באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ
סדר חוקת · פרק כ
א ר"ל שלשון כפול זה בני ישראל כל העדה אינו כיו"ב במקרא אבל מאמר כל העדה לדרשא להורות שבאו למדבר צן בשנת הארבעים שאז פסקו כל מתי מדבר והמעותדין למות במדבר אינן בכלל שם עדה שהוראתו הנועדין לתכלית אחד כי אלו כבר נתייאשו מן החיים ומה להם לתכלית ואושר הקבוץ ורק אותן שפרשו לחיים נופל עליהם שם עדה. ולכן אמר כאן שב"י שבאו אז מדבר צן היו כל העדה ר"ל שכולם היו מאנשי העדה והיו עדה שלמה:
(ד"ה ותמת) בש"ס הובא ברא"ם למדו זה מג"ש:
ב זה היה להם ז"ל בקבלה ונרמז זה בסמיכות הפרשה:
ג (ד"ה בגוע) אלו היה תיבת בגוע מקור היה מתפרש שאמרו הלואי שקדמו למות בזמן שמתו מתי מדבר. אבל באמת דעת רש"י ז"ל בדבור הסמוך להלן שאין מלת בגוע מקור הפעל שא"כ היה נקוד בגוע. ואחרי שנקוד בגוע ע"כ הוא שם דבר בשקל פעל כמו כתב' זמן. והומרה הקמץ בפתח בסמיכות כידוע וע"פ הכרעה זו ע"כ מתפרש כוונת המאמר כמ"ש רש"י ז"ל כאן שאמרו הלואי מתנו במיתת הדבר כאחינו שנבחר להם מיתת הדבר מלמות בצמא ופירוש בגוע אחינו באותה גויעה של אחינו ומבואר:
י [ד"ה המן] בדבור זה ודבורים שאחריו יישב רש"י ז"ל על הסדר מה שיקשה בספור זה. וכאן יישב תיקון הלשון המן הסלע הזה וגו' שמשמעו תמיה וזה לא יתכן היפלא מד' דבר. ולזה אמרו ז"ל שלא היה משה ואהרן מכירין את הסלע שרמז עליו הקב"ה לפי שנסתלק בין הסלעים והיו מחפשין אחריו ואמרו להם ישראל מה לכם מאיזו סלע שתוציאו לנו מים. לכן השיבו להם המן הסלע הזה שלא נצטווינו עליו נוכל להוציא לכם מים ובזה התמיה מתוקנת:
יא כאן יישבו ז"ל תמיה כפולה. א' איך באו משה ואהרן לשגיאה זו להכות בסלע והקב"ה צוה להם בדבור אל הסלע ב' למה הוצרך להכות פעמים לכן אמרו ז"ל בתקון זה שסבת שגיאה זו לפי שלא הכירו בסלע שרמז עליו המקום ב"ה וכנ"ל ד"ה המן הסלע הזה ובהיותם מחפשין אחריו הוחלף להם סלע אחר בו ודברו אליו כציווי הקב"ה ולפי שבאמת לא היה הסלע הזה הסלע שנצטוו עליו לכן לא הועיל דבורם ולא הוציא מים לכן טעו לחשוב שמהצורך להכותו כמו שנצטוו בראשונה כשבאו ישראל לרפידים בצאתם ממצרים כמ"ש בסוף סדר בשלח והכית בצור ויצאו ממנו מים וגו'. ובאמת גם ההכאה לא הועילה לפי שלא היה הסלע שבחרו הקב"ה ומפני זה רצו לנסות בכל הסלעים עד שיזדמן להם הסלע המיועד לכך. ולפי שכבר נפל בלבם להכות את הסלע נסו ע"ד זה כל הסלעים עד שנזדמן להם אותו סלע ולפי שלא עשו בו כציווי הש"י לא היה שותת בתחלה רק טפין טפין וכפי מאמרם ז"ל על מרע"ה בא לכלל כעס בא לכלל טעות לא הרגישו משה ואהרן שסבת שתיתת הטפין מפני שהכו בו והכו פעם אחרת בסלע כנ"ל ביאור זה:
יב לא אמר הכתוב יען לא האמנתם בי לבדו אבל הוסיף לומר להקדישני לעיני ב"י. וזה משמעו שכל עיקר מה שנחתם גז"ד שלא יכנסו לארץ הוא בשביל שלא קדשו השם בפרסום ולא על עצם הדבר לבדו ואף שלפי מה שביארתי בציון הקודם הסמוך היה זה משגה מאתם בכל זאת לאנשים נשגבים וקדושים כמוהם גם השגיאה לאשמה תחשב:
יג לשון זה אינו נופל בכל המקרא כי אם בדבר קיים ועומד לדורות שיאמר עליו בדורות העתידים לבוא הוא הדבר הזה הגלוי ומפורסם מכבר מהמקרה שקרה בדבר הזה כמו ויצב יעקב מצבה על קבורתה הוא מצבת קבורת רחל עד היום הזה. בסדר וישלח וכן ויקימו עליו גל אבנים גדול עד היום הזה. ביהושע. שהדורות הבאים אמרו הוא הגל שהקים יהושוע על המלך הזה בהמיתו אותו והרבה כיוצא במקרא. אבל כאן בספור שלפנינו אין נופל לשון זה כלל כי לא היו המים קיימים ועומדים לדורות שיתכן לומר עליהם המה מי מריבה אשר רבו וגו'. לכן דרשו ז"ל שבא כאן הלשון הזה על כוונה אחרת לא בבחינת דורות הבאים רק בבחינת דורות העוברים הקדומים למקרה ההוא וכן לא בבחי' המים רק בבחינת הענין המתייחס למקרה הזה של המים והוא מה שנענש מושיען של ישראל הוא מרע"ה על ידם. ובבחינה זו אמר הכתוב כאן המה מי מריבה וגו' ור"ל מקרה המים שראו איצטגנוני פרעה שילקה מושיען של ישראל על ידן. המים האלו הם מי מריבה שבמים אלו לקה מושיען של ישראל ע"ה ולא מימי היאור אשר חשבו בשגעון רוחם שיטבע בו. ולכן סיים המאמר ויקדש בם שהוא מה שנענשו משה ואהרן על ידם, ור"ל המה מי מריבה שלקו בם משה ואהרן הם מה שראו חוזי צוען שילקו במים ומצינו ג"כ כיו"ב במקרא שיאמר הלשון ההוא ג"כ בבחינת דורות העוברים וכ"ז מבואר מאוד:
יד כל מ"ש רש"י ז"ל כאן ובדבורים שאחריו בהמשך שליחת משה למלך אדום אין כוונת הדרש שהיה זה בפעל ובדברים האלה שלח אליו ממש רק כוונתו שכל הסבות שיתחייב על ידם שיהיה מלך אדום נאות לבקשת משה ולרשעת האומה הזו מנעה ממנו הכל נרמז בדברי השליחות הזה של משה:
טו (ד"ה ולאבותנו) דהלשון היה לו להיות בהפוך וירעו מצרים לאבותנו ולנו לפיכך פירשו ז"ל שרמז על האבות שמצטערים בקבר על צרת בניהם לפיכך הקדים לפי הרמז הזה את הבנים לאבותיהם:
כב כבר מבואר זה לעיל בפסוק כ':
כג (ד"ה על גבול) ר"ל ולרמז זה הוסיף כאן אצל מיתת אהרן לציין המקום שהוא על גבול ארץ אדום דלפי פשוטו שבא רק לציין מקום ההר היה ראוי להיות הציון הזה בפסוק שלפניו שנזכר שם כי נסעו מקדש ובאו הר ההר:
כה כן דרכם ז"ל לבאר תמיד מלת קיחה הנאמרת אצל האדם אם לא יתפרש הקיחה ביד חזקה והוא ביאור נחמד ואמתי כפי הלשון:
כו ממה שצוהו הש"י להפשיט את אהרן את בגדיו ולהלביש אותן הבגדים לאלעזר, ע"כ צ"ל שזהו בגדי כהונה גדולה וצוה משה שילבש אהרן את בגדי כהונה גדולה לפני מותו כדי שילבישם בפניו לאלעזר וזה ליקר ולתפארת לאהרן:
כז ר"ל ולכן כ' כאן הכלל ויעשה כאשר צוהו אע"פ שכתוב אח"כ הפרט ויעלו וגו' ויפשט וגו' להורות שלא איחר משה לעשותו אף שהיה קשה בעיניו:
כט ר"ל דלפי פשוטו וישמעו מיבעיא לי' שהרי לפי הפשוט נתוודע זאת להם מפי משה ואלעזר ברדתם מן ההר:
(ד"ה כי גוע) ביאור דברי רש"י ז"ל אם היה מתורגם ויראו ואתחזיאו והוא כמו וייראו (ר"ל ויראו היוד בציירי שמושכת יוד שניה אחריה) היה פירושו כמ"ש ז"ל בר"ה שנסתלקו ענני כבוד כאשר נסתלק מהם אהרן ועי"ז התראו בפרסום והיו מגולים ממחיצתם לעין השמש ולעין כל רואה וע"פ הפירוש נופל לתרגם מלת כי בלשון דהא והוא משמש לנתינת טעם שלכך נתגלה תחנותם לעין כל לפי שגוע אהרן ועמו נסתלקה מחיצתם שהוא ענני כבוד שהיו מקיפים אותם אבל לפי התרגום ויראו וחזו (שהוא פעל ולא נפעל) ע"כ צריך לתרגם ג"כ מלת כי מלשון אשר ואינו נופל לפתרו לנתינת טעם. ואם תשיב הרי כללו לנו חז"ל כי משמש ד' לשונות אי דילמא אלא דהא ואם הוא משמש כאן לשון אשר הרי הוא משמש א"כ חמשה לשונות אי דילמא אלא דהא ארי. לזה תירץ רש"י ז"ל ששמוש ארי הוא בכלל שמוש אי שפירוש אי אם ואם משמש ג"כ במקרא לשון אשר כמ"ש אם חרוצים ימיו וצריך להגיה ברש"י אי ביוד ולא כמו שהוא לפנינו או בויו: