באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ
סדר וירא · פרק כב
א כבר כתבתי ביאור זה למעלה (ד"ה הנני) פי' הנני בכל מקום איננו הודעת המקום הנה אני כאן. ויותר לא יתכן זה כאן אצל המקום ב"ה אבל פירושו כאן לשון זמון או לשמוע קולו או לעשות רצונו. וכאומר הנני אדוני לכל אשר יצוני וכך הוא עניתן של חסידים אף שלא ידעו מתחלה מה יצום הם מזמנים עצמם לעשות רצונו ב"ה:
ב (ד"ה את בנך) מה שלא אמר לו הקב"ה מיד קח את בנך יצחק והעלהו לי לעולה נתן רש"י ז"ל בזה ג' טעמים הטעם הא' מפני טרוף הדעת. ולזה לא הודיעהו כולו בפעם אחת זולתי אחת אחת. למען יהי' לו בכל פעם קצת הרגשה מסופקת וידיעה כהה מן הדבר ויתרגל לאט לאט ואף שאמר לו הקב"ה אח"כ והעלהו לי לעולה. ולא קודם זכרון התוארים הרבים. בנך יחידך אשר אהבת. זהו ג"כ מפני טרוף הדעת. ומיד שאמר לו הקב"ה קח נא. וגם לא הזכיר לו אח"כ את מי יקח רק לאט לאט ע"י ריבוי התוארים. הרגיש אאע"ה קצת בדבר ועלה בלבו ספק ובזה נשמר מטרוף הדעת. במה שיצא מידיעה מסופקת וכהה לידיעה ברורה. ואלו אמר לו הקב"ה מתחלה העלהו לי לעולה לא הי' מועיל זכרון רבוי התוארים שאח"כ כי בלי ספק גם בנו ישמעאל הי' אהוב לו מאוד אבל עתה שאמר מקודם קח נא עם רבוי התוארים. כבר ידע אברהם שהכוונה על יצחק. וגם כבר הי' לו ידיעה מסופקת לענין הקרבן. הטעם הב'. כתב רש"י ז"ל כדי לחבב עליו כו', ור"ל כאלו אמר לו הקב"ה בזה. ידעתי גם אני שיעור הקרבן היקר הזה להיותו בנך ויחידך. ואשר אהבת מאוד. ואולם כדאי המצוה הזאת לתארים אלו כי שכרה רב מצד עצם המצוה. הטעם הג'. כתב רש"י ז"ל וליתן לו שכר על כל דבור ודבור. ור"ל כי הראה לו הקב"ה בזה ששכרה רב. לא לבד מצד עצם המצוה אבל גם מצד פועלה כי יקבל שכר על כל דבור ודבור של התוארים ר"ל על כל תואר ותואר. כי לפום צערא אגרא:
(ד"ה ארץ (ירושלים נקרא מורי' לדברי הכל כמ"ש בספר דברי הימים. ואולם בטעם הקרא ירושלים בשם זה מחולקים רבותינו עם אונקלוס [ד"ה אחד ההרים]. ר"ל כי במה שיעלימו הדבר מן האדם. יותר רב חשקו אליו והוא מתרפק לדעת את הנעלם. ורב צערו בהעלמו ולכן ירבה שכרו:
ג (ד"ה ויחבוש) ואין פירושו בציווי כמו ויבן שלמה. דא"כ לאיזה צורך הודיענו הכתוב מהחבישה. וכי תעלה על דעתך שרכב על חמורו בלתי חבוש. וכן דרשו ג"כ ויאסור מרכבתו דיוסף. ויאסר רכבו דפרעה. ויחבוש אתונו דבלעם. בכולם דרשו הוא בעצמו מטעם זה וכן אמרו בב"ר אהבה מקלקלת השורה. שנאה מקלקלת השורה. אהבה מקלקלת השורה מיוסף ואברהם. שנאה מקלקלת השורה מפרעה ובלעם כו' וכמו שהובא ברא"ם:
(ד"ה את) דמלת נעריו בכנוי הקנין מורה שלא היו לו אלא נערים אלו בלבד ובאמת כשרדף את המלכים היו לו שי"ח אנשים כמ"ש בסדר לך וירק את חניכיו וגו' שמונה עשר ושלש מאות וגו'. וא"כ היו לו לומר ויקח שני נערים אתו מאי את נעריו. וצ"ל דהכינוי מורה על המיוחדים לו והם ישמעאל ואליעזר מדברי הרא"ם ז"ל:
בא"ד שאין אדם חשוב כו'. ר"ל דאל"כ למה זה לקח נעריו אתו והלא הי' חפץ שיהי' הדבר בהסתר. עד שהוצרך לומר להם אח"כ שבו לכם פה וגו'. וטוב טוב הי' לבלי קחתם אתו וצ"ל מטעם שאין אדם חשוב כו':
(ד"ה ויבקע) לא אמר רש"י ז"ל תרגומו וצלח. לפי שבאמת לשון בקוע מבואר יותר מלשון וצלח ולא כוון רש"י ז"ל לבאר כאן לשון המקרא רק לבאר לשון התרגום. שצלח כמו וצלחו הירדן ואיננו מענין הצלחה מדברי הרא"ם ז"ל:
ד אף שפירש"י ז"ל לעיל שהקב"ה מתהה את הצדיקים כו' מ"מ לא יתיישב בזה זולתי מה שלא גלה לו השי"ת מיד בשעת הדבור לאיזה הר ילך:
רק גלהו הארץ בכלל ואילו גלה לו השי"ת את ההר מיד בבואו להר המורי'. זולת שלא בא לארץ המורי' עד יום השלישי הי' לו לומר ויבא לארץ המורי' ביום השלישי. וישא את עיניו וירא את המקום מרחוק וע"כ שבא אברהם לארץ ההיא לפני יום השלישי ויוחל שם עד יראהו הקב"ה את ההר ולא הלך יותר לפי שלא ידע אנה ילך. אבל מטעם שכתב רש"י ז"ל לא הראה לו הקב"ה את ההר עד יום השלישי ללכתו מבאר שבע:
[ד"ה וירא] לא אמר הכתוב ויראהו ד' את ההר כמ"ש אצל משה ויראהו ד' את הארץ וגו' רק וישא עיניו וירא את המקום. דמשמע שהרגיש מעצמו כאשר נשא את עיניו. ואמרו ז"ל שהבין ע"י הענן שהי' על ההר:
ה עד כה משמע המקום שהם בו. וא"כ עד שמה מיבעיא לי'. וע"כ פירושו עד מרחק כה וכה. ולאיזה צורך הודיעם שיעור המרחק לומר שהוא דרך מועט ולא יתמהמה לשוב אליהם אבל במדרש אגדה תירצו בענין אחר:
[ד"ה ונשובה] ברור שאאע"ה לא ידע שסופו לשוב עם בנו דאל"כ מהו הנסיון הזה. ומה שאמר בלשון רבים הוא כלפי נעריו שלא ידעו הסוד אלא שר"ל שנזרקה נבואה בפיו. ורמז יש כאן ובמקום אחר כנו כיוצא בו. נצנצה בו רוה"ק. נזרקה נבואה בפיו.
ו לפי' הראשון מאכלת מענין כליון כמו וחרבי תאכל בשר וההפעיל יוצא לשני שלא כמנהג בשורש זה. כי המאכילך מן יוצא לג'. ולפי' הב' והג' הוא מענין אכילה ממש. ויוצא לשלישי כמנהג. מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה וילכו) המאמר הזה וילכו שניהם יחדיו. נשנה שני פעמים בספור זה. ומהו ענין כפל המאמר הזה ועוד שבשניהם מלת יחדיו מיותרת ומה נעים מה שאמרו בכוונת המאמרים ההם שבאו המאמרים ההם כל אחד לעורר אותנו על שבח העוקד והנעקד. ומלת יחדיו ענינו שיווי לב שניהם. שהיו שווין בתכונה הנפשית. ולזה בפעם הראשון שלא הרגיש יצחק עודנה שהולך להעקד כוונת המאמר שהלך אברהם ברצון הלב כמו יצחק ואחרי שנודע גם ליצחק על מה הוא הולך שמה חזר לומר וילכו שניהם יחדיו. להורות שגם יצחק הלך ברצון כמו אביו אברהם וכמ"ש שם רש"י בפסוק הזה:
ח באמת מלת בני לקריאה. והשיעור אתה בני. אני אומר לך. כי אלקים יראה ויבחר לו השה לעולה אלא שאמר אאע"ה לישנא דמשתמע לתרי אפי כדי שירגיש יצחק
יב. דרשו ז"ל הכפל כמנהג:
(ד"ה כי עתה) נבא ליישב ענין נתינת הטעם מה שאמר המלאך אל תשלח וגו' כי עתה ידעתי. ומה נתינת טעם הוא זה. שלא ישלח ידו אל הנער בעבור כי נתוודע אליו עתה היותו ירא ד'. וכי אם הי' שוחטו לא הי' אליו ידיעה זו וע"כ שרצה לומר כי עתה ידעתי היותך ירא ד' ויספיק לי בזה ומתחלה לא צויתי לשחטו רק לנסיון. א"כ עיקר חסר מן הספר והי' לו לומר כזה. אל תשלח ידך אל הנער. כי רק למען נסות אותך צוויתיך בזה. ועתה הניחהו כי כבר ידעתי היותך ירא ד'. לכך פירש"י. ששיעור הדברים כך שכאשר בקש אברהם לשחוט את יצחק. לפי שהבין מן מאמר הקב"ה קח נא את בנך וגו'. שהקיחה לצורך השחיטה ולכן קרא לו המלאך אל תשלח ידך וגו' ור"ל לא צויתיך על פעל השליחות יד. שהוא השחיטה. ועל פעל הקיחה לבדה צויתיך ואם תאמר מה צורך בקיחה לבד ומה תועלת בה. לזה השיב כי עתה ידעתי היותך ירא ד'. וזהו תועלת הקיחה. וא"כ הוא נתינת טעם על פעל הקיחה. ולא על המנע פעל השחיטה ודבר זה ביאר הדרש ע"י הווכוח כדרכם ז"ל ולא שהי' זה ח"ו ווכוח בפעל. ועיקר כוונתם ז"ל שבמאמר הזה שאמר לו המלאך. נתיישבו לאאע"ה כל ההרהורים שעלו בלבו:
[ד"ה כי עתה ידעתי] בדבור הקודם יישב רש"י ז"ל ענין נתינת הטעם של מלת כי. ובדבור זה בא ליישב א' מה שאמר והאלקים נסה. וכן מה שאמר כאן כי עתה ידעתי וגו'. שגם זה מורה על נסיון והתחדשות ידיעה שלא הי' נודע לו בברור קודם הנסיון. שכל זה לא יתכן אצל השי"ת. לזה כתב רש"י ז"ל. שבא הקל תחת ההפעיל וידעתי כמו הודעתי כדבר הגאון ז"ל שבראב"ע ז"ל ולזה ממילא גם הנסיון רק בבחינת האומות ומיושב הכל ובכל דבור תיקן רש"י ז"ל ענין אחר:
יג הוא בפרק עשרה מאמרות עכ"ל הרא"ם ז"ל. ור"ל דבש"ס לא מפיק לה מקרא. רק רש"י ז"ל הסביר דמהכא קא מפקינן לה. דלא אמר וישא אברהם את עיניו וירא איל אחר רק אמר והנה איל אחר וגו'. וזה מורה לשון הכנה:
(ד"ה בקרניו). מ"ש הרא"ם ז"ל בכאן הוא דחוק מאוד ולי נראה בזה שהמובן מכאן שהזמין לו הקב"ה את האיל כדי שיהיו שם הקרבה בפעל. והוא חביב לפני הקב"ה כאלו הקריב את בנו. אחרי שהי' בעיני אאע"ה הקרבת בנו כהקרבת האיל הי' ג"כ לפני השי"ת הקרבת האיל כהקרבת בנו ולכן כתב רש"י ז"ל ג"כ בדבור הסמוך על כל עבודה הי' אומר יהי רצון שתהא זו כאלו עשוי' בבני כי רחמנא לבא בעי והיודע תעלומות ב"ה ידע כי בעיני המקריב שניהם שווין וע"י זה הי' הקרבת האיל כהקרבת יצחק בפעל. ולכך הזמין לו הקב"ה את האיל לחשיבות הקרבן הזה. וא"כ אין צורך בזה לתחבולת הטבע שיאחז בסבך כדי שיוכל לתפסו. ומצינו בדרש בסעודת שלמה שבאו אליו החיות מעצמן וכאלו בקשוהו לטבחם לסעודתו ומכ"ש כאן כי המושל על תנועה הרצונית של הבע"ח. יכול לעורר את האיל שיזדמן מעצמו אל אברהם. ולא שיצטרך לילך אליו ולתפסו וא"כ ע"כ האחיזה בדרך עכוב. ולזה אמרו ז"ל שהעכוב הי' מפני השטן כי ליוקר הקרבן וחשיבותו כאשר ביארתי לעיל הי' רע מאוד בעיני השטן. (ד"ה תחת בנו). כבר ביארתי ענין זה למעלה היטיב:
יד (ד"ה היום) הרבה נבוכו המפרשים ז"ל בכל מאמרי עד היום הזה שבמקרא. ד"מ כמו שמצינו ביהושע. אצל מעשה עכן. ויקימו עליו גל אבנים גדול עד היום הזה. ויהושיע הוא בעצמו כתב ספרו אבל לדעת רש"י ז"ל יתיישב זה יפה:
יז הרבה פעמים מצינו כיוצא בזה בש"ס דברה תורה כלשון בני אדם ר"ל להקדים המקור לשם ופעל. אבל כל היכי דאיכא למידרש דרשינן ופשוט:
יט כבר הארכתי לעיל במקומו בהוכחת רש"י ז"ל ולזה פירש"י ז"ל כאן לא ישיבה ממש. שאין זה ישיבת קבע לגור שמה אבל פירושו ישיבת עראי. עם אחוזת מרעיו ואוהביו אשר לו שמה
כ כבר כתבתי במקום אחר. שבכיוצא במקומות הללו. שלפי הנראה ספור הנמשך אינו מתייחס עם הקודם. רק כל אחד הוא ענין בפני עצמו וא"כ זה אינו אלא להודעה. שזה קרה בזמן אחרי ספור הקודם. וזה הוא הודעה מותרית ועל כן מדרך הדרש בזה. לחפש דרך התקשרות בין שני הספורים. וכאילו ספור השני הוא חלק מספור הקודם ולא ענין בפ"ע:
(ד"ה גם היא). מייתורא קא דרשי ופשוט:
כג דמה ענין זה לכאן הלא איננה מבני מלכה. ולזה אמר רש"י ז"ל. כל היחוסין הללו כו'. ר"ל כמ"ש לעיל בדבור הקודם בשרו הקב"ה כו'. וא"כ לא כתב תולדת מלכה. רק בשביל בתואל. וכדי לספר מבת זוגו של יצחק: