באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ
סדר חוקת · פרק כא
א בגמ' אמרו מה שמיעה שמע ובא שמע שמת אהרן כו'. ור"ל לפי שע"כ צריך לפרש ששמע איזה שמיעה שאותה שמיעה עוררתו להלחם בישראל. והנה לפי פשוטו יתפרש שהכנעני שמע שהלוך מחנה ישראל הוא בדרך המרגלים לצד הנגב. ומזה הבין שמגמת פניהם ללכת לירש את ארצו ולכן נתעורר למלחמה עמהם. אבל רז"ל פירשו שזה מוסב על ספור הקודם ממיתת אהרן ואמר כאן בפסוק שלפנינו וישמע הכנעני הדבר הזה וסבור שנסתלק זכותן של ישראל וראיה שנסתלקו ענני כבוד במותו וע"כ חשב שעתה הגיע העת המוכשרת להלחם בישראל ולפי הדרש הזה יתפרש מ"ש אח"כ כי בא ישראל וגו' שמלת כי הוא משמש בל' כאשר כמו והיה כי יביאך וגו' והשיעור כאשר בא ישראל בדרך האתרים שמע הכנעני ממיתת אהרן הכהן ולכך וילחם בישראל אבל לפי הפירוש הפשוט הנ"ל שמאמר כי בא ישראל וגו' הוא לפרש מה שמועה שמע יתפרש מלת כי מלשון אשר ולא מלשון כאשר. ומבואר:
בא"ד ועמלק מעולם כו'. שהרי כנעני זה עמלק היה כמ"ש רש"י ז"ל בדבור הסמוך שאחריו:
(ד"ה יושב) ר"ל שהרי יושב הנגב הוא עמלק כדכתיב עמלק יושב בארץ הנגב ולמה קראו בשם כנעני והלא כנען מבני חם ועמלק מבני שם מזרע עשו יוצאי ירך אליפז וע"כ צ"ל ששנה לשונו לדבר בשפת כנען:
(ד"ה וישב) מה שהוסיף מלת שבי מורה שזה הלשון הוא להקטנה שלא עשו להם מאומה רק ששבו מהם איזה שבי ועוד ממה שלא בא אח"כ בכתוב שזעקו והריעו ישראל על הצרה כמו שזכר ביהושע במפלת העי. לכן פירשו ז"ל באגדה שלא נצחו אז נצחון רב לישראל ופירשו מ"ש וישב ממנו שבי שהשבי ששבו ישראל מהם לשפחות אותו השבי חזרו ושבו מהם ואמרו שהשבי היה רק שפחה אחת שכיון שגם שפחה א' בכלל שבי והלשון הזה מורה מיעוט ולזה יש לפרשו במיעוט היותר קטן:
ב ר"ל שמאמר זה הוא גזרת הנדר והויו הוא ו' ההמשך מן התנאי כידוע ומפורסם. והנה לשון חרם כולל ההקדש לגבוה מלשון כל חרם אשר יחרים איש לד' ונקרא ההקדש חרם מפני היותו באיסור הנאה להמקדיש ונחשב אצלו כאלו נשחת ונאבד אבל לא יתכן לפרשו מענין ואת כל הנשמה החרים שהוא השחתה ואבוד שהנדר לא יפול כי אם בהקדיש ולא בהגזמה לנקום נקם:
ג לפי ששם חרם נופל כנ"ל על ההקדש ועל ההריגה לכן מתפרש פעל ויחרם שבא כאן על שני ההוראות האלה לנגד מ"ש אתהן על ההריגה ולנגד אמרו ואת עריהם על חרמי גבוה וזה מחכמת הל' לכלול במלה א' ב' ענינים. מדברי הרא"ם ז"ל
ד בפ' עקב מבואר זה ברש"י ז"ל באר היטב:
(ד"ה ותקצר) ר"ל שלא יתכן כמו כן לפרש שקצרה נפשן במן והוא מפורש באמת בפסוק שאחריו ונפשנו קצה בלחם הקלוקל שעל זה ג"כ אינו נופל קצור נפש לפי שכל תלונתם על המן לא היה רק עלילה והוצאת דבה בעבור התרעומת שהיה להם בענין אחר וכדרך המתרעם לכחש בטובה ולומר עליו רע רע והמן היה באמת מאכל מעדנות לכן צריך לפרש שבית בדרך משמשת לסבה ופירושו בעבור כבית ויעבוד יעקב ברחל. ובבאור לשון קצור נפש פירש"י ז"ל שנפש ההרגשי קצר להכיל טורח וצער גדול כזה. כי הטורח נופל בו ל' גדלות (כמו שהביא רש"י ז"ל ראיה לזה) ומי שאינו יכול לסבול את הטורח נקרא קצר נפש והוא הפך רחב נפש ובלע"ז יכונה זה איבר דריסליך:
ה ר"ל שמלבד חטא התלונה בעצמה גדלה עזות אבותנו כ"כ להשוות בתלונתם העבד לקונו באמרם למה העליתוני ממצרים שתפו המקום ב"ה ומשה במאמר אחד:
ו ר"ל ושם השרפים הוא שם התואר לנחשים:
ח ר"ל שלא היל"ל אלא והי' הנשוך וראה אותו וחיה. למה אמר כל הנשוך ודרשו ז"ל לרבות אפי' כלב כו':
בא"ד לכך נאמר כאן כו'. ר"ל שפעל ראיה נופל על הרגשת הראות לבד אבל פעל הבטה נופל על ההסתכלות היתירה בדבר:
ט ר"ל שהרי לא נאמר למשה רק עשה לך שרף בלבד:
יא לדעת רש"י ז"ל שם עיים הוא מן ויעה ברד ומזה נאמר לעיי השדה. שמו את ירושלים לעיים לפיכך אין בו מן היסוד רק העין לבדו וכמו שהנפרד ממנו עי כן משקלו עי כי שרשו יע (לדעת חכמי צרפת) או יעה (לדעת הספרדים). והוא שם הנגזר מהפעל וא"כ היוד הראשונה בשם עיים הוא לתקון המשקל והיוד הב' הוא לסימן הרבוי ומבואר:
(ד"ה העברים) ר"ל ולכך נקראו העיים הללו עיי העברים לפי שהמעבר דרך שם להר נבו לארץ כנען וראי' לזה שהרי הר נבו עצמו נקרא ג"כ הר העברים כמ"ש בפ' האזינו עלה אל הר העברים הזה הר נבו וגו' וע"כ צ"ל שהוא ג"כ מטעם זה לפי שהמעבר דרך שמה לארצות הכנעני והרים רבים היו שם לפני הר נבו וכולן נקראים בשם הכולל הרי העברים ונבו הוא בכללן כמ"ש בפרשת מסעי ויחנו בהרי העברים לפני נבו וגו'. מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה על פני) ר"ל שמם ממזרח הוא להוראת הצד כמו והעי מקדם ויעויין מ"ש בפ' בראשית בפסוק ויטע ד' אלקים גן בעדן מקדם:
יג ר"ל וע"כ יסמן הכתוב שלפנינו למחוז ארנון לגבול האמורי ולגבול מואב. כי באמת שם גבול הנזכר כאן הוראתו המצר והמצר הוא גבול לזה ולזה. מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה מעבר) עיין בפירש"י ז"ל פ' מסעי בפרשת הגבולין פסוק ג' שכתב וז"ל שלש ארצות יושבות בדרומה של א"י ארץ מצרים בדרומה לצד המערב והנילוס מפסיק בין ארץ מצרים לא"י. ולהלן ממנה ארץ אדום לצד המזרח וארץ מואב אצל ארץ אדום בסוף הדרום למזרח ובצאת ישראל ממצרים אלו היו הולכין בדרך הפשוט לא היו צריכין אלא לעבור את הנילוס לצד צפון ומשם באין מיד לא"י. אבל הקב"ה הסיבן להוציאן דרך המדבר לצד הדרום והולכין אצל הדרום מן המערב כלפי מזרח תמיד עד שבאו לדרום של אדום ולפי שלא נתנן לעבור בגבולה הסבו כל דרומה של אדום עד שבאו לדרומה של מואב ולא נתנן לעבור גם הוא והסבו כל דרומו עד סופו ומשם הפכו פניהם לצפון עד שסבבו כל מצר מזרחי לרחבה וכשהלכו למזרחה מצאו ארץ סיחון ועוג שהיה בצפונה של ארץ מואב ובמזרחה של א"י והירדן מפסיק ביניהם. ע"כ מועתק בקיצור ממ"ש רש"י ז"ל שם. ובזה יובן מ"ש רש"י ז"ל כאן הקיפו ארץ מואב כל דרומה ומזרחה עד שבאו מעבר השני וכו' ר"ל עד שבאו לצפונה של ארץ מואב וזהו מעבר ארנון שארנון בדרומה של האמורי הוא ארץ סיחון ועוג ובצפונה של ארץ מואב:
(ד"ה היוצא) לא אמר ויחנו מעבר ארנון וגו' בגבול האמורי אבל אמר היוצא מגבול האמורי. וזה מורה שמחוז ארנון איננו במכוון בשוה עם קצה מזרחי של מואב רק משוך להלן בצפונה של מואב לצד המערב ובצד מזרחית צפונית של מואב הוא המדבר מדבר ארנון. וז"ש רש"י ז"ל רצועה יוצאה מגבול האמורי וכו' עד ארנון שהוא גבול מואב. ומבואר:
יד (ד"ה בספר) ר"ל שאין תיבת ספר בכאן שם דבר למגלה או קונטריסין רשום בם ענינים רק הוא שם פעל מלשון ספור:
(ד"ה את והב) ר"ל שנתחלפה בשם והב היוד בויו כדרך אותיות אהוי לכך הויו הוא יסוד בתיבה זו:
(ד"ה ואת) ר"ל ושם והב שפירושו מתת וכן בית השמוש של בסופה הוא מושך עצמו ואחר עמו והשיעור כאלו כתוב את והב בסופה ואת והב בהנחלים ארנון ר"ל כשיסופר מהנסים שניתנו להם על ים סוף יסופר כמו כן מהנסים שניתנו להם בנחלי ארנון:
טו ר"ל ההר של ער נטה ממקומו ונשען להר של מואב:
טז במדרש רבה הובא ברא"ם אמרו ז"ל שהבאר ההיא היא בארה של מרים שניתנה להם בזכותה משנה ראשונה:
כ ומ"ש כאן ראש הפסגה הוא לסמן מקום הגיא. הגיא של ראש הפסגה. מדברי הרא"ם ז"ל:
כב הנה רש"י ז"ל מהסוברין דקרא דכי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום אינו אלא במלחמת הרשות ולא במלחמת שבעה עממין שהוא מלחמת מצוה וחובה וכן הוא משמעות לשון הספרי ומעשה דגבעונים יוכיח שהוצרכו לעשות בערמה להשלים עם ישראל וכן מתלונת ישראל על נשיאי העדה על דבר השבועה שנשבעו לגבעונים להשלים עמהם וכן פירש"י ז"ל שם בהדיא בפ' תצא בפסוק הנ"ל. ולכן כ' רש"י ז"ל כאן ואע"פ שלא נצטוו כו' אלא דקשה לשטה זו אם לא נצטוו לפתוח להם בשלום א"כ איך הותר למרע"ה לפתוח בשלום עם סיחון וצ"ל כמ"ש התוס' ז"ל בפ' השולח ליישב ענין אחר כיוצא בו שיקשה לשטה זו שקודם שעברו את הירדן הותר להם לפתוח בשלום אף להאומות שהם משבעה עממין ועיקר החובה שלא להשלים עם האומות הקרובות אינו אלא אחר שעברו את הירדן ונכנסו לארץ שזהו עיקר ארץ כנען שנכרת עליה ברית לאבות [כי ארץ סיחון ועוג שמעבר הירדן היתה ארץ עמון ומואב כמבואר במקראות וע"ז אמרו חז"ל עמון ומואב טהרו בסיחון] ואולם דע שיש עוד שטה אחרת בזה למפרשים ז"ל ומכללן הרמב"ן ז"ל והאריכו בכל חלקי הסותר כל זה בקיצור מדברי הרא"ם ז"ל והוא החזיק כדרכו הטוב במעוז שטת רש"י ז"ל
כד זהו פשוט כי אין מעצור לד' מפני גבורת עמון ואם יכלו להתייצב לפני סיחון ועוג בדרך נסיי א"כ לא יפלא מהם לכבוש גם את עמון וזה מבואר:
כט זהו לשטתו דלעיל שהמושלים הם בלעם ובעור אביו:
לב בפסוק שלפניו, אמר לשון יחיד וישב ישראל וגו' וכן בפסוק שלפנינו בסופו תפס ג"כ לשון יחידות ויורש את האמורי וגו' וכאן אמר וילכדו וגו' בלשון רבים וזה מורה שלא היו הלוכדים כל ישראל כאחד רק המרגלים בעצמם לכדוה ואינו נופל לשון יחידות רק באומה שלמה כ"ז מדברי הרא"ם בתוספת הרבה ביאור. ול"נ יותר פשוט לומר שבאמת נראה שהספור שבא בתחלת הכתוב ששלח משה לרגל את יעזר נראה אך למותר בטבע הספור כי אין מהדרך לספר רק חלק קטן מענין המסופר ולא לגמרי עד תומו וא"כ היה לו לספר ג"כ מי היו המרגלים וששבו למשה וספרו לו מענין המחוז ההוא מה הוא ושאח"כ הלכו שמה כל ישראל להלחם וילכדוה ואם לא היה כל הספור כדאי לספרו גם תחלתו לא היה כדאי. לזה פירש"י ז"ל שכל כוונת הספור אינו אלא להודיע שהמרגלים בעצמם לבטחונם בד' ובמשה עבדו לכדוהו ולא כמשפט הראשונים וזהו דבר נאות ההודעה ולכך החל בספור זה:
לג ר"ל ולכך למעלה אצל מלחמת סיחון לא בא שם שאמר לו ד' אל תירא אותו. מדברי הרא"ם ז"ל: