אור ברסלב
באר יצחק על פירשי סדר וישב › פרק לז

באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ

סדר וישב · פרק לז

סדר וישב

א שמה שהתחלת ספור פרשה זו בישיבת יעקב אין לה מקום כאן כלל לא לענין ידיעת ישיבתו שכבר ידענוה מכבר מש"ש בסדר הקודש ויבוא יעקב אל יצחק אביו ממרא קרית הארבע וגו' ולא לענין המשך הספור דלהלן כמו אלה תולדות נח וגו' ויולד נח וגו' שאף שכבר ספר תולדותיו בסדר בראשית חזר וכתבו כאן מפני המשך הספור שיספר אח"כ משטף המבול והשאר אך נח ובניו ושמבניו הושתת העולם. לכן החל הספור כסדרו. אלה תולדת נח וכאומר נחזור על הראשונות אבל כאן אין הספור דלהלן תלוי כלל בישיבת יעקב שהרי הספור אינו אלא מקנאת האחים ביוסף ומכירתם אותו ורדתו מצרימה. ואחרי שאין הספור שבסדר זה קשור עם הודעת ישיבת יעקב לא תתכן הודעה זו בכאן גם בהיותה ידיעה חדשה. שמטבע הספור להיות התחלתו מעין ההמשך. ולא שיתחיל בהודעת דבר קצר וההמשך שאח"כ בספור ארוך אחר ומקום הודעה זו בסדר הקודש המספר מיציאת יעקב מחרן והליכתו לעיר מגורי אביו יצחק לכן פירש"י ז"ר שגם כאן באמת ההתחלה מעין ההמשך ויתייחס לענין סדר הפרשה באופן זה. שהרי משך הספור שאח"כ. הוא מענין היישובים וגלגולים של השבטים בני יעקב ר"ל איך הי' יישובם מתחלה. ואיך נתיישבו אח"כ ומה הגיע להם מהרום והשפלות והנה ספור מכירת יוסף הוא היסוד והעיקר מכל הסבות אשר קרו לאבותינו שבטי י' הוא הי' היסוד והסבה הראשונה לישובם במצרים וצרותם ושעבודם הוא הי' היסוד כמו כן לגאולתם ורום קרנם ולהיותם עם ד' אשר בחר בם הוא הורידם מכבודם ויהיו לגרים בארץ לא להם ומשועבדים תחת יד תושבי ואזרחי הארץ והוא הי' הסבה לתכלית גדולתם באחרונה. ולהיותם עליון על כל גויי הארץ הרי שאף שיספר בסדר זה ממכירת יוסף בכל זה אין הספיר הזה כעצם וראשונה כוונת הספור ועיקר הכוונה בספור לפרש יישובי וגלגולי תורדות יעקב ולפ"ז פירוש אלה תולדות יעקב אלף (המאורעות הנזכרים בסדרים הבאים) יישובי וגלגולי תולדות יעקב. ובזה סר הקושי שהערנו למעלה מה שהתחלת הפרשה בוישב יעקב שהיא ג"כ ע"ד האומר נחזור על הראשונות. יעקב ישב בארץ מגורי אביו. ואלה הישובים והגלגולים של תולדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה כו' וכמו שפירש"י בסמוך בדבור שאחריו. ואולם לפי' זה חסר הנסמך. אלה יישובי וגלגולי תולדות יעקב ולא הי' לו לכתוב לסתום אלא לפרש לזה כתב רש"י ז"ל שסמך הכתוב על המסופר בענין של מעלה. שבסוף ספר הקודם פירש לך יישובי עשו ותולדותיו בדרך קצרה לזה פירש גם כאן יישובי יעקב ותולדותיו בדרך ארוכה ועל כן אמר סתם אלה תולדות יעקב וגו'. ובפירוש הזה יצא לנו ג"כ סמיכות הפרשיות בטוב טעם שהספור הזה דבוק עם סיום הסדר הקודם וכר זה מכואר:

ב בבר ביארתי למעלה שההכרח לפי' הזה. ממה שהתחלת הפרשה בוישב יעקב וגו' ואולם יש עוד הכרח לזה ממה דקשה דאם כפשוטו פתח בתולדות יעקב וסיים ביוסף לחוד וא"כ פירוש זה מוכרע מן הכתיב הזה בעצמו ולא מן הכתוב הקודם לבדו כל זה לפי עומק פשוטו והדרשה תדרש בי הדרש יישב כל ההערות האלו באופן אחר, וישב יעקב וגו' בקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף ר"ל שעיקר הכוונה מה שהחל הספור בוישב יעקב. לומר אחר כל הטלטולים והדאגות שעברו על יעקב עד שובו לארץ מגורי אבותיו לא הונח לו גם שם לשבת בהשקט ולהתקיים שם. והוא ע"ד הכלל האמור כמה פעמים שהדבור הנראה מותר בספור בא לעורר על איזה בחינה והתפעלות וע"ד זה אמר כאן יעקב אחרי כל התלאות אשר מצאוהו מעשו ולכן ישב לבסוף בארץ מגורי אביו. ואולם לא מצא השלוה אשר ערגה רוחו אחריו. וצא וראה מה עלתה לו. כי אלה תולדות יעקב יוסף הן יוסף הי' עיקר תולדות וראש מגמת לבבו ותקותו בן שבע עשרה שנה כו' ומה אירע ליעקב על ידו זהו על דרך הדרש ולפי פשוטו כפי שפירש"י ז"ל בעצמו:

(ד"ה והוא גער) ההכרח לפרש כן מפני המשך הדברים שאון להם קשור לולי פירוש זה:

(ד"ה את) ופירוש את עם וגם המלה חסרה ויו וראוי להיות ואת אלא שויו והוא נער מושך עצמו ואחר עמו:

(ד"ה את דבתם) ר"ר ואין פירוש דבתם דבה שלהם. והמם לכנוי הקנין כמו דברם אבל פירוש דבתם הדבה מהם והמם במקום כינוי מהם כמו ויוציאו את דבת הארץ שפירושו שהוציאו הדבה מהם ר"ל מהארץ וחושבי' והסמיכות סמיכות ביאור כמו ויפח מראה ופשוט:

(ד"ה דבתם) צריך למחוק נקודות ההפסק בדבור שאח"כ שהכל דבור אחד עם הקודם כי הכל דבור אחד ושיעור דברי רש"י ז"ר כך הם. כי ענין דבה הוא הדבור המותרי מבלי טעם וכמו דובב שפתי ישנים. שמטבע האיש שנכנס בו יין לדבר הרבה דברים ומבלי ענין. ומפני כך דונח ג"כ על ההרגל לדבר תמיד ברעהו ולתת בו דופי לחפש באשר יחפש המחפש באבוקה אחר אחרי מומיו ואסרונותיו ולדבר בהם ומזה ג"כ ויוציאו את דבת הארץ. שכר גנאי שהיו יכולין לדבר בארץ אף גנאי רחוק היו מדברין בה. וכן הי' הענין כאן ביוסף עם אחיו לכן פירש"י ז"ל לעיל כל רעה כו' די' מגיד כו'. אבל לעיל באו דברי רש"י ז"ל לכוונה אחרת וכמו שפירשתי שם. ואגב גררא גמר כל הפירוש וכאן עיקר מקומו לבאר גדר מלת דבה ולכן כתב רש"י ז"ר כל מה שהי' יכול כו' להראות דוגמת מלה זו בלע"ז שהונחה ג"כ על הוראת הדבור המותרי ומבלי טעם. קרוב לאיש שותה נרדם:

ג לדעת אונקלוס הוא כמאמר חז"ל זקן זה שקנה חכמה ולדבר אחר זקונים הוא נוטריקון [ד"ה פסים] הרמז שדרשו חז"ל במלה זו הוא מדרשת דורש רשומות ולא מסברא או מהכרח הכתוב אמרו זה. רק דרך צחות כדרך בעלי סגנון הדרשות האלו בכל מקום. והציון שהציבו להם ז"ל הוא מפני שכל צרות שאירעוהו הם בסבת האהבה הגדולה שאהבו אביו על כל אחיו. שסימן יתרון האהבה ההיא היא הכתונת וכמאמר רז"ל בשביל משקל שני סלעים מילת שהוסיף יעקב ליוסף. נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים וכתב הרא"ם ז"ר דהך אגדה סוברת שמ"ש להלן ויעברו אנשים מדינים סוחרים פירושו מדינים וסוחרים. וחסר ויו החבור כדרך הכתוב במקומות הרבה והכתוב העלים מכירת יוסף לסוחרים כמו שהעלים מכירתו למדינים שמכרוהו להם ג"כ כמ"ש והמדינים מכרו אותו וגו' והכי משמע טפי. דאל"כ סוחרים למה לי עכ"ל. ואני אינני יודע ההכרח לזה מדרשה הרמזת ההיא שגם לדבריו שפירוש הכתוב מדינים וסוחרים הי' הכר מכירה אחת. ולמה נרמזו שניהם במלת פסים ובאמת שאינו אלא לצחות ובכל אות מהתיבה רמוזים מקריו וצרותיו והנוטריקון הוא לפי כנוי השמות של האדונים שקנוהו ומה לנו להשגיח בזה ביתורים וסימנים נוספים

ד (ד"ה דברו) ר"ל ופינוי דפועל דברו הוא במקום עמו ולא במקום אותו כמשפט כנויי הפועלים המורים על הפעול מפני שפעול המדבר הם הדברים ואין השומע פעולו כמו וידבר א' את כל הדברים האלה מדברי הרא"ם ז"ל

ז (ד"ה קמה) ר"ל שזהו ההבדל כין פעלי קם ונצב שמרת נצב מורה על מעמד העמידה שהוא שלילת הישיבה או השכיבה אבל קם הוראתו על היציאה ממעמד הישיבה או השכיבה. וההעתק ממעמד זה למעמד דעמידה ענין הראשון לועז גישטאנדן והשני לועז אויה גשטאנדן. ולזה אין כאן לשון כפול שמתחלה אמר הנה קמה אלומתי. ור"ל שעשתה פעולת הקימה והתעוררה לקום ואח"כ אמר וגם נצבה שנשארה במעמד העמידה ההוא וכמ"ש רש"י ז"ל בדבור שאחרי זה:

ח כי על חלומותיו הוא ספור חלומותיו א"כ על דבריו הוא דבתם רעה:

י שלמה חזר וכתב ואל אחיו. הרי כבר כתב בפסוק הקודם שספר חלומו אל אחיו וע"כ צ"ל שאחר שספרו לאחיו חזר וספרו לאביו בפניהם:

(ד"ה ויגער) ולא לפי שהי' החלום קשה בעיניו שהרי כתוב אח"כ ואביו שמר את הדבר אבל גער בו על דבר ספור חלומו מפני שהי' מטיל שנאה על עצמו מאחיו ע"י ספורו ופשוט:

(ד"ה הבוא נבוא). ר"ל שאין התמי' שיורה עלי' הא התימה דבוקה עס להשתחוות לך ארצה וידמה זה למה שאמרו לו אחיו המלוך תמלוך עלינו אם וגו' אבל היא דבוקה עם אני ואמך וענין התמי' כזה איך יוכל החלום להתקיים באמך הלא כבר מתה. ואולם ההכרח לפירוש זה הנה לדעת רז"ל שאין הירח מרמז על בלהה כמו שיבואר להלן הטעם) ההכרח מבואר. שאם לא כוון באמרו אני ואמך להכזיב חלומו מאשר ידע שאין מזה ראי' בי אין חלום בלי דברים בטלים אלא שנער בו ע"ד מאמר אחיו היעלה על רוחך שנבוא להשתחוות לך ארצה. א"כ למה זכר בדבריו אני ואמך הלא אמו כבר מתה ולא עלה על רוח יוסף השתחוואתה אליו אע"כ שכוון באמרו אני ואמך הכזבת החלום לפי שלא ידע שאין חלום בלי דברים בטלים. וא"כ התמי' דבוקה עם אני ואמך אבל לדעת הב"ר שסובר שיש חלום בלי דברים בטלים כי מראה הירח מורה על בלהה שגדלתו באמו. א"כ לפ"ז י"ל שגם יעקב ידע שהדברים מגיעין לבלהה. ולא כוון כלל להכזיב חלומו. והתמיהה דבוקה עם להשתחוות לך ארצה וע"ד מאמר אחיו דלעיל. ומה שזכר יעקב ואמך כוון ג"כ על בלהה שגדלתו כאם. וכן פי' גם הראב"ע ז"ל אבל מ"מ יש הכרע מצד אחר גם לדעת הב"ר. שכר כוונת יעקב לא היתה רק להכזיב חלומו שהרי כבר פירש"י ז"ל לעיל. שבאמת גם יעקב הי' חפץ בחלום אלא שהי' קשה בעיניו ספור החלום. לקנאת אחיו בעבורו ולכך גער בו להוציא הקנאה מלב אחיו. ואם כוונה דבריו כמו שאמרו אחיו המלוך תמלוך וגו'. אדרבה יוסיף קנאה בלבם על הדבר הזה בשמעם כי גם אביהם חרה אפו בו על מחשבתו זאת וגם הוא יאמר כי יתפאר למלוך עליהם וע"כ צ"ל שכוונת יעקב בגערתו להכזיב חלומו כי לא ידע יעקב שהדברים מגיעין לבלהה ולכן אמר אני ואמך והתמי' מוסב על מלת ואמך. ובזה הראה אותם יעקב שאין בחלומו ממש ולשוא יקנאו אותו על חלומו. ואולם במחלוקת רז"ל בגמ' עם הב"ר שהב"ר סובר שאין ראי' מחלום יוסף שאין חרום בלי דברים בטלים. שהירח מרמז על בלהה. וש"ס דידן ס"ל שיש הוכחה מחלום יוסף שאין חלום בלי דברים בטלים יש להתבונן במה נחלקו וצ"ל שמחלוקתן תלוי בזה. כי לשני הדעות הירח מרמז על בחינת אם ולא מפאת מראה הירח לבד רק מצד מראה מדרגות חלומו שזה למעלה מזה במדרגה השמש והירח והכוכבים וזה מורה שיש בפתרון ג"כ חלוף מדרגות בסדר הזה והוא האב והאם והבנים. השמש מרמז על האב והירח על האם והכוכבים על הבנים ולפי שיש בחלום מדרגת אם. ולא מי שאיננו אם נחלקו הב"ר וש"ס דידן, שהב"ר ס"ר שיש לפתור הירח נגד בלהה. שלפי שגדלתו כאם בחינת אם יש בה. וש"ס דידן לא ס"ל הך סברא אבל עדיין יש לשאול בכאן. א' אם טעה יעקב לכ"א מן הדעות כפי סברתו א"כ הכזבת החלום מוכרחת לפי מחשבתו ואיך כתוב אח"כ ואביו שמר את הדבר ועוד מנ"ל לומר שטעה דילמא גם יעקב ידע שאין חלום בלי דברים בטלים רשימת הש"ס. או שהדברים מגיעין לבלהה לדעת דב"ר ויעקב לא נתכוון רק להוציא הקנאה מלבב אחיו בחשבו אולי יטעו הם ותצא השנאה מקרבם אם יעוררם על הכוזב שבחלומו והתשובה לשאלה הא' כי גם לפי מחשבת יעקב שיש בחלום איזה בטול. ושהחלומות הצודקים זכים וברורים מבלי ערבוב דבר שוא לא יוכרח מזה הכזבת החלום בהחלט רק שאיננו בתכלית השלמות ותקותו חלושה כי יש לספק ולומר אולי איננו מהשפעה עליונית. רק מהרהורי רעיוני לב ושגיאת יעקב לדעת הב"ר ברמז מראה הירח ובאמת שהחלום הי' כולו נקי ואמת. ולדעת הש"ס בחשבו שאין חלום צודק מעורב בבטולים. ובאמת שכל החלומות א"א מבלי היות בם שמץ כזב. וא"כ לכל הדעות תנחומת הבל נחם לבניו אבל מ"מ גם לפי מחשבתו יתכן לומר ששמר את דבר החלום בלבו ולא הכזיבו לחלוטין בעבור ערוב השוא שבו ותשובת טענה הב'. כי בהונח שלא טעו בניו. יהי' גערת אביהם ליוסף יותר סבה לקנאתם בחשבם שאביהם לא גער בו רק להוציא קנאתם בתחבולת שוא ולהונותם בחשבו שבניו יסברו בזה. ולכן עוררם על הבטול שיש בחלום למען לא יתקנאו ביוסף בן זקוניו ואהובו והגערה הזאת היא נגד בניו כרוצה להונותם ונגד יוסף כאומר למה תוציא רוחך יהי הדבר צפון בלבך ואם כן הדבר יצא שכרו בהפסדו ואיך יטעה א"כ יעקב את בניו בהכזיב להם החלום בטענה אשר אם לא יטעו בניו יהי' זה סבה להלהיב חמתם יותר ועל מה סמך לחשוב שיטעו בניו בדבר שלא יטעה הוא בו ושיעור דברי רש"י ז"ל כך הוא. ולא הי' יודע כו' ורז"ל דרשו כו' עכ"ל וב' הדעות הביא ליישב מראה החלום שלהב"ר הירח מרמז לבלהה. ולהש"ס הוא הדבר הבטל שבחרום ומ"ש תחלה ולא הי' יודע הוא גם לדעת הב"ר והנה אחר מ"ש יישוב מראה החלום ושתמיהת יעקב להיותו בלתי יודע היישובים הללו כתב אח"כ ויעקב נתכוין כו' וזה הוא ג"כ לכל אחד מן הדעות שאין זה גערת אמת, כמ"ש אח"כ ואביו שמר את הדבר וכמו שהארכתי לעיל בכל זה זהו באור הדברים הללו לע"ד:

יב והוא כמו שאמר רשב"א בש"ס כל מקום שאתה מוצא הכתב רבה על הנקודה אתה דורשה כתב והאותיות המנוקדות כאלו אינם. וכל מקום שהנקודה רבה על הכתב אתה דורש את האותיות הנקודות והכתב הוא האותיות הבלתי מנוקדות כאלו אינו ע"כ. וכמו שדרשו זה ג"כ בפסוק ויאמרו אליו איה שרה אשתך שנקוד על איו שבאליו והכלל הזה נוהג ג"כ בשתי תיבות ויותר. לדרוש את הרוב ולכן כאן שכל תיבת את נקודה. ע"כ כאלו אינה כי התיבות הבלתי נקודות הן הרוב במאמר הזה. והנה מלת את הוראתו בכל מקום על הפעול והפעול בפסוק זה הם הצאן וכיון שרמז הנקוד הוא לסלק המרה. רמיזתה א"כ כאלו אין כאן פעול והם בעצמם הן הן הפועל והפעול. ולכוונה זו בא הרמז שרא הלכו אלא לרעות את עצמן ולא בא הרמז לעקור פשוטו של מקרא אלא לרמז ג"כ שברכתן לרעות הצאן הלכו ג"כ לרעות עצמן ולא קשה לא ליכתוב מלת את ולא יהי' צורך לנקוד. שאם לא כתב את לא הי' לנו התעוררות על הרמז הזה. כי מדרך הלשון לחסר לפעמים מלת את סימן הפעול כמו שנמצא הרבה במקרא ולפי שרצה הכתוב לעורר אותנו על הרמז הזה ולהתבונן מתוכו מה עמקו מחשבות ד' וכמו שיבואר להלן כתב לך מלת את כדי שתהי' הנקודה שעלי' מעוררת אותנו על בחינת הרמז הזה. ואמנם ענין הרעי' ההיא שהלכו לרעות את עצמן, מבואר מאוד כי ע"י לכתם לרעות הצאן רחוק מתחנות בית אביהם נשתלח אליהם יוסף ולרוחק המקום יכלו לעשות בו מה שעשו ונתגלגל הדבר ובא יוסף מצרימה. ואחרי נמכר שמה לעבד שמו פרעה אדון לביתו. ועל ידו הי' שבר במצרים בעת שחזק הרעב בכל הארצות ויוסף הוא המשביר בר לכל הארץ ומפני כובד הרעב בארץ כנען יעקב ובניו ירדו מצרימה ויכלכלם שס יוסף לחם לפי הטף. והרא"ם ז"ל נדחק בכאן בחנם

יג לא קדם לו כאן קריאה יוסף יוסף שנאמר שפירוש הנני הנה אני כאן אבל אמר לו תיכף הלא אחיך רועים בשכם וגו'. וזה משמעו שלא הי' יוסף ברחוק ממנו שיצטרך לקרוא לו ושישיב הנני רק עמד לפניו ועוד שאין מדרך להשיב הנני כאן רק קודם שיאמר הקורא דבריו מיד אחר הקריאה וע"כ שפירוש הנני במקום הזה. הנני נכון למצותך מיד ועל כן לא השיבו אלך, שמשמעו אלך לאחר זמן אבל חשיב הנני. שהוא לשון זירוז תיכף ומיד:

יד (ו"ה ויבוא) לא מהכרח הכתובים דרשו. שבא הכתוב להורות ער זה רק לפי שהאמת כן הוא וכדרכם ז"ל לחת סימנים בדבר שימצא בו סימנים:

טו אין כוונתם ז"ל לדרוש מג"ש שהאיש האמור כאן הוא מלאך ממה שמצינו והאיש גבריאל שא"כ בכל מקום שנאמר בו איש. נדרשהו היותו מלאך אלא שמה שאמרו כאן שהי' מלאך. למדו ממה שאמר לו יוסף. הגידה נא לי איפה הם רועים ולא שאל לו מתחלה הידעת את אחי ואיפה הם רועים. ש"מ שהוא מלאך אלא שלמדו בג"ש שהמלאך הזה הוא גבריאל. עכ"ל הרא"ם ז"ל. ואמנם לפי פשוטו הוא כמ"ש הראב"ע ז"ל איפה הם רועים אם תדע עכ"ל. ור"ל שהחסרון הזה מובן מענינו והוא מטבע המאמר:

יז אין כוונתם, להוציא המקרא מפשוטו רק שרמז לו המלאך הענין הזה. ולכן כ' רש"י ז"ל אח"כ בד"ה נלכה. ולפי פשוטו שם מקום הוא כו' עכ"ל. ואם דותינה שם מקום ע"כ גם נסעו מזה כפשוטו דאל"כ אין טעם לאמרו אח"כ כי שמעתי אומרים וגו'. והנה הוציאו ז"ל הרמז הזה ממ"ש לו המלאך נסעו מזה כי שמעתי אומרים נלכה דותינה. ומלת כי שהוא משמש לנתינת טעם אין לה מקום בכאן דהרי לא ביאר בזה טעם נסיעתם מזה זולת אם נפרש שהוא נתינת טעם לידיעתו שנסעו מזה. והשעור בברור נסעו מזה כי שמעתי אומרים נלכה דותינה. ומלבד שידוע דרכם ז"ל שהבלתי מפורש זולת שהוא בכח המאמר לדרוש בו גם כוונה אחרת אשר לפיה יהיה המאמר שלם לא יתכן הפירוש הזה הפשוט לשיטתם ז"ל שהאיש הנזכר כאן הוא מלאך ואם לא בא אלא להגיד לו היותם בעת הזאת בדותן היל"ל נסעו מזה וילכו דותינה. לכן דרשו ז"ל שבא המלאך לרמז לו ג"כ להשמר עצמו מאחיו הסיעו עצמן מן האחוה וכו' כי שמעתי אומרים כו' וכפירש"י בהדבור הסמוך שאחריו:

(ד"ה ויתנכלו) פעל נכל שענינו ערמימיות להרע אה שהוא פעל יוצא כמו פעל חשב שהוא יוצא לשני ויפול בו שאלת מה ותשובת את. מה חשב. את הדבר הזה ובשניהם הדבר הנחשב הוא הפעול. כי גם בפעל נכל רק הערמימות הנחשב הוא הפעול. אבל כאן מלבד שבא ויתנכלו בבנין התפעל שהוראתו כרוב הפעולה החוזרת אל הפועל לא נמצא הפעול שאחריו בפירוש כלל. כי אין מלח אותו שאחריו להוראות הפעול שבב' השרשים אין מי שהמחשבה והנכלות עליו הפעול רק הדבר הנחשב או המתנכל הוא פעולם. וכן אין הפעול מלת להמיתו שאח"כ שההריגה אינה אלא פעול החושב ולא פעול הנוכל כי מגדר הערמימות אינו אלא מחשבת אופן עשיית הפעולה באופן שלא יורגש הפעולה או תכליתה או פועלה. וא"כ אין הפעולה רק תחבולת הסתרה והעלמה היא פעול הנוכל והפעולה בעצמה היא פעול החושב. ולכן לא יתכן לומר רק חשב להמיתו ולא נכל להמיתו (זולת באופן שיבואר להלן) ע"ד הודעת הפעול. והנה התחבולה שהיא פעול הנכלות בכאן הוא מה שנאמר אח"כ ונשליכהו באחד הבורות ואמרנו חיה רעה אכלתהו לכן ע"כ צ"ל שמ"ש כאן ויתנכלו להמיתו איננו ע"ד הוראת הפעול רק ע"ד הודעת התכלית והל' להורות התכלית שתכלית נכליהם היתה למען יוכלו להמיתו. ועד"ז נוכל לומר ג"כ נכל להמיתו. וז"ש רש"י ז"ל כאן ויתנכלו נתמלאו נכלים וערמימיות ר"ל שמרת ויתנכלו לבדו הוא מאמר שלם בפ"ע ולא בא הכתוב לבאר לאן פעול ההתנכלות ור"ל מה נכלו. רק שתחלה אמר ע"ד כלל שנתמלאו נכלים וביאר אח"כ התכלית ואמר להמיתו ר"ל למען יוכלון המיתו ודו"ק:

(ד"ה אותו) כבר ביארתי בדבור הקודם שאין מלת אותו בכאן סימן הפעול וכן מלת להמיתו איננו הפעול. והנה בפעל תשב וכן בפעל נכל אין מי שהמחשב' והנכלו' עליו מסומן רק ביחס גבול שאליו והוא מלת אל. ונאמר ד"מ שראובן חשב אל שמעון להרגו. ולפ"ז צ"ל שמלת אותו בכאן הוא במקום יחס גבול שאליו. אבל לפי שרחוקה מאוד הוראת מלת אותו כפי הנחתה הראשונה מהוראת גבול שאליו כי מה ענין סימן הפעול ליחס גבול שאליו, לזה ביאר רש"י ז"ל קורבת הוראת מלת את ליחס גבול שאליו עד"ז. כי אח יבוא לפעמים במקום מלת עם כמו את יעקב איש וביתו באו וכיוצא. ולזה מלת אותו בכאן הוא במקום אתו בתיו דגושה שפירושו עמו. והנה יחם גבול שאליו שהוא מלת אל קרוב ליחס המצטרף שהוא מלת עם. ולזה בענין הכתוב שלפנינו כמו שיסומן מי שהמחשבה עליו ביחס גבול שאליו כן יסומן ג"כ במלת עם להיותו מצטרף להחושב לפי שעליו חושבין וז"ש רש"י ז"ל כלומר אליו ר"ל שאחרי שפירוש אותו בכאן. אתו עמו ומלת עם כוונה א' לו עם מלת אליו וכמו שיבוא מלת אליו על מי שעליו המחשבה כן יבוא ע"ז מלח עם. וזהו הוראת מלת כלומר בכל מקום בלשון רש"י ז"ל ודו"ק:

כא ר"ל שחסר השם הנגזר מהפעל דזה והוא מכה. וענינו לא נכנו מכת נפש כמו וברך לא אשיבנה שענינו וברך ברכה לא אשיבנה ואח"כ כ' רש"י ז"ל מכת נפש זו היא מיתה. מדברי הרא"ם ז"ר:

כב מלבד משמעות הלשון שאמר מידם ולא מידכם. הנו מוכרח ג"כ מן הסברא שאם יגלה להם ראובן שזה כוונתו בוודאי לא ישמעו אחיו לקולו. ומ"ש רש"י ז"ל אמר אני בכור וכו' ר"ל ולא מפני שהוא אוהבו היה חפץ להצילו שהרי ראובן מבני לאה היה שהיה יוסף מביא את דבתם רעה אל אביהם. וכתיב וישנאו אותו אחיו וגו' עכ"ל הרא"ם ז"ל ויש להוסיף עוד בטעם הדבר ממ"ש להלן פסוק ל' הילד איננו ואני אנה אני בא ולא אמר ואנחנו אנה אנחנו באים. דמשמע מזה שהוא העיקר והוא יש לו לירוא מאביו יותר מפני שאביו יאמר לו הנך בכורי ולך ישמעון אחיך. לו יעצתם לחדור מהריגת אחיך

כג ר"ל כתונת פירושו חלוק שהוא המלבוש התחתון שעל הגוף לקבל הזיעה וראיה מכתנות כהונה שנא' בהן והלבשת את כתנתו על בשרו מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה את) כבר כתבתי שדרך המספר לשנות הדבור פעמים במקום ההתפעלות כדי לעורר ע"י הכפל הזה את ההתפעלות בלב השומע ולזה לא אמר כאן ויפשיטו את כתונת הפסים אשר עליו. אבל אמר ויפשיטו את כתנתו את כתונת הפסים וגו' כדי לעורר על ההתפעלות שבו. והבחינה שראוי לעורר עליו כמאמרם ז"ל לעולם אל ישנה אדם לבן בין הבנים שבשביל משקל שני סלעים מילת שהוסיף יעקב ליוסף כו'. זהו כוונת רש"י ז"ל בכאן:

כח (ד"ה וימשכו) והכתוב לא הזכיר רק תחלת המכירה וסופה ולא המכירה האמצעית. ולא ידעתי מה יעשו במה שמצאנו להלן ויקנהו פוטיפר מיד הישמעאלים הרי שהישמעאלים מכרוהו למצרים, מדברי הרא"ם ז"ל:

כט דפירוש האחר. רפי שהיה עסוק בשקו ובתעניתו לא ישב עמהם על הרחם לאכול והמכירה הי' בעת האוכל כמשמעות הפסוק:

לג ר"ל וחסר מלח הוא דבור המציאות כדרך הלשון:

(ד"ה חי') דבטרוף טורף לבד סגי ולמה לו לומר עוד חי' רעה אכלתהו עכ"ל הרא"ם ז"ל וכדבריו ז"ל דדרשו זה מיתורא א"כ ידע יעקב שיוסף חי וסופו שתתגרה בו אשת פוטיפר. ואין זה אלא תימה ונגד המפורש בכתובים ואין צורך לבאר זה אבל באמת שהם ז"ל קוראים בשם ניצנוץ רוח הקודש לכל לשון שיש לפתור אותו כפי המאורע שקרה בפעל אף ושלא כוון האומרו לזה ומדרגת ניצוץ רוה"ק לרוה"ק כעין חלום לנבואה ולכן אמרו ז"ל ג"כ אצל רחב. שהגבילה למרגלים זמן שלשת ימים עד שוב הרודפים. שנצנצה בה רוה"ק אף שהיא אמרה זה רק על צד ההשערה שבמשך הזמן הזה ישובו הרודפים. לפי שכן קרה באמת אח"כ. שלא שבו רק בסוף שרשה ימים כמ"ש בספר יהושע וכן בסדר שמות אצל בת פרעה שאמרה ליוכבד היליכי את הילד. דרשו ג"כ היליכי משלי וכמו שפירש"י ז"ל שם. ניבאה ולא ידעה מה ניבאה כו' עכ"ל:

בא"ד ולמה לא גלה כו'. כפי הנראה מדברי רש"י ז"ל הללו שהסכמת השכינה בדבר החרם לא היתה בלתי שלא לגלות ליעקב ולא לזולתו ולכן גלה הקב"ה ליצחק אבל יצחק הי' יכול לגרות הדבר ליעקב כי לא הי' יפה כח האחים לשתף ליצחק בדבר ואולם יצחק לא רצה לגלות מעצמו ליעקב בראותו שהקב"ה לא גלה לו והבין שזה רצונו של המקום ב"ה לבלתי גלות אזנו מהדבר ההוא. זהו תורף דברי הדרש הזה. וכבר עמדו בזה הרא"ם והרג"א ומהר"ם יפה ז"ל שהמאמר הזה פלאי וכי יפה ורם כח אנוש לשתף להקב"ה בדבר השבועה ועוד הרי גם נגד יצחק לא הי' כוחם רב לשתפו עמהם ולא נחה דעתי בכל דבריהם יע"ש:

לה שהרי לא מצאנו שהי' ליעקב בת אחרת זולתי דינה וא"כ מאי בנותיו לשון רבים:

(ד"ה ארד) ועל במקום בעבור:

(ד"ה אבל) כבר כתב הרא"ם ז"ל הכלל דזה במקום אחר שבכל מקום שכתוב לשון אחד שיש לו שני משמעות דרכם ז"ל לדרוש מדלא אפקי' בלשון המיוחד להוראה העיקרית המכוונת בכתוב ש"מ שבא הלשון המשותף לדרוש בו גם המשמע השני ובזה יובנו גם דברי רש"י ז"ל כאן שמלת שאול שני הוראות לו הקבר והגיהנם. ומדלא כתיב קבר ש"מ שבא לרמז גם על הגיהנם:

(ד"ה ויבך) והפירוש הזה מוכרח לשני הוכחות א' שכל המאמר הזה מיותר וכבר אמר יותר מזה מאבילותו של יעקב למעלה ויקרע וגו' וישם שק במתניו ויתאבל וגו' ימים רבים. ויקומו וגו' וימאן להתנחם ויאמר כי ארד וגו' וא"כ איך יתכן לומר שאחר שספר תחלה מההתפעלות העצום. אמר אח"כ שבכהו שזה נוהג בכר הקרובים:

ב' שאין נופל לומר שבכה אותו. זולת אם המת מונח לפניו ולזה צ"ל שהכוונה ער יצחק:

תוכן העניינים

באר יצחק על פירשי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה