אור ברסלב
באר יצחק על פירשי סדר וישלח › פרק לד

באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ

סדר וישלח · פרק לד

פרק לג

ב מישב הכפל כדרך הדרש בכ"מ:

ג כי בכ"מ שמצאנו פעל דבר קשור עם מלות על לבו ענינו דברי פיוס בדברים המתקבלים על הלב. ומן הסברא שאמר לה ראי אביך כו' שהוא הפיוס היותר גדול:

ז דמאמר וכן לא יעשה הוא אך למותר שהרי כבר אמר כי נבלה עשה בישראל. לכן פירש"י ז"ל שלפי שאמר תחלה כי נבלה עשה בישראל דמשמע בבני יעקב לבד ואצלם הוא נבלה לכן אמר אח"כ וכן לא יעשה בכל האומות. ופירש"י ז"ל הטעם לפי שהיה בחזקה ובעינוי והאומות באותו זמן גדרו עצמן מן העריות ע"י המבול. א"כ אף זו שהיתה פנויה ואינה ערוה הרי היא כערוה להם להיותו באונס ועינוי. מדברי הרא"ם ז"ל:

יב מוהר הוא כתובה ומתן הוא נדוניית הנישואין:

יג ר"ל לא כמו כנען בידו מאזני מרמה. כי חלילה לזרע קודש שיעשו רמיה עכ"ל הרא"ם ז"ל. ואוסיף ביאור בזה שם מרמה מגדרו לסבב תכליתו הבלתי נרצה לזולתו ע"י אמצעיים אשר תכליתן נעלם מזולתו מאשר הם לפי נגליהן לתכלית אחר איננו בלתי נרצה לו. והכלל המרמה הוא להעלים ע"י תחבולה תכליתו מזולתו באופן שלא ירגיש זולתו שיעשה המערים מעשים אלו לתכלית הבלתי נרצה לו והתחבולה ההיא שהיא המצאת האמצעיים הנאותין לתכלית העושה ובכל זאת לא יורגש התכלית ההוא לזולתו היא הערמה והמרמה כמו מאזני מרמה אשר המשקל תכליתו הנגלה שיגיע להקונה כמות הנרצה לו בכסף מקנתו ומתחבולת הזייפנים משחיקת המשקל וכדומה יגיע התכלית הנרצה להרמאי המוכר. וכן תחבולת בני יעקב כאן והוא המילה לפי הנגלה היא אמצעי לתכלית שכם והוא ההתחתנות עם יעקב. ולפי האמת היתה נסבה לתכלית הריגתם. והנה סבב תכליתו ע"י אמצעיים כאלו נקרא דרך כלל מרמה. וע"פ רוב הצורך להעלים תכליתו הוא מפני היותו תכלית רע ומגונה ולפעמים הוא לתכלית משובח וישר כהריגת אנשי שכם שנתחייבו מיתה להיותם פרוצים בעריות. ועובדי כו"ם. ובהיות התכלית טוב בזה משתתף שם מרמה עם שם חכמה שהונח גם על השכל המעשי ומגדרו בהנחה זו בחירת האמצעיים הנאותין אל התכלית הטוב וישר מבלי תוספת ומגרעת ואולם בבחינה אחת הוא יותר מיוחד משם מרמה ובבחינה אחרת הוא יותר כולל ממנו התייחדותו הוא במה שיורה רק על תכלית טוב וצודק וכללותו במה שכולל גם אמצעיים אשר תכליתן נרגש ואין כוונת הפועל רק תכליתו ולא להעלימו. ואולם בפעולת המרמה והתחבולה אם התכלית טוב. ומן הצורך להעלימו כולל בתוכו מרמה וחכמה. מרמה במה שתכלית האמצעיים נעלם וחכמה הוא השגת האופנים והאמצעיים להעלים תכליתו והם א"כ האמצעיים לתכלית העלם תכליתו. ולזה פירש"י כאן במרמה בחכמה והבן:

(ד"ה אשר טמא) ר"ל דזה מוסב לענין של מעלה וכאלו הוא מקרא מסורס והי' כתוב ויענו בני יעקב את שכם אשר טמא את דינה אחותם ואת חמור אביו במרמה וידברו אבל וגם אם היה כתוב בסדר זה יקשה למה הוצרך הכתוב לסמנו. וכבר ידוע זה ממה שקדם. ואולם הכוונה לעורר על צדקת מעשיהם בזה ולעורר ההתפעלות בלב הקורא וכי המרמה ההיא היא חכמה והי' והתכלית ישר לא מגונה. ומן הטעם הזה כתוב ג"כ מאמר אשר טמא וגו' אחר מלת במרמה להראות שלכוונה זו סמנו הכתוב שלא תטעה לפרש במרמה ברמיה ח"ו רק בחכמה

טז ושרשו יאת והנון נון האיתן כמו שפירש הראב"ע ז"ל (ד"ה להטוול) והוא מקור מתולדת הקל עם אותיות בכל"ם

טז (ד"ה בנותיכם) תנאי שאמר חמור אל יעקב הוא בפסוק י"ז ותשובת בני יעקב בפסוק שלפנינו.

כא ר"ל מן שם גדול יאמר גדולים ומן זקן יאמר זקנים בקיום ציירי עה"פ. לזה יראה שהנפרד מן שלמים בציירי שלם ולא שלום והוא מענין לב שלם בלי רמיה ונכלל בזה גם הוראת שלום שאיש שלומים יעשה הכל בטוב בלי רמיה אבל אין ענין כלל לומר שעושה לנו רע בלב שלם בלתי רמיה

כב כבר כתבתי שתיבת המול מקור ובי"ת בהמול הוא בית בכלם המשמשת:

כג ר"ל שאין הכוונה בזאת נאותה שישבו אתנו והו' של וישבו הוא במקום אשר כי לא היו הם המונעים לשבת בני יעקב אתם ונהפוך הוא שהם בקשו מבני יעקב שישבו אתם. אבל ו' וישבו הוא ו' ההמשך במקום ואז. והפירוש נאותה להם להמול אותנו ואז ישבו אתנו:

כה בב"ר הובא ברא"ם ממשמע שנאמר שמעון ולוי איני יודע שהם בני יעקב. אלא בני יעקב (בני חכם ונביא כמוהו) שלא נטלו עצה מיעקב עכ"ל. והוא ככלל שהארכתי בו כ"פ שמטבע הספור לשנות הידוע לעורר נפש השומע או הקורא עליו:

(ד"ה אחי דינה) בב"ר הובא ברא"ם איתא בזה"ל וכי אחות שניהם היתה ולא אחות כל השבטים עכ"ל:

כז מטבע הספור לפעמים לספר הפועל ולחסר התכלית והוא במקום שראויים לבוא שני פעלים נרדפים זה על זה והוא ר"ל הפעל השני הוא פעל התכלית של פעל הראשון וחסר פעל התכלית ויבוא רק פעל הקודם קשור עם המלה הדבוקה עם פעל התכלית כמו ויעל על גוזזי צאנו והוא במקום ויעל לעמוד על גוזזי צאנו. וכן כאן בני יעקב באו על החללים במקום בני יעקב באו לפשט על החללים:

(ד"ה שבו) ר"ל דזהו ההפרש בין הגזרות. נע"ו ונל"ה. בנסתרים מהעבר ששווין בתמונתן קמו מן קום פנו מן פנה. אמנם נבדלין במקום מצב טעם הנגינה דשבנל"ה פנו הטעם מלרע ובנע"ו קמו הטעם מלעיל כמ"ש המדקדקים ז"ל:

כט ר"ל שם חיל דמשותף לכמה הוראות והוראתו הכוללת קבוצת דברים הנותנים יתרון לבעליהם. ולזה הונח. א' על אנשי הצבא לפי שבקבוצם וגבירו כח על האויב. ב' על הכח והגבורה. ג' על הקנינים. ומן הוראה הג' שם חיל האמור כאן. ולפי שכבר פרט לעיל הצאן והבקר וכל אשר בעיר שהוא המטלטלין וכל אשר בשדה שהוא התבואה והפירות צ"ל שמ"ש וכל חילם הוא על הממון. ואמנם ראיית רש"י ז"ל אינה להראות שפירוש חיל ממון רק להראות ששם חיל יורה גם על קבוצת הקנינים ומבואר:

ל לפי' הא' הוא עכירת השכל כי מתולדת הנפש שתתבלבל הדעת מפני הפחד והיגון. ולפי' הב' הוא התנועה והקעש והעדר ההשקט מפני המלחמות כי במנוחה החבית שוקטת על שמרי'. וע"י התנועה והנדנוד תתעכר ע"י השמרים ועכירת הדעת הוא ג"כ מעין משל זה כי יסובב בלבול הדעת כאשר לא יוכל האדם להפנות מחשבתו לדבר אחד זמן מה מבלתי שיבוא לו רעיון נשוא היגון והעצב בנתים ותפסיק פנות מחשבתו והצלילה משל לחביות אחרות השוקטות ואינן עולות על הרעיון להפסיק והבן:

לא לא אמר הזונה יעשה את אחותינו רק אמר הכזונה בכף הדימוי שמשמעו שלא יעשנה זונה ממש רק כזונה. לפי שזונה ממש איננה להיות שהי' המעשה נגד רצונה. לזה אמרו כזונה ר"ל שיהיה בה ענין שתשתתף בו עם הזונה. ואיזהו זה ההפקר שהיא הפקר לכל איש חמס כזונה שהיא הפקר לכל ברצונה ושיעור הכתוב היעשה את אחותינו הפקר כזונה וזהו כוונת רש"י ז"ל כאן (ד"ה את) ר"ל שיש לפרש ששיעור הכתוב היעשה עם אחותינו כאשר יעשון עם הזונה. ואת במקום עם. וע"ז הביא התרגום שמתרגם ית אחתנא. וא"כ ע"כ שפירושו כנ"ל היעשה את אחותינו הפקר כזונה. והדין עם התרגום שאם נפרש כפי' הא' צריך להוסיף מלת עם גם לפני מלת כזונה העם כזונה יעשה את אחותינו. וכה"ג כ' רש"י ז"ל בפסוק ושמח את אשתו וז"ל ישמח את אשתו ותרגומו ויחד ית אתתי' והמתרגם ויחדי עם איתתי' טועה שאין זה תרגום של ושמח אלא של ושמח עכ"ל מדברי הרא"ם ז"ל:

תוכן העניינים

באר יצחק על פירשי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה