' לך וי"ל דהוה מוקמינן קרא דלא יהי' לך שלא יקבלו באלקו"ת בדבור. כגון האומר לע"ז אלי אתה. ולא מוקמינן לקרא במחשבה אלא לבתר דגלי לן קרא דלמען תפוש את בית ישראל בלבם שנענשין בע"ז על המחשבה. וכבר כתב הרמב"ן ז"ל על פירש"י דהכא וז"ל וזו באמת ברייתא שנוי' במכילתא. ולפי דעתי שאינה הלכה וכדברי יחיד שהוא ר' יוסי דת"כ היא שנוי' עכ"ל ז"ל:

(ד"ה אלקים). ר"ל שאין תיבת אחרים תואר לשם אלקים הקודם לו. ופירושו אלקים זולתי לפי שגנאי הדבר כלפי מעלה לקרותם אלהות אצלו לכן פירש בלשון הראשון ששם אלקים הוא סמוך ופירושו אלקים של אחרים שהם עשאום אלקים עליהם ואינן אלקות. אבל בלשון הב' פירש ששם אחרים הוא תואר אבל אין ענינו בלעדי אבל ענינו זרים כלומר שהם לבלתי הועיל. והנה הרב בעל צדה לדרך ז"ל הקשה שהרי מקרא מלא זובח לאלקים יחרם בלתי לד' לבדו וכן אין כמוך באלקים ד' וכן וישתחוו לו כל אלקים עכ"ל. ור"ל שהרי במקומו' אלו כנה אותם הכתוב אלקים בלתי תואר אחרים וע"כ צ"ל שכנה אותם בשם זה לפי מחשבת העובדים והמקבלים אותם לאלוה עליהם. ובאמת שלא דקדק הרב ז"ל בדברי רש"י שלא הכריח פירושו ממה שכנה אותם הכתוב בשם אלקו"ת ובא לומר שלזה בא אח"כ שם אחרים להורות בזה שאינן אלקות ולזה צ"ל ששם אלקים סמוך או שפירוש שם אחרים זרים. אבל באמת כוונת רש"י ז"ל להפך שמה שבא כאן שם אחרים לא יפול תואר אלקי"ת הקודם. ולזה צ"ל ששם אלהים סמוך או שפירוש אחרים זרים ובאור זה שבמקום אחר שכינה אותם בשם אלהות אינו אלא לפי מחשבת העובדים וכנ"ל אבל כאן שסמכו לתואר אחרים והנה שם אחר הוא שם המצטרף ולא יפול אלא על שני דברים הדומין באיכות כמו איש אחר. ואם ישאלך אחד דרך משל הזה האיש אשר עשה לך כזה תענהו לא זה כי אם איש אחר. אבל אם תשיבהו לא האיש הזה כי אם הסוס או השור לא תצטרף לזה שם אחר לומר אלא סוס אחר. ולזה גם כאן אם נאמר שפירוש אלקים אחרים כמשמעו זולתי הי' מתראה ח"ו כפירה כשני רשות המתדמין זה לזה ח"ו ואף שהוא לפי מחשבת מאמיני השתוף מ"מ גנאי הדבר כלפי מעלה לכנותם כמתדמין לו. וזהו שלא כתב רש"י ז"ל סתם שגנאי הדבר כלפי מעלה לקרואתם אלקית רק דקדק ז"ל לכתוב לקרותם אלקות אצלו ור"ל בהצטרף אצלו ע"י שם אחרים המורה על זה שאין הכנוי עצמו גנאי אבל ההצטרפות גנאי. ולזה ע"כ צ"ל שאין פירוש אחרים זולתי אבל פירושו זרים או ששם אלהים בכאן סמוך. וכל זה מבואר מאוד:

ד ר"ל ששם פסל הונח על ע"ז העשוי' מאבן כי האבן הוא הנפסל מן ההר אבל העץ הוא הנכרת מגזעו. או הנעקר מחבורו באדמה:

(ד"ה כל) דע כי ההבדל בין השמות תואר ותמונה כי שם תואר הונח על צורת העצם והוא הצורה החצונה הדבוקה בעצם שהוא נושא הצורה ההיא והיא הצורה העיקרית ובקיצור שם תואר הונח על הנושא עצמו המיוחד לצורה ההיא והיא צורתו החצונה מצד התפשטותו במקום אבל שם תמונה נופל על הצורה החיצונה של העצם שאינה דבוקה בעצם אבל נעתקת לגוף אחר ואיננה א"כ צורה טבעית רק מלאכותית וא"כ יבדל שם תואר משם תמונה בשתים א' ששם תואר הוא הצורה העיקרית המיוחדת לעצם ודבוקה בו. אבל תמונה הוא הצורה הנעתקת ואינה מיוחדת לעצם הדבוקה בו רק רומזת על הצורה העיקרית ב' ששם תואר הוא על הצורה הטבעית ושם תמונה על הצורה הבלתי טבעית רק מלאכותית א"כ שם תמונה נופל על הצורה הנעתקת ע"י מלאכה מהצורה העיקרית ורומזת עלי' ומזה יובן לך דרכי השתמשות הלשון בענין זה שיאמר על איזה אדם תארו כתואר המלך. אבל לא יאמר תמונתו כתמונת המלך כי אין פה צורה נעתקת. ואולם על הצורה המצויירת בקיר או הנפסלת באבן יאמר כי הצורה ההיא היא תמונת פני המלך אבל לא יאמר היותה תואר פני המלך. וזהו כוונת רש"י ז"ל כאן שמה שאמר הכתוב לא תעשה לך פסל כל תמונה אשר בשמים שאין מלת תמונה דבקה עם אשר בשמים שאחרי' ויהי' ענינו לא תעשה לך ככל תמונה אשר בשמים ד"מ צורת כוכב. או צורת מזל מן המזלות ואין כאן חסרון כף הדמיון כי כן הוא מדרכי הלשון לפעמים לכנות את הגדמה בשם הדבר אשר אליו יתדמה לזה כתב רש"י ז"ל שזה אינו שאין שם תמונה נופל על הצורות השמימיות כי אין שם צורה נעתקת רק הצורות העיקריות. אבל שם תמונה דבק עם לא תעשה לך הקודם לו. ולא עם אשר בשמים שאחרי' וענינו לא תעשה לך כל תמונה בכלל והוא כולל כל הצורות המלאכותיות הנעתקו'. ומפרש אח"כ בפרט אשר בשמים ואשר בארז וחסר מה והוא בכח המאמר וכאלו אמר מאשר בשמים ומאשר בארץ זהו כוונת רש"י ז"ל שכתב תמונת כל דבר אשר בשמים עכ"ל. ור"ל שלא יתכן לומר תמונה אשר בשמים רק תמונת דבר אשר בשמים. והוא צורה המלאכותית הרומזת על הצורה הטבעית שבשמים. וכזה צריך לפרש לשון הכתוב ולא על המובן שהוא כפי הלשון. ומבואר:

ה שורש קנא מצאנוהו קשור לפעמים עם מלת את. כמו וקנא את אשתו ולפעמים עם בית כמו כי קנאתי בהוללים ותקנא רחל באחותה אל יקנא לבך בחטאים וההבדל ביניהם כי בהיותו קשור עם בית הוראתו המית הנפש ועצבונה על הטוב שיש אל הזולת כמו שתראה בדמיונות שהבאנו. והנה אם הטוב ההוא טוב הדמיוני ותעצב הנפש על היות הטוב ההוא אל הזולת עד ששוטמו בעבור זה הוא מדה רעה ותכונה שנואה. אבל אם הטוב ההוא טוב אמת ושלמות נפשי ואין עצבון הנפש על היות לזולתו הטוב ההוא רק על היותה פחותה וגרועה מזולתה בהיותה משולל מן הטוב ההוא אז הוא מדה טובה. ומענין זה אמר הכתוב אל יקנא לבך בחטאים כי אם ביראת ד' כל היום ומענין זה דרשו ג"כ רז"ל ברחל אמנו הצדקת. ותקנא רחל באחותה קנאה במעשי' הטובים אבל אם השורש קשור עם מלת את הוראתו המית הנפש ועצבונה. על השתתפות זולתו בטוב ההוא אשר תחשוב עליו היות לו משפט היתידות בטוב ההוא. ומחמת הרע הזה אשר יחשוב שעשה לו הזולת שלא כמשפט ישטמהו וישתוקק להרע לו ולרדפו עד חרמה בגלל זה ובקיצור העצבון על הרע שיחשוב שעשה לו הזולת בהשתתפו עמו בטובה אשר תאות רק אליו לבדו במשפט כפי מחשבתו ועוצם התשובה וההשתדלות להרע להזולת בעבור החמס ההוא. ומענין זה והא את אשתו בעבור שמשפט זכות האישות ואהבתה ראוי' לבעל לבדו מבלעדי שיתערבו עמו אחרים. ואם יחשדנה שתתן חלק לזולתו בזכות הזה יכונה החשד הזה רות קנאה. ובזה יובן עצת את סימן הפעול הקשורה עם הפעל ההוא. כשישתמש בהוראה הזאת מפני שהפעל ההוא בבואו עם מלת את. הוראתו על ההתראה הנמשכת מקנאה ההיא. ולכן אמר וקנא את אשתו וענינו שימחה בה ויתרה אותה ויכונה הפעל על שם שבתו. כמו וידו אבן בי וירגלו את הארץ כנה הפעל על שם היד והרגל סבת הפעל. וכן ועפר אותו בעפר והרבה כיוצא בו. והנה הרב ז"ל כתב במורה הנבוכים שלא מצאנו קנאה אצל השי"ת כי אם בע"ז ועלת זה לע"ד. שכבר אמרו החוקרים כי כל מערי ההתפעלות הנאמרות אצל השי"ת הם מצד הפעולות הנמשכות בברואים מכח ההתפעלות ההוא כפעולות החמלה והאכזריות וכדומה. ולפי שהאשמה בע"ז הוא ההשתתף זולתו באלסות הראוי' רק לבורא יתברך. לכן יכונה העונש הבא על האדם באשמה ההיא קנאה. והוא מהוראה השנית של השורש הזה ויכונה השי"ת אצל העונש ההוא בהתפעלות הקנאה. לפי שתמשך הפעולה ההיא באדם מכח ההפעלות ההוא. ולזה לא יפול קנאה בחטא אחר אצל בהשי"ת רק בחטא ע"ז. ובזה תבין שמ"ש כאן באזהרת ע"ז כי אנכי ד' אלקיך אל קנא. שם קנא הוא מן ההוראה השני' של השורש הזה. ואולם כבר כתבתי שהוראה השני' של שם קנאה כוללת שני חלקים. הא' העצב והצער על השתתף זולתו בטוב הראוי לו לבדו. הב' התשוקה וההשתדלות הקשורה עם הצער ההוא להרע בעבור זה לזולתו המשתתף בזכותו אשר לא כדת. אך החלק הראשון מהוראת השורש הזה לא יתכן לפרשו אצל השי"ת. לזה לא יתפרש בו רק החלק השני שהוא היותו נותן לב ליפרע מהעובר ואינו עובר על מדתו למחול עון זה ונקרא זה קנאה בשתוף השם בעבור היותו נמשך באדם מכח החלק הא' וכמו שנקרא השי"ת רחום בעבור הטיבו עם הברואים שהם חלשים מצד עצמם להושיע להם זהו ביאור דברי רש"י ז"ל בכאן והארכתי בזה בעבור החדושים היוצאים מזה:

(ד"ה לשונאי) חז"ל דרשו כן מכח רומיא דקראי דכתוב אחד אומר לא יומתו אבות על בנים וכתוב אחד אומר פוקד עון אבות על בנים. והנה כוונו עוד הדרוש הזה במלת לשונאי שבסוף המקרא הנראית מיותרת אם נאמר שפירוש לשונאי האבות הרשעים שהרי כבר אמר תחלה פוקד עון אבות אלמא ברשיעי עסקינן:

ו מה נעים הדרש הזה ועיקר כוונתם ז"ל שהקב"ה מקור הטוב ואין חפץ לו ית' להרע לברואיו. והטוב ישולם לאדם יותר מכפי המעשה והרע כפי המעשה:

ז גירסת הרא"ם ובעל צל"ד ז"ל. הוא בלשון אחר מהגירסא שבדפוס אמשטרדם ועל דעתי כי גם הגירסא שבדפ"א היא נכונה. ואציע תחלה לשון הש"ס בשבועות דאיתא שם מחלוקת רב דימי ורבין אליבא דרי"ח דר"ד אמר רי"ח אוכל ולא אוכל (שהוא שבועה דלהבא) שקר ואזהרתי' מלא תשבעו בשמי לשקר. אכלתי ולא אכלתי (דנשבע לשעבר ובשעת שבועה יצתה מפיו לבטלה) שוא. ואזהרתי' מלא תשא וגו'. קונמות עובר בלא יחל (כלומר דלאו דלא יחל דמשמע להבא לאזהרת נדרים אתי. ופירשו התוס' דבשבועה נמי עובר בבל יחל דהא כתיב התם נמי או השבע שבועה אלא דהכי קאמר בקונמות ליכא אלא בל יחל גרידא ובשבועה איכא נמי לאו דלא תשבעו בשמי לשקר) ורבין אמר רי"ח אכלתי ולא אכלתי שקר ואזהרתי' מלא תשבעו בשמי לשקר אוכל ולא אוכל עובר בבל יחל (וה"ה בקונמות ופשוט. ופירש"י ז"ל דס"ל לרבין דלאו דלא תשבעו בשמי לשקר לשעבר משמע. והכי פירוש' דקר' בשעת שבועה לא תהא שקר דהיינו לשעבר עכ"ל והילכך בשבועה דלהבא ליכא אלא חד לאו לרבין. משא"כ לרב דימי וכנ"ל) ואיזהו שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע. ע"כ הש"ס שם ובאור דברי הש"ס הללו שיש לנו ב' מיני שבועה (שהוא דבור ההתאמתות בחיוב או שלילת הנשוא מן הנושא] שבועת שוא ושבועת שקר ופירוש שם שוא הוא פעולת ההבל והפעולה תכונה פעולת שוא והבל. אם מפני הצורך ואם מפני התועלת שאם יושג התועלת מבלעדי הפעולה ההיא היא פעולת שוא. וכן אם לא יושג התועלת ע"י הפעולה. להיותה בלתי מספקת היא ג"כ פעולת השוא כמו לשוא הכיתי את בניכם מוסר לא לקחו. וכן פירש"י ז"ל בפרק שבועת שתים וז"ל דלשון שוא לשון ולא כלום כמו בחבלי השוא לשוא הכיתי את בניכם עכ"ל. וזה שכתב רש"י ז"ל גם כאן לחנם ולהבל ופירוש לחנם שאין בו צורך ופירוש להבל שאיננו מספיק להשיג התועלת. וכנ"ל בשני הוראת השוא. והנה תועלת השבועה הוא ההתאמתות דבורו לזולתו ובענין ההבל מפני הצורך הוא הנשבע על עץ שהוא עץ ועל זהב שהוא זהב שהוא דבר גלוי וידוע לכל והפכו מהנמנעו' שא"א לציירו בשכל. ואין בזה צורך לשבועה ואין הדבר כדאי לשאת שם שמים עליו והוא כמועל במוקדשין. ובענין ההבל מפני ההספקה הוא הנשבע לשנות הידוע. והוא הכזב המפורסם אם מצד היותו כולל סתירה בעצמו כמו על עמוד של עץ שהוא של זהב. ואם מצד היותו גוזמא כמו אם לא ראיתי גמל הפורח באויר. או נחש כקורת בית הבד ובכלל זה נמי אם נשבע על דבר שא"א לו לקיים שבועתו כנשבע נבטל את המצוה שלא ישב בסוכה וכדומה ונשבע שלא יישן שלשה ימים. כמו ששנינו חלוקים הללו בסוף פרק שבועו' שתים בתרא במשנה ובקיצור דבכלל שוא. הוא או הנשבע על דבר שאמתתו מפורסם מפני ההכרח ר"ל שהוא מוכרח להיות כך ולא באופן אחר או הנשבע על דבר שאמתתו נמנע אם מצד שהוא נמנע בשכל או במציאו' ואם מצד שהפכו מחוייב עליו לעשותו כמו שלא ישב בסוכה ושלא יישן שלשה ימים. אבל בנשבע על דבר שמציאותו בלתי מוכרח (דבמוכרח הוא שוא מפני הצורך). רק אפשר (שהבלתי אפשר הוא שוא מפני ההספקה). כמו שאכלתי ושלא אכלתי. בזה ס"ל לרבין אמר רי"ח שאיננו בגדר שוא רק בגדר השקר. לפי שאמתותו אפשרי ובלתי מוכרח אלא שלפי שהכריע צד האחר בפעל זולת הצד שנשבע עליו הוא קרוי שקר. אבל רב דימי משמי' דרי"ח ס"ל שלא יבחן הדבר מצד אפשרותו. רק לפי מציאותו בפעל ואכלתי ולא אכלתי ג"כ בכלל שוא. לפי שבשעת שבועה יצתה שבועה מפיו לבטלה. שאף שהצד שנשבע עליו הוא אפשרי. מ"מ כיון שכבר הכריע על הצד הזה הצד האחר במציאו'. הרי הצד שנשבע עליו נמנע מצד המציאו' בפעל ואינו קרוי שקר רק שבועה דלהבא בדבר שהיותו אפשרי (ומ"מ בנשבע דרך משל שירד המטר ביום פלוני קרוי שבועת שוא אף שהוא להבא ושני הצדדין אפשריים. משום דזה עיקר שבועתו שיודע בברור איזה צד מן צדדי האפשר יכריע בפעל. והידיעה הזאת בלתי סבה מספקת לה הוא מהנמנעות וזה ה"ל כנשבע על האפשר היותו מוכרח). אמנם שורש מחלוקתן דלפ"ר יקשה מנ"ל לר"ד אמר רי"ח שאכלתי ולא אכלתי שוא אף שמצד הדבר בעצמו אמתותו בלתי מוכרח ואפשרי. נ"ל דתליא בהא מימרא תנינא דרי"ח משמי' דר' יוסי הגלילי כל לא תעשה שבתורה לאו שיש בו מעשה לוקין עליו שאין בו מעשה אין לוקין עליו. חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם ויליף התם כל חד מקרא דקאמר נשבע מנא לן דכתיב כי לא ינקה ד' את אשר ישא את שמו לשוא ומדלא כתיב כי לא ינקה לחוד וכתיב כי לא ינקה ד' ד' הוא דלא ינקה. אבל ב"ד של מטה מלקין ומנקין אותו ופריך אשכחן שבועת שוא שבועת שקר מנא לן. אמר ר' יוחנן לשוא לשוא שני פעמים אם אינו ענין לשבועת שוא תנהו ענין לשבועת שקר. ומפרש התם דשבועת שקר דומיא דשבועת שוא מה שבועת שוא לשעבר (דבשעת שבועה הוא שעבר דניכר שקרותו מכבר בשעת שבועה) אף שקר לשעבר דהיינו אכלתי ולא אכלתי (דכבר בשעת שבועה הוא שקר). ולפ"ז לר"ד אמר רי"ח יליף רי"ח מדכתיב לשוא לשוא ב"פ דגם אכלתי ולא אכלתי ה"ל שוא. כיון שהצד שנשבע עליו הוא נמנע מצד המציאו' בפעל. אבל לרבין אמר רי"ח יליף לה בדרך אם אינו ענין. אם אינו ענין לשבועת שוא תנהו ענין לשבועת שקר ולעולם אכלתי ולא אכלתי כיון ששני הצדדין אפשריים אינו בגדר שוא רק בגדר שקר. וזהו טעם מחלוקתן לע"ד. ועתה נשוב לדברי רש"י ז"ל שתראה מתוך מה שכתבתי שאונקלוס המתרגם ע"ה לא הלך בשיטת רב דימי אמר ר' יוחנן רק בשיטת רבין אמר ר' יוחנן דאכלתי ולא אכלתי שקו ומפיק לה מדכתיב לשיא לשוא שני פעמים וכדרך אם אינו ענין לכן תרגם לשוא הראשון למגן שענינו ההבל המפורסם. והוא נשבע לשנות הידוע ויתר החלוקו' דלעיל שבכל אלו רק הצד האחד מוכרח ולא הפכו. אבל לשוא השני תרגם לשקרא והוא שבועת שקר דומיא דשבועת שוא. ודי ביאור בזה:

ח רז"ל הקפידו בזה דאל"כ יהיו הדברות האחרונות מתחלפות מן הראשונות. שבראשונו' כתיב זכור ובאחרונו' שמור ולא הקפידו רבותינו ז"ל. בלשונו' האחרות שנתחלפו בהם בשאר הדברו'. מפני שהטעה בשניהם אחד והכתובים ישמרו הטעמים ולא המלות. כמ"ש הראב"ע ז"ל. אבל בזכור ושמור שאין הטעם שוה בשניהם מפני שזכור מצות עשה שהוא לזכור תמיד את ימי השבת אף בחול, כמו שפירש"י ז"ל להלן. אבל שמור מצות לא תעשה שהוא השמירה וההזהר מלעשו' בו מלאכה עכ"ל הרא"ם ז"ל ודבריו לקוחים מדברי הרמב"ן ז"ל. וכבר ביארתי ענין בדבור אחד נאמרו בפסוק א' מפרשה זו. והביא ג"כ רש"י ז"ל הדוגמא לזה משארי דברים שג"כ אמרו רבותינו ז"ל בהם שבדבור אחד נאמרו למשה כדי שלא יתראו ק"ו דבורי השי"ת כדבור החזרה להתיר כאן מה שאוסר במקום אחר. לכן נאמרו בבת אחת, להתבונן שאין כאן חלוף ח"ו ושינוי המשפטים לפי שנוי הזמן או הנושאים. וכן נאה בחוק השי"ת:

בא"ד זכור לשון פעול כו' ר"ל שבא כאן המקור במקום הציווי כמשפט הלשון והוראת זה ההתמדה והמחשב' על הפעול' ההוא. ולכן כתב רש"י ז"ל תנו לב לזכור תמיד כו' וענין זכירה זו כתב רש"י ז"ל שאם נזדמן לך חפץ יפה הוי מזמינו לשבת עכ"ל. ור"ל שהרבה מצות יש לנו בתורה שנראה מהם בעליל היותם מועצות תמים דעים ב"ה. להדריך את האדם אל השלמות. כענין מצות מזוזה ותפילין וציצית שבאמצעותם יזכור כל איש יהודי את הבורא ב"ה ומצותיו בכל יום וילהיב רוחו לעבודתו ית'. א"כ המצות הללו הם עצות אל השלמות. ועד"ז יום השבת הקודש שהוא אות בין ישראל ובין הבורא ב"ה. זכירתו בכל ימות החול להכין עליו לקבלו בעונג הוא ג"כ עצה יקרה שע"י זכירת יום השבת האות היקר הזה המורה כבוד ישראל וחביבותם למקום ב"ה יזכור חובותיו למקום ב"ה ויראתו. גם בהיות האדם עסוק בעניני העולם. יתברך המדריך את עמו ישראל אל האושר האמתי. והנה הרב בעל צדה לדרך ז"ל הקשה למה תפס רש"י ז"ל דברי המכילתא ועזב שיטת הגמרא בפרק ערבי פסחים. דפשטי' דקרא אתי לקדוש היום וכמו שכתבו הרמב"ם וסמ"ג ז"ל וסייעתם וז"ל. מ"ע מן התור' לקדש את יום השבת בדברים שנאמר זכור וגו'. וקדוש היום על היין הוא לחד שנוייא בתוס' דרבנן. ולחד שינוייא דאורייתא דזכירה נופל על היין זכרו כיין לבנון נזכירה דודיך מיין ועכ"פ זכירה בדברים לדברי הכל דבר תורה דפשטי' דהך קרא לקדוש היום אתי עכ"ל. ולדידי אין כאן קושיא כלל שכן דרך רש"י ז"ל בכמה מקומות לבחור הדרש היותר קרוב לפשוטו של מקרא:

ט ר"ל דמלבד פשוטו של מקרא רמוז הדרש הזה במלת כל שלא הי' לו לכתוב אלא ועשית מלאכתך ובמכילתא הובאה ברא"ם איתא וכי אפשר לבשר ודם לעשות כל מלאכתו בששה ימים אלא שבות כאלו כל מלאכתך עשוי':

י במכילתא אמרו והלא גדולים כבר מוזהרין מה תלמוד לומר ובנך ובתך. אלו הקטנים ופירש"י ז"ל כאן דר"ל שהגדולים מוזהרין על הקטנים דאלו קטנים גופייהו לאו בני אזהרה נינהו ואין כוונת רש"י ז"ל שהגדולי' מוזהרין להפריש את הקטנים מחלול שבת שהרי קי"ל קטן אוכל נבלו' אין ב"ד מצווין להפרישו אבל באמת שהש"ס הקש' בפ' כל כתבי על מה ששנינו במשנה קטן שבא לכבו' אין שומעין לו ש"מ קטן אוכל נבלו' ב"ד מצויין להפרישו ומשני רי"ח בעושה על דעת אביו וזה ג"כ בכוונת רש"י ז"ל עכ"ל הרא"ם ז"ל (ובסמוך יתבארו דבריו ז"ל) בקיצור ובשנוי לשון. והרב בעל צדה לדרך ז"ל תמה עליו דלא דק. וכוונת רש"י ז"ל כפשוטו דאע"ג דאין עושה על דעת אביו נהי דאין ב"ד מצווין להפרישו. מ"מ אביו מצווה להפרישו (ר"ל ומשום הכי מוקי לה בפרק כל כתבי. בעושה על דעת אביו. ולכך אין שומעין לו אבל בעושה על דעת עצמו שומעין לו ואין ממחין בידו) וכ"כ הרמב"ם ז"ל בסוף הלכות מאכלות אסורות וז"ל אע"פ שאין ב"ד מצווין להפרישו מצוה על אביו לגעור בו ולהפרישו כדי לחנכו בקדושה שנאמר חנוך לנער על פי דרכו. ובפרק כ"ד מהלכות שבת כתב וז"ל קטן שעשה בשבת דבר שהוא משום שבות אין ב"ד מצווין להפרישו. וכן אם הניחו אביו אין ממחין בידו עכ"ל. ותמה במגיד משנה מאי איריא בשבות דרבנן אפילו באיסור מלאכת תורה אין ב"ד מצווין להפרישו ותירץ בכסף משנה דלאו משום רישא נקט שבות אלא משום סיפא נקטי'. ואם הניחו אביו אין ממחין בידו דהיינו דוקא באיסור דרבנן. אבל באיסור תורה ממחין בידו עכ"ל. ועל פי זה יסד הרב ב"י בש"ע יו"ד וז"ל. קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו. אבל אביו מצוה לגעור בו ולהפרישו בד"א באיסור דאורייתא. אבל באיסור דרבנן כו' עכ"ל. וזהו ג"כ כוונת רש"י ז"ל כאן דמ"ש לא בא אלא להזהיר גדולים על הקטנים היינו באביו דהא אקרא קאי דמפיק לי' מדכתיב אתה ובנך וגו'. ומשמע שבא להזהיר האב על הבן. ואע"ג דמדברי הרמב"ם ז"ל משמע דגם אביו אינו מוזהר עליו מן התורה אלא מדרבנן דהא מפיק לי' מקרא דדברי קבלה. חנוך לנער וגו'. ולא יליף לי' מקרא דהכא אתה ובנך ובתך וגו'. יש לומר דרש"י ז"ל פליג בהא על הרמב"ם ז"ל. ועוד גם בלאו הך חילוקא בין ב"ד ובין אביו יש לדחות דברי הרא"ם ז"ל. לפי שי"ל שסובר רש"י ז"ל להלכה דקטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו דאע"ג דאיתא ביבמות פרק חרש דרבי פדת הורה כן הלכה למעשה דאין ב"ד מצווין עליו להפרישו. מ"מ הא אמר התם דרי"ח מספקא לי' בהכי. והא דאוקי רי"ח גופי' בפרק כל כתבי מתניתן דקטן שבא לכבות אין שומעין לו בעושה על דעת אביו לאו משום דס"ל קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו אלא למידתי מה דקאמר מעיקרא שמעת מינה קטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו. ולומר דלאו וודאי הוא אלא ספיקא דדינא עכ"ל הרב בעל צל"ד ז"ל ומה מאוד דחק עצמו הרב ז"ל במחכ"ת לדחות דברי הרא"ם ז"ל ולע"ד דברי הרא"ם ז"ל מתחוורין יותר דמ"ש בתירץ השני דסובר רש"י ז"ל דביד מצווין להפרישו דאע"ג דר' פדת הורה הלכה למעשה דאין ב"ד מצווין להפרישו מ"מ הא רי"ח מספקא לי' תמה אני דעכ"פ מידי ספיקא לא נפיק. ואיך יפרש רש"י את הפסוק על פי דין מסופק אם לא שנאמר שכוונת הרב ז"ל שרש"י ז"ל כתב בפירוש הפסוק הזה בלשון כולל שיש לפרשו עפ"י שני צדדי הספק שאם הדין דב"ד מצווין להפרישו. פירוש להזהיר גדולים על הקטנים בכל אדם ואפילו אינו אביו ואם הדין נותן דאין ב"ד מצווין להפרישו פירוש להזהיר גדולים על הקטנים באב על הבן דוקא. אבל לפי זה שבנו שוב להך חילוקא שבין ב"ד ובין אביו גם לתירוץ זה ומה הרויח א"כ הרב ז"ל בתירוצו השני. אך על כרחינו לומר גם לדרך השני דרש"י ז"ל נחית להך חילוקא דבין ב"ד ובין אביו ועוד איך יעלה על הרוח לומר דרש"י ז"ל ס"ל כרי"ח דמספקא לי' הך דינא דוודאי יש להורות כרבי פדת ולא כרי"ח משום דר' פדת עבד עובדא כדיני' וקיי"ל מעשה רב. ומ"ש הרב ז"ל בתירץ הראשון לחלק בין ב"ד לאביו דאביו מוזהר עליו מדאורייתא תמה אני מאין יצא לו החלוק הזה ו בין ב"ד לאביו. ומה שהוכיח זה מלשון הרמב"ם ז"ל בהלכות מאכלות אסורות וכנ"ל ברור שיצא לו זה להרמב"ם ז"ל מהלכה רוחת בישראל ותלמוד ערוך בכל הש"ס דמחנכין את הקטנים במ"ע כתפלה ומזוזה וברכת המזון. ומזה הוציא הרמב"ם ז"ל דמכ"ש דמחנכין במצות ל"ת. ולכן מפיק לי' הרמב"ם ז"ל מדברי קבלה דחנוך הקטנים רק מדרבנן כמו שאמרו ז"ל בש"ס ריש חגיגה כל זכורך לרבות הקטנים שחייבין בראיי'. ופריך קטן שהגיע לחנוך מדרבנן. ומשני מדרבנן והך קרא אסמכתא בעלמא. ואם כדברי הרב בעל צל"ד ז"ל צ"ל דרש"י ז"ל חולק על הרמב"ם ז"ל ומחלק בין חנוך מצות עשה דאינו אלא מדברי סופרים. אבל חנוך מצות ל"ת הוא מדאורייתא. ולכן קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו. אבל אביו מצוה להפרישו דבר תורה. וזה אינו סברא כלל לומר כן. ועוד דאי אפשר כלל לומר כן מדפריך הש"ס בגיטין על מה ששנינו העיד ר' יוחנן בן גודגדא על כו'. ועל קטנה בת ישראל שנישאת לכהן שתאכל בתרומה. ואלו קטנה בעלמא לא תיכול ש"מ קטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו. ומאי פריך דילמא קטנה בנישואין ליכא אסורא כלל. אבל קטנה דעלמא אבי' מחייב להפרישה ואף דמיירי הסוגיא שם בתרומה דרבנן. מ"מ כיון דבאיסור דאורייתא אביו מוזהר עליו מדאורייתא ה"נ באיסור דרבנן אביו מוזהר עליו מדרבנן. וע"כ דאפי' באיסור דאורייתא אין אביו מוזהר עליו רק מדרבנן. וא"כ באיסור דרבנן האב והב"ד שווין. ואם אין ב"ד מצווין להפרישו גם האב אינו מוזהר עליו. כמ"ש הרמב"ם ז"ל דבאיסור דרבנן אין ממחין ביד האב כהובא למעלה בשמו (ויש לומר שגם מסוגיא זו הוציא הרמב"ם ז"ל דין זה). ופריך שפיר ודוק. ועוד קשה דאין סברא כלל לחלק בדאורייתא. בין ב"ד לאביו ועל כרחך שכוונת רש"י ז"ל כמו שפירש הרא"ם ז"ל. וזהו ביאור דבריו ז"ל דמדאורייתא באמת אין חלוק כלל בין אב לב"ד לענין הפרשה והא דגדולים מוזהרים על הקטנים היינו בעושה על דעת אביו. וה"ה דעת אחר (והא דנקט בש"ס בעושה על דעת אביו. אורחא דמילתא נקט) ור"ל שעושה על פיהם. ומשום שליחות אתינן עלה. דאע"ג דאמירה לנכרי אינו אלא שבות דמשום שליחות אין שליחות לגוי ומשום גופי' אדרבה בן נח ששבת חייב מיתה. מ"מ אמירה לקטן דאורייתא דאע"ג דאין שליחות לקטן. מ"מ בדבר עבירה איתרבי מקרא דאתה ובנך ובתך וגו' דיש שליחות לחייב הגדול עליו וכמו שמוזהר ישראל על שכירו ולקיטו גוי מלעשות מלאכה בשבילו ואף דאין שליחות לגוי והוא בעצמו אדרבה מיזהר שלא לסבות כן הוא באמירה לקטן ובשניהם הן באמירה לשכירו ולקיטו והן באמירה לקטן. לאו שליחות ממש הוא לחייב המשלח מיתה. רק לענין זה חשוב שליחות שיהי' מוזהר עליהם בלאו והיינו דמשני הש"ס התם בפרק כל כתבי בעושה על דעת אביו כן נ"ל ברור בזה:

יג (ד"ה לא תגנוב) ר"ל לא תגנוב האמור בעשרת הדברות בסדר זה. וכן בדברות השניות במשנה תורה הוא דבר הלמד מענינו שהוא אזהרה לגונב נפשות אבל לא תגנובו ולא תכחשו וגו' האמור בתורת כהנים בפרשת קדושים. אזהרה לגונב ממון וגם שם הוא דבר הלמד מענינו ממה שכתוב אח"כ ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו וגו' שהוא בדבר שבממון. וחזר וכתב זה רש"י ז"ל שם בפרשת קדושים:

טו כל הדרשות האלו דרשו מרבוייא דכל. שהי' לו לומר וירא העם ויענו העם. לכן דרשו שלא הי' בהם לא סומים ולא אלמים ומזה דרשו ג"כ שלא הי' בהם חרשין שהרי כאן כתיב ויאמרו כל העם כל אשר דבר ד' נעשה. ובסוף פרשת ואלה המשפטים כתוב ויאמרו כל אשר דבר ד' נעשה ונשמע. ובפרשת ואלה המשפטים איננו ספור אחר. רק הוא ספור אחד עם המסופר כאן אלא שקצר הכתיב כאן בספור ושם חזר לספר באורך מה שהי' קודם מתן תורה וכמו שפירש"י ז"ל שם. וממה שכתוב שם שענו נעשה ונשמע הרי כאלו כתוב גם כאן ונשמע והנה כאן כתוב ויענו כל העם. משמע שכולם ענו ונשמע לפי שלא הי' בהם חרש וכנ"ל. והענין נ"ל לפי שאחד מהמעלות הראוייות לנבואה הוא ג"כ שלמות האיברים ולכן נתרפאו לפי שכולם זכו לנבואה במעמד הקדוש:

(ד"ה רואים) הראב"ע ז"ל כתב שמדרך הלשון להחליף ההרגשות זה בזה לפי ששרשם אחד במיתרי המוח כמו שמבואר בחכמת הטבע אבל הדרש יפרש כפשוטו. והענין לע"ד שהיו רואין ע"ד פלא התנועות ההות באויר והרשימות המיוחדות שהם סבת הקול אף שאי אפשר לראות זה בטבע כי חוש הראות יצטרך אל מיצוע האויר לכן נמנע מן הראות לראות האויר היסודי:

(ד"ה וינועו) ר"ל אין נוע האמור כאן אלא זיע ואין לשון זה מורה שלילה כוללת רק שלילה פרטית כמו שכתב הרא"ם ז"ל בפרשת לך והביא ראיות הרבה לזה. והנה פעל נוע הוראתו בכל מקוה התנועה התמידית ממקום למקום. ולא הונח על התנועה למקום מיוחד. כמו נע ונד תהי' בארץ ויניעם במדבר, וכן הוראתו לפעמים ג"כ על תנועת החלק מן הכל כמו יניעון ראשם ומענין זה יורה ג"כ על התנועה הרתיתית והזיע שהוא ג"כ רק תנועת החלק ולא ימיר הכל נקודת מצבו ולזה ע"כ וינועו האמור כאן כמו וינועו אמות הספים שהוא התנועה הרתיתית ומבואר מאוד. כי על המרת המקום לבד שהוא התנועה למקום מיוחד אינו נופל פעל וינועו והי' לו לו' וילכו ויעמדו מרחוק או וישובו ויעמדו מרחוק וע"כ היותו על תנועת הרתת והזיע:

יז כי פעל הנסיון אינו נופל בחוק השי"ת. וכבר ביארתי בסדר לך באורך בפרשת העקדה באיזה צד יפול פעל הנסיון אצל הש"י. אבל הענין הזה אין לו מקום כאן לזה ע"כ פירושו כאן מענין גדולה.

יט הנה לא אמר אמור או דבר אל בני ישראל כמנהג הכתוב בכל מקום אבל אמר כה תאמר שמשמעו בלשון זה בלי שום תוספת או מגרעת וכן בלי שינוי מנוכח לנסתר ד"מ תחת אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם וגו' אתם ראיתם כי מן השמים דבר ד' עמכם. וכן בשאר לשונות המאמר הזה וכבר ביארתי זה באורך לעיל בפסוק כה תאמר אל בית יעקב וגו' קחנו משם:

(ד"ה אתם) ר"ל ולכוונה זו לא אמר סתם מן השמים דברתי עמכם. אבל אמר אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם כדי לעורר מה שיש לבחון בזה ומה נעים הפירוש הזה:

(ד"ה כי) לפי' הראשון הקול נשמע מן השמים והמראה הנשגבה הי' על ההר ובבחינת המראה אמר שירד ד' על ההר. ולפירוש השני גם הקול נשמע מההר וענין ההרכנה נשגב סודו:

כ לא אמר הכתוב סתם. לא תעשון אלהים אחרים ולמה אמר חתי ולמה פרט אח"כ אלהי כסף ולמה פרט עוד ואלהי זהב וכי מסכה ממתכות אחר. או צורה החצובה באבן וחקוקה בעץ מותר לעשותה. ועוד אחרי שכבר כתב מקודם לא תעשון אתי למה חזר וכתב עוד אח"כ לא תעשו לכם. לזה בא הדרש במכילתא ועקר פשטות הכתוב ודרשו שבא הכתוב לרמז לנו איסור אחר משום לתא דע"ז והזהיר הכתוב ראשונה שלא יעשה צורות המשמשין במרום אפי' לנוי שלא לשם ע"ז (דאלו לשם ע"ז כל הצורות אסורות ולמה פרט דוקא דמות המשמשין ואפי' דמות שקצים ורמשים אסור והל"ל סתם לא תעשון אלהים אחרים וכנ"ל) ובכלל זה משמשי מדור התחתון והוא דמות חמה ולבנה כוכבים ומזלות ומשמשי מדור העליון והוא דמות ד' פנים שבהדדי במרכבה וכל הפרצופות מותרות חוץ מפרצוף אדם דאסור אפי' לבדו ופרצוף אדם דאסור אפילו לבדו ילפינין מדכתיב אתי קרי בי' אותי לא תעשון אותי. ר"ל בדמות שאני מתראה לנביאים כל זה הוא בגמ' דר"ה אמתני' דדמות צורות לבנות היו לו לר"ג בטבלא (וכתבו התוס' שם דאף דפרצוף אדם אפי' לבדו אסור מ"מ איצטריך לאסור נמי דמות ארבעה פנים בהדדי דהוה אמינא דפרצוף אדם בהדי שאר צורות שרי טפי דאין זה פרצוף אדם כלל. ועוד י"ל דאיצטריך לענין השלמה דאפי' במוצא צורת אדם אסור להשלים לד' פנים עכ"ל) וכל זה נפקא לן ממ"ש לא תעשון אתי ושוב הזהיר הכתוב שהכרובים שבדבור לא יהי' של כסף וגם שלא יוסיף על הכרובים של זהב וזהו שאמר אלהי כסף ואלהי זהב וגו' והענין בזה שחדוש הוא שחדשה תורה בכרובים להציג צורה בהיכל ומזה הטעם שאם שנה בזה ממשפטי התורה לא זאת לבדו שלא עשה מצוה אלא דהדר איסור צורה לדוכתא. ואח"כ אמר הכתוב עוד לא תעשו לכם ר"ל שלא יעשו דמות הכרובים שבבית עולמים. ואמנם איך מרומז בכתוב זה איסור שמשי מרום והאסור שמצד הכרובים. על זה אמרו ז"ל שהוא מרומז בתיבת אתי לפי שעומדין אתו ית'. משמשי מדור התחתון ומשמשי מדור העליון עומדין אתו במרום והכרובים עומדין אתו בבית עולמים. ובית עולמים נמי קרי לי' אתי מפני השראת שכינתו ית':

כא ר"ל ואין הכוונה שיעשה מחומר האדמה צורת מזבח שהרי נעשה מזבח העולה אשר בחצר אוהל מועד מנחושת ומזבח הקטורת שבהיכל מחומר הזהב ולזה הכוונה לפי פירוש הראשון שיהי' מחובר בארץ בשעת חנייתן ולפי פירוש השני כתב רש"י ז"ל שהכוונה על חלל המזבח שיהי' החלל ממולא בעפר בשעת חני':

(ד"ה את עולתך) דבור זה ודבור הסמוך שאחריו הכל דבור אחד ונקודות ההפסק שביניהם בדפוסי הוא טעות סופר. והנה תחלה ביאר רש"י ז"ל כוונת הכתוב אחר הל' כמ"ש יפה הרא"ם ז"ל כי כוונת רש"י ז"ל שמלת את כאן במקום מן. כמו כצאתי את העיר חלה את רגליו ואח"כ ביאר הלשון כי את צאנך וגו' איננו דבר אחר והותרו הקרבנות מן החיות וכל העופות שבאמת אינו כן אבל את צאנך וגו' הוא ביאור מה שאמר תחלה את עולתיך ופירושו עולתיך אשר מצאנך. ר"ל כנ"ל שפי' את כמו מן:

(ד"ה בכל המקום) ר"ל שהי' לו לו' אשר תזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך או בכל המקום אשר אזכיר את שמי תבוא אלי וברכתיך לזה כ' רש"י ז"ל שאף שהפעיל בפעל זכר הוא בכל מקום פעל יוצא לשני. אבל כאן הוא פעל יוצא לשלישי כמו שהוא לרוב הוראת ההפעיל ולזה פירושו ע"כ אתן לך רשות להזכיר את שמי ומזה צ"ל דקאי רק על השם המפורש שלא ניתן רשות להזכיר אותו רק במקדש. מדברי הרא"ם ז"ל:

כב ר"ל וכאשר יגיע הזמן שתבנה לי מזבח אבנים והוא זמן בנין בית עולמים שהחובה אז לבנות מזבח מחומר האבנים דוקא וכבר הארכתי בזה במקום אחר בהוראות מלת אם. בסדר בראשית פרשת חיי יע"ש:

(ד"ה כי חרבך) ר"ל שאין מלת כי בכתוב הזה משמש לנתינת טעם על אזהרת לא תבנה אתהן גזית ואמר לא תבנה אתהן גזית כי בבנותך אתהן גזית א"כ חרבך הנפת עלי' ותחללה. ופירוש עלי' על המזבח (דאם על האבנים הי' לו' כי חרבך הנפת עליהם ותחללם) והכוונה שיהי' המזבח העשוי מאבני גזית הללו מחולל. ומיאן רש"י ז"ל בפי' זה שאין נופל חלול אלא במה שנתקדש תחלה ואם האבנים הללו אין ראויות למזבח א"כ לא נתקדשו מתחלתן ואין על המזבח העשוי מהם שם מזבח כלל. לזה פירש"י ז"ל שהוא אזהרה אחרת שלא יניף שום ברזל על המזבח העשוי מכבר בקדושה מאבנים שלמות כי יתחלל ע"י הנפת הברזל ומלת כי בכאן הוא במקום פן. וכן תרגם אונקלוס ז"ל דילמא תרים חרבך עלה ותחלינה. ומלת פן הוא לאזהרה כמו פן יפתה לבבכם וגו' פן תאכל ושבעת וגו' וכמו שאמרו ז"ל כל מקום שנא' השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה:

(ד"ה ותחללה) כ' הרב בעל צדה לדרך ז"ל וז"ל ר"ל שאין הגזית עיקר האיסור כי אם הנפת הברזל כמ"ש במקום אחר לא תניף עליהם ברזל שהברזל מרוחק מן המזבח כי ממנו עשויין כלי הזיין המחריבים את העולם ולכן אמר הכתוב כאן כי חרבך הנפת עלי' וגו' וכנה הברזל בל' חרב להיותו חומר החרב ור"ל שבשביל היותו חומר החרב הוא מרוחק מן המזבח. שהוא שלום העולם וקיומו ועל כן לא תמצא בכל מלאכת המשכן זכרון ברזל כלל. רק זהב וכסף ונחושת וכן באבני גזית שבאה עליהם האזהרה במקרא שלפנינו אלו עשאן גזית בכלי כסף או בשמיר הרי זה מותר מן התורה

תוכן העניינים

באר יצחק על פירשי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה