אור ברסלב
באר יצחק על פירשי סדר יתרו › פרק יט

באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ

סדר יתרו · פרק יט

פרק יח

א ר"ל ממה שכתב ביום הזה שהוא כנוי הרומז ולא פירש לנו באיזה יום והוא דבור סתום מאוד שירמוז ליום בלתי ידוע. ע"כ צ"ל שהיה בתחלת החודש וכ"כ הראב"ע ז"ל והוסיף עוד וז"ל כמו מחר חודש עכ"ל. וכוונתו שמדרך הכתוב לכנות ראש החודש חודש סתם ויהיה פירוש בחודש השלישי בראש חודש השל שי כמו מחר חודש. ולכן כתב ביום הזה בכנוי הרומז כמו בעשירי ביום הזה ולכך לא הביא רש"י ז"ל הא דאתיא לה בש"ס מג"ש דהזה הזה מפסוק החודש דזה לכם ראש חדשים מפני שאין צורך לזה והוא מוכרח מפשטות הכתוב רק דהכי אורחא דתלמודא ללמוד דבר שאינו מבואר בפירוש בג"ש אי מצינן למילף ועוד י"ל דאי לאו גזירה שוה הוה מצינן למימר דכינוי הרומז ביום דזה הוא מוסב על מ"ש לפניו לצאתם ממצרים. והכי קאמר קרא בחודש השלישי לצאתם מארץ מצרים ביום הזה היינו ביום ט"ו לחודש באו וגו'. ולכך איצטריך למילף בג"ש דהזה דזה דהיינו בר"ח. ובזה סרה קושיית הרא"ם ז"ל שהקשה הא פריך הש"ס בפסחים ממאי דבריש ירחא הוה קאי אימור בד' או בה' לירחא הוה קאי א"כ משמע שאין החודש דזה דהתם גופי' מוכרח שהוא בר"ח. דז"א דהא ע"כ א"א לאוקמי קרא דהכא דביום הזה שהוא כנוי הרומז על היום אלא או בריש ירחא כמ"ש רש"י והראב"ע ז"ל או בט"ו לירחא וכיון דע"כ א"א לוקים החודש הזה דקרא דחתם בט"ו לירחא שהרי פסח מצרים מקחו בעשור כמבואר שם בפרשה. ע"כ דביום הזה דקרא דהכא היינו בר"ח אלא דמכח הכרח אחר צריכין אנו לדברי הרא"ם ז"ל דא"כ קשה על הא דפריך התם בש"ס ממאי דבריש ירחא הוה קאי דילמא בד' אן בחמשה לירחא הוה קאי דכיון דע"כ ליכא למימר דבט"ו לירחא הוה קאי מפני שפסח מצרים מקחו מבעשור. א"כ קשה על הא דפריך דהא ע"כ מג"ש דהכא מוכח שהיה בר"ח. לכן צ"ל כמ"ש הרא"ם ז"ל דקושיית הש"ס בפסחים אינו אלא מדבור משה לישראל דאימור לא דבר משה לישראל ביום שנדבר עמו הקב"ה, אבל דבור הקב"ה למשה וודאי היה בר"ח כ"ז כתבתי לפלפולא בעלמא. אבל באמת א"צ לכל זה דאף די"ל דביום הזה דהכא מוסב על לצאת ב"י מאמ"צ. מ"מ כיון דאיכא למימר נמי דקאי על בחודש השלישי א"כ הרי סתם לנו הכתוב ולא פירש על איזה יום הוא רומז ולא בא הכתוב לסתום אלא לפרש. לזה ע"כ לומר שפירוש ביום דזה בר"ח ומוסב על בחודש השלישי שלפניו מפני שיותר סברא לומר שרומז על הזמן המוזכר בפירוש קודם לכן ולא שרומז על הזמן דנזכר בכלל ולכך לא הוצרך רש"י ז"ל להביא הג"ש והוא פשוט. אלא דאורחא דתלמודא הכין למילף בג"ש וכנ"ל ויעויין מ"ש עוד בסמוך בזה:

בא"ד לא היה צריך לכתוב כו'. דע שזהו ההבדל בין כנוי הרומז ההוא לכנוי הרומז הזה. שההוא הוא כנוי הרומז על הגוף העומד מרחוק והזה הוא כנוי הרומז על הגוף העומד מקרוב. הא' מתורגם יענער והב' מתורגם דיזער. ולפיכך במאמר הזה החודש הזה לכם ראש חדשים וגו' שספר לנו בו דבור הש"י למשה כהווייתן וכיון דמשה בריש ירחא דניסן הוה קאי. לכן א"ל הקב"ה החודש הזה שהוא חודש שעומד בו עכשיו ואין נופל עליו כנוי ההוא לכך נכתב בתורה ג"כ כנוי הזה לפי שכוונת הספור לספר לנו דבור הקב"ה כמו שהוא ואינו אלא העתק לשון אבל כאן שכוונת הכתוב לספר לנו הדברים שהיו בזמן ההוא לישראל הוא ר"ח סיון היר"ל ביום ההוא אחרי שהזמן הזה כבר חלף הלך לו זהו כוונת השאלה. ומה נעים הדרש שדרשו בו שיהיו ד"ח חדשים עליך שתצייר לך כאלו ביום זה שאתה עומד בו ניתנה תורה ויהיו ערבים לנפשך כדבר חדש שכן הוא טבע הנפש שתתענג על החדש והנה באמת ע"פ פשוטו אין כאן קושיא כלל שדרך המספר להעמיד א"ע לפעמים באותו הזמן שקרו בו הדברים שמספר מהם כמו ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום דבה וגו'. בעצם היום הזה בא נח וגו' וכ"ז לפי שמדרך הספור לפעמים להעמיד עצמו בזמן ההוא מ"מ כל היכי דאיכא למידרש דרשינן ואינו אלא אסמכתא דאסמכוהו חז"ל להך דרשא אהאי קרא וכדרשת דורשי רשימות וא"צ להאריך בזה עוד. ומה מאוד נפלאתי על הרא"ם ז"ל שהקשה דהא איצטריך תיבת דזה לגזירה שוה להורות שהוא בר"ח כדלעיל. ולפי שיטתו יותר היה לו להקשות מהנך קראי שהבאתי לעיל. אבל באמת אין כאן קושיא כלל דהך דרשה אינה אלא לאסמכתא וכאורחא דאגדה וכי באו ז"ל ללמדנו בזה דבר חדש רק שהסמיכו מה שהוא מן הסברא אל המקרא. ועוד הרי בלא"ה כבר כתבתי למעלה שגם הג"ש ההיא עצמה אינה אלא אסמכתא וכאורחא דתלמודא ומפשטות הכתוב הוא מוכרח ואצ"ל שאגדות חלוקות הן ורש"י ז"ל הרכיבם ולא כמ"ש הרא"ם ז"ל:

ב ואף שכן דרך המקרא תמיד כשיספר שבאו למקום א' וירצה לספר אח"כ שבאו שוב אח"כ למקום אחר חוזר הוא לפרש ויסעו ממקום פלו' ויחנו במקום פלו' וכן להלן זהו אינו אלא קודם שיספר. מן החניי' במקום האחר וכן הוא בכל סדר המסעות באלה מסעי שלא יספר שבאו למקום אחר עד שיקדים לומר ויסעו משם. אבל כאן שכבר ספר מיד בראש הספור שבאו למדבר סיני אין דרך שיחזור אח"כ לפרש ויסעו משם ויחנו במדבר סיני וכל המקרא ללא צורך ואין כאן שום הודעת דבר חדש וכבר ידענו שאנו מקודם לכן ברפידים, ותחלת הספור שאמר שבאו למדבר סיני לא הקדים מקודם לו ויסעו מרפידים וזה הוא מדוקדק מאוד בל' רש"י ז"ל שלא כ' למה הוצרך לומר דק כ' מה ת"ל לחזור ולפרש מהיכן נסעו והלא כבר כ' שברפידים היו חונים כו' ר"ל מאחר שכ' כבר בתחלת הספור שבאו מדבר סיני א"כ נראה שלא בא הכתוב הזה רק להודיעו מהיכן באו למדבר סיני ואמר שנסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני ומה ת"ל לחזור ולפרש מהיכן נסעו הרי כבר ידענו זה זהו כוונתו ז"ל וסרה טענת הרמב"ן ז"ל:

בא"ד אלא להקיש וכו'. ר"ל דכמו שביאתן להר סיני הי' בתשובה כמ"ש אח"כ ויחן שם ישראל וגו' ופירש"י ז"ל שם בלב א' כאיש א' וכו' שהי' לב הכל פונה לשמים ויאמינו בד' ובמשה עבדו. כן נסיעתן מרפידים בתשובה שאף שתחלת ביאתן שמה לא היה כמבואר בפ' בשלח ויבואו ברפידים ויצמא שם העם למים וילן העם וגו' מ"מ לאחר שנענשו שם אח"כ במלחמת עמלק שהיתה ג"כ ברפידים כמ"ש שם ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים וגו' ושם נעשה להם גם ונצחם יהושע שבו כולם אל הש"י בלב שלם וזה הודיענו הכתוב כאן במקרא זה:

(ד"ה ויחן) ר"ל ולכך נכתב ויחן בל' יחידות:

(ד"ה נגד) הוראת מלת נגד הוא תנועת או מצב ב' גשמיים (גופים) אשר יפנו זה אל זה צד הפנים שלהם ואם יתנונעו בנטיי' ההיא יתנונעו זה לקראת זה עד יגיעו והנה אצל הבעלי חיים כולם צד הפנים שלהם מיוחד וניכר וכן ג"כ בקצת גשמים מלאכותים, ככלים ובנינים ד"מ פני הבית הוא הצד שבו הפתח והחלונות אבל בשאר גשמיים טבעיים אין להם צד פנים וצד אחור מיוחד מצד עצמם ולזה יפול בהם מלת נגד בכל הצדדין במה שאין להם צד אחור ונוכל לכנות כל צד פנים כמ"ש הראב"ע ז"ל ממה שמצאנו מנגד סביב לאוהל מועד יחנו שהוא מד' הפאות עכ"ל. ובלא זה אין טענה מן הכתוב מנגד סביב שאף אם נאמר שאף באוהל מועד יפול מלת פנים וכנ"ל מפני שיש לו פתח כניסה ויציאה בכל זה אין דברינו אלא בסתם שסתם סלת נגד בבעלי פנים הוא אם פניהם איש לקראת אחיהו אבר הכי אין לנו לומר כי פני האיש הזה נגד אחורי האחר או שאחוריהם זה נגד אחורי זה אם יתבאר בלשונו בפירוש ענין הנגדיות אם בצד פניהם או בצד אחוריהם. לכן אחרי שמבאר שם הכתוב מנגד סביב לאוהל מועד יחנו הרי במלת סביב ביאר לנו שהננדיות בבחי' אוהל מועד הוא בד' הרוחות ימין ושמאל פנים ואחור אבל בפתחי אהליהם שלא ביאר הכתוב נאמר מן הסתם שהי' פתחי האוהל שהוא צד הפנים שלהם נגד אוהל מועד וזה מבואר. אבל אם באמת אין אל הגשמים הבלתי בעלי חיים פנים מצד עצמם. בכל זה נוכל לכנות בדרך ההשאלה הצד שמהם הפונה למזרח העולם צד הפנים. והטעם בזה מבואר להיות התנועה בב"ח לנוכח פניהם תמיד ומדרך התנועה להתנונע אל צד האורה כי לא ינוע החי לצד החושך רק לעבר האורה להשמר מכל מכשול ולמצוא עונג וערבות בהיותו נהנה מזיו האורה כי התנועה בב"ח לרוב או להשלמת חסרונם או לעונג רוחם. ובבחי' זו יש לנו לומר א"כ שהתנועה בבע"ח הוא לצד המזרח כי מצד זה תבוא האורה. לכן פני המתנונע למזרח, לכן יכונה הצד הפונה למזרח גם בגופים דוממים טבעיים ובלתי מלאכותים צד הפנים בדרך ההשאלה בעבור כי התנועה לשם והתנועה בבע"ח הוא לעבר פניהם. ולזה כ' רש"י ז"ל והוא מהמכילתא דסתם נגד למזרח ור"ל דסתם נגד בגופים בלתי חיים טבעיים מסתבר שהיא למזרח להיות הצד הזה צד פנים שלהם על דרך ההשאלה כנ"ל. ואם אמנם באמת יתכן לומר נגד גם בפאה אחרת מפני שאין להם צד אחור מצד עצמם בכ"ז אם נוכל לפרשו על צד המזרח יותר יש לפרשו כן. ואף שכתוב במכילתא כ"מ שאתה מוצא נגד פנים למזרח עיקר הכוונה של' נגד בבע"ח הוא לרוב פנים מול פנים ומזה יש א"כ לשפוט שבגופים מתים ודוממים פנים למזרח והגע בעצמך שע"כ לומר שכוונת המכילתא אינה אלא שסתם נגד הוא פנים אל פנים דאם כפשוטו שסתם נגד פנים למזרח הרי בבע"ח אין הנגדיות מוגבל בצד מהצדדין רק מצד הפנים הנפנין זר"ז. ועוד איך יתכן שיהיו שני הפנים למזרח אם פני האחד הוא למזרח. ע"כ שפני השני למערב וא"כ למה זה יחוייב שיהיה פני הא' למזרח יותר מפני הב' הלא גם הב' הוא ג"כ נגד הא' כמו שהא' נגד פני הב' ועל שניהם יאמר נגד. וע"כ כוונת המכילתא כמו שפירשתי דסתם נגד פנים מול פנים ופני ההר יכונה עד המזרחי של ההר בדרך ההשאלה וכנ"ל. וסרה בזה טענת הראב"ע ז"ר ממה שנמצא מנגד סביב לאוהל מועד יחנו שהוא לד' הפאות עכ"ל. שזה אינה טענה שנמצא מלת נגד באמת גם בשאר הצדדין כמו שנוכל לומר גם בבע"ח שאחוריהם של אלו נגד אחוריהם של אלו או שפני זה נגד אחורי זה. אבל כוונת המכילתא שכל זה אינו רק במפורש. אבל אם הוא בלתי מפורש באיזה ענין הוא הנגדיות הוא מסתמא פנים אל פנים ולפי שצד המזרחי של ההר יכונה בדרך ההשאלה להיותו פונה אל עבר ביאת האורה פני ההר. לכן מסתבר לומר שחנו ישראל למזרחו של ההר ובזה יתפרש מלת נגד כביאורו בכ"מ שיבוא בלתי מפורש דהיינו פני ישראל נגד פני ההר. ובזה יתבאר לך ג"כ שמ"ש רש"י ז"ל מהמכילתא פנים למזרח א נו ד"ר למזרח העולם. אבל אדרבה כוונתו ז"ל למערב העולם ולמזרח שכ' רש"י ז"ר היינו למזרח הדבר שעומד כנגדו וע"כ בלא"ה צ"ל כן שהרי תחלה כ' רש"י ז"ל נגד ההר למזרחו והיינו למזרח ההר ואח"כ כ' רש"י ז"ל כ"מ שאתה מוצא נגד פנים למזרח. וע"כ כמו שפירשתי שר"ל למזרחו של ההר ופשוט לע"ד שלא הכריעו זה במכילתא ממלת נגד לבדו רק שהודיעו לנו קבלתם ז"ל שצד המזרחי מקודש יותר משאר הרוחות ואפשר הוא בשיטת המ"ד בתלמוד ב"ב פ' לא יחפור שמזרח נק' אויר י'. ולזה מן הסברא שכשעמדו ישראל נגד ההר לקבל התורה עמדו נגד מזרח ההר כי ברוח זה יופיע שכינתו ית'. ואמרו ז"ל שהצד המקודש הזה מרומז בכתוב במלת נגד וע"פ פירושו הנ"ל. כנ"ל בביאור המכילתא החמורה הזו:

ג הנה רש"י ז"ל פירש לנו הכתובים ע"פ קבלתם ז"ר שבששי בסיון ניתנה תורה ואין לזה הכרע מהכתובים כמ"ש הראב"ע ז"ל והכין איתא הסדר בשבת פ' ר"ע בא' בסיון באו מדבר סיני (כמו שהכריע רש"י ז"ל בפסוק א' ממ"ש ביום הזה) ובפסוק ג' שלפנינו כתיב ומשה ערה וגו' ואסרו ז"ל שכל עריותיו בהשכמה היו (כמו שיתברר זה להלן בסמוך) א"כ ביום הא' שבאו להר סיני ע"כ לא עלה משה אז דאל"כ לא הי' עלייתו בהשכמה וע"כ שעלה ביום הב' וביום עלי' ההיא נאמר רו שיודיע לעם מכריתתו ית' בריתו עמם וירד והודיע זה לעם וענו אותו כר העם נעשה ואח"כ כתיב וישב משה את דברי העם אל ד' וע"כ שלא היה זה בו ביום הוא יום הב' דא"כ לא היה זה בהשכמה שהרי ירד מתחלה מן ההר אל העם וע"כ שהיתה עלי' זו ביום שאחריו הוא יום הג' ואז אמר הש"י למשה שיבוא אליו בעב הענן בעבור ישמע העם וגו' וכתיב אח"כ ויגד משה את דברי העם אל ד'. וממ"ש שהגיד משה את דברי העם אל ד' נלמד שירד משה מתחלה מן ההר אל העם והגיד להם דבר ד' הזה שיתגלה לעיניהם בעב הענן וישמעו מתוכו קול אלקים חיים. מדבר אליהם מתוך האש והעם השיבוהו דבר על זה. (כמו שיבואר להלן בפירושי רש"י ז"ר בהמשך פ' זו מה שענוהו העם ע"ז) והירידה ההיא היתה כנ"ל ביום הג' לחודש. ותשובה זו שהשיבו ישראל למשה על בשורת גלוי שכינתו ית' עלי' נאמר בפסוק הנ"ל ויגד משה את דברי העם אל ד' שהגיד משה תשובת העם אל השם ב"ה וכיון שירד משה ביום הג' אל העם ושמע מהם תשובה ההיא ע"כ לומר שמ"ש ויגד משה את דברי העם אל ד' שהגיד להשם את תשובתם היה ביום ד' לחודש שאחריו דאל"כ לא היה עלייתו בהשכמה וכנ"ל. ואז בשעה שעלה ביום הד' והגיד אל השם ב"ה תשובת העם אליו על בשורת גלוי השכינה א"ל שוב הש"י מה שכתוב אח"כ בפרשה לך אל העם וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם והיו נכונים ליום השלישי כי ביום השלישי ירד ד' לעיני כל העם על הר סיני וגו'. והנה יום הג' ליום עלי' זו שהיתה כנ"ל בד' לחודש הוא בו' לחודש הרי לפי חשבון זה בו' בסיון ניתנה תורה. ובקצר שביום א' לחודש באו מדבר סיני כמ"ש בפסוק א' מפ' זו בפירוש. בחודש השלישי וגו' ביום הזה וגו' (כמ"ש בפירש"י שם ובביאורי) וכתיב אח"כ שמשה עלה אל האלקים וא"ל הש"י שיודיע לעם מכריתתו בריתו עמהם להיות לו לעם והוא יהיה להם לאלקים ובחירתו בהם מכל העמים. והעם השיבוהו נעשה ונשמע כל אשר יצוה ד' אותנו וישב משה את דברי השם אל ד' והודיעו אז הש"י מגילוי שכינתו ית' על הר סיני לעיני כל העם ומשה בשר זה אז לעם והעם השיבוהו דבר א"ז והגיד משה אל השם ב"ה תשובת העם על בשורה זו ואז הודיע הש"י אליו כי גלוי שכינה זו תהיה ביום הג'. ומפשטות הספור הזה היינו יכולין לומר שג' עליות האלו של משה. וב' התשובות של העם הכל היה ביום הא' לחודש יום בואם אל מדבר סיני ובג' לחודש ניתנה תורה. אבל לפי קבלתם ז"ל שכר עליותיו בהשכמה היו א"כ עברו ע"כ לג' העריות ג' ימים וגם ע"כ עלי' הראשונה לא היתה ביום בואם למדנו סיני הוא יום א' לחודש ממילא היתה עלי' הג' בד' לחודש ונאמר לו כי ביום השלישי ירד וגו' הרי שבו' לסיון ניתנה תורה. ואמנם מוצא דבריהם ז"ל שכל עליות של משה בהשכמה הי' היא ממ"ש בפ' כי תשא במתן לוחות האחרונות ועלית בבוקר אל הר סיני וגו' ואח"כ כתיב וישכם משה בבוקר ויעל אל הר סיני וגו', ומזה למד שכל עליותיו שר משה שעלה מעצמו בהשכמה היו והנה הארכתי עד כה לבעבור שלא אצטרך להאריך אח"כ עוד:

(ד"ה כד) ר"ל שלא אמר אמור לבית יעקב והגד לב"י כמו שבא דל' במקומות אחרים דבר אל ב"י ואמרת להם לכן דרשו ז"ל בל' הזה ובסדר הזה וענין שינוי הסדר לבלתי יקדים המאוחר ויאחר את המוקדם. דרך משל שיאמר כה אמר ד' שמוע תשמעו בקולי וגו'. והייתם לי סגולה וגו' אתם ראיתם אשר עשיתי וגו'. וענין שנוי הלשון שיאמר הדברים בלשון מדבר בעדו כאלו השם ב"ה מדבר עמם. ולא יאמר הדברים בלשון נסתר. אתם ראיתם אשר עשה ד' למצרים. וישא אתכם. ועתה אם שמוע תשמעו בקולו. וכן שאר דברי המאמר הזה:

(ד"ה לבית יעקב) דרשו כפל הלשון כדרכם הטוב ז"ל כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל. וכתב הרא"ם ז"ל וז"ל. אין ר"ל שלשון אמירה אינו נופל אלא על רבות אלא דמסיפא קא דרשו דמדכתיב גבי זכרים ותגיד שהוא מלשון גיד שהוא מין ירק מר. מכלל דגבי נשים דלא כתיב בהו אלא לשון אמירה אין רשאי לומר להם רק רכות עכ"ל וכתב בעל צדה לדרך ז"ל וז"ל. וכן פירש"י ז"ר בפרק ר"ע. וראי' לזה הביא בערוך. כי תרגום ואחריתה מרה כלענה. מרר היך גידין. ואמרו ז"ל בלקח טוב. עוד ראי' לדבר. ממה שלא כתוב ותגד בלי יוד. רק ותגיד ביוד. והוא מענין גיד עכ"ל, בעל צל"ד ז"ל. ואמנם ענין זה נ"ל שלנשים לא אמר רק כמ"ש, כאן אם שמוע תשמעו והייתם לי סגולה ואתם תהיו לי ממלכת כהנים שהוא כולו אך ייעוד טובה ושכר שמיעת המצות. ומכלל הן אתה שומע לאו. ואולם לא הזכיר להם הלאו בפירוש רק שנשמע מכללא אבל אל הזכרים שאינם דכי הלבב כמו הנשים זכר בפירוש גם הלאו אם לא ישמעו בקור ד'. ופירש להם עונשן ומבואר:

ד מה נעים מה שדרשו ז"ר בזה. ודרשה זו אינה אלא נתוח הלשון והוצאת מה שבכח המאמר אל הפועל ופשוט:

(ד"ה ואשא) מעל ואשא הוא מלשון משא ואונקלוס תרגמו ממנין נסיעה ובהפעיל תיקן הדבר דרך כבוד כלפי מעלה, והנה נ"ל שנקודות ההפסק שאחר דבור זה הוא מ"ם. והכל דבור אחד וכן צ"ל ברש"י דבר אחר על כנפי כנשר הנושא כו'. וכן הוא בהדיא במכילתא והנה בלשון הראשון פירשו ז"ל מליצת המשל על קלות ומהירת התנועה שנתקבצו כולם לשעה קרה לרעמסס. ובלשון השני פירשוהו ז"ל. על ההגנה שיהי' ע"י עב הענן,. (ד"ה ואביא) אונקלוס ז"ל תרגם. וקריבית יתכון לפולחנא דילי:

ה יישב ז"ל כפל הלשון. שמוע תשמעו אם שמוע בהוה תשמעו בעתיד והכי איתא בש"ס בדוכתי טובי. דאף דדברה תורה כלשון בני אדם. ודרך הלשון להקדים המקור להפעל, מ"מ כל היכי דאיכא למידרש דרשינין:

(ד"ה ושמרתם) ר"ל שהכוונה על הברית שעתיד הקב"ה לכרות עמדם לפני מתן תורה. והוא הברית האמור בסוף פרשת ואלה המשפטים שהוא ברית הרצאת דמים. וכן כתב הראב"ע ז"ל וז"ל. הוא הברית שכרת משה עם ישראל בבנותו המזבח תחת ההר ויזרוק על העם דמי הזבחים:

(ד"ה סגולה) וכן גדר הראב"ע ז"ל הוראת השם הזה. וז"ל ומלת סגולה דבר נכבד ונחמד לא ימצא אחר כמוהו עכ"ל. ושאמר כי לי כל הארץ יישב רש"י ז"ל שאינו לנתינת טעם על חיוב המשפט הקודם והייתם לי סגולה כהוראת מלה זו כרוב רק הוא לתת טעם על אפשרות המשפט הקודם והוא מציאת ענין הסגולה בהם. ר"ל אפשרית מציאותיה. הוא אפשרית קשור הנשוא עם הנושא ולא חיוב הקשור ההוא ומבואר:

ח כבר ביארתיו לעיל פסוק ג' באורך:

ט ר"ל כי בעב אינו שם תואר לענן שא"כ הי' צריך שיוקדם המתואר על התואר (ואין ראיה מן ורחל היתה יפת תואר שהוקדם יפת הוא התואר אל מלת תואר שהוא המתואר כי שם מלת יפת תואר בכלל ההוא התואר והמתואר הוא רחל לכן הקדים מלת יפת שהוא עיקר התואר למתואר העיקרי הקודם לו הוא רחל ושב מלת יפת על רחל. ובא תואר אח"כ ע"ד הביאור) בענן העב כדרכי הלשון וע"כ מלת בעב אינו אלא שם דבר ובעב כמו בעובי. ואמרו ז"ל במכילתא הובא ברא"ם איזהו ענן שיש לו עובי זהו הערפל. כמ"ש אח"כ ומשה עלה אל הערפל עכ"ל ור"ל ששם ערפל הונח על הענן החשוך והעב:

(ד"ה וגם) זהו כדרכם ז"ל. שכל אתין וגמין רבויין:

(ד"ה ויגד) כבד מבואר לעיל פסוק ג' (ד"ה את דברי) הנה זהו דבר הלמד מענינו שממה שכתוב שהגיד משה לעם דברי ד' נלמד שירד משה מתחלה לעם והגיד להם דבר ד' והעם השיבוהו דבר על זה אמנם מה שסתם הכתוב גם ענין מהות התשובה וענינה צ"ל שגם זהו דבר הלמד מענינו שהשיבוהו כראוי להשיב על הבשורה הזאת בשורת גלוי כבוד ד' אליהם. שהוא ענין, שנפש האדם נכסף אליו בטבע יקר מכל יקר ואם ישתדל האדם לראות איזה דבר חדש ויפה ויתאמץ לזה בכל כוחו. ובגדולת הדבר הזה. כן שיעור התשוקה, ק"ו ב"ב של ק"ו להדר על כל הדר אשר בו תלוי כל שלמות הנפש וכפי המורא כן תגדל התשוקה. ולזה מובן מעצמו שהיתה התשובה מן העם אל משה רצוננו ותשוקתינו גדול מאוד עם כל תוקף מורא המראה לראות את מלכנו. ומחכמת הכתוב מה שסתם לנו בזה. כי ראוי לקורא שישים מעצמו הדבר הזה אל לבו ויעלה היקר הזה עלי מחשבתו וע"י המחשבה תתחזק ההתפעלות וזהו מבואר מאוד:

י ר"ל שמאמר וקדשתם היום ומחר משמעותו שיזמינם היום ומחר וזה אין לו ענין כלל ומה צורך להזמין אותם שני ימים הלא אין זה רק אזהרה שיזהירם בהנהגתם בקדושה. לזה פירש"י ז"ל. וקדשתם וזמנתם שיכינו עצמם היום ומחר ר"ל כי וקדשתם פעל יוצא וענינו שתזהירם על ההזמנה שיזמינו עצמם היום ומחר ופשוט:

יא ר"ל כי והיו נכונים הוא לענין הפרישות כמ"ש אח"כ פסוק ט"ו. היו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה וגו':

(ד"ה ליום השלישי) כבר מבואר החשבון לעיל פסוק ג'. ומ"ש כאן רש"י ז"ל עוד. ובחמישי בנה מזבח והקריב עליו קרבן כו' ר"ל שהברית האמור בסוף ואלה המשפטים אף שנכתב הספור הזה אחר מתן תורה. מ"מ אין מוקדם ומאוחר בתורה והי' הברית הזה קודם מתן תורה. ובמקומה יבואר ההכרח לזה בעזרת השי"ת. אך מ"ש כאן רש"י ז"ל שהברית הזה הי' בחמשי הוא מן הסברא. כי השכל מחייב לומר שיש לקרב הברית הזה לנתינת התורה ככל האפשרי ובכל זה אין לומר שהי' הברית בששי לחודש הוא יום מתן תורה. קודם נתינת התורה שהרי כל עליותיו של משה בהשכמה היו ואם הקדים הברית למתן תורה לא הי' עלייתו וגו' בהשכמה. ועוד שהרי כתבו להלן. ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר ויהי קולות וברקים וגו' הרי שהי' מעמד הר סיני תיכף בבוקר וכן אין לומר שהי' הברית בלילה אור ליום הששי שהרי קרבן פסול בלילה. וע"כ שהי' הברית בחמישי לחודש ומבואר מאוד:

(ד"ה לעיני) זה דרשו ז"ל מדלא אמר לפני העם רק לעיני העם ופשוט:

יב ד"ל ופירוש והגבלת במעשה ולא בדבור שאינו נופל על הדבור והגבלת רק והזהרת ועוד ראיה ממלת סביב הכתוב אח"כ כאן ואם נאמר כי פירוש והגברת במאמר אינו נופל על זה מלת סביב ומבואר:

(ד"ה לאמר) ר"ל כי מלת לאמר דבקה עם הגבול. שאם מלת לאמר שב אל משה הי' רו לומר א"כ והגבלת את העם סביב ואמרת להם לאמר כי ההגבלה המקומית לבד והאזהרה לבד וע"כ שפעל לאמר דבק עם הגבול וענינו רומז שהגבול מרמז על זה שלא יעברוהו ממנו והלאה ומצאנו אמירה נופל גם בדוממים ובע"ח ברתי מדברים בכיוצא בזה שיש להוציא מהם איזה מובן וכוונת מכוין אבל אם נאמר שמלת לאמר הוא על רמיזת הגבול לבד ולא הזהירם משה בפה כלל רק ע"י הגבול יקשה שזה לא יתכן רק באזהרה אבל לא בעונש הכתוב אח"כ לא תגע וגו' כי סקול יסקל וגו' ולפני זה אמר ג"כ כל הנוגע בהר מות יומת שאין הגבול מרמז על העונש רק על האזהרה לבד. וע"כ שזהו מאמר משה ולכן צ"ל שמלת לאמר כולל שניהם ושב גם אל משה. והכל בכלל וז"ש רש"י ז"ל. הגבול אומר השמרו כו' ואתה הזהירם על כך מדברי הרא"ם ז"ל:

יג ר"ל שע"כ אין פירוש הכתוב שיש לדונו באחת משני מיני מיתות או בסקילה שהוא השלכת אבנים כבדות על הנסקל או ביריי' שהוא מן ירה בים וענינו הדחיפה ממקום גבוה. מפני שלא מצאנו בשום מקום בתורה שני מיני מיתות שונות לעבירה אחת אבל פסקה התורה באיזו מיתה לדון הנדון. לכן למדו ז"ל מכאן שכל הנסקלין נדחין והכר מיחה אחת כדאיתא בסנהדרין סדר דסקילה שתחלה דוחפין אותן ממקום גבוה שתי קומות ואח"כ רוגמין אותו באבנים. אבל לפ"ז הי' לו לומר כי סקול יסקל וירה יירה לכן תנינין בברייתא דסנהדרין הובא ברא"ם ז"ל מנין שאם מת בדחי' יצא (כלומר ואין צריך להשליך עליו אבנים עוד) ת"ל או ירה יירה ופירש"י ז"ל דאו לחלק משמע ומבואר:

(ד"ה במשוך) ר"ל המשכת הקור הארוך הוא ראות על הפסקת הקול שכן דרך המנגנים אם בפה ואם בכלי להאריך הקול ולהמשיכו בעת ההפסקה והנה הפסקת הקול הוא הוראה על סלוק השכינה שהרי רא באה אלא בקולות וברקים. ולכן המה רשאין לעלות בהר מדברי הרא"ם ז"ל:

יד ר"ר שלא היה לו לכתוב לומר אלא וירד משה מן ההר ויקדש את העם ולמה הזכיר ג"כ אל העם אצל הירידה וירד משה מן ההר אל העם. אבל אמר אל העם ללמדך שלא היה פונה לעסקיו וירד מיד מן ההר אל העם. ומה נעים דקדוק זה:

בין מאמר הש"י היה כמוזכר לעיל פסוקי י' י"א. וקדשתם היום ומחר וגו' והיו נכונים ליום השלישי וגו' הרי שהזהיר על הפרישה ב' ימים קודם מ"ת, וביום הג' היה מ"ת אבר משה ע"ה אמר דיו נכונים לשלשת ימים תפס כל דג' ימים בלשונו וע"כ שפירושו לסוף ג' ימים א"כ מ"ת היה ברביעי, וצ"ל שהוסיף משה יום א' מדעתו ובז' בסיון ניתנה תורה אבל לאידך מ"ד בש"ס לא הוסיף משה יום א' ובד' בסיון ניתנה תורה ופי' לשרשת ישים ליום הג'. ואמרינן בש"ס דלכ"ע בשבת ניתנה תורה אלא דלמ"ד בז' בסיון ניתנה תורה היה ר"ח סיון בא' בשבת ולמ"ד בו' בסיון ניתנה תורה היה ר"ח סיון בב' בשבת ולא באו למדבר סיני עד ב' בשבת. ומבואר מאוד:

(ד"ה אל) ר"ל שהפרישות הוא ההכנה למ"ת שאחרי ג' ימים הללו (ותפס רש"י כאן כמ"ד הוסיף משה יום א' שהוא כפשטי' דקרא) ומאמר אל תגישו אל אישה הוא ביאור פעולת ההכנה ההיא. ופשוט:

בא"ד) ואינו ראוי להזריע כו' ר"ל וקי"ל פולטת שכבת זרע הרי הוא כבעל קרי וצריך טבילה והערב שמש אבל הפולטת לאחר ג' ימים לא קרינן בי' שכבת זרע ואינו מטמא. והא דלא הקפידה תורה על זבין ומצורעין ובועלי נדות הוא כמ"ש הרא"ם ז"ל מדתניא בברכות פ' מי שמתו והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ד' אלקיך בחורב. מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיעה אף כאן באימה וביראה ברתת ובזיע מכאן אמרו זבין ומצורעין מותרין לקרות בתורה נביאים וכתובים ולשנות במשנה הלכות ואגדות ובעלי קריין אסורין ע"כ. וכתבו בתוס' ז"ר הטעם מ שום דבעלי קריין אינן באימה ויראה שמפני קלות הוא בא להם עכ"ל. הרי שלא הקפידה תורה במעמד הקדוש בשום טומאה אפי' טימאה היוצאת מגופו זולתי בטומאת קרי משום שאינו באימה ויראה:

טז מ"ש רש"י ז"ל מלמד שהקדים הכבוד לבוא כו'. לאו מהאי קרא דהכא מוכח לה אלא מקרא דבתרי' דכתיב בי' ויוצא משה את העם לקראת האלקים מן המחנה וגו' הרי שאחרי הגלות הכבוד הוציאם לקראתו מדכתיב מעיקרא ויהי ביום וגו' ויהי קולות וגו' וקול שופר וגו' ויחרד כל העם אשר במחנה ובחר הכי כתיב ויוצא משה את העם וגו' הרי שספר הכתוב מגלוי שכינה קודם הוצאת משה את העם. וי"ל עוד מקרא דהכא לחוד נמי מוכח מדכתיב ויחרד כל העם אשר במחנה. מכלל דבשעת גילוי שכינה בקולות וברקים עדיין היו במחנה. ואולם לא מעצלות ישראל היה זה ח"ו מה שהקדימה שכינה לבוא רק מהקדמת הכבוד דאף שזריזין מקדימין למצות אין מקדימין טפי מצפרא כמ"ש ז"ר בפסחים ממ"ש בעקידה וישכם אברהם בבוקר. והנה זריזות העם היה בבוקר אבל א"א לב"ו לצמצם זמן הבוקר לכן קדמה שכינה להם ממ"ש כאן ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר והוא עם הבוקר בצמצום ממש ובכוון הקדים הכבוד לבוא שבמקום גדולתן ית' שם אתה מוצא ענותנותו:

(ד"ה לקראת) דלשון ההליכה לקראת או היציאה לקראת אינו נופל אלא על התנועה זה לקראת זה בכוון ובדעת למען יפגישו זא"ז כמו הנה הוא יוצא לקראתך וגו' אבל כאן כבר אמר לעיל בפסוק שלפניו שכבר היה הגלוי על ההר ואינו נופל בזה מרת לקראת לכן כ' רש"י ז"ל מגיד שהשכינה יצאה לקראתם כו' ונופל בזה מלת לקראת שהוא על תנועת ב' הצדדין. ואם לא כן היל"ל ויוצא משה את העם אל האלקים ולא לקראת האלקים ומבואר והענין נ"ל בזה שבאמת מתולדת הנפש להתבהל ער מראה נוראה פתאומית לבלתי תוכל להכיר אותה והיא נרדמת וישינה טרוף הדעת ומבוכת הרעיון ובלבול המחשבה. ואם במראות התולדות כן אף כי במראה כבוד ד' הזה אשר נגלה להם בהר בהוד ונוגה מופלא שלא תכיל העין לראותו והלב המס ימס ממורא ובהלה ורעדה לכן יתחייב ע"פ הסברא לומר שישראל שחנו נגד ההר חנו הרחק מאוד מן ההר כחצי פרסה או יותר והם חנו נגד דדו פניהם למזרח ההר הרוח שבו ישכון הכבוד. אבל בתחלה נגלה הכבוד רחוק מקצה מזרח ההר הלאה לצד מערבו וזהו הקדמת הכבוד המוזכר בפסוק הקודם הסמוך ואחרי הופיע הכבוד על ההר לצד מערבו הוציא משה את העם ממקום מעמדם במחנה עד המקום ישר יוכלון לבוא שמה ע"פ סימן הגבול למען יתקרבו יותר אל ההר והעם התנונעו לצד ההר ופניהם למזרח ההר כמו שקדם. ועם התנונעות העם לאט לאט ברעדה וגיל אל הגבול להתקרב אל ההר הקדוש. נעתק ג"כ הכבוד אחת אחת לצד מזרח ההר כדי להתקרב יותר אל העם וכ"ז למן הרגילם במראה הזה בנעימותה ומוראה ששניהם גברו ועצמו על כוחות ב"ו להכיל הנוגה הנורא הזה. וזהו מה שכנו ז"ל במליצת לשונם כחתן לקראת כלה כי מעמד הקדוש דזה כנו ז"ל חתון וכן הוא במליצת הנביאים ג"כ לכנות קכנ"י בשם כלה ולהקב"ה בשם דוד או חתן והכל דרך משל על הדבוק וחבור שסבתו האהבה ותשוקה והידידוא ומתלוה עמו השמחה והעונג שלא ימצא בעולם התחברות אהבה וריעות בגיל וששון ותשוקה וחשק עצום זורתי ברעים אהובים כחתן וכלה. ולזה כנו ג"כ ז"ל באגדה המעמד הקדוש וההדר ההוא בשם חופה וכ"ז מבואר מאוד (ד"ה בתחתית (מדכתיב בתחתית ההר ולא כתיב ברגלי הדר דרשו כן בתחתיתו ממש שכפה עדיהם ההר כגיגית. ופי' כגיגית פירש"י ז"ל בשבת שהוא קובה שמטילין בה שכר:

יח עשן בשני קמצין הוא שם דבר ותרגומו תננא. אבל עשן בשין פתוחה הוא פעל הנגזר מן השם ההוא ותרגומו תנן ופשוט:

(ד"ה הכבשן) תורף הדברים שכאשר ירצו הכתובים להפליג בפעולות האלקיות יכנו אותם אל הבריות אשר תמצא בהם הפעולה ההיא ביתר שאת והפלגה משאר הבריות בעלי הפעולה ההיא כמו עשן הכבשן כאן כארי' ישאג. המית מים כבירים. ואולם באמת שגם הבריות היותר מופלגות בפעולתם המה בסתר המדרגה בערך הפעולות האלקיות. אבל אנחנו אין עמנו דרך אחר לצייר הפלגתם ע"י שהפעולות הטבעיות ההנה המה היותר מופלגות בדמיון האנושי. וזה ענין אמרם ז"ל. לשבר את האוזן שהוא בשין שמאלית וקריאתו כמו לסבר בסמך. ופתרונו הסברה והבנה והלשון הזה הוא המורגל תמיד בפי חכמינו ז"ל. ומבואר:

יט ר"ל שלכך הי' הקול נמוך מתחלתו ובכל פעם הולך ומתחזק. ולא הי' הקול שוה במדרגה כולו מתחלתו ועד סופו בתכלית החוזק כמו שהי' באחרונה. מפני שלא היו יכולין לסבול החוזק הזה אם הי' בא פתאום ובבת אחת והוצרך להרגילם לאט לאט. וזהו אמרם ז"ל לשבר את האוזן כמו לסבר בסמך. ור"ל בזה להרגילו לקבל את הקול האדיר ההוא השובר ארזים:

(ד"ה משה ידבר). והוא כמ"ש האלשיך וצל"ד ובעל מעשה ד' ז"ל שהוצרך משה להשמיע קולו במחנה ישראל י"ב מיל על י"ב מיל. שזה א"א מבלתי תוספת כח ממרום. וזהו והאלקים יעננו בקול:

כא. העידותי הוא מבנין הכבד הנוסף. ופעם הוא מענין עדות כמו העידותי בהם את השמים ואת הארץ וגו' בפרשת וילך ולרוב ענינו כמו כאן מענין התראה. אבל באמת שגם התראה הוא מענין עדות. שאין לך עד יותר מן המותרה בעצמו שכאשר קרהו לבסוף כן ייעד לו המתרה בתחלה ומבואר:

(ד"ה פן יהרסו) ר"ל שפעל יהרסו הוא פעל יוצא לשני ולא פעל עומד והפעול בכאן ע"כ הוא המצב. וכמו שביאר רש"י ז"ל אח"כ שפעל ההריסה בכלל הונח על פרוד האגודה. וזהו ענין הריסת הבנין וכן כאן נופל הריסה על הפרוד ממצב אסיפת העם. ולכן הוסיף רש"י ז"ל את הפעול הזה בביאורו פן יהרסו את מצבם. ושוב כתב רש"י ז"ל שהמקרא הזה הוא מקרא קצר ואין פעל יהרסו דבק עם פעל לראות והשיעור פן יהרסו את מצבם לראות אל ד' שא"כ אין מקום כאן כלל למלת אל המורה גבול שאליו. ועם פעל הראי' יבוא תמיד מלת את ולא מלת אל וע"כ היותו לשון קצר וחסר פעל הקריבה. והשיעור פן יהרסו את מצבם להתקרב לצד ד' לראות ולמד לראות הוא למד התכלית כדי לראות. והיותר נראה ממשמעות לשון רש"י ז"ל שחסר מלת מתאותם. והשיעור פן יהרסו את מצבם מתאותם אל ד' לראות כלומר מתאותם אל ד' יהרסו ממצבם כדי לראות. ולפ"ז מלת לראות דבק עם יהרסו שיהרסו את מצבם כדי לראות מתאותם אל ד'. ומ"ש עוד רש"י ז"ל ויקרבו לצד ההר אין ר"ל שחסר כל זה בכתוב רק כוונתו שזה בכח לשון אל ד'. וכנה המקום שלצד ההר אל ד' על שם הסבה שלכך תאותם אל המקום הזה לפי ששם ד'. ואולם באמת שנוח יותר לפרש כפירוש הראשון שחסר פעל הקריבה בפסוק. ומ"ש רש"י ז"ל מתאותם אל ד' הוא לנתינת טעם שמה שכנה הכתוב המקום שחוץ לגבול הקרוב לצד ההר. אל ד' הוא כדי לבאר למה יהרסו ואמר בעבור שהוא אל ד' ורוב תאותם שמה והתאוה תטה אותם להרוס ובמ"ש רש"י ז"ל אח"כ ויקרבו לצד ההר. בזה ביאר שחסר מלת קריבה. ועתה צריך אני לבאר עוד שהחסרון הזה אינו חסרון באמת רק הוא ממנהג הלשון והוא ככלל שביארתיו כבר פעמים רבות. וכאן אקצר שבבוא ב' פעלים רצופים זה אחר זה שהפעל השני הוא תכלית הפעל הראשון מדרך הלשון להשמיט הפעל השני שהוא פעל תכלית ולקשר פעל הראשון עם המלות המדובקין עם פעל השני ועד"ז בא כאן תחת פן יהרסו לקרב אל ד' לראות. פן יהרסו אל ד' לראות ודי ביאור בזה:

(ד"ה ונפל). כי באמת רק ההורסים הם הנופלים. ואם ההורס איש יחידי לא יפול רק הוא לבדו ולמה ימותו יתרם ולא הי' לו א"כ אלא לומר פן יהרסו לראות ונפל ממנו. לכן דרשו ז"ל וכל מה כו' חשוב לפני רב. ופשוט:

(ד"ה פן יהרסו). כן דרך רש"י ז"ל במקומות הרבה לבאר תחלה ענין הכתוב בכלל. ואח"כ לבאר ענין הלשון ודקדוקי המלות:

כב לפי מ"ש רש"י ז"ל להלן בפסוק כ"ד (ד"ה ועלית אתה) תראה שהכהנים היו במעלה יתירה על העם והותרו להתקרב יותר לצד ההר מיתר העם. ולפ"ז יש לנו א"כ לפרש שר"ל בכתוב שלפנינו שגם הכהנים הנגשים אל ד' ר"ל ורשאין להתקרב יותר ואינו בכלל אזהרת פן יהרסו בכל זה גם הם יתקדשו ר"ל שצריכין לזה קדושה וטהרה יתירה מטעם פן יפרוץ בהם ד'. ואולם מיאן רש"י ז"ל הפירוש הזה לשלשה טעמים הא' ממה שאמר וגם הכהנים וגו'. ומלת וגם משמעותו ההשתוות באזהרה. ואם פירוש המאמר הזה שלא הוזהרו רק בקדושה ולא לבלתי לעבור הגבול הי' לו לומר והכהנים הנגשים אל ד' יתקדשו. הב' ממה שאמר הנגשים אל ד'. ומלת הנגשים הוא שם התואר ומורה שכבר הם מוחלטים וידועין מכבר באותו תואר א"כ אם יהי' פירוש התואר הזה. מפאת היתרם לעבור הגבול מעט. יקשה הרי לא הודיע השי"ת למשה עדיין מהיתר הכהנים לעבור הגבול עד לבסוף שאמר לו לך רד ועלית אתה ואהרן עמך והכהנים וגו'. וכפירש"י ז"ל שם ואיך החליט הקב"ה למשה כאן על הכהנים בתואר הנגשים שהוא כנ"ל לשון החלט ולא לשון גזרה והי' צריך להודיע למשה תחלה מהיתר הכהנים לעבור הגבול ולומר לו אח"כ אזהרה זו לכהנים שיתקדשו ג' מה זה ענין אזהרה זו להכהנים שיתקדשו הרי כבר נתקדשו הכהנים ע"י משה בכלל שאר העם בפרישת עונה וכבוס שמלות אלא שהותרו להתקרב יותר משאר העם מפאת מעלתם וקדושת עצמם. לכן על כל השאלות האלה הלך גם רש"י ז"ל בפירוש הכתוב הזה בשיטת שאר המפרשים. שלפי שיטתם לא הותרו גם הכהנים להתקרב יותר משאר העם) אבל באופן אחר שיתכן גם לפי שיטתו בהיתר הכהנים להתקרב יותר משאר העם. שבאמת שאף שהותרו אח"כ להתקרב יותר. מ"מ גבול יש לקורבה זו כמ"ש רש"י ז"ל שם בפסוק כ"ד אתה מחיצה לעצמך ואהרן מחיצה לעצמו והכהנים מחיצה לעצמן ולזה הזהירם השי"ת כאן ביד משה שלא יעברו להתקרב יותר ממקום עמידתם וגבול המוגבל להם. ולכן חלק השי"ת לכהנים אזהרה בפני עצמו ולא כללם בכלל שאר העם לפי שסופו להתיר להם התקרבות יתירה ומחיצה לבדה הייתי אומר שאינם בכלל העם בענין אזהרת עבירת הגבול. לכך הוצרכה להם אזהרה בפ"ע שגם הם לא יצאו מגבולם ומחיצה אשר הותרה להם. והנה עתה לא ביאר לו השי"ת למשה רק דרך כלל שלא יעברו הכהנים להתקרב יותר ממקום עמידתן ואח"כ כשאמר לו לך רד ועלית וגו'. ביאר לו מקום עמידתן ושרשאין להתקרב יותר. והבין משה אח"כ ממילא טעם מה שיצאו הכהנים באזהר' בפני עצמן. ולפי זה פירוש יתקדשו יהיו מזומנים לעמוד על עמדן ולא יעברו יותר כמ"ש רש"י ז"ל אח"כ בד"ה יתקדשו. ולפ"ז אין נופל כאן תואר הנגשים אל ד'. לפי שאין פירושו ע"כ הרשאין להתקרב יותר וכנ"ל שזה לא יתכן עדיין במקרא זה ולכן צ"ל שתואר הזה על הקרבנו' והנה הכהנים מקריבי הקרבנו' בימים ההם היו הבכורו' כמ"ש קדש לי כל בכור וגו'. כי לא נתקדשו שבט לוי עד אחר מעשה העגל וקודם מתן תורה הי' העבודה בבכורו'. וכ"כ הראב"ע ז"ל שהם הקריבו עולות על המזבח שבנה משה במפלת עמלק. גם הם יקריבו במזבח הברית שבנה משה בתחתי' ההר כמ"ש בפרשת משפטים:

(ד"ה הנגשים) ביארתיו בסמוך:

(ד"ה יתקדשו). גם זה כבר ביארתיו בסמוך:

כג תשובת משה הוא כעין שאלה הרי כבר העידות בנו ועשיתי כפי ציוויך והעידותי בעם. וא"כ לא יכלו העם לעלו'. ומה צורך א"כ בהעדאה שנית:

כד בזה השיב הקב"ה למשה על שאלתו שבפסוק הקודם שמזרזין את האדם בשעת מעשה ולאחר מעשה. ולכן צורך להעדאה שנית. וכ"כ הראב"ע ז"ל כי הזרוז לפי הסכנ' (ד"ה ועלית) גירסא משובשת נזדמנה לו להרב רא"ם ז"ל בפירש"י. ולכן כתב שם מה שכתב יע"ש אבל לפי גירסא שלפנינו ברש"י כל דבריו ז"ל שם אינם. וכ"כ בעל צדה לדרך ז"ל ופשוט. ואולם ביאור דברי רש"י ז"ל כאן לפע"ד כך הם לפי נוסח שלפנינו שע"כ אין תיבת והכהנים דבקה עם והעם. וגם הכהנים משותפים במחיצה עם שאר העם. דא"כ לישתוק מוהכהנים ולא הי' לו לומר אלא ועלית אתה ואהרן עמך והעם אל יהרסו לעלו'. וממילא שאין בכלל היתר העלי' אלא משה ואהרן. אבל הכהנים הם בכלל שאר העם וע"כ שהכהנים דבק עם ועלית. וז"ש רש"י ז"ל יכול אף הם עמך ר"ל כמו שאהרן עמך ר"ל שאין הפסק מחיצה אחרת בין משה ובין אהרן. כן הכהנים עמך שאין הפסק מחיצה אחרת בין משה ובין הכהנים. וא"כ ממילא ע"כ אהרן עם הכהנים במחיצה אחת. לזה כתב רש"י ז"ל שמן הסברא שאינם במחיצה אחת עם אהרן. אף שאין מבואר זה בכתוב בפירוש. שכיון שמוכרח מלשון הכתוב כמו שיבואר להלן שאהרן אינו במחיצה אחת עם משה הרי שהגדול מחבירו גם מחיצתו יותר פנימית. א"כ י"ל ג"כ שהכהנים אינם במחיצה אחת עם אהרן. כיון שמעלת אהרן גדולה מהם. וא"כ אין הכהנים עמך. כיון שמחיצת אהרן מפסקת בינם ובין משה. אבל אהרן אף שאינו במחיצה אחת עם משה. מ"מ קרי לי' שפיר עמך. לפי שאין הפסק מחיצה אחרת בינו ובין משה. ואמנם ההוכחה לזה שאהרן אינו במחיצה אחת עם משה יש לפרש בשני פנים. או מדכתיב ועלית אתה בכנוי הנוכח אחרי הפעל עם הכנוי. וזה מורה שלילת הזולת מאותה פעולה וענינו ועלית רק אתה ולא זולתך. ולפי שגם אהרן עלה צ"ל ע"כ שהשלילה הזאת הוא רק בענין שתוף המחיצה ויש לפרש עוד שהוראת שלילה זו מוכרחת מדסמכי' קרא לתיבת ועלית למלת אתה ולא אמר ואתה ואהרן עמך תעלו. וכן דרך רז"ל בכמה מקומות בתלמוד לדרוש סמיכו' כזה סמיכו' הפעל לנושא אחד יותר מלנושא השני. וא"כ מכל זה מוכח שמלת עמך הוא רק בבחינת שאין הפסק מחיצה אחרת בין משה ובין אהרן. זהו ביאור דברי רש"י ז"ל בכאן לע"ד. ומ"ש בעל צדה לדרך ז"ל בשם הרש"ל ז"ל בביאור דברי רש"י ז"ל הללו הוא דחוק מאוד. ואולם אין צורך כלל לדוחקים והדברים ברורים כמ"ש:

(ד"ה פן יפרץ). ידוע בדקדוק שזהו בסבת הנגינה שנעתקה ממלה זו למלה שאחרי':

כה ר"ל שחזר וזרזם בשעת מעשה כמ"ש רש"י ז"ל לעיל בפסוק כ"ד. ופשוט:

תוכן העניינים

באר יצחק על פירשי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה