אור ברסלב
באר יצחק על פירשי סדר וירא › פרק כא

באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ

סדר וירא · פרק כא

פרק כ

א באמת שהפרשיות כסדרן שכבר בשר השי"ת לאברהם והמלאך לשרה שבניסן הבא תלד שרה ולכן אמרו ז"ל בר"ה נפקדה שרה. ולשבעה ילדה. והנה הפיכת סדום הי' בט"ז ניסן וכשנעשה מעשה לוט עם בנותיו מיד נסע משם אברהם וישב לו בגרר ושם לוקחה שרה ועצר השם בעד כל רחם לבית אבימלך הרי שהספורים הללו נמשכין על הסדר ואין הכרע מכאן שרפואת אבימלך הי' בזמן אחרי פקידת שרה וי"ל שנתרפא אבימלך קודם פקידת שרה שהיתה בתשרי. אבל בגמ' דב"ק מייתי לה להך דרשה בזה הלשון כל המבקש רחמים כו'. דכתיב ויתפלל אברהם וגו' וירפא וגו' וכתוב וד' פקד את שרה. ופירש"י ז"ל מדלא כתוב ויפקוד ד' וכתיב וד' פקד משמע שפקד אותה תחלה מאבימלך עכ"ל הרא"ם ז"ל. וביאור זה דלאו מן הסמיכות קא דייקינין לי' שמן הסמיכות אין הכרע כנ"ל אבל הדיוק משינוי הלשון. מדכתיב וד' פקד ולא כתיב ויפקוד ד'. ש"מ שהיתה פקידת שרה קודם רפואת אבימלך. והוא נשען על הכלל שכבר ביארתיו פעמים רבות שבספור הנמשך זה אחר זה בזמן. מדרך המקרא להקדים הפעל לשם אבל בבוא ספור הקודם אחרי ספור הנמשך אחריו בזמן יקדם השם לפעל תמיד וכמ"ש ג"כ רש"י ז"ל בפ' בראשית בפסוק והאדם ידע וגו'. ושם הארכתי. ובאמת שבכל זה עדיין לא יתיישבו דברי רש"י ז"ל כאן סמך פרשה זו וכו' דמשמע דמן הסמיכות קא דייקינן לי'. והנלע"ד בזה דוודאי עיקר ההוכחה כמ"ש רש"י בגמ'. דמדלא כתוב ויפקוד ד' רק וד' פקד ש"מ שפקידת שרה היתה קודם רפואת אבימלך. אבל עדיין אין מזה מוכרח מ"ש ז"ל כל המבקש רחמים וכו' הוא נענה תחלה שהרי פקידת שרה לא היתה בשביל תפלת אברהם על אבימלך רק בעבור שבשרו השם מכבר שתלד לו שרה בן בט"ו בניסן. וא"כ ע"כ יבוא זמן פקידתה עכ"פ בר"ה שלא תוכל ללדת בפחות משבעה ואם לא עכשיו אימתי וא"כ אין כאן ראי' כלל שכל המבקש רחמים וכו' הוא נענה תחלה מפני שי"ל שחל ר"ה קודם שלוקחה שרה לבית אבימלך וא"כ ע"כ היא נפקדה תחלה בר"ה ורפואת אבימלך הי' אח"כ שהרי לא לוקחה לביתו עד אחר זמן פקידתה ועל כן כתיב וד' פקד ולא כתיב ויפקוד ד'. אבל זה מוכח מן הסמיכות שפקידת שרה היתה אחר הלקחה לבית אבימלך ונלקחה לבית אבימלך קודם ר"ה ובר"ה נפקדה ואולם תפלת אברהם על אבימלך הי' ג"כ קודם פקידתה ורפואתו לא היתה עד אחר פקידתה. ומהך דנתאחרה רפואת אבימלך עד אחרי פקידת שרה ולא נרפא מקודם שורש כל ההוכחה ההיא דכל המבקש רחמים כו' ור"ל שעל כן נתאחרה רפואת אבימלך כדי שתפקד שרה תחלה וכמו שראוי שיענה המבקש על חבירו תחלה לחבירו. ואולם איך מוכח זה מן הסמיכות ההוא ואין לומר שההוכחה ממה שבא ספור פקידת שרה אחרי ספור מעשה אבימלך שנפקדה אחרי הלקחו לביתו שעדיין אין מזה ראי' שהפקידה היתה אחרי הלקחה לביתו מפני שי"ל שאף שנפקדה לפני המעשה ההיא בכל זה קדמה ספור המעשה לספור הפקידה. לפי שהלידה היתה אחר המעשה ההוא והעיקר בפרשה זו לספר מהלידה ועוד שנית שאם תאמר שמוכרע מזה היות הפקידה אחר הלקחה. א"כ יהי' מוכרח ג"כ ע"ד זה שהפקידה אחרי הרפואה וזה א"א מדלא כתיב ויפקוד ד' וכנ"ל ועל כרחך צ"ל שאין מדרך הספור להפסיק באמצע הספור בדבר אחר וא"כ מטעם זה י"ל ג"כ שהיתה הפקידה קודם הלקיחה, על כן נ"ל שההוכחה ממה שסיים פרשה הקודמת בפסוק כי עצור עצר ד' וגו' והי' לו להקדים מאמר זה בפסוק שלפניו. ולומר ויתפלל אברהם אל האלקים כי עצור עצר ד' וגו' וירפא אלקים וגו' וממה שאיחר לכתוב פסוק כי עצור עצר וגו' אחרי מאמר וירפא אלקים וגו' שבפסוק הקודם נשמע שפקידת שרה היתה בעוד הי' עצירת רחם לבית אבימלך. ולאיזה צורך הודיענו הכתוב זה וע"כ כדי להודיענו שהמבקש רחמים כו' הוא נענה תחלה ומזה ידענו שע"כ נפקדה שרה אחר הלקחה לביתו של אבימלך ושובה לבית אברהם. וממה שהיתה הפקידה בין הלקיחה ובין הרפואה נשמע שלכך נתאחרה רפואתו מפני שהדין נותן שיהיה אברהם נענה תחלה לאבימלך כן נ"ל בביאור זה. וא"כ הוכחת מימרא הנ"ל הוא משניהם מסמיכות פרשה זו לפסוק כי עצור עצר וגו' וממ"ש וד' פקד ולא ויפקוד ד' דממ"ש וד' פקד עדיין י"ל שהיתה הפקידה לפני הלקיחה. אבל מפסוק כי עצור ד' משמע שנפקדה בין הלקיחה ובין הרפואה:

(ד"ה פקד) פקידת העקרות הוא עלות זכרונם לפני השם ית' וכביכול כאדם הזוכר תחלה ואח"כ עושה אבל באמת אצל השי"ת הן שניהם בבת אחת והפקידה היא העשי' עצמו ולכן מצינו לפעמים שבא פעל פקד תחת המעשה אצל השי"ת. כענין ופקדתי בשבט פשעם וכן כאן ע"כ פירושו פקד במעשה והוא ההריון. ויורה ע"ז הפירוש מה שסיים כאשר אמר שאין זה נופל בפקידה גרידא. ובזה סרה תמיהת הרמב"ן יע"ש וא"כ צריך לפרש כאשר דבר בלידה שכ"א מורה על ענין אחר. ולפי שבאו כאן ב' לשונות אמירה ודבור כתב רש"י ז"ל שהטעם לפי שבא כאן נבואה כפולה בענין זה לאברהם. כמ"ש בפרשת לך ובאחת כתוב ויאמר ובאחת דבור ואף דגבי האמירה נזכר ג"כ לידה. מ"מ הרי בכלל הלידה ההריון. ורש"י ז"ל לא בא אלא לפרש שבאה בענין זה נבואה כפולה לאברהם ובלשונות הללו היינו אמירה ודבור:

(ד"ה ויעש) לפי שלשרה לא דבר כלל צריך לפרש כאשר דבר לאברהם. ולהיות אמירה מורה לרוב על הביטוי גרידא ולפעמים גם על המחשבה כמו ויאמר אל לבו. אבל דבור הוא יותר מיוחד ומורה רק אל הביטוי לזולתו לכן לא הוצרך רש"י ז"ל לפרש כלום אצל אמירה:

ב ר"ל מלת אותו הוא כינוי הפעול של המדבר והוא כאן המועד ולכן תרגומו דמליל יתי' ואלו הי' מלת אותו שבה לאברהם הי' תרגומו דמליל עמי' ובע"כ לפרש שמלת אותו שב אל המועד ולא לאברהם שלא היתה הלידה בזמן הדבור רק לשנה שאחרי זמן הדבור ופשוט:

(בא"ד את המועד דבר וקבע כו') ר"ל הנה אמר למועד אשר דבר אותו. ופעול הדבור א"כ כנ"ל הוא המועד ובאמת שאחרי ההתבוננות מעט אין המועד פעול הדבור רק הזמן והוא ט"ו בניסן של שנה האחרת. כי מה שנקרא הזמן ט"ו בניסן מועד הוא רק מצד היעידה והקביעות ואין שמו מועד רק אחרי שנקבע עפ"י הדבור וא"כ הי' לו לומר לזמן אשר דבר או למועד אשר יעד אבל באמת שיש בענין זה שאלה גדולה שלא נמצא כלל בשום מקום שהגביל הש"י לאברהם זמן הלידה. וכל המועד הנזכר בפרשה ההיא. נסמך על המועד הנזכר בסוף פרשת לך. שבא שם ספור בשורה הראשונה מהלידה שנתבשר מאת השי"ת עצמו ושם לא מצאנו אלא הלשון הזה. ואת בריתי אקים את יצחק אשר תלד לך שרה למועד הזה בשנה האחרת והגביל בזה שנת הלידה היותה בשנה האחרת אבל לענין הגבלת הזמן ויום הפרטי משנה זו לא אמר רק למועד הזה והוא יום הדבור ואיך יאמר בפעם הראשונה על הזמן מטרם שיעדו בפירוש מועד. והי' לו לומר אשר תלד לך שרה ביום הזה לשנה האחרת כי לא יתכן לקרוא הזמן המוגבל בשם מועד זולתי אחרי שנגבל ראשונה מכבר ואז בפעם השנית בהזכירנו הזמן ההוא יתכן לכנותו בשם מועד אבל רק כאן בפרשה זו נופל שם מועד לפי שכבר זכר הגבלתו בפעם הראשונה בפרשת לך ולזה צ"ל כמ"ש רש"י ז"ל כאן ששרט לו שריטה בכותל ואמר לו כו' וא"כ כשאמר לו למועד הזה הגביל לו היום והשעה מהיום ההוא ובבחינה זו נקרא הזמן המוגבל ההוא גם בפעם הראשונה מועד ולא מועד הסכמי בבחינת הפעולה שנתיעדה בו והוא הלידה כי בבחינה זו לא יקרא מועד בפעם הראשונה אבל הוא מועד טבעי כשתגיע חמה לשריטה זו וזה כבר מוגבל ע"י הטבע ולכן אמר לו השי"ת בשנה האחרת והוא הגבלת היום שהוא ט"ו ניסן שבו הי' הדבור למועד הזה והוא הגבלת המועד הטבעי שיהי' ג"כ המועד ההסכמי והוא השעה. ואחרי הקדמה זו יתיישב ג"כ מה שאמר כאן למועד אשר דבר אותו ולא אמר למועד אשר יעד כי גם מה שאמר כאן למועד אינו ר"ל בבחינת היותו מועד מצד הלידה. רק המועד הטבעי שהוא ג"כ מועד מצד זה גם אם לא הי' פעל הלידה מיועד בו. ובזה תבין בדקדוק לשון רש"י ז"ל את המועד דבר וקבע כו'. ר"ל שדבר את המועד בבחינת שכבר נקרא הזמן ההוא מועד מצד הטבע והוא הגעת החמה לשריטה זו. וגם קבע את המועד הטבעי הזה למועד הסכמי. וכתב אח"כ כשאמר לו למועד כו' שרט לו כו'. וא"כ גם כוונת הספור כאן שילדה שרה את יצחק ברגע ההיא בצמצום. והבן זה כי הרא"ם ז"ל נדחק מאוד בזה:

ו לפי פשוטו הצחוק הוא כמ"ש הרשב"ם ז"ל שמחה של תמהון והוא הרגשה מורכבת משמחה ותמהון כשיקרה לאדם איזה מקרה טובה ורבת חסד. והמקרה ההיא הוא זרה ונפלאה יוצאת מן המרוץ הטבעי התפעלות השמחה הוא על טובת המקרה. והתמהון על הזרות והפלא שבה ולכן אמר כל השומע יצחק לי כי יתלווה לכל השומעים התפעלות התמהון והשמחה. אבל בדרשות רז"ל פירשו מענין השמחה לבד כמו שאמר הרבה עקרות נפקדו וכו':

ז (ד"ה היניקה) לפי מ"ש רש"י בדבור מי מלל נמשך בפירושו אחר תרגום אונקלוס שיעור הכתוב ראו מי הוא אשר מלל לאברהם היניקה בנים שרה ראו כי היניקה בנים שרה מה רב הפלא הזה. אבל ממה שאמר בנים לשון רבים כתב רש"י ז"ל שרמז יש בו ביום המשתה כו':

ח (ד"ה משתה גדול) זהו מן הסברא שחשיבות וגודל המשתה. תלוי' יותר בחשיבות וגודל הקרואים מהתלותה ברוב העם ורבוי המעדנים:

ט ה"ג ברש"י ד"א לשון רציחה כמה דתימא יקומו וגו' ומתשובת שרה כי לא יירש וגו' עם בני אתה למד כו' והכלל שמלת צחוק כוללת כאן שלשת מיני עבירות אלו והסתירו הכתוב בלשון רמז לכבוד ישמעאל שעשה תשובה בסוף ימיו כמ"ש רש"י בפ' תולדות ובפ' חיי ולדעת הפשטנים מה חרי אף הגדול הזה של שרה אמנו ע"ה:

י גם זה מיוסד על הכלל הידוע שהשנות המאמרים הוא לעורר ההתפעלות או איזה בחינה שבמאמר השנוי וכן כאן אמרה עם בני עם יצחק. ובהגדה יוכר זה יותר ע"י סימנין מיוחדים בתנועת הקול ובהעמדת המבטא ומן הסברא העמידה המבטא במאמר עם בני:

יא גם לפי הדרש היו רע בעיניו השלוחין אלא שמן הסברא יותר הי' רע בעיניו סבתם שהוא רשעת הבן. ואמרו שרמוז זה בכתוב שלא הי' לו לומר אלא וירע הדבר מאוד בעיני אברהם ובכלל מלת הדבר הוא האמור למעלה והם השלוחין ועל אודות בנו למה לי. ועוד דמן הסברא גם שלוחי הגר היו קשין בעיניו ולמה ייחד כאן רק בנו. ולפי הפשט יש לפרש באמת. ששיעור הכתוב. ששלוחי הבן הם היו היותר קשין בעיניו ולכך אמר וירע הדבר מאוד בעיניו על אודות בנו שעל אודות בנו הי' הדבר מאוד רע בעיניו. אבל לפי הדרש הכי פירושא דקרא. שהי' הדבר מאוד רע בעיניו. בשביל שהוא על אודות בנו. ר"ל מפני שהבן סבתו וכמו שהסתיר הכתוב לעיל במעשה ישמעאל כן הסתירו תחת לשונו כאן ברמז:

יב הנה הסכים המקום ב"ה בזה לשרה וגם אמר דרך כלל כל אשר תאמר אליך שרה וגו' דמשמע הן בדבר זה. והן בדברים אחרים וע"כ שהי' טפל לה בנבואה והוצרך לשמוע ממנה:

יד ר"ל גם מכאן ראי' לדרשתם בפסוק ט' ופסוק י"א:

(ד"ה ואת הילד) ר"ל שזה דבוק עם שם על שכמה הסמוך לו לפניו ולא עם ויתן אל הגר הקודם ובראיית מ"ש אח"כ ותשלך את הילד וגו'. ומזה נראה שהיה על שכמה מקודם לכן מדברי הרא"ם ז"ל:

בא"ד שהכניסה בו שרה עין רעה כו' ר"ל שלא לקוטנו הרכיבתו על כתפה רק לחוליו, שהרי כבר הי' ישמעאל אז בן ט"ו שנה שכשנולד יצחק הי' בן י"ג. ובמשתה הגמלו היו בן שתי שנים כפירש"י ז"ל לעיל (ד"ה ותלך) לא ידעתי מאין הוציאו. ובדברי הרא"ם ז"ל לא מצאתי מרוה:

טו לפי שהוציא מלת ותתע מפשוטו. הוצרך לפרש כן שרחוק לומר שלא הספיק להם אברהם לחם ומים די צרכם והוא לא היתה תועה לפי הדרש וע"כ שסבת כלות המים הי' מחולי הנער:

טז והוא מגזרת טחה ובא ע"ד השלמים שהומרה הה"א לויו. והנפרד מטחוה. והיוד שבסוף התיבה לרבוי ומיעוט רבים שנים:

(ד"ה וחשב) פשוט שזה מוכרח מהשנות המאמר הזה ותשב מנגד שני פעמים בפסוק זה:

יז (ד"ה באשר) הרא"ם ז"ל כתב וז"ל והא דלא קטרגו מעבירות שבידו עכשיו כמ"ש רש"י ז"ל בפסוק ט' ד"ה מצחק דקטרוגם הי' לענשו מדה במדה. ולאותו מדה לא הי' ראוי עתה לפי מעשיו ולכן קטרגו מן העתיד דלפי שעתיד להמית בניך בצמא ימות גם הוא בצמא עכ"ל וע"כ צ"ל כסברתו דאל"כ בלא"ה יקשה למה קטרגו עליו מחטא בניו ולא קטרגו מחטא עצמו שאחרי חיותו מחליו הי' יושב ומלסטם את הבריות כמ"ש רש"י ז"ל להלן בפסוק שאח"כ ד"ה קשת וע"כ שאין זה במדת ענשו. ואולם מכאן אין הכרח דע"כ צ"ל שבעת חליו נשא ישמעאל עיניו ולבו לשמים וכמ"ש רש"י ז"ל על זה שיפה תפלת החולה ובלי ספק שנדר בתפלתו להטיב דרכו וכבר כתב הר"ם ז"ל בהל' תשובה שהתשובה עיקרה החרטה ועזיבת החטא ולכן כתוב וישמע אלקים אל קול הנער וגו'. הרי שנשא ישמעאל לבו לשמים ולכן נעתר לו הקב"ה ולא ידעתי מה יעשה הרא"ם ז"ל במה שאמרו ז"ל במדרש. עכשיו מהו צדיק כו' אמרו לו צדיק הרי שהי' בזמן הזה צדיק גמור. ואילולי כן לא יתכן כלל בזה תירץ הרא"ם ז"ל ומה ענין זה למדה במדה וחוטא כזה עובד ע"א וג"ע וש"ד אינו ראוי לנס. שיפקחו עיניו לראות באר מים חיים ואולם לפי שבכל זה שב לרשעו אח"כ והי' מלסטם הבריות בקשתו לענין זה יפה מאד סברת הרא"ם ז"ל דלפי שסוף סוף לא יכלו לקטרגו רק מן העתיד יותר ראוי להם הקטרוג מחטא שעונשו ראוי לאותה מדה ועם כל זה השיבם הקב"ה שאינו דן את האדם רק לפי מעשיו של עכשיו כן נ"ל.

כ (ד"ה קשת) ר"ל כמו שרובה שם התואר כן קשת שם התואר. והוא ביאור לרובה. וז"ש רש"י ז"ל יורה חצים בקשת:

כה ר"ל שהוא מענין תוכחה ולא מענין ברור דברים כמו אותה הוכיח ד' לבן אדוני בפרשת חיי:

ל הוסיף רש"י ז"ל מלת זאת לומר שזה קאי על פעולת הקיחה ולא על הכבשות. דא"כ תהיינה מיבעיא לי':

(ד"ה לעדה) ר"ל שהוא תואר לנקבה מענין עדות כמו עדה המצבה ואיננו שם דבר מלשון עדות כפי' הראב"ע ז"ל וז"ש רש"י ז"ל לשון עדות של נקבה ורצה באמרו לשון עדות שאיננו נרדף לשם קהל כמו הקהל את העדה ורצה באמרו של נקבה שאיננו שם דבר רק שם תואר. מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה כי חפרתי) הקיחה הוא לזכרון שחפר אברהם את הבאר. וכמו עד הגל הזה. שהגל לזכר כריתת הברית בין לבן ויעקב. וענין עדות במקומות אלו הם סימן וזכר. אמנם בירור הדברים שאברהם חפר את הבאר י"ל שהי' ע"י עדים או שבועה אבל רז"ל קבלו שהברור היה ע"י עליית המים שעלו לקראת שבע הכבשות לפי שכן היה בריב רועי אבימלך עם רועי אברהם וא"כ השבע כבשות הן עדות ממש ולא לזכרון לבד. מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור הרבה:

לג ממ"ש הכתוב ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ד' וגו' ולא אמר וישב בבאר שבע ויקרא שם בשם ד'. נראה שנטיעת האשל מתייחס באיזה ענין אל הקריאה בשם ד' דאל"כ הסמיכות הזה זר מאוד. וגם הודעת נטיעתו בעצמו הוא אך למותר לבד זרות הסמיכות. משני ההוכחות ההם פירש"י ז"ל שנטיעת האשל היה בו איזה זכות מצוה להביא פירות ומגדים לאחרים. ובש"ס פליגי בה לחד מ"ד פירושו כפשוטו אילן ובו פירות ולחד מ"ד פירושו פונדק וקורהו אשל על שם שבו כל מיני פירות. ולכן הוצרך הכתוב להודיענו זה ולהסמיכו לקריאת השם לפי שהמצוה ההיא גרמה לקריאת השם כמ"ש רש"י ז"ל ד"ה ויקרא:

(ד"ה ויקרא) כבר ביארתי זה לעיל בסמוך שרש"י ז"ל הוסיף להוכיח כאן שנטיעת האשל היה בו זכות מצוה ולכן סמך לו קריאת השם:

לד לפי חשבון בעל סדר עולם ז"ל היה אז אברהם בצאתו מבאר שבע לחברון בן קכ"ה שנה שהרי בן צ"ט היה בבואו לבאר שבע ושם ישב כ"ו שנה הרי בין הכל קכ"ה. והנה לפי דעת רז"ל היתה עקדת יצחק סמוך למיתת שרה כדרשתם ז"ל שע"י בשורת העקידה מתה שרה. וא"כ היה לפ"ז יצחק בן ל"ז שנה כשנעקד. לפי שילדתו שרה כשהיתה בת תשעים ובמותה היתה בת קכ"ז. ולפי שהיה אברהם בן מאה שנה כאשר הוליד את יצחק א"כ היה אברהם בן קל"ז בשעת העקידה. ומפני שהי' אברהם בן קכ"ה שנה בבואו לחברון א"כ אותה שנה קדמה לפני עקידתו של יצחק י"ב שנה שאם תוסיף י"ב על קכ"ה הרי קל"ז. וכתב הרא"ם ז"ל שהקדים זה רש"י ז"ל כאן להקדמה למ"ש אח"כ בד"ה אחר הדברים וכדי להוכיח מכאן שאין פירוש ויהי אחר הדברים וגו'. אחרי הדברים שעברו בין אברהם ואבימלך מפני שכל מקום שנאמר אחר הוא סמוך. וכאן ע"כ עברו י"ב שנה. ולכן צריך לפרש שפירושו אחר דבריו של שטן. ויש אומרים אחר דבריו של ישמעאל כמ"ש רש"י ז"ל שני פירושים הללו בסמוך. ובזה יבוא על נכון מ"ש אחר ולא אחרי שמורה ההפלגה:

תוכן העניינים

באר יצחק על פירשי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה