באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ
סדר חוקת · פרק יט
ב ר"ל ולכן אמר תרתי חוקה ותורה ולא חוקה לבד כמו זאת חוקת הפסח או תודה לחוד כמו וזאת התורה אדם כי ימות באוהל אבל כוונת הכתוב שזאת התורה של פרה אדומה דהיא חוקה מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה ויקחו) דבאמת כנוי אליך אין לה ענין כלל בכאן שהרי לא נתעסק משה כלל בפרה וכל מלאכתה היתה ע"י אלעזר בן אהרן הכהן לכן דרשו ז"ל שתהא נקראת על שמך אפר פרה שעשה משה במדבר שהיתה למשמרת לדורות עולם. מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה אדומה) ר"ל שהרי כתיב אח"כ אשר אין בה מום וע"כ תמימה לענין אדמימות קאי. ומ"ש רש"י ז"ל שחורות הוא לאו דוקא כמ"ש בפרה הובא ברא"ם ז"ל היו בה ב' שערות שחורות או לבנות פסולה והא דשער אחד אינו פוסל הוא מהלכה למשה מסיני:
ג לא אמר ונתתם אותה אל הכהן דק אל אלעזר הכהן וע"כ ר"ל דמצותה בסגן ולא בכ"ג ולא בכהן הדיוט כמו שמבואר בש"ס (ד"ה אל) ר"ל בהר המשחה כמפורסם במשניות וגמרא והוא מחוץ לחומת ירושלים וירושלים הוא מחנה ישראל ומחוץ ממנה הוא א"כ חוץ לג' מחנות ובש"ס למדו זה בג"ש:
ז ר"ל דממשמע שנאמר ואחר יבוא אל המחנה צ"ל שהיה משולח ממנו קודם טבילה וע"כ שלא היה משתלח רק ממחנה שכינה שהרי אפי' טמא מת מותר במחנה לויה ואין משתלח חוץ לשני מחנות שהוא מחנה לויה אלא זב ובעל קרי לבד וכ"ש שלא היה משתלח ממחנה ישראל שאינו משתלח חוץ לג' מחנות שהוא מחנה ישראל אלא המצורע בלבד מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור:
(ד"ה וטמא) ר"ל דוודאי אסור לבוא למחנה שכינה עד שיעריב שמשו אע"פ שטבל מבעוד יום מק"ו דתרומה כדתני דעריב שמשו אוכל בתרומה ולא הותר טבול יום רק למעשר:
ט ר"ל לג' חלקים מחלקין את אפר פרה. הא' היה מונח חוץ לעזרה בשביל הצורך ליטהר לטמא מת וזה נקרא של משמרות והא' בהר המשחה שהוא ג"כ חוץ לעזרה והוא לכהנים לקדש מדם פרות אחרות כמו ששנינו במשנה דיומא ומשנת פרה שהכהן העובד ביוה"כ והכהן השורף את הפרה טעונין הפרשה שבעת ימים קודם ויעצרו מאשה ומזין עליהם בכל יום מאותן השבעה ימים מאפר פרה שבהר המשחה. והג' היה נתון בחיר והוא ג"כ חוץ לעזרה והיה למשמרת מגזרת הכתוב כמ"ש והיתה לעדת כ"י למשמרת. וכ' הרא"ם ז"ל דג' חלוקות הללו אינם יוצאין מהכתוב רק ע"פ הקבלה. ובתוי"ט דמס' פרה עמד במ"ש רש"י ז"ל כאן בפירוש החומש זה של משמרות היה חוץ לעזרה שהרי כל הג' חלקים היו חוץ לעזרה ויישב דכוונת רש"י ז"ל שאף שר משמרות היו חוץ לעזרה. יע"ש בפ"ג דפרה
יג (ד"ה את) בדקדוק כ' רש"י ז"ל אם נכנס לעזרה והוא חצר אוה"מ מפני שהנכנס למקדש אפי' הוזה וטבל חייב כרת אם הוא זר או כהן ושלא בשעת עבודה מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה עוד) שתיבת עוד שפירושו עדיין משמע שכבר התחיל במעשה הטהרה קצת:
טו ר"ל הכתוב מדבר כאן בכלי חרם מדכתיב וכל כלי פתוח וגו' (ר"ל ומלת פתוח מיותרת דרא הל"ל אלא וכל כלי אשר אין צמיד פתיל עליו) איזהו כלי שטומאתו קודמת לפתחו (ר"ל שמיד בהכנס הטומאה לפתחו נטמא מאוירו אף בלי נגיעה בתוכו) הוי אומר זה כרי חרס (כדכתיב וכל אשר יפול מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא. התורה העידה על כרי חרס ואפי' מלא חרדל הא למדת שאוירה טמא וכמאן דמלי טומאה דמיא) ולא כלי שטף [ולא גמרינן כלי שטף מק"ו דכלי חרס שאין מיטמאין מגבן ומיטמאין מאוירן דקרא מפיק מהך ק"ו מדכתיב תוכו ודרשינן תוכו של זה ולא תוכו של אחר] ומכאן למדנו דכלי חרס אין מיטמאין מגבן (ר"ל ולא גמרינן מק"ו דכלי שטף שאין מיטמאין מאוירן ומיטמאין מגבן) מדכתיב אין צמיד פתיל עליו טמא ומשמע הא יש צמיד פתיל עליו טהור. כ"ז בקוצר מן הש"ס הובא ברא"ם:
טז ר"ל דלדרשת רז"ר השיעור כאלו היה כתיב וכל אשר יגע על פני השדה או בחלל חרב. ולמדנו שהגורל ודופק מטמאין ג"כ במגע א"ד הרא"ם ז"ל, אמנם מה שהכריחם ז"ל לדרשה זו יתבאר בציון הסמוך:
(ד"ה על פני) כבר כ' רש"י ז"ל בדבור שלפני זה דרשת רז"ל ובדבור זה פירש לפי פשוטו שמתחלה נאמר שהמת מטמא באוהל. ובפסוק שלפנינו אמר שאם המת מוטל על פני השדה שאין שם אוהל מטמא המת שם במגע אבל מוצא דרשתם ז"ל נ"ל שהוא מסדור לשון המקרא שלפי הטעם היל"ל וכל אשר יגע בחלל חרב או במת על פני השדה שהרי פעל יגע אינו דבוק עם על פני השדה רק עם בחלל חרב אלא שאומר ושלא היה המת באוהל רק על פני השדה. לכן דרשו ז"ר שע"ד הרמז פעל יגע דבוק ג"כ עם על פני השדה והיינו לרבות גולל ודופק כנ"ל:
יט ר"ל שאין פירוש וחטאו על ההזאה שהרי כבר אמר והזה וגו' ביום השלישי וביום השביעי וע"כ דאי וחטאו דהכא אגמר טהרתו קאי שהוא הטבילה וכבוס בגדים שכתוב אחריו. ופשוט:
כ לעיל בפסוק י"ג נאמר את משכן ד' טמא וכאן נאמר את מקדש ד' טמא ואמרו ז"ל בגמ' דשבועות דלכך שינה הלשון ללמדנו שחייב כרת בין על המשכן ובין על המקדש ומצריך להו התם צריכותא יע"ש:
כא קודם ביאור דברי רש"י ז"ל אקדים כלל הדין היוצא מהכתובים ע"פ דרשת חז"ל והוא שהנושא מי חטאת או נוגע בהם טמא ואולם יש בזה ב' תנאים. א' שז"א אלא בנושא או נוגע במי נדה שלא לצורך הזיה אבל בנושא אי נוגע לצורך הזאה הוא טהור. ב' דאפי' בנושא או נוגע שלא לצורך הזאה אינו מיטמא אלא קודם שנעשו מצותן אבל לאחר שנעשה מצותן אינו מיטמא. וביאור זה כגון שטבל את האזוב והזה על הטמא והיו המים שותתים ויורדים מעל הטמא לארץ הרי אותן המים טהורין במגען ובמשאן (ואין נעשין אפי' ראשונים לטמא אוכלין ומשקין דמיד כשבאו על הטמא נטהרו ולא קבלו טומאה כלל אף שההזאה קודם טבילה מ"מ לא נטמאו המים במגע טמא מת. לא מיבעיא לרב דס"ל דאין טומאה למשקין כל עיקר מה"ת אפי' לטומאת עצמן אלא אפי' לשמואל דפליג עלי' בפסחים מ"מ הרי טומאת משקין לטמא אחרים לכ"ע דרבנן) ועתה אבוא לבאור דברי רש"י ז"ל גרסינן בש"ס דנדה וביומא מזה ומזין עליו טהור ונפקא לן דגם המזה טהור מדכתיב והזה הטהור על הטמא ומשמע דאף לאחר שהזה טהור הוא ואע"ג דדרשינן מיני' הטהור מכלל שהוא טמא למד על טבול יום שכשר בפרה תרתי שמעינן מיני' כמ"ש התוספת ז"ל בפ"ק דנדה יע"ש ופריך הש"ס ומזה טהור והא כתיב ומזה מי הנדה יכבס בגדיו ומשני מאי מזה נוגע. ופריך והא כתיב מזה וכתיב נוגע (והנוגע במי הנדה יטמא עד הערב) ועוד מזה בעי כבוס בגדים נוגע לא בעי כבוס בגדים (שהרי לא הוזכר כבוס כלל אצל נוגע במקרא הנ"ל כמו שהוזכר במזה) אלא מאי מזה נושא (אבל מזה טהור ואף דכל מזה נושא מ"מ הא הרי הוא נושא לצורך הזיה וכנ"ל) וליכתוב רחמנא נושא הא קמ"ל דבעינן שיעור הזיה (אבל הנושא מי חטאת שאין בהם כדי הזיה טהור) ע"כ הש"ס. ובזה יובן לך כל דברי רש"י ז"ל כאן. והנה ממ"ש רש"י ז"ל משא"כ בנוגע משמע דס"ל דבמגע אפי' במים שיש בהם כדי הזיה אינו מיטמא טומאה חמורה לטמא בגדים וכן משמע ממ"ש אח"כ וזה שהוציאו כו' דמקבל טומאה במגע אפי' במים שאין בהם כדי הזיה נמצא דבמגע אין חילוק בין מים שיש בהם כדי הזיה לאין בהם כדי הזיה דקרא דוהנוגע במי הנדה יטמא וגו' סתמא כתיב ומשמע אפי' אין בהם כדי הזיה. ולפ"ז חמורה טומאת מגע ממשא בצד אחד דמים שאין בם כדי הזיה אין מטמאין במשא כלל רק במגע וקל מצד. דמים שיש בהם כדי הזיה מטמא במשא לטמא בגדים. אבל במגע בכל ענין אינו מטמא בגדים ופשטא דלישנא דש"ס הנ"ל משמע כשטה זו. אבל דעת הרמב"ם ז"ל דכמו שבמשא יש חילוק בין מים למים דמים שאין בהם כדי הזיה אין מטמאין כלל במשא. ובמים שיש בהם כדי הזיה מטמאין טומאה חמורה לטמא בגדים כן יש חילוק במגע דמים שאין בהם כדי הזיה אין מטמאין במגע רק טומאה קלה (לטמא אוכל ומשקה) אבל במים שיש בהם כדי הזיה מטמאין טומאה חמורה לטמא בגדים וכלי שטף בחבורין וכן משמע נמי מלשון הספרי וצ"ל לשטה זו דלמאי דמסקינן דאפקה רחמנא בלשון מזה ללמד דבעי שיעור הזאה אפי' תימא מאי מזה נוגע. ומה דכתיב והנוגע וגו' מוקמינן לה במים שאין בהם כדי הזיה. ודע עוד שמ"ש רש"י ז"ל לטמא בגדים שעליו לאו דוקא שעליו רק בחבורין ר"ל כל בגד או כלי שנגע בו הטמא הזה בשעת חבורו במטמאין מיטמאין והם ראשונים לטומאה. ואחר פרישתו מהטמאין אינו מטמא עוד בגדים וכלי שטף במגעו והוא לבדו ראשון כמו שהיה וכל מקום שנאמר בטומאות וכבס בגדיו אינו ר"ל בגדים שעליו דוקא רק בגדים או כלים שנוגע בהם בשעת חבורו לטומאה (ולא מצינו חילוק בין בגדים שהוא לבוש בהם או שהן בידו ולא לבשן אלא בנכנס לאוהל המנוגע) כ"ז מדברי הרא"ם ז"ל:
כב ר"ל דלאו אמזה מי הנדה ונוגע במי הנדה דלעיל מיני' קאי דא"כ תיבת הטמא מיותר ולא הל"ל אלא וכל אשר יגע בו יטמא שהרי אמקרא שלפניו דמיירי במזה ונוגע הוא חוזר. וע"כ מה שהוסיף תיבת הטמא אינו אלא להודיענו שאינו חוזר על מקרא שלפניו רק אטמא מת דלעיל מיניה קאי:
(ד"ה והנפש הנוגעת) ר"ל דאין פירושו הנפש הנוגעת במת עצמו דא"כ איך אמר אח"כ יטמא עד הערב והרי טמא מת טמא טומאת שבעה כמ"ש בהדיא בפסוק י"ט וע"כ שחוזר לשלפניו בפסוק זה שאמר וכל אשר יגע בו הטמא יטמא שפירושו שהנוגע בטמא מת יטמא. לזה בא לפרש אח"כ שיעור טומאתו ואמר שהנפש הנוגעת בו שיעור טומאתו עד הערב. ומה שהוסיף לומר והנפש הנוגעת ולא כלל במאמר אחד לומר וכל אשר יגע בו הטמא יטמא עד הערב יתבאר בציון הסמוך:
(ד"ה תטמא) ר"ל אף שב' המאמרים שבפסוק זה מדברים בדין הנוגע בטמא מת ללמדנו שטמא מת מטמא במגע וששיעור טומאת מגעו הוא טומאת ערב מ"מ לא כלל ב' הדינים האלו במאמר א' לומר וכל אשר יגע בו הטמא יטמא עד הערב כדי ללמדנו שהמת הוא אבי אבות הטומאה וטמא מת הוא אב הטומאה וזה לא נשמע ממאמר שלפניו שאמר וכל אשר יגע בו הטמא יטמא דהוה מצינן לאוקמי קרא באוכלין ומשקין שנגעו בטמא מת. ולעולם שהמטמא במת אינו אלא ולד הטומאה דקיי"ל דמטמא אוכלין ומשקין ואינו מטמא אדם וכלים. ולכך הוסיף בפסוק שלפנינו לומר והנפש הנוגעת ללמד שטמא מת מטמא אדם וכלים וע"כ היותו אב הטומאה והמת אבי אבות הטומאה. ומכח הוכחה זו עצמה מוכרח ג"כ פירש"י ז"ל בדבור שלפני פניו דהאי וכל אשר יגע בו הטמא יטמא שבמאמר הקודם אטמא מת קאי ולא אמזה ונוגע במי הנדה שבפסוק שלפניו דאל"כ נצטרך לומר שהמזה ונוגע במי הנדה מטמא אדם וכלים במגע (ממ"ש כאן והנפש הנוגעת וגו') והרי לעיל במקרא שלפניו אמר ומזה מי הנדה יכבס בגדיו ולשון וכבס בגדיו בכל התורה אין הוראתו אלא שמטמא בגדים וכלי שטף בחבורין. ולכך אמר בגדיו (ר"ל דומיא דבגדיו שהן בחבורין) וא"כ קשו קראי אהדדי דלעיל מיני' אמר שאינו מטמא כלים אלא בחבורין. וכאן בפסוק שלפנינו אמר שמטמא אדם ומכ"ש כלים אפי' שלא בחבורין. ואין לומר שפסוק זה ג"כ מדבר בחבורין והוסיף עוד לומר דמטמא בחבורין אפי' אדם דמלבד שאין סברא לומר כן הוא ג"כ נגד משמעות הלשון שאמר סתם וכל אשר יגע בו הטמא יטמא דמשמע שנגע בו אפי' בשעת פרישתו ממי הנדה ומכל זה מוכרחין אנו לפרש שפסוק שלפנינו אינו מדבר אלא בטמא מת שמדבר ממנו במקראות שלמעלה בפרשה זו. וכל זה מבואר מאוד: