באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ
סדר וישב · פרק לח
א גם הראב"ע ז"ל נתעורר לתת טעם לסמיכות הספור הזה ואיך הפסיק בספור מיהודא בין ספור מכירת יוסף וחזר להשלימו אח"כ אחר ספור מעשה יהודא ותמר ולכן נבוכו בזה גם רודפי הפשט ז"ל:
(ד"ה ויט). ר"ל כי הנטי' בכל מקום מצטרפת לדבר אחר מדברי הרא"ם ז"ל (ד"ה עד) וחסר מלת אל בפסוק ור"ל עד אל איש עדולמי והיחס שהי' ליהודא עם האיש העדולמי הזה יותר משאר אנשי עדולם לפי שנשתתף עמו במקנה הצאן כנזכר להלן. ויעל על גוזזי צאנו הוא וחירה רעהו העדולמי תמנתה:
ב כמו כנען בידו מאזני מרמה ולא שהי' מזרע כנען שלא יתכן לומר שלא הקפיד יהודא במה שמאסו והקפידו אבותיו עכ"ל הרא"ם ז"ל וכ"כ הרשב"ם ז"ל:
ה ר"ל כמ"ש הרשב"ם ז"ל. שהי' יהודא בכזיב ושם נולד לו בן עכ"ל וא"כ גם אשתו היתה בכזיב ולא שהי' לבדו בכזיב ולכן קרא יהודא את המקום על שם המאורע וזאת כוונת הספור והרמב"ן ז"ל טען שאין במאורע ההוא כל חדש שיקרא המקום ההוא על שמו ועוד שלא יוודע זה עד אחרי מותה וכתב הרא"ם ז"ל וז"ל ואינו טענה כי יתכן שחדל להיות לה שמה אורח כנשים עם היותה ילדה וא"כ הי' המאורע הזה זר וגם נודע תיכף:
ז כדאיתא בש"ס יבמות הובא ברא"ם:
בשלמא אונן משום דלא לו יהי' הזרע אלא ער מ"ט וכו':
ח הרמב"ן ז"ל הקשה כי במצות התורה נאמר ג"כ יקום על שם אחיו ואין היבם מצווה לקרוא שם בנו כשם המת (כי הולדת היבם לבד מיבמתו הוא בעצמה הקמת שם המת) וראי' מבועז שאמר לזקנים וגם את רות המואבי' אשת המת קניתי לי לאשה להקים שם המת וגו' ותקראנה אותו עובד ולא מחלון ועוד מה זה הוקשה הדבר לאונן בהקרא שם הבן בשם אחיו ורוב בני אדם יתאוו לזה עכ"ל ולענין קושיא הא' י"ל שלא כוון רש"י ז"ל לזה מצד הדין. שמצד הדין וודאי אין היבם מצווה לקרוא שם בנו בשם המת כדאיתא בברייתא ומייתי לה הש"ס ביבמות פ' כיצד ורש"י ז"ל עצמו הביאה בפרשת יבום בפסוק והי' הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו וגו' אבל כוונת הרב ז"ל. שהי' המנהג בימי קדם קודם מתן תורה שישא הקרוב מהמשפחה אשת המת יהי' האב או האח או קרוב אחר כמ"ש הרמב"ן ז"ל עצמו והבן הראשון הנולד לו מאשת המת היו קורין אותו בשם המת עד שניתנה תורה ונתחדשה הלכה. שלא ישא אשת המת מכל קרוביו רק האח לבדו ושיקום היבם על שם אחיו לנחלה. ושלא יצטרך לקרוא את שם בנו הראשון בשם אחיו המת והוכרח רש"י ז"ל לבאר הכתוב הזה עפ"י המנהג הקדום ההוא משום דכתיב בתרי' וידע אונן כי לא לו יהי' הזרע. שמשמעו מפני שנקרא על שם המת ולענין קושיא השנית י"ל שהפרש גדול יש בין מי שקורא לבנו בשם קרובו המת ברצונו ובין הקורא לו בשם קרובו מצד החובה שאז נראה שאין הזרע שלו. וזה היתה הקפדתו של אונן מדברי הרא"ם ז"ל:
ט הנה פירש הכתוב כדעת הב"ר שהוא פשטות הכתוב אבל בש"ס יבמות פד"א איתא אמר רב נחמן ער ואונן שלא כדרכן שמשו
יא ר"ל מלת כי אינו לנתינת טעם על אמרו שבי אלמנה בית אביך עד יגדל שלה בני שאחר שהוחזקה קטלנית. כאמרו פן ימות גם הוא כאחיו איך אפשר שיתננו לה אחר שיגדל אלא ע"כ שאמרו עד יגדל אינו אלא דחי' ומלת כי לתת טעם לדחייתו ופשוט מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה כי) וכרבי דס"ל בתרי זימני הווי חזקה והכי קיי"ל גם לדינא נישואין ומלקיות כרבי ווסתות ושור המועד כרשב"ג מדברי הרא"ם ז"ל:
יב ר"ל כי ויעל אינו דבוק עם על גוזזי צאנו רק עם תמנתה שבסוף הפסוק ומלת על אין צורך לפרש במקום אל אבל פירושו לעמוד על גוזזי צאנו. ובמנהג הבעלים לעמוד על פועליהם לראות במלאכתן עכ"ל הרא"ם ז"ל וכבר כתבתי במקום אחר שמדרך לשון הקודש בבוא ב' פעלים נרדפים זה על זה שהפעל השני הוא תכלית הפעל הראשון לחסר לפעמים (לתיקון הלשון ויופיו) פעל השני שהוא פעל התכלית ולקשר הפעל הראשון עם המלה הדבוקה לפעל השני החסר. ויש דוגמאות הרבה לזה במקרא ובהמשך ביאורי זה לפירושי רש"י ז"ל תראה מקצתן והנה עפ"י הכלל הזה יתבארו לך דברי רש"י ז"ל כאן וגם במקומות אחרים שישמש הכלל הזה אעורר עליו למקומותיו להבנת דברי רש"י ז"ל:
יד עיקר לשון עילוף אינו אלא על העטיפה אבל ממה שאמר להלן כי כסתה פני' נראה שהעילוף הנזכר כאן הוא עטוף הפנים (ד"ה ותשב) ופתיחת העינים כינוי לפרשת דרכים מפני שכל העינים פתוחות לה ומכוונות אלי' לראות איזה הדרך יטו אליו ולדרש חז"ל הוא מערת קברו של אאע"ה שכל העינים צופיות אליו ואמרה יה"ר מלפניך אלקי אברהם שלא אצא מן הבית הזה רקנית כנזכר בב"ר מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה כי). בש"ס דסוטה הקשו משום דכסתה פני' ויחשבה לזונה. בתמי' עכ"ל. ור"ל דאדרבה מנהג הצנועות לכסות פניהן. ולכן צ"ל שהמאמר הזה לנתינת טעם על מה שלא הי' מכירה (שאלו הי' מכירה לא חשבה לזונה וגם לא הי' בא אלי') ואמר כי כסתה פני' ולפי פשוטו כתב רש"י ז"ל כי כסתה פני' עכשיו כדכתיב לעיל ותתעלף ותשב וגו'. ולדרש רז"ל כי כסתה פני' מקודם בבית חמי' ולכן לא הי' מכירה גם מקודם. ולשני הפירושים הוא נתינת לבלתי הכרתו אותה אבל מה שחשבה לזונה. הוא כמו שפירש"י ז"ל בדבור הקודם הסמוך לפי שישבה בפרשת דרכים. ופשוט:
יז (ד"ה ויט) כבר כתבתי לעיל בפסוק י"א בד"ה כי שמדרך הלשון לחסר לפעמים פעל התכלית ולקשר פעל הראשון הקודם לו עם המלה הדבוקה לפעל התכלית. וכל זה הוא בפעלים אחרים זולתי פעלי התנועה. ואולם בפעלים התנועה הכלל הזה נוהג תמיד להשמיט פעל התכלית. ויט אלי'. סורה אלי ופשוט:
יח רש"י ז"ל הביא תרגום אונקלוס שתרגם עזקתך ושושיפך ופירושו טבעתך ושמלתך שתרגום ויצקת לו ארבע טבעות זהב ארבע עזקן דדהב ותרגום ופרשו השמלה ויפרסון שושיפא ופירש"י ז"ל עוד שמפני כן נקרא הטבעת חותם לפי שחותמין בה והשמלה בשם פתיל להיות כסות בת ד' כנפות שבה הציצית והפתילים ולדבר זה רמז רש"י ז"ל באמרו שמלתך שאתה מתכסה בה. רומז למאמר הכתוב גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה עכ"ל הרא"ם ז"ל. ויותר יתכן לומר שהשמלה מכונה פתיל מלשון צמיד פתיל שענינו חבור. לפי שהשמלה מחוברת לגופו אך לא יעלה לפירוש זה מה שאמר להלן פתילים בלשון רבים. ואולם רש"י ז"ל סתם פירושו מאוד. ומה שאמר הרא"ם ז"ל שרש"י ז"ל רמז שהבגד נקרא פתיל על שם הגדילים התלויים בה הוא לקוח מדברי הרמב"ן ז"ל. אבל אין דרכו של רש"י ז"ל לרמז רק לבאר:
[ד"ה ותהר] לא מצינו בשום מקום פעל ההריון קשור עם לו רק פעל הלידה לכן דרשו לו כיוצא בו:
כג. ד"ה פן וכתב רש"י ז"ל אח"כ כי מה עלי לעשות וכו' כדי לקשר יפה את המאמר שאח"כ הנה שלחתי הגדי הזה וגו'. וכאומר כבר יצאתי ידי חובתי ולכן אין עלי חיוב עוד לחפש אחרי' כי ע"י החפוש יותר מדאי נהי' לבוז. אבל אין לקשר המאמר בדרך זה. פן נהי' לבוז לפי ששלחתי הגדי הזה ואתה לא מצאתה שאין סבת הבוז מה שלא יכול למצוא אותה. ועוד שלשון הנה שלחתי וגו'. משמעו שהוא מאמר בפני עצמו:
כד לא אמר ויהי כשלש חדשים שאז הי' זה כף הקרוב עם שם המספר שמשמעו קרוב לשלשה ירחים. וא"כ הי' שני חדשים שלמים ורובו של האחרון שהכף משמשת ג"כ לדמיון ובזה מורה הקרוב היותר אפשרי הדומה למספר השלם אבל עכשיו שאמר כמשלש חדשים הרי הוא מקור מפעל ההשתלשות עם כף בכלם. בפלס משלוח מנות. ופירושו כהשתלש החדשים. והשתלשות החדשים הוא ג"כ ברובו של ראשון ורובו של אחרון וחודש אמצעי שלם. וא"כ ע"כ מורה המקרא ע"י שינוי זה שהי' המספר היותר פחות וזה הכלל תמיד. הפעל הוא האמצעי בין העדר הדבר וגמרו השם הוא גמר הענין בשלמותו. ועם כף הקרוב יורה הענין סמוך לגמרי. פעל מת אם הוא פועל בינוני. יורה על ההכנס בתכונת המות. מותי הוא גמר כל החיים. וכן כאן שלש משלש והבן:
(ד"ה ותשרף) הרמב"ן ז"ל כתב רש"י ז"ל הביא הברייתא ולא פירשה כי אין זיקת יבום לב"נ שנאמר אזהרתן זו מיתתן והיא להם בכלל אשת איש אף (דיבמה לשוק לישראל בלאו גרידא) וא"כ אינה רק פנוי'. ובת כהן אינה בשריפה אלא עם האירוסין או הנישואין כמפורש בסנהדרין. עכ"ל ויפה כתב הרא"ם ז"ל. שגם רש"י ז"ל מודה שזה אינו מן הדין רק שדנוה למיתה בשביל כבוד יהודא חמי' שהי' קצין בארץ וכן משום כבוד אביו שם. ונבלה גדולה הוא להיות כלת יהודא ובת שם הרה לזנונים וב"ד מכין ועונשין שלא מן הדין לצורך גדול ומיגדר מילתא כדאיתא בש"ס. ולכן דנוה בזנות פנוי' כאלו היתה זנות בזיקה לבעל. ולפי שהיתה בתו של שם וזנות הזיקה בשריפה דנוה גם עכשיו בשרפה. שהרי השריפה שחייבה תורה לבת כהן אינו אלא מפני כבוד אבי'. כדכתיב את אבי' היא מחללת באש תשרף. ולזה הטעם המוזכר בברייתא שהביא רש"י ז"ל אינו על דין המיתה רק על מין המיתה עכ"ל:
כה (ד"ה הכר) שלשת הנפשות הם תמר ותאומים שבבטנה כנזכר לבסוף בענין
כו. ר"ל שאין מלת ממנו משמשת היתרון במדרגה כמו ויאמר אל דוד צדיק אתה ממני שאין נופל פה אבל האמת ששני מלות אלו צדקה ממני שני משפטים המה. צדקה בדברי'. ממני היא מעוברת מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה ממני) גם לדעת רז"ל הוא שני משפטים רק שלדעתם המשפט האחד שליהודא והאחר של בת קול. ומה שהוכרחו לזה הוא כדאיתא פ"ק דסוטה דפריך הש"ס צדקה ממני מנא ידע (ופירש"י ז"ל מנא ידע שנתעברה ממנו) ומשני יצתה בת קול ואמרה. ממני יצאו כבושים [ופירש"י דברים עלומים. שנגזרה מלפני שיצאו ממנה מלכים וא"א לצאת אלא מיהודא] ע"כ. הרי שהוכרחו לזה משום דמלת ממני משמע החלט וברור גמור ומנא ידע. שמא מאחרים נתעברה כי האדם למראה עיניו ישפוט מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה כי על כן) כבר פירש"י ז"ל במקום אחר שכל כי על כן שבמקרא פירושו על אשר. ושם ביארתיו:
(ד"ה ולא יסף). השורש הזה משמש הוספה כמו ויספתי ליסרה אתכם שבע על חטאתיכם ומשמש הפסק הדבר כמו קול גדול ולא יסף. וזה דבר נפלא שיהי' שורש אחד בעל הוראות מתנגדות וסותרות. משמש דבר והפוכו והשמות המשותפות הן בעלי הוראות מתחלפות ולא סותרות ואל תשיבני ממה שנמצא כמה פעלים נגזרים מן השמות שמשמשים הפוך השם ההוא כמו ודשנו שענינו הסרת הדשן וכן תשרש מארץ שענינו עקירת השורש. שזה טעות שהפעלים הנגזרים מהשמות מורים רק הפעולה הנעשית בהדברים שהונחו עליהם השמות ההם ואין זה דבר והפוכו כי שני הענינים הנחת הדשן על המקום והסרתו מהמקום. שניהם פעולות הנעשות בהדשן. וכן עקירות השורש והשרשתו ואינם רק פעולות מתחלפות בעצמים הנ"ל. וחלופי הפעולות מורות עליהם חלופי הבנינים. ושניהם משותפים בהוראת הפעולה בכלל הנעשית בהעצם ישריש בהפעיל מורה החבור החזק והדבוק באדמה ע"י השורש ישרש בבנין הדגוש מורה העתק השורש ופרוד החבור הנמשך מזה. ואולם פעל יסף משמש ישות הדבר והעדרו. ויפלא עוד שבהיות משמש ההפסקה הוא נמצא קשור תמיד עם מלת השלילה לא. ולבדו בלי חבור השלילה לא מצאנוהו על שמוש זה וצ"ע:
כח וכמו שאמר בפסוק שאחריו ויהי כמשיב ידו וגו':
(ד"ה פרצת) ר"ל לפי שהראשון הוצא יד תחלה. כדי לצאת ראשונה ואולם השני נתחזק עליו והוכרח הראשון להשיב ידו. ויצא השני ראשונה ופשוט: