באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ
סדר וישב · פרק לט
ג דרשו זה מכח כפל הלשון וירא אדוניו כי ד' אתו וכל אשר הוא עושה ד' מצליח בידו. והי' די לומר וירא אדוניו כי כל אשר הוא עושה ד' מצליח בידו. לכן דרשו ז"ל שהם שני ענינים והענין שבעבור היות אדוניו מצרי ולא ידע את ד' לכן בראותו הצלחתו הגדולה הי' חושב שבדרך כשפים הוא עושה כנהוג בבני ארצו עד שראה כי שם שמים שגור בפיו תמיד אז התבונן כי מאת ד' היתה הצלחתו זאת וזהו פירוש הכתוב וירא אדוניו כי ד' אתו ר"ל כי הוא ירא ד' וכל אשר הוא עושה ד' מצליח בידו. ר"ל שהצלחתו זאת נמשכה מאת ד'. ולפ"ז ויו וכל אשר הוא עושה וגו'. הוא לקשר הסבה במסובב. והויו במקום לכן והרבה ווין כיוצא באלו במקרא. מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור:
ד וכן הוא מדרך הלשון להשמיט לפעמים מלת אשר:
ו (ד"ה כי אם) גם מפרשי הפשט ז"ל הסיעו טעם הפסוק לדבר אחר, שלפי פשוטו הוא אולת ופתיות לבלתי השגיח על הכנסותיו בבית ובשדה ולשים עין על הפחות ממנו על עניני מאכליו ורש"י ז"ל דרך בדרך הדרש שהלחם כנוי לאשתו. וסיוע לזה ממ"ש פסוק ט' במאמר יוסף אל אשת פוטיפר הן וגו' ולא חשך ממני מאומה כי אם אותך באשר את אשתו:
(ד"ה ויהי יוסף) לפי פשוטו הוא הקדמה למ"ש אח"כ בספור ענינו עם אשת פוטיפר. ולומר שע"י יופיו נפלה חמדתו בלבה. אבל ידוע שמדרכם ז"ל לדרוש סמוכין ומה גם שעל הסמיכות שבכאן יפלא יותר דהי' לו להפסיק פסוק ששי לפני מאמר זה. ולהציג מאמר ויהי יוסף וגו' בפסוק בפני עצמו ולמה זה נסמכו מאמר הפקידות ויעזוב וגו' ומאמר היופי ויהי יוסף וגו' בפסוק אחד. ולזה דרשו ז"ל שבא לרמז שהיופי הנזכר כאן מלבד היופי הטבעי נרמז בו ג"כ היופי המלאכותי ע"י המזון והסלסול. ולפי שהפקידות הי' סבה ליופי זה. לכן נכלל שניהם בפסוק אחד. ולפ"ז ע"ד הנרמז ויו ויהי יוסף וגו' הוא לקשר הסבה במסובב.
ז הוא לבאר הדרש הנ"ל שהביא רש"י ז"ל בדבור הסמוך הקודם. אמר הקב"ה כו' אני מגרה בו את הדוב מיד ותשא וגו'. וכאן כתוב אחר הדברים האלה וגו'. דמשמע זמן רב ולא מיד לזה כתב רש"י ז"ל אחר הוא סמוך. מדברי הרא"ם ז"ל:
ט ר"ל כי פירושו ועוד כי אחטא לאלקים מצד המעשה בעצמו זולת הבגידה באדוני ואין הפירוש כי אחטא לאלקים מצד הבגידה באדוני דאיך יתכן שיזכיר רק חטאו בזה לנגד ב"ו. ולא יזכיר חטאו להמקום ב"ה. מדברי הרא"ם ז"ל:
י השכיבה השכנית לבדה קשורה לרוב עם מלת אצל כמו ותשכב אצל מרגלותיו דרות אבל השכיבה שהוא כינוי לתשמיש קשורה בכל מקום עם מלת עם. כמו ארור שוכב עם חותנתו שוכב עם בהמה ולכן כאן שקשור פעל השכיבה עם מלת אצל. ע"כ ענינו שגם על דבר השכיבה השכנית שבקשה ממנו לא שמע אלי'. ואף שאין בזה לפי דברי' לא חטא ועון מול המקום ב"ה. ולא בגידה לאדון רק השקטת תאוותה לא נתרצה אלי' יוסף:
(ד"ה להיות עמה) דרשו כן מפני הכפל כדרכם ז"ל. ולמד להיות הוא למד התכלית לפי הדרש:
יא יש פה הא הדעת עם כף הדמיון. וזה מורה מצד הכף התדמות יום זה ליום אחר ומצד הה"א שאותו היום הוא יום ידוע ומפורסם. ולכן צ"ל שהוא יום איד ולכן תבוא עלי' הא הדעת להיותו מקיף ביום מוגבל וידוע בכל שנה ושנה וה"א הדעת מצד הגבלתו בזמן וכף ההדמות להיותו בא בכל שנה:
(ד"ה לעשות) לכאורה יפלא מאד מה ראו קצת מרבותינו ז"ל על ככה. לדון את יוסף לחובה ואם בכל אדם אמרו ז"ל באבות הוי דן את כל האדם לכף זכות. ק"ו ב"ב של ק"ו לנגד יוסף הצדיק ע"ה. וראיתי בתוס' סוטה שהרגישו בזה וכתבו וז"ל. דמלת ויבוא קא דייקי לשון ביאה עכ"ל. והוא דבר תימה וא"א להלום דבור זה וא"צ לבאר תמיהתו ולע"ד נראה דאין לפרש מלאכתו ממש שהרי ידוע שפוטיפר הי' שר גדול ונכבד בבית פרעה והי' לו לפי עוצם גדולתו בלי ספק נכסים רבים ועבדים ומשרתים הרבה. ויוסף הי' הפקיד על כולם על פיו יעשו כולם ואליו ישמעון. וזהו מינוי ופקודות עצומה. עד שיקרא לשר ואדון. וברור מפני זה שלא עשה יוסף שום מלאכת עבוד' בעצמו. וביותר מלאכת הבית שהוא הפחותה שבמלאכות. ויוסף הי' המשגיח על כל העבדים וסופר ההוצאות וההכנסות של אדוניו ומטעם זה נראה שתרגם אונקלוס לעשות מלאכתו למיבדק בכתבי חושבניו וזהו דעת המ"ד בש"ס מלאכתו ממש אבל אידך מ"ד ס"ל שאין נופל על זה שם מלאכה. לכן פי' שבא הכתוב לרמז ע"ז מעשה העבירה והעלימו הכתוב לכבוד יוסף וכנה הבדיקה בספרי החשבון בשם מלאכה:
יד וכדרך הכועס שאינו מזכיר שם מי שכועס עליו בתוקף הכעס רק בכנוי הנסתר הוא. אם השומע מרגיש מעצמו על מי כוונתו (וידוע ג"כ מתולדות הנפש. שבתוקף ההתפעלות והלחצה להשתפך לחוץ ע"י כלי המבטא תעזוב המלין היתרין שאינם מענינה בהיותם מובני' עצמם לשומע וכאלו מרוב הלחץ שתרגיש בקרבה ותחפוץ להרוויח לה תעזוב היתר למהר הקלת עולה) וכמו שהוא הענין כאן. שבני הבית הבינו שכינוי הנסתר הוא לנגד בעלה:
(ד"ה עברי) ר"ל לשני טעמים יקרא עברי:
טו ר"ל כינוי הנסתר הוא לנגד יוסף ולא על בגדו הסמוך לו מדברי הרא"ם ז"ל:
יז ר"ל לצחק בי דבוק עם בא אלי ולא עם הבאת לנו כי לא הביאו לצחק בה ופשוט:
יט אם לא הי' הכתוב פורט תחלה ספור אשת פוטיפר לפוטיפר בעלה והי' אומר בכלל שספרה לו לאמר כדברים האלה עשה לו עבדך. יתכן בזה אמרו אח"כ ויהי כשמוע וגו' כדברים האלה וגו' אבל עכשיו שפרט לנו הכתוב כל ספורי אשת פוטיפר לבעלה. כמ"ש פסוק י"ז ותדבר אליו וגו' בא אלי העבד וגו' לצחק בנו. ויהי וגו' ויעזוב בגדו וגו' א"כ למה אמר אח"כ שוב שנית ויהי כשמוע וגו' לאמר כדברים האלה וגו' ולמה לנו הכלל אחרי הפרט. והוא באמת דקדוק עצום לכן דרשו ז"ל דקאי על דברים שבצנעה שלא נזכרו מקודם שהיתה בושה לומר דברים אלו לאיש מבלעדי אישה והוא א"כ מאמר אחר. ואולי שלא נתרצה לקול דברי' הראשונים למציאת יוסף חן בעיניו עד שהוסיפה לפתותו גם אח"כ לעת התשמיש בדברי שקר ומרמה ומדלא כתיב הדברים האלה רק כדברים האלה בכף הדמיון דרשו שבעת הבעילה ספרה לו כל זה ולכן יבואו על נכון בזה כף הדמיון והדרש הזה א"כ פשוטו של מקרא ממש וכדרך כתבי קודש לכנות דברי ערוה ובושת. ולדבר מהם בהסתר כן נ"ל:
כא לא אמר ויעש עמו חסד רק ויט אליו חסד. וא"כ צ"ל ששם חסד בכאן נרדף לשם חן שנופל עליו פעל נטה הקשור תמיד עם מלת אליו להוראת הקרוב ועם מלת מעליו להוראת הרחוק:
כב והוא הי' עושה פירושו מצוה לעשות. כמו ועשית מנורת זהב טהור. ויבן שלמה את הבית ואין לפרשו כפשוטו. שהוא הי' עושה כל מה שהיו צריכין הם לעשותו דא"כ הדבר הוא הי' המשרת אותם ומה זה מציאת החן ופשוט:
כג ובית באשר כבית ויעבוד יעקב ברחל: