אור ברסלב
באר יצחק על פירשי סדר וירא › פרק יח

באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ

סדר וירא · פרק יח

סדר וירא

א הרא"ם ז"ל כתב וז"ל. דהא דאמרו ז"ל דהמראה הזה היה לבקור לאו מדלא בא במראה זה שום דבור אחרי' ילפינן לי' דאין זה הוכחה כלל לפי שי"ל שבאה אליו המראה בשביל הדבור שהוזכר אח"כ בפרשה ב' ויאמר ד' זעקת סדום וגו' ומה שלא בא הדבור הזה תיכף למראה הוא מהטעם שפירשו אח"כ בהמשך פרשה זו כמ"ש רש"י ז"ל שם להלן שמפני שרצה אאע"ה להכניס את האורחין היה מבקש מהקב"ה שימתין לו. וכדיליף בש"ס מכאן דגדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה. והמתין לו הקב"ה עד שהכניסן והאכילן ועשה להם לויה כמ"ש ואברהם הולך עמם לשלחם. ואחרי כל זה באתהו הדבור תיכף ויאמר ד' זעקת סדום וגו'. ועל כן לא כתב שם וירא ד' אל אברהם כמנהג הכתוב בתחלת הנבואה. וליכא למימר דהך מ"ד דס"ל דשם זה קודש כמ"ש רש"י ז"ל שם בפסוק ויאמר אד' אל נא תעבור מעל עבדך וגו'. דאליבי' פירשו ז"ל הך פירושא פליג באמת אדרשה דהכא דהמראה היה רק לבקור ודרשא דהכא אתיא אליבא דמ"ד דשם זה חול דלדידי' אין הפי' כנ"ל. זה אינו. שהרי בפ' השוכר את הפועלים איתא להדיא דר' חמא בר חנינא דהוא מרא דדרשא דהכא ס"ל ג"כ דשם זה קודש. לכן צ"ל דדרשת הבקור ילפינן לה מדכתיב כאן וירא אליו ד' ולא כתיב וירא ד' אל אברהם כמנהג הכתוב בתחלת הפרשה. ש"מ דאדסמיך ליה בסוף פרשה הקודמת קאי דכתיב שם בעצם היום הזה נימול אברהם וגו'. וכדי ללמדנו דהמראה הזה היה גם לצורך הבקור עכ"ל ז"ל. ולא הבינותי דבריו. כי לע"ד אין צורך לדוחק כלל שהכרח דרשתם ז"ל כדי ליישב מה שיש לשאול אם כל צורך המראה רק בעבור הדבור שבא בפרשה ב'. א"כ לא היה צורך במראה ההיא רק אחרי גמר כל מעשהו עם האורחים. והמראה שקדם לו לא היה מהצורך כלל כי לא נתייחד עדיין עמו הדבור אז לפי שגדולה הכנסת אורחים יותר כו'. וא"כ מה זה היה צורך להקב"ה להתראות אליו מקודם ולהמתין עד אחרי גמר הכנסתו את האורחין ולומר שהתראה אליו הקב"ה מקודם לפי שידע שיבקש ממנו אאע"ה להמתין ויצא לנו הלמוד שגדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה אין לך דוחק עצום מזה. לכך פירשו ז"ל באמת שמלבד צורך הדבור שבפרשה ב' באה אליו המראה מקודם לצורך אאע"ה לבד ולכבודו לבקר את החולה. ואמנם ענין הבקור הזה מה מתקו מדבש דברי הרמב"ן ז"ל בביאור זה. ואעתיק לך תורף דברי קדשו בשינוי לשון כדי לקצר כי בעבור שלא בא במראה זה לא דבור ולא נבואה (וכבר הארכתי לעיל בסמוך בביאור זה) דרשו ז"ל כי וירא אליו ד' האמור כאן הוא כעין וירא כבוד ד' אל כל העם האמור כ"פ בתורה. ובכל אלו לא היה התראות לשום צורך דבור. ואם נבחון נמצא כי בא או אחרי מעשה עון וחטא שקדם לאומה כענין גילוי הכבוד אחר תלונת המן ומעשה העגל ודבר קרח וחטא השליו. או אחר מעשה טוב שקדם להם כענין גלוי הכבוד בהקמת המשכן ומעשה המלואים וכיוצא ובפן הא' לא היה ההתראות הזה רק להראותם הזעף וכאומר הרגשתי מה שעשיתם ואקח מכם נקם:

אבל בפן הב' היה ההתראות לרצוי ונחת רוח לאומה וכאומר מעשכם נרצה אלי ויש לי נחת מזה וכמלך המראה פנים שוחקות לעם בעשותם רצונו באמונה. וע"ד זה הוא ג"כ וירא האמור כאן שבא אליו המראה הזה בעבור המעשה הטוב שקדם לו והוא המילה. ובעבור היותה פעולה גדולה ברית עולם לדורותיו ועם זה קשורה עם יסורין ותחלואי הגוף באה אליו המראה הזה לרצוי ולנחת רוח על מעשהו. וזהו מ"ש ז"ל לבקר את החולה ר"ל לא לצורך דבור או נבואה רק לנחת ורצון לעשות קורת רוח ליראיו ולהתענג בנועם זיו השכינה. ופסוק זה מחובר לדעתם עם פסוק שבסוף סדר לך בעצם היום הזה נמול וגו'. ועל זה אמר אח"כ וירא אליו ד' וגו' עכ"ל הטהור:

(ד"ה באלוני) כבר היה שם אהלו נטוי מתחלה כמ"ש בסדר לך. ויאהל אברם ויבוא וישב באלוני ממרא אשר בחברון. וכן במלחמת החמשה מלכים כתיב ויבוא הפליט ויגד לאברם העברי והוא שוכן באלוני ממרא וגו'. מ"מ דרשו רז"ל זה כדי לישב לאיזה צורך כתב כאן מקום גלוי המראה שלא נמצא כלל סגנון זה במקרא. ויותר קשה הא גם מראות הקודמות בסדר לך היו באלוני ממרא ולמה פרט רק כאן מקום גלוי השכינה ויותר היה לו לפרוט זה במראה הראשונה וידענו מזה שגם האחרות היו במקום הזה. ולזה תירצו שלכן פרט מקום הגלוי כאן להשמיענו שבסבת המילה שהיתה כאן בחלק ממרא היו המראות הרבות לאאע"ה במקום הזה. והוא מראה ברית בין הבתרים. ומראה הקודמת שבסדר לך שנצטווה בה על המילה. ומראה אחרונה האמורה כאן שהיתה אחרי המילה כל הגלויים הללו היו במקום הזה בזכות ממרא שנתן לו עצה על המילה. ולכן לא בא פרט מקום הגילוי כי אם בגלוי שאחרי המילה ללמדנו שהמילה שנתן לו ממרא עצה עליה זכה שתגלה השכינה בחלקו. ור"ל כל הגלויים הרבים הללו. (ד"ה יושב) צריך אני לשנות כאן את האמור בסדר בראשית בפסיק ויראו בני האלהי' את בנות האדם כי טבת הנה. שמפני שבכח שם התואר ההוה עם כל זמן העבר כי באמרנו ראובן חכם כוונתינו שהוא חכם עתה וגם מאז בא לכלל דעת. כן הבינוני פועל כחו ע"ד שם התואר להורות התפשטות הפעולה בעבר למרחוק לבד היותו פועל גם בהוה, לפי שהבינוני ושם התואר שקל אחד להם. ד"מ כותב שם התואר וכותב פעל בינוני שווין בנקודתן. אבל פעל העבר להיותו בא רק להתנגדות ההוה מורה רק על העבר מקרוב. ולפי שדרך חז"ל לדרוש בטעם החסרון. ולזה אמרו שע"י חסרון הוי"ו ותמונתו לולי הקריאה המקובלת כפעל עבר בא לרמז העבר מקרוב וצמצום הזמן וכאן הוא בבחינת המחשבה. ובא הרמז על המחשבה לבד ולא לרמז העבר מקרוב עם ההוה כי ע"י שבקש לעמוד לפי מחשבתו אם היתה מתקיימת בפעל לא היה יושב בהוה בשעת גלוי הכבוד רק היה יושב בעבר מקודם ההתראות לבד ולא אח"כ. ויש כאן עבר והוה כאחד כ"א בבחינה אחרת. והכוונה שבקש לעמוד מאימת השכינה והרשהו המקום ב"ה לישב מפני יסוריו וכאבו. וגם לבניך שישבו על המשפט אחלוק להם הכבוד הזה ויורשו לישב בשעת הדין כי הדין צריך מתינות ועיון אשר לא יתכן זה אלא בישיבה. וענין אמרם ז"ל ואני אעמוד הוא דרך משל ומליצה. ור"ל שאין לפני שינוי מצב שהוא סימן הכבוד. ובכל זה אני מרשה לכם מצב הישיבה המורה על הכבוד:

(ד"ה פתח האוהל) ר"ל דאם הוצרך לומר פתח האוהל להקדמה למ"ש אח"כ וישא עיניו וירא מ"מ למה הוצרך לומר אח"כ כחום היום ומזה נשמע שבא הכתוב לספר שאף שהיה אז בחצי היום זמן תגבורת החום לא נמנע מלישב פתח האוהל. ולאיזה צורך ישב שם הלא יכה עליו שרב ושמש וע"כ כדי לחפש אחר אורחים:

(ד"ה כחום) פירש"י בפ' השוכר את הפועלים דבחום היום מיבעי' לי' והילכך דרשינן בי' כחום היום דלעתיד לבוא שנאמר הנה היום בא לד' בוער כתנור. וענין חמה מנרתיקה הוא ד"מ שהזריח החמה בחזקה ובכח וכאלו היתה נתונה בתיק עד הזמן ההוא. מדברי הרא"ם ז"ל:

בא"ד ולפי שראהו כו'. באמת שביאת המלאכים אליו היה בהכרח כמ"ש רש"י ז"ל להלן א' לבשר את שרה וא' כו'. אבל לולי היה מצטער היו באין בדמות מלאכים ולפי שהי' מצטער באו אליו בדמות אנשים. ואין טענה מלוט שבאו ג"כ אליו בדמות אנשים שהרי עשה להם משתה דלוט אין דרכו להתראות אליו מלאכים משא"כ באאע"ה מדברי הרא"ם ז"ל:

ב המשך וקשור לשונו דקשה שלשה מלאכים למה לי הא בחד סגי וצ"ל שאין מלאך אחד עושה שני שליחות. ואולם לפ"ז יקשה הא כתיב ויבואו שני המלאכים סדומה וגו' הא לא נשאר רק מלאך אחד שלא עשה שליחותו וא"כ השני כבר עשה שליחותו. לזה תירץ רש"י ז"ל ורפאל שרפא כו'. ור"ל דרפואה והצלה חד ענינא הוא וחדא שליחותא הוויין ולכן היה צורך במלאך השני להציל את לוט:

(ד"ה נצבים) מלת עליו יורה לפעמים בסמוך לו כמו ועליו מטה מנשה אבל כאן לא יתכן לפרש כן שהרי כתיב אח"כ וירץ לקראתם לזה פירש"י שבא כאן עליו במקום לפניו כי פעל עמד כשיקשר עם מלת לפניו. ענינו העמידה נגד זולתו לתועלת זולתו כמו ויעמוד לפני המלך וכדומה הרבה. ולפי שבאו המלאכים בשביל אברהם והיו נצבים לקראתו במקום אחד לפי שלא רצו להטריחו ובקשו שיקראם אליו והם יבשרוהו במצות ד'. וכמו שפירש"י בדבור הסמוך בבחינה זו יכונו עומדין לפניו אלא שזה גנאי למלאכים שיעמדו לפני אדם מחכים למצותו כנהו עליו וזהו לפי' הראשון שבדבור הסמוך שאחריו שוב הביא רש"י בדבור הסמוך גמר' בבא מציעא ולפי הש"ס יתפרש מלת עליו כפשוטו בסמוך לו מאין צורך לתקון סופרים:

(ד"ה וירא) כבר מבואר בסמוך וכאן אשנה בקצרה ליותר ביאור דלפי שכתוב וירץ לקראתם א"כ יקשה א'. למה זה היו נצבים מרחוק והוצרך לקראם הלא כל עיקר ביאתם היה רק אליו ועוד אם עמדו מרחוק מה זה פי' מלת עליו. ועוד מה וירא וירא ב"פ. וצ"ל שמלת עליו במקום לפניו ולכבודו נצבו מרחוק לבלתי הטריחו ופי' וירא הב' לשון הבנה אבל לש"ס דב"מ פי' עליו כפשוטו בסמוך לו ואח"כ נצבו מרחוק כד חזו דהוה שרי ואסר. ופי' וירא הב' ג"כ כפשוטו שראה שפירשו ממנו אח"כ.

ג לפי שנון של אד' נקודה בקמץ והוא א"כ לרבים ואח"כ אמר אל נא תעבור בלשון יחיד לפיכך אמרו בב"ר ב' לשונות. א' שקרא לכולם אדונים בפעם הראשון כשרץ לקראתם והקביל פניהם בשבח זה כנהוג. ואמנם בענין הבקשה הסב פניו אל הגדול ואמר לו אל נא תעבור וגו' לפי שהוא העיקר ואחריו נמשכים כולם. ב' ששם זה הוא קודש לכן בא בלשון רבים לכבוד וכדרך ניקוד השם הזה בכל מקום. וכדי להבדילו מלשון חול לרבים נקודה הנון בקמץ ולא בפתח וכמ"ש הראב"ע ז"ל. והפי' שהיה אומר להקב"ה להמתין לוכו'. וכדילפינן מזה בש"ס שגדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה. אבל ענין זה שהיה אומר להקב"ה להמתין כו'. וכן מ"ש שגדולה הכנסת אורחים יותר כו' נלע"ד שהוא ע"פ המבואר בסמוך שהמראה הזה היה לבקור ולהתענג עלד' בראותו מראות אלקים ובלי ספק שהנביאים בעת יזכו למראה זו המה בלתי חפצים להפרד מאור העליון השופע עליהם ונכספים להדבק בו בתמידות ומחזה ש' יחזו כל הימים כי זהו תכלית העונג ונועם רוחני אשר לא ישוער. ולהיות לא בכל עת וזמן תמצא בנביאים ההכנה ההיא להתנבא ולהדבק באור העליון. לכן כאשר תבואם ההכנה ההיא באיזה זמן יתאמצו להתמיד אותה כפי יכלתם ולבלי השבית אותה ע"י מחשבה בעסק גשמי כי אם תפרד מהם המחשבה ההיא כרגע ותפנה מחשבתם באיזה עסק גשמי אולי תאבד מהם ברגע האחרת הכנתם לנבואה וכן היה הדבר באאע"ה כי אחרי זכה לראות מראה כבוד ד' בעסק המילה נכספה וגם כלתה נפשו להתעדן בהדרה ולבלי תפסק מחשבתו וקשורו מזה אבל כמו כן היה חפץ לקיים מצות הכנסת אורחים ולהיותו עסק גשמי ינתק בהכרח עי"ז הקשור ברוחני. וזה מ"ש ז"ל בפ' מפנין גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה. וכנו הכנת הנביא והפנות רוחו מכל עסק מוחש הקבלת פני שכינה כי יזכה לראות ע"י ההכנה מראות ד'. ולזה היה מתפלל אאע"ה שאף שיצטרך בהכרח להנתק הקשור תמצא בנפשו ההכנה ההיא לשמוע אמרי קדוש גם אחרי כן בהתבודדו לנבואה. וכזה היה הדבר באמת כי אחרי קיימו מצות הכנסת אורחים באכילה ושתיה ולויה מצא נפשו גם אח"כ מוכן לנבואה. ולכן לא אמר שם הכתוב וירא ד' אל אברהם כמנהג הכתוב בתחלת הנבואה. כי הכל היה בזמן אחד המראה הנזכרת כאן עם הדבור שכתוב שם ויאמר ד' זעקת סדום וגו' כי כבר היה מוכן אל הדבור הזה ע"י מראה הקודמת ולא אבדה הכנתו ע"י קיימו מצות הכנסת אורחים כנ"ל בזה והבן:

ד (ד"ה ורחצו) ר"ל הרחיצה הוא מנהג בכל עוברי דרך וכן לבן נתן לאליעזר ואנשיו מים לרחוץ רגליהם. וחז"ל דרשו להך דרשה מדשנה אאע"ה להקדים רחיצה לביאה:

(ד"ה תחת העץ) כי שם עץ יורה ג"כ העץ הנחתך כמו חוטב עצים. מדברי הרא"ם ז"ל:

ה (ד"ה כי על כן) אר"ל מלת על כן מורה הנמשך והמסובב ובתוס' מלת כי בראשו יורה הקודם והסבה:

ו אין זה סמוך קמח של סולת כי אין הקמח יוצא מהסולת אבל נהפוך הוא שהסולת יוצא מהקמח. וע"כ שחסר כאן ו' החבור כמו שמש ירח עמד זבולה

ז הכי איתא במציעא מדלא כתיב טוב רק וטוב ש"מ לדרשא. ומדטוב לדרשה רך נמי לדרשה וכל זה ע"כ כדי להאכילן ג' לשונות בחרדל וכפירש"י ז"ל שם לפי שהוא מאכל מלכים ושרים דאל"כ תלתא פרים לג' אנשים למה לי ובחד סגי מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה אל הנער) לא אמר ויתן אל אחד מנעריו רק ויתן אל הנער בה"א הידיעה וע"כ אין זה אליעזר לפי שרגיל הכתוב לקרותו עבד וצ"ל שהוא ישמעאל. ולמה לא נתנו לאחד מנעריו כדי לחנך את ישמעאל במצות:

ח (ד"ה ובן הבקר) דקשה ליכתוב ובני הבקר דהא ג' פרים היו וצ"ל קמא קמא שתיקן כו' מדברי הרא"ם ז"ל

ט אם שאלת איה שרה אשתך לפי שהיו חפצים שתבוא גם היא אצלם ולבשר גם אותה בבשורת הזרע לא יפול על זה תשובת אברהם הנה באוהל. וגם נזכר אח"כ בכתוב ושרה שומעת פתח האוהל וגו' הרי שלא קראו אותה לבוא להם ולבשרה. וצ"ל שהיתה שאלתם לכוונה אחרת והביא רש"י ז"ל ב' לשונות. א' שאף לשרה שאלו איה אברהם שהנקודה שבאליו לפי שרבה על הכתב מסלקת את הכתוב ולפי שנקוד על איו שבאליו לכן הלמד כאלו אינה ונשאר איו לשון זכר ללמדנו שאף לשרה שאלו איו אברהם ולפ"ז שאלת איה איננה רק לשאילת שלום כשואל מעמד ומצב מזג בריאות גופה לכן גם לשרה שאלו על אברהם איו והודיענו הכתוב זה ע"י הנקוד ללמדנו ד"א שישאל אדם באכסניא שלו לאיש כו'. וגם תשובת אברהם הוא ג"כ מעין זה לפי' זה ומשמע אחד להם כאומר אין פגע רע ח"ו והנה היא באוהל. עוד הביא רש"י ז"ל גמרת ב"מ ששאלת איה הוא לתימה למה אינה נראית גם היא ולא שגזרו לקרוא אותה להם רק שאלו הטעם מה שאינה נראית וענה אברהם הנה היא באוהל כלומר צנועה היא וכל כבודה פנימה ולפי שאף המלאכים ידעו מסתמא היותה צנועה צ"ל שעשו זה כדי לחבבה על בעלה:

(ד"ה הנה באוהל) מבואר לעיל בסמוך די ביאור:

י במשמעות הפסוק פירש"י ז"ל כפשוטו שכף כעת הוא כף הדמיון וגם איננה בשווא רק בקמץ המורה הידיעה. לזאת ביאורו כעת הזאת שתהא חיה לכם. וחיה הוא שם התואר ר"ל בריאה ושלימה והיינו כעת הזאת לשנה הבאה שתהיו חיים ובריאים. שוב אשוב אליך ולשרה בן. ומ"ש רש"י ז"ל עוד ופסח היה ולפסח הבא נולד יצחק הוא לכוונה מיוחדת ונפלאה שהרי דבור המלאך היה כמ"ש רש"י ז"ל לעיל ביום ג' למילתו. וא"כ יהיה זה סותר המקרא בסוף סדר לך שנאמר גם שם לאברהם מפי הש"י. ואת בריתי אקים את יצחק אשר תלד לך שרה למועד הזה בשנה האחרת וזה היה ביום המילה. ויש כאן סתירה דמהתם משמע שיום הולדת יצחק היה ביום המילה ומהכא משמע שהיה ביום ג' למילה. אבל באמת שיתישב זה אחרי הבחינה בההבדל שבין שם זמן ועת ומועד כי שם זמן הונח על הזמן הניכר ע"פ תנועת המאורות ושינוי מהלך המזלות והם הימים והחדשים והתקופות מופשט מהמקרים ההוויים בו רק בבחינת הימים והחדשים והשנים לבדם. אבל מועד הוא הזמן הפרטי ומוגבל שנתייעד בו איזה פעולה בעבר. ד"מ אם נאמר שזמן נישואי פלוני הוא בט"ו אייר משנת תקפ"ג. א"כ אמרנו שהנישואין היו בזמן ט"ו ניסן משנת תקפ"ג אבל לא נוכל לומר שהנישואין היו במועד ט"ו ניסן תקפ"ג. כי ט"ו ניסן תקפ"ג איננו מועד רק לפי שנתייעדו בו הנישואין אבל בפ"ע מזולת יעידת הנישואין איננו מועד רק זמן פרטי מוגבל. אמנם נוכל ג"כ לומר שט"ו ניסן תקפ"ג הוא מועד נישואי פלוני. ובזה הוא משותף לשם עת שמורה ג"כ על הזמן שקשור בו איזה מקרה ופעולה ולא על הזמן המופשט לבדו מזולת קשורו בדבר אחר. וההבדל בינם ששם מועד הונח על הזמן פרטי ומוגבל הקשור בדבר שנתייעד בו מכבר בעבר. אבל שם עת כולל ג"כ הזמן הבלתי מוגבל מצד עצמו רק הגבלתו בבחינת המקרה ההיא הקשורה בו אבל אין למקרה ההוא זמן מוגבל שיתהווה בו ואין המקרה ההוא מיועד לאותו זמן. ד"מ עת לבכות ועת לשחוק והנה אין לשחוק ובכי גבול זמני מיוחד שיתיעדו לזמן ההוא זולת שהגבלת זמן הבכי ושחוק הוא הזמן הקשור עם המקרה המיוחד לחלופים הללו. דבר בעתו מה טוב אין לשום דבר גבול זמני מיוחד וזמן הגבלתו איננו רק הזמן הקשור עם המקרה שנופל עליו דבר מהדברים הראויים לאותו מקרה. ולכן לא אמר מועד לבכות ומועד לשחוק דבר במועדו מה טוב. אבל אמר מועד צאתך ממצרים. כי ט"ו ניסן בערב משנת צאתם היה הזמן המיועד לגאולה. ובזה יתיישבו הכתובים שלא יכחישו זא"ז. כי בסדר לך אמר למועד הזה בשנה האחרת והוא ביום א' למילתו. כי הזמן הזה לשנה הבאה הוא הזמן המוגבל שנתייעד ע"פ הש"י ללידת יצחק. אבל כאן אמר כעת חיה וזה לא יורה על השתוות הזמן רק על השתוות העתות והוא שזמן הבשורה וזמן הלידה נשתוו בבחינת היות זמנם קשור בדבר אחד שוה יהיה הדבר ההוא מה שיהיה. ולקבלת רז"ל היו שניהם במועד הפסח. א"כ זמן שניהם קשור בדבר אחד שוה והוא בבחינת החג ואיסור מלאכה ואיסור אכילת חמץ ולכן אמר כאן כעת חיה מפני שאף שלא נשתוו יום הבשורה ויום הלידה בזמן. שיום הלידה היה ד"מ ט"ו ניסן ויום הבשורה היה י"ז ניסן. בכל זה נשתוו בעת היות שניהם בימי הפסח. וז"ש רש"י ז"ל כאן ופסח היה ולפסח הבא נולד יצחק ר"ל שאין כאן סתירה חלילה. ובסדר לך מדבר מהשתוות הזמן וכאן מהשתוות העת כנ"ל. יעוין מ"ש עוד בסמוך בפסוק למועד אשוב אליך:

(ד"ה שוב) לפי שלא מצינו שחזר אליו המלאך ולהלן בסמוך כתיב שהש"י בעצמו אמר לו למועד אשוב אליך ומזה למדנו שבשליחותו של מקום אמר לו כן וכאילו כתוב ויאמר כה אמר ד' שוב אשוב וגו' מדברי הרא"ם בשם הרמב"ן ז"ל:

(ד"ה והוא אחריו) משמעות הכתוב שלא דברו המלאך המבשר ואברהם בתוך האוהל רק תחת העץ לפני האוהל וכתב רש"י ז"ל שפני המלאך היה נגד פני אברהם המדבר עמו ופתח האוהל היה א"כ אחורי המלאך. וכתב הרא"ם ז"ל וז"ל ולא פירש"י בהפך שהמלאך היה אחורי הפתח לפי שהפתח הוא מקום הפתוח מהאוהל שמשמש כניסה ויציאה ואין נופל בו פנים ואחור:

יא פעל חדל אינו נרדף לפעל מנע שפעל מנע יוצא לשני אל תמנע טוב מבעליו והטוב הוא הפעול אבל חדל פירושו פסק והוא עומד:

יב ר"ל שאין פי' בקרבה בתוכה כמו כי יקים בקרבך נביא שלא נמצא במקרא פעל צחק קשור עם תוך ואין נופל לומר ותצחק שרה בתוכה וא"ת במעהא. ופי' בקרבה כמו הקרב והמעיים. אבל לפי שלא מצאנו בשום מקום שייחס הכתוב הצחוק למעים. רק ללב לכן בחר רש"י ז"ל בפי' התנחומא. וב' בקרבה במקום על כמו צחקו עלי צעירים. ופי' קרבה מעיה והשיעור ותצחק על קרביה. אמרה אפשר הקרבים הללו וכו' ומ"ש הרא"ם ז"ל בכאן לא זכיתי להבין:

(ד"ה עדנה) כלל בזה פישוט הקמטין וצחות מראה הבשר כמ"ש הרשב"ם ז"ל:

יד ר"ל כי הפלאה מורה לרוב על העדר הידיעה כי יפלא ממך דבר וגו' אבל כאן הוראתו העדר היכולת. וכתב רש"י ז"ל ששניהם משתתפין בבחינה מה שהדבר הנעלם וכן הדבר הנמנע מהיכולת הם מופרדין ורחוקין ומכוסים מהאדם:

(ד"ה למועד) הרא"ם ז"ל כתב וז"ל ואין לפרש כפשוטו למועד הנוכחי שהרי הדבור הזה היה ביום ג' למילה. וא"כ הוא נגד הכתוב בפ' לך שאמר לו הש"י ג"כ למועד הזה וגו' וזה הי' ביום המילה לכן פירש"י למועד הקבוע מאתמול. ואתמול הוא במקום שלשום אלא שקשה מדוע לא תקן רש"י ז"ל זה לעיל בפסוק כעת חיה ולפרש כעת הקבוע מאתמול וצ"ל שסמך לעיל על מ"ש כאן עכ"ל בקיצור. ומלבד הדוחק שיש בדבריו לא הבינותים כלל כי לעיל נאמר כעת חיה בכף הדמיון וע"כ צריך לפרשו כעת הזאת הנוכחית ביום הדבור אבל כאן נאמר למועד אשוב בלמד ופתח תחתיה המורה הידיעה יתכן לפרשו למועד הידוע שקבעתי לך אתמול. וע"כ לא יתפרש רק למועד הקבוע מכבר. וא"כ יתפרש בפשיטות שאינו מוסב על האמור מקודם כעת חיה רק על האמור בפ' לך אבל יישוב קושיית הרא"ם ז"ל כבר כתבתי באורך בפסוק כעת חיה וגו' הנ"ל. שליישב קושיא ההיא כתב רש"י ז"ל שם ופסח הי' ולפסח הבא נולד יצחק וכמו שביארתי שם ע"פ ההבדל שבין שמות עת ומועד שבא שם כף ההדמות על השתוות העת בכלל ולא על השתוות המועד וזה מבואר מאוד. והנה לא כתב רש"י ז"ל בהפך שלמועד הנאמר בפ' לך הכוונה על העתיד שהרי כתוב שם למועד הזה ועוד שהרי למד ופתח תחתיו הוא לידיעה ולא תפול הידיעה על העתיד שעדיין לא נקבע.

טז (ד"ה לשלחם) ר"ל עדיין כסבור אורחים גם אחרי הרפואה ובשורת הזרע הרא"ם ז"ל:

יז ר"ל ואין פירושו אשר אני עושה בכלל דא"כ מה זה התימה והפליאה. אבל פירושו אשר אני עושה בסדום ולכן אמר שאינו מהראוי לכסות זה ממנו והוא משני הטעמים שכתב רש"י ז"ל אני נתתי כו' קראתי כו'

יט ר"ל למען השני למען הביא ד' וגו' הוא כהוראת המלה הזו ברוב על הסבה התכליתית (צוועק בלע"ז), אבל למען הראשון למען אשר יצוה וגו' הוראתו הסבה הגורמת (אור זאכי בל"א) אבל עכ"פ שניהם משתתפין בהוראת הטעם והסבה אשר תניע את העושה לעשות מעשהו משא"כ לתרגום אונקלוס אין למען במקום הזה נופל על הלשון כלל:

(ד"ה יצוה) כבר ביאר רש"י ז"ל הכלל הזה במקומות הרבה שבדבר ההוה ורגיל להיות תמיד. ישמש בלשון עתיד:

[ד"ה למען הביא] ר"ל שהוא מאמר אברהם לבניו בצואתו. שמרו דרך ד' לעשות כו' למען הביא ד' אל אברהם וגו'. ובא שם העצם תחת הכנוי מדבר בעדו כמו ואל משה אמר עלה אל ד'. וישלח ד' את שמואל ואת יפתח אבל אין לפרש היותו מאמר השי"ת. וג"כ ע"ד זה שבא השם במקום מ"ב ואמר למען הביא ד' במקום למען אביא. ויהי' זה נתינת טעם למאמר אשר יצוה וגו'. ר"ל למה יצוה למען הביא וגו'. שא"כ הי' אאע"ה בגדר עובד ע"מ לקבל פרס אבל בהיותו מאמר אברהם לבניו שמרו דרך ד' למען הביא וגו' סרה השאלה ההיא שכך דרך התוכחה להתחיל בקל קל תחלה. כי גם העובד ע"מ לקבל פרס הרי זה צדיק גמור וכדאמרינן בפסחים בגמ' ומייתי לה מהא דתנן האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחי' בני ה"ז צדיק גמור ובפרט שעיקר כוונת המוכיח כדי לאיים את השומע ומכלל הן אתה שומע לאו שאם לא ישמרו דרכי ד' לא יביא עליהם ד' את אשר דבר עליהם ולפי שהוא מאמר אברהם לבניו לכן כתב רש"י ז"ל על בית אברהם לא נאמר כו' ור"ל שע"כ אין כוונת אאע"ה על עצמו שאין מדרך המוכיח לומר היטיבו דרככם למען ייטב לי רק למען ייטב לכם וא"כ ע"כ מ"ש על אברהם הכוונה על בית אברהם. ומה יפה מאמרם ז"ל שבא הכתוב לרמז בזה שכל המעמיד בן צדיק כאלו לא מת. כי באמת כשרון המעשים בעולם אינם פעולות נצחיות בעה"ז אבל העמדת התולדות הוא פעולה נצחית עומדת כל ימות עולם כי הבן הוא כוחו ואונו של האב. עצם מעצמו ובשר מבשרו וא"כ גם תולדות הבן ובני הבן וכן עד סוף הדורות יתייחסו אל האב בבחינה זו כי אין האב סבה לבן בלבד אבל חלק מהאב ממש. ונוכל לומר ג"כ עפ"י זה שאדם הראשון עודנה ישנו בעולם ואולם אם הבן רשע אשר טוב בלתי היותו מהיותו לא תחשב לו הפעולה ההיא כלל וכן יקרא מת ולא חי:

כ וד' אמר שבפסוק י"ז הוא אמירתו אל לבו אבל ויאמר ד' שבפסוק שלפנינו הוא אל אברהם:

(ד"ה כי רבה) הכלל שבגזרת נע"ו העבר והבינוני שווין בנסתר. וההבדל רק ע"י הנגינה:

כא בל' א' פירש"י שהירידה וכן הראי' שניהם חושיים והכל דרך משל כי אין נופל ירידה אצל המקום ב"ה וגם הכל צפוי לפניו אבל כנה הכתוב ידיעת הש"י הבב"ת ירידה לראות שידיעתו שוה בברור לברור ידיעת האדם היורד לראות בפעל. ואין צורך הלמוד הזה בבחינת השי"ת כי נהפוך הוא והמתדמה ישוב עפ"י האמת ומדמה כי יותר יתכן לומר שידיעת האדם ע"י ירידתו לראות בפעל שוה בברור בענין זה לידיעת המקום ב"ה. אבל צורך הלמוד הזה הוא לשופטי בני אדם שלא ירשיעו זולת ע"י ידיעה ברורה שירדו לראות למען יפסקו עפ"י הברור הגמור. כמשפט השי"ת וכבר כתב רש"י ז"ל ג"כ כפי' הזה בסדר נח בפסוק וירד ד' לראות את העיר והמגדל וגו'. ובלשון כל פירש"י ז"ל שהירידה ולפ"ז גם הראי' אינה חושית רק שכלית וכמו שדרך חז"ל לו' בדברים העמוקים ירדה תורה לסוף דעתו. וא"צ רש"י ז"ל לבאר ענין זה אצל הראי'. כי נמצא במקרא הרבה דמיונות מזה. ולבי ראה הרבה חכמה ודעת וכן בלשון חז"ל רואה אני את דבריו. הכל כנוי להשגה והירידה הוא כנוי אל החקירה והראי' להשגה הנמשך מהחקירה. וגם זהו ללמד לדינים שיהיו מתונים בדין. כי ענין החקירה לא יפול אצל השי"ת דוכל זה מבואר:

(ד"ה הכצעקתה) לפי שהמלה ההיא במפיק ה"א לכן פירש"י ז"ל דקאי על המדינה ולפירש רז"ל הובאו ברש"י בדבור הסמוך קאי על הריבה:

(ד"ה הבאה) לפי' הב' דלעיל שהירידה שכלית שירד לסוף דעתן וודאי אין לפרש שירד לראות אם עשו כצעקתה של מדינה ובזה אינו נופל שירד השי"ת לסוף דעתן שלא יכין לדבר כן זולתי בהשגת אחרית הדבר מה יולד למחר כמו ירדה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה ולא בידיעת דבר ההוה עתה לכן צריך לפרש שיתבונן אם יעמדו במרדן או יעשו תשובה ואולם גם לפי' הא' שהירידה חושיית. ג"כ לא יתכן לפרשו על ההוה דא"כ מאי ואם לא אדעה ואם לא חטאו איך יפרע מהם מעט מעט:

כב שאין לפרש מאלוני ממרא שהרי כתוב מקודם ואברהם הולך עמם לשלחם:

[ד"ה ואברהם] הרא"ם ז"ל הקשה מה צורך לתקון סופרים. וכי לא יתכן לומר שנראה השי"ת לאברהם ועמד אברהם לפניו ואף שהגלוי אינו מצד אברהם רק הקב"ה נתגלה אליו בכל זה הוא מדרך הלשון לומר על השפל בערך הגבוה ממנו שעמד לפניו. להיותו מוכן לסור למשמעתו ולשמוע דבריו עכ"ל וגם הראב"ע ז"ל כתב וע"ד הפשט אין צורך לתקון סופרים והעד ממ"ש באחרונה אל המקום אשר עמד שם את פני ד' עכ"ל והנראה לקט דעתי ליישב זה לפי שיש לשאול בכאן שלמה זה הודיענו הכתוב שהמראה לא סרה עודנה מאברהם ולמה לא אמר סתם ויפנו משם האנשים וילכו סדומה ויגש אברהם לפני ד' ויאמר. והיותר יפלא מ"ש אח"כ בסוף התפלה וילך ד' כאשר כלה לדבר אל אברהם ואברהם שב למקומו ומה הודיענו הכתוב בזה. ואנה תמצא דוגמא זו בכל דברי הנבואות שבבוא כמה דברים בגלוי אחד שיאמר אחרי ספור קצת הדברים שהמראה לא סר עודנה מהנביא רק יספר דברי הנבואה רצופין זאח"ז וגם אחרי כלות דברי הנבואה לא נמצא בשום מקום לומר שהלך ד' מעל הנביא זולת כאשר יחל אח"כ בספור נבואה אחרת יאמר בתחלתה ויהי דבר ד' או בסגנון אחר להורות היות זה מראה אחרת והאמת שאונקלוס תרגם כאן מ"ש ואברהם עודנו וגו' ואברהם עד כען משמש בצלו קדם ד' ור"ל שנמשכה תפלת אברהם מעת פנות המלאכים ממנו עד בואם סדומה ובזה סרה השאלה הראשונה וא"צ לתקון סופרים אבל רש"י ז"ל מיאן בזה שהרי לא זכר מקודם שהתפלל שיאמר אח"כ שלא פסק מהתפלל וגם שעדיין גם לתרגומו לא סרה השאלה השנית ולתשובת כל זה פירש"י ז"ל והוא מהדרש שבאו המאמרים האלה כאן לכוונה מיוחדת וכלל זה כבר ביארתי פעמים רבות בדברי רש"י ז"ל. שבא הנראה מיות' מצד עצמו לעורר על איזה בחינה או דבר פליאה שבו וכן כאן בא הכתוב להראות אותנו צדקת ד' ומשפטיו הישרים ושאין חפץ לד' במות הרשע. ולכן אמר כי להיות טעם הגלוי כאן היתה להודעת גזירת סדום כמ"ש המכסה אני מאברהם וגו' א"כ הי' לה להמראה לפסוק מיד אחרי ההודעה ואם הי' חפץ השי"ת בתפלת אברהם אין המראה צורך לתפלה. אבל לפי שהשי"ת כביכול כמשתוקק שיצאו אנשי סדום זכאי בדינם לבלתי השחיתם לא סרה המראה מאברהם ועמד כביכול עודנה עליו למען יתפלל עליהם ולהשיב לו מיד על וכוחיו למען יתברר לאברהם כל יושר דיניו ושאין להם מקום לנוס ולכוונה זו אמר ג"כ בסוף דברי הנבואה הזאת וילך ד' כאשר כלה לדבר אל אברהם ואברהם שב למקומו ללמדנו ג"כ שמה שלא פסקה המראה מקודם מפני שהוא כביכול כעומד ומצפה לדברי הסניגור וכשנשתתק אז הלך לו וכמ"ש רש"י ז"ל שם בפסוק וילך ד' וגו' בשם הדרש כיון שנשתתק הסניגור הלך לו הדיין. ובזה יומתקו דברי רש"י ז"ל גם כאן וזהו ביאור דבריו והלא לא הלך לעמוד לפניו אלא הקב"ה בא אצלו ואמר לו זעקת סדום וגו'. וכלומר ממה שמצינו כאן שינוי מיתר דברי הנבואות שלא נזכר בשום מקום באמצע דברי הנבואה שהנביא עודנו עומד לפני ד'. ע"כ שבא הכתוב לעורר אותנו על איזה בחינה והתבוננות ואם יעורר אותנו על צדקת אברהם שלא חפץ לסור מן המקום ב"ה ועמד בפרץ לפניו להשיב חמתו מהשחית לכן אמר ואברהם עודנו עומד ולא סר מד' למען התפלל לפניו התפלה הנזכרה אח"כ זה לא יתכן לו' כלל שאין הדבר תלוי בידו אם יעמוד לפניו או לא ועוד איך יתכן לומר שעודנו עומד לפניו שהמשמע מזה שגם מתחלה עמד לפניו לתכלית זה וגם אח"כ עודנו לא סר ממנו והלא לא הלך לעמוד לפניו מתחלה אלא הקב"ה בא אצלו (ובכח לשון זה ב' קושיות) וע"כ לומר שבא לעורר אותנו על צדקת וחסדי המקום ב"ה. שהמראה לא סרה מאברהם גם אחרי ההודעה. א"כ הי' לו לכתוב וד' עודנו עומד על אברהם שאף שנופל הלשון הזה ג"כ כמ"ש הרא"ם ז"ל. זהו רק אם הי' לנו צורך בהודעה זו מצד עצמה. אבל כאן שעצם הדבר א"צ להודעה והעיקר אל הבחינה הנמשכת מזה במה שהמראה שהי' לה לסור לא סרה עודנה א"כ העיקר חסר. וצריך לומר שת"ס הוא זה אבל מ"ש אח"כ וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם את פני ד' הוא בבחינת התפלה הנזכרת כאן ויגש אברהם וגו' ולכן א"צ שם לת"ס ובזה סרו מהר כל הטענות שטענו על רש"י ז"ל. ופי' ת"ס אין הכוונה ח"ו שהם ז"ל הוסיפו ח"ו על מ"ש בתורה או ששינו ח"ו ממ"ש בתורה. אלא שלשון התורה עצמה כנו ת"ס לפי שעיקר הכוונה אינה כנראה מלשון הכתוב בספר אלא צד כוונה אחרת שלפי אותה כוונה לא הי' לו לכתוב כן אבל שנה הלשון הראוי מפני הכבוד. וכתב בעל צל"ד וז"ל ה"ג ברש"י אלא ת"ס הוא זה ומה שהוסיפו בנוסחאות שהפכוהו רז"ל לכתוב כן. תלמיד טועה כ' כן וח"ו לחשוב טעות כזה על מאורן של ישראל רש"י ז"ל עכ"ל:

כג שהוראת פעל זה כפי מובן הגשמי והוא התנועה לצד הנגש אליו לא שייך כאן וכן אצל יהודא ואלי' בפסוקים שהביא רש"י ז"ל שהי' כבר עומדין אצל הנגש שכבר עמד יהודא בבית יוסף וכן אצל השי"ת לא שייך נגישה. שהוא ית' אינו במקום זולת מקום לזה צריך לפרש ענין הנגישה שבמקומות אלו על תנועת הנפש והתעוררותה לפעולה. וכתב הרא"ם ז"ל בשם המדרש שדבור קשות הוא מאמר האף תספה. פיוס חלילה לך תפלה אולי יש וגו':

(ד"ה האף) א"ת הברגז תשיצי. וחסר בית לפירושו הבאף תספה. ורש"י ז"ל הלך ג"כ בדרך הזה אבל ביאר דבריו לפי כוונת התמי' האף ישיאך שתספה כו' כי אין התמי' על עשותו הכליון באף וחמה אבל התמי' על הכליון הנעשה ע"י האף ותחלה פירש"י שפירוש האף הגם והכוונה הגם צדיק תספה עם רשע:

כד הוצרכו לזה לכוון מס' החמשים שתפס ואמרו שהוא לה' מקומות עשר לכל כרך. ופחות מעשרה לא בקש כמ"ש רש"י ז"ל לקמן פסוק ל"ב ומה שאמר בתוך העיר להיות סדום החשובה מכולן זכר רק אותה וכמ"ש רש"י ז"ל להלן פסוק כ"ו

כה [ד"ה חלילה] כלו' חלילה לך להמית הצדיקים בעה"ז וחלילה לך לעה"ב:

כו (ד"ה הואלתי) כתב הרא"ם ז"ל וז"ל. אבל בספר דברים פירש"י ז"ל בפסוק הואיל משה באר את התורה וגו'. הואיל התחיל כמו הואלתי לדבר. וצ"ע עכ"ל. ובאמת שצ"ל ששורש זה הוא יאל נראה שב' הוראות לו. א' מענין הרצון כמו ויואל משה לשבת את האיש ששם ע"כ אין פירושו מענין התחלה לבד. שהרי כבר ספר מקודם משבתו עמו. ב' מענין התחלה כמ"ש כאן הנה נא הואלתי לדבר ואין פירושו הרצון בלבד שהרי כבר הי' מדבר עמו בפעל לזה דעת רש"י ז"ל ששורש זה ב' ההוראות לו כאחד. וענינו הרצון עם התחלת המעשה ובזה הוא נבדל משם רצון שענינו הרצון לבד. ולזה כאן בפסוק הואלתי לדבר שהמובן ממנו ההתחלה לבד הוצרך רש"י ז"ל לבאר היותו ג"כ מענין הרצון כמו ויואל משה שע"כ פירושו שנתרצה לשבת עמו שהרי כבר ידענו מהתחלת שבתו שם ועוד שאין זה מדרך הלשון לספר שהחל לשבת שם. רק שישב שם אבל בפסוק הואיל משה באר וגו' שיש לפרשו מענין הרצון לבד. ביאר רש"י ז"ל שאינו כן רק שעיקר כוונת הכתוב שכבר התחיל ג"כ ביאור התורה. ואולם המובן מעצמו לא הוצרך רש"י ז"ל לבאר בשום מקום. כאן לא הי' צריך ענין ההתחלה ובפסוק הואיל משה לא הי' צריך לבאר ענין הרצון. ובזה סר קושיית הרא"ם ז"ל:

לב הנה בקש אברהם על נון לה' כרכים. ועל מם לד' וכן הלאה אף שערך אחד לכולם כי ערך ה' לנון כערך ד' למם וב' לעשרים. מ"מ הוצרך לבקש בפרטות שאינו דומה זכות הרבים לזכות המועטין אבל לענין צירוף אין חילוק בין רבים למועטין כי אחרי שבקש שיספוק הערך לבדו גם במועטין אם הערך שוה למרובין והסכים אליו המקום ב"ה בזה. א"כ לא הוצרך לבקש עוד שיועיל הערך גם לצירוף. וז"ש רש"י ז"ל על פחות מיוד לא בקש שהרי נח ובניו ונשיהם היו ח' ולא הועיל זכותם. ולא יתכן לומר שסך תשעה יועיל יותר ולזה תפס אאע"ה סך העשר שהוא חשבון שלם ומשם חוזר חלילה החשבון והמספר הזה חשוב וכדאי להגן עליהם. וכתב עוד רש"י ז"ל ועל ט' ע"י צירוף. ר"ל שיהי' ע"י הצירוף יוד. כבר בקש ולא מצא ר"ל כבר בקש לעיל שיועיל הצירוף להשלים העשירות וע"כ שלא מצא. וכבר אמרתי שלענין צירוף לא יצטרך לבקש עוד שנית שיועיל הערך לבדו:

לג כבר מבואר לעיל באורך בפסוק ואברהם עודנו עומד לפני ד':

תוכן העניינים

באר יצחק על פירשי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה