באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ
סדר וירא · פרק יט
א בכ"ר הובא ברא"ם איתא המלאכים באו לאברהם כחום היום והוא אחרי שש שעות מן היום תן שעה א' לאכילה ושתיה ולויה נשאר ה' שעות מן היום (ד"ה ולוט ישב) השופטים היו נקראים בימי קדם יושבי שער רפי שישיבתם הי' בשער העיר. ומ"ש רש"י ז"ל אותו היום כו' כבר מבואר זה במקום אחר באורך ופה אקצר שבינוני התואר להיותו בשקל אחד עם שם התואר. בכוחו ההוה עם זמן העבר מכבר כמו שם התואר אבל פעל העבר איננו רק המתנגד אל ההוה. ומורה רק על העבר מקרוב ולכן ע"י חסרון הויו שהכתוב שנה לתמונת העברי בא לרמז על העבר מקרוב וצמצום הזמן וכן כאן לפי שהכתיב ישב בחסרון ויו דרשו אותו היום מינוהו כו' שהוא העבר היותר קרוב:
(ד"ה וירא לוט) מן הסברא דרשו זה ולא מהכרח שכבר הי' ידוע להם שלוט רא הי' צדיק כמו שדרשו ז"ל בפסוק ויסע לוט מקדם:
ב בעבור שנזכר כאן בפסוק ב"פ מלת נא. הנה נא וגו' סורו נא וגו' לכן פירש"י ז"ל שאין נא הראשון דבק עם מלת סורו ויתפרש בבקשה מכם סורו אבל פירושו עתה והוא מאמר קצר בפ"ע ולא שיגמר עם מאמר שאחריו ודוגמת זה פירש"י בפסוק הנה נא ידעתי כי יפת מראה את בפ' לך. אבל נא השני הוא מלשון בקשה:
(ד"ה סורו) רש"י ז"ל נתן זכר לדבר ממרח סורו ולא שהוא ראי' גמורה כי כן הוא דרך הלשון כסו סורה אלי ויסר אל ביתו. ואמנם עיקר מה שפירש"י ז"ל עקמו את הדרך כו' הוא עפ"י פירושו לעיל בסמוך (ד"ה הנה נא) צריכין אתם לתת לב כו'. והוסיף עוד רמז ממלת סורו (ד"ה לינו) אין זה סותר מה שפירש"י לעיל בפסוק יוקח נא מעט מים וגו' שלוט שלא הקפיד על ע"ז הקדים רינה לרחיצה וכאן פירש"י ז"ל שבתחבולה עשה כן למען לא ירגישו בהם אנשי סדום ועוד מה זה שכתב רש"י ז"ל אח"כ ועוד שהרי אברהם אמר להם לרחוץ תחלה. דהא כבר כתב רש"י ז"ר לעיל שאברהם עשה כן לפי שהי' מקפיד על ע"ז ובאמת ברור הדברים כך הוא. שבדקדוק כתב רש"י ז"ל וכי דרכן של בני אדם ללון תחלה כו' ור"ל ללון כל הלילה ואח"כ לרחוץ שהרי הרחיצה הוא בבואם למלון להנפש מטורח הדרך ולא בצאתם מהמלון ולכן כתב ג"כ רש"י ז"ל אח"כ ועוד שהרי אברהם אמר להם תחלה רחצו כו'. ור"ל שאם היה המנהג ללון ואח"כ לרחוץ א"כ מה שצוה להם אברהם לרחוץ תחלה הוא הפך המנהג ואין זה הכנסת אורחים שהיו האורחים מכירין ע"י זה שחושדן בע"ז לזה תירץ רש"י ז"ל שבאמת המנהג לרחוץ תחלה ואח"כ ללון ואברהם שהקפיד על ע"ז הביא להם מים לרחוץ קודם בואם לאהלו ואילולי שהקפיד על זה הי' מכניסן לאהלו ואח"כ נתן להם מים לרחצה ובמה שהי' מקדים להם מים קודם לביאה לא הי' האורחים מרגישין שום חשד בדבר ומה שעשה לוט הפך המנהג והקדים רינה לרחיצה. הוא לתחבולה כדי שלא ירגישו בהם אנשי סדום ובכל זה מוכח שפיר שלא הקפיד לוט על ע"ז שלולי כן היו רוחצין בערב וגם בבוקר כדי שרא ירגישו בדם בני העיר וידמו שלא באו עד עתה:
ד כבר כתבתי שמדרבי המספר לשנות דבר ידוע לעורר על איזה בחינה או דבר זר שבו לכן שנה כאן אנשי סדום שזה מעורר ציור תכלית הרשע:
(ד"ה מקצה) דאי אפשר שכל אנשי העיר שדם כמה אלפים בני אדם נסבו ער הבית לכן פירש"י ז"ל שאין אחד מהם מוחה ומעלה עליהם הכתוב כאלו עשאו כולן מדברי הרא"ם ז"ל:
ה ר"ל ואין ידיעה זו מענין הכרה כמבואר מתוך תשובת לוט להם
ה (ד"ה כי על כן) כבר ביאר רש"י ז"ל במקום אחר שכרת על כן אם קדמה לו מלת כי אין הוראתו המסובב כרוב הוראת מלת על כן רק הסבה:
ט שמלת גש מורה הקרוב. ומלת הלאה מורה הרחוק לכן כתב רש"י ז"ל שכן משפט הלשון כמו קרב אליך. גשה לי וגו' ופירושו ההתקרבות אל צד הרחוק:
בא"ד אתה מליין וכו':
הנה דקדק ממ"ש ויאמר שני פעמים שאין זה מאמר אחד רק שבאו המאמרים האלה כ"א בפ"ע. המאמר הא' באמצע דברי לוט, והמאמר הב' בסוף דבריו כי באמרו להם בראשונה הנה נא לי שתי בנות וכו' לא גערו בו עודנה בנזיפה רק אמרו גש הלאה וכאומר אל תיעצנו ואשר נחפוץ נעשה. וכשסיים דבריו ואמר רק לאנשים האל וגו' כי על כן באו וגו' אז גערו בו בנזיפה ואמרו האחד בא לגור וגו' וכתב הרא"ם ז"ל וז"ל ומ"ש רש"י ז"ל אדם נכרי וכו' ירצה שאנשי סדום זלזלו אותו במאמר קצר הזה בשלשה דברים. האחד שאתה יחיד ואין היחיד מצוה לרבים. וזה נרמז בתיבת האחד. ב' שאתה נכרי מארץ רחוקה ואין הנכרי מצוה לתושב העיר. וזה נרמז בתיבת בא. ועוד שגם עתה לא באת להתיישב אלא לגור. וזה רומז במלת לגור ומי שמקובצים בו ג' דברים אלה איך ימלא לבא לשפוט אותנו עכ"ל:
יא (ד"ה מקטן) בכיוצא בזה דרך הכתוב להזכיר ראשונה הפרט אשר הזרות בו מעט ואח"כ הפרט אשר יגדל בו הזרות יותר כעין לא זו אף זו. וכמו שאמר הכתוב למעלה נסבו על הבית מנער ועד זקן כי החטא בזקנים יותר זר מבנערים. וכן מ"ש באחשורוש עשה משתה וגו' למגדול ועד קטן. לפי שאין מדרך הקטנים להיותם קרואים אל המשתה. ולפ"ז כאן אצל העונש הי' לו לומר ג"כ למגדול ועד קטן שהגדולים יותר ראויין לעונש מהקטנים לכן כתב רש"י ז"ל לפי שהקטנים התחילו בעבירה תחלה ומ"ש רש"י ז"ל שנא' מנער ועד זקן אין זה לראי'. שהרי כן דרך הלשון וכנ"ל רק האמת כן הוא כמו שמוכח מכאן וארז"ל שגם המקרא ההוא הוא לפי האמת ולכן לא כתב רש"י ז"ל דרשה זו בפסוק מנער ועד זקן:
יב (ד"ה חתן) רש"י ז"ל תקן הכינוי בניך ובנותיך שמורה הידיעה. והשאלה עוד מי לך פה משמע שאינן ידועין. לזה פירש שהכוונה בנים ובנות סתם והכינוי מדרך הלשון מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה ובניך) לפי שסתם בנים בבית אביהם ואין צורך לשאול עליהם. לכן כתב רש"י ז"ל בני בנותיך הנשואות. וסתם בנות הולכות לבית בעליהן עכ"ל הרא"ם ז"ל. וי"ל עוד שפירש כן לפי שהנראה מהמקרא שלא היו ללוט בנים כי אם בנות כמ"ש וידבר אל חתניו וגו' ויחזיקו וגו' וביד שתי בנותיו וברור שידעו זה המלאכים:
יד [ד"ה לוקחי] דרשו זה מכפל הלשון. וחסר ויו החבור לפי' זה כמו שנמצא הרבה כיוצא בזה במקרא
טז זה מהסברא דאל"כ למה התמהמה והרא"ם ז"ל כתב שזה נלמד מתשובת המלאך המלט על נפשיך. וכפירש"י ז"ל שם:
יז מיתורא דעל נפשך קא דרשו:
(ד"ה בכל הככר) כי אלו החמשה מקומות הם ככר הירדן וכמ"ש וירא לוט אף כל ככר הירדן וגו' לפני שחת ד' את סדום וגו':
(ד"ה ההרה) הנה עפ"י הפי' הזה המשיך רש"י ז"ר כל המקראות דלהלן. שמה שאמר פן תדבקני הרעה היינו שאהי' נחשב בערכו רשע ומ"ש הנה נא העיר הזאת קרובה וגו' והיא מצער פירושו קרובה ישיבתה לכן עונותי' מוצערין ולא ידעתי למה לא בחר לפרש כפשוטו שהגביל המלאך מקום ההפיכה עד ההר. ולרוחק המקום עד ההר, הי' מתיירא לוט פן יהפך הככר עד בואו שמה לכן בקש מהמלאך שיעזוב מלהפוך את צוער לפי שקרובה לנוס שמה ולמען ימהר הצלתו (בא"ד המלט לשון השמטה כו') ר"ל שאין שורש מלט מענין הצלה כתרגום אונקלוס אישתזיב. שא"כ לא יפול בו יוחס גבו שאליו ולומר אל ההר דנצל כי הה"א האחרונה הוא במקום למד בתחלתה וכן אין השורש דזה מענין ניסה ובריחה שלא יפול בו הנפעל. וע"כ הוא מענין השמטה ויפול בו הנפעל וייחס גבול שאליו. ולראי' כתב עוד רש"י ז"ל מהנמצא, לא יכלו מלט משא. והמליטה זכר. שאין נופל בשניהם לא הצלה ולא ניסה. וע"כ פתרונם השמטה:
כ כבר הוכיח רש"י ז"ל בפרשת בראשית שבשנת מות פלג היתה ההפלגה והנה ביום חרבן סדום נתבשרה שרה ולשנה האחרת ילדה. ואז הי' אברהם בן מאה שנה ובזה יובנו לך כל דברי רש"י ז"ל
כא פשוט שתיקן מלת גם מהו ענינו:
(ד"ה הפכי). ר"ל שאיננו שם דבר עם כינוי הקנין רק מקור עם כינוי הפועל ופעם יורה כינוי. המקור ער הפעול כמו לא אכה יבמי שפירושו יבם אותי ופעם יורה על הפועל כמו כאן וכן עד בואי שפי' אבוא אני. וזהו עיקר כוונת רש"י ז"ל. מדברי הרא"ם ז"ל:
כב (ד"ה כי לא אוכל) לעיל פסוק ט"ז פירש"י ז"ל דממ"ש ויאמר המלט וגו' נשמע שרק האחד הי' מציל אבל עדיין י"ל שבהפיכה היו שניהם לכן הוצרך רש"י ז"ל להוכיח כאן שגם בהפיכה לא הי' רק אחד ולפ"ז צ"ל שמ"ש אח"כ כי משחיתים אנחנו וגו' לשון רבים. לפי שא"א למלאך אחד להפיך עד שיציל המציל. ומזה הצד נקרא שניהם הופכים מן הרא"ם ז"ר:
(ד"ה על כן) ור"ל שמוסב על האמור למעלה ולא על מ"ש בסמוך לו:
כד הכרח דרשתם ז"ר מפני שמדרך המקרא להקדים תמיד הפעל להשם כמו וילך ראובן. ויהי הכל רועה צאן ולפ"ז הי' לו לומר גם כאן וימטר ד'. לזה אמרו ז"ר שהקדים בכאן השם לפעל כדי שיבוא ויו החבור עם הששלא עם הפעל. כדי לרמז על התוס' הוא ובית דינו. וכן בפסוק וד' הכה כל בכור בסדר שמות דרשו בו ג"כ הוא וב"ד מטעם זה וענין זה להורות שדינו צדק ומשפטיו ישרים ובדין עשה מה שעשה. וכל צבא שחק הצדיקו את משפטו. ואולם בפסוק וד' אמר המכסה אני מאברהם שחוזר לענין שלמעלה לפי שתחלת הספור וירא אליו ד'. והפסיק אח"כ בספור ביאת המלאכים ועכשיו חוזר לענינו. וכן בפסוק ויוסף הורד מצרימה שדפסיק במעשה תמר ויהודא בין ספור מכירת יוסף. וכן והאדם ידע את חוה אשתו שפירש"י ז"ל שם והאדם ידע כבר קודש ענין של מעלה כו' ע"ש ומשה הי' רועה את צאן יתרו שהפסיק בספור ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים וגו' בין ספור מעשה משה במדין. וכן וד' פקד את שרה וגו' שפיר ש"י ז"ל שם פקד כבר קודם שרפא את אבימלך וכן וד' נתן את חן העם בעיני מצרים וגו' שפירושו נתן מכבר ומזה נמשך שהשאלום אח"כ. בכל אלו לא דרשו בו כלום לפי שמדרך המקרא להקדים השם לפעל כשחוזר לעניני הראשון. כמו ומשה הי' רועה שהפסיק בין ספור עניניו וכנ"ל והוא כאומר נחזור על הראשונות. וכן בבוא ספור הקודם אחרי ספור הנמשך אחריו בזמן כמו והאדם ידע שהוא על דרך זה וכן יתר הפסוקים שהבאתי הם באחד מב' דרכים הללו. וכיון שצריך בכיוצא בזה להקדים השם לפעל ממילא יבוא ויו הקשור עם השם כדרך הלשון הנהוג בספור. והרא"ם ז"ל הלך סביב סביב ביאור זה ואולם לא קרב אל הנקודה. שלדעתו הכרח דרשתם ז"ל מיתורא דויו ואין הויו מיותרת אבל מוכרחת בלה"ק וחתן אמרי שפר בקשור הספור ולא ידעתי מה יעשה בכל הווין הבאים במקרא כמעט בכל פסוק וע"ל לפי דעתו כי עיקר הוראת הווין בפעלים להפוך העבר לעתיד והעתיד לעבר ואולם זה אינו כי ההפוך מסגולת הויו ולא מהוראתה ועיקר הוראתה הקישור והעטוף:
(ד"ה המטיר) ר"ל בפסוק שלפני זה אמר. השמש יצא על הארץ ולוט בא צוערה. ושוב אמר בפסוק שלפנינו וד' המטיר וגו' ומזה יתראה לכאורה שגם ההפיכה היתה אחרי צאת השמש ואחרי בוא לוט צוערה לכן כתב רש"י ז"ל שאינו כן. שרק ביאת לוט לצוער הי' בצאת השמש אבל ההפיכה היתה בעלות השחר שהרי כחוב וכמו השחר עלה ויאיצו וגו'. וכן כתוב וישכם אברהם בבוקר וגו' וישקף על פני סדום והנה עלה קיטור וגו' עכ"ל הרא"ס ז"ל. וכוון הרב ז"ל לברר שהיתה ההפכה בעלות השחר. אבל ענין התחלה ההפכה קודם בוא לוט צוערה. יותר מבורר זה ממ"ש ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח. הרי שהתחילה ההפיכה בעודם בדרך:
(ד"ה המטיר) מה נעימים דבריהם ז"ר מראים באצבע רחמי הרחום על כל ית' וכי הוא חפץ בחיי הרשע ולא במותו. וכעין זה דרשו במעשה המבול ובמ"ש רש"י ז"ל שם:
(ד"ה מן השמים) ר"ל וסיפא דקרא יתן אוכל למכביר וכוונתם שהכל מסבה אחת עליונה הרע והטוב ולהוציא מלב המינים מאמיני השניות:
כו דמאחרי' מיבעיא לי'. לכן פירש"י ז"ל שאין מאחריו מורה צד הבטחה שמה רק צד עמידתה והשיעור ותבט אשתו שהיתה מאחריו (ד"ה ותהי) לא נענשה אשתו של לוט בשביל ההבטה גרידא זולת בשביל שאינה כדאי לראות בפורענותם כפירש"י ז"ל לעיל פסוק י"ז לפי שאף היא היתה ראויה לאותו עונש ורק בזכות אברהם ניצלה. ולכן כשהביטה מאחריה דבקה בה מכת אנשי סדום לפי שגם חטאה היה מעין חטאת אנשי סדום. ואמרו רז"ל שחטאה בהכנסת אורחין ולכן היתה לנציב מלח
כח ר"ל שאין שם קיטור נרדף לעשן גרידא רק פירושו תמור העשן. לכן הפעל ממנו ויקטר:
כט הרא"ם ז"ל הקשה למה לא פירש"י ז"ל כפשוטו לפי שהיה בן אחיו וחביב עליו ונכנס לסכנה עבורו לרדוף אחרי המלכים ועוד שגם התשובה אינה מובנת לפי' זה. ותשובתם היתה נכונה אלו היה כתוב ויזכור אלקים את לוט מה טובה זכר לו זכר לו שתיקותו כו'. אבל אחרי שכתוב ויזכור אלקים את אברהם לא יתכן לומר שזכר את אברהם מפני הטוב שעשה לוט עמו עכ"ל. ולפי דעתי שהכרח דרשתם ז"ל מפני שפעל זכר הוראתו עלות על הרעיון בהוה הדבר העבר מכבר כמו וזכרתי אני את בריתי יעקב וגו', וכן וזכרתי אני את בריתי אותך בימי נעוריך וכיוצא הרבה מאוד. ולפי שהיה אז אברהם אבינו ע"ה עודנה בחיים חיותו ומעשיו הטובים תמיד גלויים וצפונים לפניו ית' בהוה לכן אינו נופל בו זכרון רק ראיה שנופלת על ההוה כמו וירא אלקים את בני ישראל וידע וגו' ואם אמנם דברה תורה כלשון בני אדם. ובהשתדל איש בהצלת זולתו בעבור איש אחר יאמר שזכר המציל את האיש ההוא לפי שאינו בהוה לפניו. אמנם מדרך חז"ל לדרוש בכיוצא בזה היכא דאיכא למידרש. ולכן גם בפרשת ויצא בפסוק ויזכור אלקים את רחל וגו' פירש"י ז"ל ג"כ מטעם זה שאין הזכרון הזה זכרון מעשיה הטובים בכלל רק זכרון איזה מעשה טוב בעבר שבעבורו זכתה להבנות וכמ"ש שם רש"י ז"ל שזכר לה שמסרה סימנין כו' ולכן גם כאן בפסוק שלפנינו שכתוב ויזכור אלקים את אברהם אין הזכרון על צדקתו בכלל לפי שאינו נופל בזה שם זכרון רק על איזה מעשה טוב בעבר שמתייחס להצלה זו. ולזה הקשו ז"ל מה ענין זכירתו של אברהם אצל לוט כלומר אצל לוט שהיה עודנה אברהם בימיו בחיים. וא"ב ע"כ הזכירה אינו אלא לאיזה מעשה טוב בעבר שמתייחס להצלת לוט. ואיזה מעשה מצינו שתיוחס להצלה ההיא יותר משאר מעשיו הטובים. ואמרו ז"ל התשובה בזה כי שיעור הכתוב ויזכור לו אלקים את אברהם וחסר מלת לו בכתוב. והכוונה שזכר הש"י ללוט את הטובה שעשה עם אברהם בעבר ששתק בעת שאמר במצרים אחותי היא. ובזה נסתלקה תמיהתו של הרא"ם ז"ל:
לג ר"ל לפי שהבורח על נפשו יעזוב משאו ואיך יוליך עמו יין. וע"כ שנזדמן לו שם יין שהיתה המערה ההיא אוצר יין מכבר לאיזה איש:
(ד"ה ותשכב) כבר ביארתי שהדבור שבו התפעלות ואיזה דבר זר וחדוש. מדרך המספר לשנותו תמיד ובזה יתעורר ההתפעלות בלב השומע יותר. ולכן אצל הבכירה אמר ותשכב את אביה ומלת אביה הוא דבור ההתפעלות וזהו ענין פרסמה הכתוב אבל אצל הצעירה אמר ותשכב עמו:
בא"ד ובקומה של בכורה נקוד. בש"ס דבכורות משמע שהנקודה על הויו המשמשת דובקומה וכאילו כתוב בקימה בלי וי"ו החבור. ולפ"ז ידע בקומה שאינו מוסב למעלה על ולא ידע אבל מלשון רש"י דהכא משמע שהנקודה על כל התיבה וכאילו כל התיבה אינה. מדברי הרא"ם ז"ל: