אור ברסלב
באר יצחק על פירשי סדר ויצא › פרק לא

באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ

סדר ויצא · פרק לא

פרק ל

א כי לא יפול בקבוץ הממון והרכוש לשון עשיה אלא לשון כנוס כמו כנסתי לי כסף וזהב ופשוט:

ג לא פירשו דש"י ז"ל מענין השמירה בדרך מפגעים ושלא יירא שעשו ולכן וכמו שפירש"י ז"ל. תחלת הסדר פסוק מ"ו שא"כ היל"ל אל תירא יעקב אנכי אהיה עמך ושוב אל ארץ אבותיך, או היל"ל שוב אל ארץ אבותיך כי אהיה עמך ואז היה המשמעות שלא יירא לשוב לבית אביו כי יהיה עמו לשמרו בדרך אכל עכשיו שכתוב שוב אל ארץ אבותיך ואהיה עמך לא יונח לפרשו כי ו' ואהיה עמך הוא במקום כי ומשמעות הל' שהוא ו' ההמשך ובדרך ב' דברים הנמשכין זה אחר זה בזמן שאחרי שובו לבית אבותיו יהיה עמו וא"כ אין לפרשו מענין השמירה דעיקר צורך השמירה הוא בדרך קודש בואו הביתה ולכן פירשו ז"ל מענין השראת שכינה והנבואה והרא"ש ז"ל כ' כי לא פירשוהו ז"ל מענין השמירה כי כבר אמר לו בלכתו לחרן והנה אנכי עמך ושמרתיך וגו' והשיבותיך אל האדמה הזאת וב' הבטחות למה לי וע"ב מתפרש כאן המאמר הזה על השראת השכינה עכ"ל. ולדבריו צ"ל שאף שאמרו ז"ל שהצדיקים מתיראין פן יגרום החטא מ"מ אין דרך לכפול ההבטחה מפני דאגתם זה כי לא מצינו שהוכפלה הבטחה א' לצדיק דא"כ היה צריך להבטיחו בכל פעם. ואולם מ"ש נ"ר ג"כ נכון:

ד ר"ל לכן הקדימה הכתוב אבל פשוט שהוא קראן ביחד"

ז ר"ל מונים הוא שם הרבים ופי' מונים מנינים כמ"ש הרשב"ם ז"ל. וסתם מנין הוא עשר כי סך העשר הוא עיקר החשבון ואחריו חבורו עם האחדים. ואחריו מנין העשירות. והנה כצ"ל ברש"י אין מונים פחות מי'. מונים לשון סכום כל החשבון כו' ומן עשיריות למדנו כו' ע"כ ושני נקודות ההפסק נ"ר ט"ס. ור"ל כי עשרת מונים הוא כמו עשרת סכומים. וסתם סכום הוא י'. ומטעם הנ"ל כי ישובו אליו כל הסכומים:

י באמת שעשה יעקב תחבולת המקלות וגם תחבולת שום הצאן לנכח כל עקוד ונקוד בצאן רבן. וכאן ספר יעקב שסבת לידתן עקודים נקודים היתה מפני שהעתודים על הצאן היו עקודים נקודים. והנה העולים ער הצאן הוא לשון ביאה ור"ל הזכרים העולים ובאים אליהם היו עקודים נקודים ובאמת כבר הסיר לכן מעדרו דזכרי' העקודים כדי שלא ירביע אותם יעקב. וכמ"ש רש"י ז"ל לעיל בד"ה והי' שכרו. ואולם התירץ בזה שלא ספר יעקב לנשיו שהי' זה בפעל ממנו רק שראה מראה זו בחלום. ושהיו המלאכים מביאים הזכרים העקודים מעדר לבן לעדר יעקב וחלילה לא שקר יעקב ודבר ד' בפיו הי' אמת. כי אעפ"י שעשה יעקב תחבולות טבעיות מ"מ הי' צריך להעזר על זה גם מאת ד'. כי התחבולות הטבעיות הנ"ל. שסבתן תגבורת דמיון הצבעים השונים בעת קבלת זרע הזכר הם חלושות ולא ימצאו מקום רק על המעט ואולם אצל יעקב הצליחו התחבולות ההם למעלה מן התולדות וכל עדרו איש לא נעדר וגם בכל זמן תיחמנה אל הגמורים והקליפות ההם. ותרדנה עקודים נקודים וברודים עד כי גדל מאוד ומקנהו פרין לרוב ולזה צ"ל כמ"ש באמת גם הראב"ע ז"ל. שראה יעקב בחלום כי יעזר על זה מאת העוזר האמת האלקים ב"ה וזממו לא יבצר ולזה ראה בחלומו והנה מלאכי מעלה מביאים עתודים נקודים וברודים מעדר לבן לעדר יעקב. והעתודים המנומרים ההם המובאים עלו על צאנו ותרדנה דוגמתם ובחרום הזה רמזו לו מן השמים כי התגבר בדמיון הצאן בעת תיחמנה. המראות ההם ונדמה להם כי העתודים העולים עליהם מצויירים מהגוונים ההם ובזה יפיק הנביא זממו. וד' ירים קרן חסידיו וכל זה מבואר:

(ד"ה וברודים) ר"ל כי פירוש פצוחין. פתוחין ומפולשין כי תרגום בחצריהם ובטירותם בכרכיהן ובפצחיהן:

יג (ד"ה משחת) משיחה בכל מקום. הוראתה המרוח ביד או בכרי בעין יד דהיינו שמעביר היד הטבולה בשמן או הכלי הטבולה בשמן. על הדבר הנמשח וע"י זה יבוא השמן מן היד או הכלי על הדרך הנמשח במקומות העברת היד או הכלי כמו חלות משוחות בשמן וימשח את אהרן וימשח את המזבח ואת כל כליו. ונבדל א"כ המשיחה מן המרוח בשתים א' שהמשיחה בשמן והמרוח בכר דבר. ב' מצד התכלית. שתכלית המשיחה להגדלת הדבר הנמשח ושאיננו משתתף עוד עם מינו והנה כאן בתחלת הסדר ויצוק שמו על דאשה שענין היציקה השפיכה מהכלי על דבר אחר דרך האויר. ושלא יגיע הנצוק מהכלי עצמו זולת באמצעות האויר. לכן צ"ל שמה שאמר כאן אשר משחת אין הפירוש משיחה ממש רק מלשון רבוי וגדולה שגדלה במעלה עם היציקה ההוא ע"י שהובנה על ידי' לעבודת הקרבנות. מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור רב:

(ד"ה אשר נדרת) פשוט שצריך להיות כל תואר מהשם במקומו ולא שיפול במקרה ולא לחנם הזכיר כאן אצל האזהרה רשוב לארץ מולדתו היותו אל בית אל ושוב מסמן המקום בסימנים אחרים אשר משחת וגו'. אשר נדרת וגו' וע"כ שיש לכל זה התייחסות עם האזהרה עצמה:

גם זה מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור רב:

יד דלשון העוד וגו' הוא לתימה והתימה בדרך זה וכי צריך אתה לפייס ולקחת אותנו בדברים שנתרצה לצאת מכאן למה זה נעכב על ידך:

טז פשוט שיתר שמושי מלת כי אין להם טעם כאן. ולא יתפרש רק בשמוש אלא ושיעור הכתוב כזה. בבית אבינו אין לנו חלק ונחלה וכל העושר אשר הציל אלקים מאבינו אינו אלא משלנו ולא משל אבינו:

יז הנה עוררו ז"ל על השינוי כדרכם הטוב במה שהקדים גבי עשו נקבות לזכרים והוא שלא כמנהג הכתוב בכל מקום ואמרו שזה לרמז היותו שטוף בזמה ואצלו הנקבות מוקדמין:

יח ר"ל כי פירוש וינהג את כל מקנהו המקנה שנולד לו בעדר לבן בשכרו. ופירוש מקנה קנינו המקנה שקנה לו ע"י מכירת קנינו והוא צאנו. לפי שהי' מוכר צאנו בדמים יקרים כמו שפירש"י ז"ל לעיל. ולפי שאמר מקודם ואת כל רכושו אשר רכש. ושם רכוש הוא קנין האדם שכא לו ממקום אחר עפ"י יגיעו ועמל ועוד שהרי אמר בתחלת הפסוק וינהג את כל מקנהו. א"כ מ"ש אח"כ ואת כל רכושו אשר רכש הוא קנין אחר זולת מקנהו דזה אמר לפרש מאין בא לו מקנה ההוא. מקנה קנינו שהוא המקנה הבאה לו מקנינו הוא מקנהו הנ"ל ופשוט:

יט ר"ל שגם ביד יעקב הי' לו צאן כדלעיל אבל לבן לא הלך אלא לגזוז צאנו שנתן ביד בניו שאלולי כן לא הי' יכול יעקב לברוח:

(ד"ה ותגנוב) זה הוציאו ז"ל מן הסברא ופשוט:

כג לא מצינו שהיו ללבן אחים. וגם כאן בספור הפרשה להלן אמר ויאמר יעקב לאחיו וגו' ויעקב לא הי' לו אחים כי אם אח אחד ולא הי' במדינה זו. וע"כ שיתפרש אחיו קרוביו שהוא שם כולל גם לבנים ולכן יש לפרש גם אצל לבן שענינו קרוביו:

(ד"ה דרך) לא אמר הכתוב. וירדוף אחריו שבעת ימים. אבל אמר דרך שבעת ימים וזה משמעו שמן המקום שעמד בו לבן עד המקום שהשיג את יעקב. הי' דרך שבעת ימים והנה לא הוגד ללבן מבריחת יעקב עד יום השלישי לבריחתו כמ"ש בפסוק. א"כ בעת הגדת המגיד לרבן מבריחת יעקב הי' יעקב רחוק ממנו ששה ימים (והמהלך יום ישוער לפי מהלכו עם צאנו) וכיון שלא רדפו לבן רק דרך שבעת ימים. א"כ ע"כ מעת הגדת המגיד ללבן מבריחת יעקב עד השגתו את יעקב. לא הלך יעקב רק מהלך יום אחד הרי שערך מהירת תנועת לבן אל תנועת יעקב הוא כפל שבעה פעמים. ובלכת יעקב ד"מ פסיעה אחת הלך לבן שבעה פסיעות והסבה מבוארת להיות יעקב בעל כבודה רבה במקנה ורכוש לכן היתה תנועתה כבדה ובמ"ש בסדר וישלח שאמר יעקב לעשו ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה אשר לפני אבל לבן שהלך לבדו ויעזוב הכל בביתו היתה תנועתו קלה וזה מבואר:

כד ר"ל לא ידבר עם יעקב מענין ההשבה מטוב ועד רע לפי שאין ההשבה טובה אצלו ואם בעיניך ידמה דיותו טובה. וכן פי' גם הראב"ע ז"ל:

כו ר"ל ושבויות חרב הוא כמו שבויות חיל. שהרי המתפעלים מן החרב אינם השבויים רק החללים. כמו טובים היו חללי חרב וגו'. מדברי הרא"ם ז"ל:

כז ר"ל כי הדעת הוא הנפש והוא עצם האדם ולכן נופל לומר בגונב דעת האדם שגנב את האדם עצמו:

כט והוא כאלו אמר יש אל לידי וכמוהו שלחו באש מקדשך שהוא כמו שלחו אש במקדשך. ולמד לאל במקום בית כמו לפניכם לחרב כמו בחרב. וכן ויהי דוד לכל דרכיו משכיל תחת בכל דרכיו. מדברי הרא"ם ז"ר:

לב (ד"ה מה עמדי) השלים החסר שבכח המאמר. כדרכו הטוב:

לג הוכרח לומר כן שלפי הסברא הי' אוהל רחל סמוך לאוהל לאה מלפני' ותיכף אחרי אוהל יעקב שהרי היא היתה עקרת הבית. וא"כ הי' לו ללבן ליכנס תחלה באוהל רחל. בצאתו מאוהל יעקב ואח"כ ליכנס באוהל לאה ועוד למה הפסיק הכתוב בספור בואו לאוהל האמהות. בין ספור צאתו מאוהל לאה ובואו לאוהל רחל. לכן צ"ל שאוהל יעקב כינוי לאוהל רחל וספר הכתוב את המאורע כסדר שנכנס תחלה לאוהל רחל ואחריו לאוהל לאה. ואח"כ לאוהל האמהות המאוחר יותר. ואחרי שספר הכתוב תחלה דרך כלל חפושו לפי סדר האוהלים במקום. חזר אח"כ לספר שבצאתו מאוהל לאה קודם הכנסו לאוהל האמהות חזר לחפש באוהל רחל וכפירש"י בדבור הסמוך שאח"כ:

(ד"ה ויבוא) מפורש למעלה בסמוך:

לז והוא מלשון אותה הוכחת לעבדך ליצחק שהוא מענין בירור דברים. ולא מלשון והוכיח אברהם את אבימלך שהוא מענין תוכחה והתווכחות דא"כ מאי בין שנינו את שנינו מיבעי' לי'. כי פעל התוכחה דבק לעולם עם מלת את סימן הפעול:

לח (ד"ה ואילי) ומיהו וודאי לענין קרבן אמרו ז"ל שאיל הוא בן שתי שנים. ממה שמצאנו במקום אחר כבש בן שנתו. מדברי הרא"ם ז"ל בשם התוס' בפרק מרובה:

לט (ד"ה אנכי) כן המשיך רש"י ז"ל ביאור הכתוב הזה. טרפה לא הבאתי לך וכלומר אף אם אירע טרפה במקרה לא הבאתי אליך רק אנכי אחטנה ר"ל שחסרה לי אנכי חפרתי' והפסדתי'. רפי שמידי תבקשנה:

(ד"ה אנכי אחטנה) דרך רש"י ז"ל לבאר לפעמים לשון התרגום ארמית במקומות קשי הביאור וכאן הביאו ג"כ לסיוע פירושו דלעיל בביאור מלת אחטנה ואונקלוס תרגם לפי הכוונה ולא לפי המלות:

(ד"ה גנובתי) כוונתו ז"ל. שאין מאמר גנובתי יום וגנובתי לילה דבוק עם מידי תבקשנה הקודם. שהרי מידי תבקשנה מועמד בטעם אתנחתא. וא"כ הפסק הטעם הזה מורה שמאמר מידי תבקשנה דבוק עם אנכי אחטנה הנזכר מקודם וכמו שהמשיך רש"י ז"ל ביאור הכתוב לעיר ד"ה אנכי. ועוד אם מאמר מידי תבקשנה דבוק עם גגובתי יום שאח"כ. א"כ מידי תבקש מיבעיא לי'. ולזה כתב רש"י ז"ר שעיקרו דבוק עם מאמר אנכי אחטנה הקודם רק שהוא מושך עצמו ואחר עמו וקאי ג"כ על גנובתי יום שאח"כ. ולכן מאמר גנובתי יום הוא מאמר שלם בפני עצמו. וזהו שכתב רש"י ז"ל גנובתי וכו' אח הכר שלמתי ור"ל שהוא מאמר שלם בפ"ע ולא מחובר עם הקודם:

(ד"ה גנובתי). והיוד מן אותיות האמנתיו הנוספות:

מ ר"ל ונופל אכילה אצל האש. והוא מענין כליון ולא מענין אכילה. מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה שנתי) ואיננו כמו כבש בן שנתו מהרא"ם ז"ל:

מא ההבדל שבין שכרי למשכורתי הוא זה. כי שכרי יאמר על הדבר המיוחד להיות שכרו כמו נקודים יהי' שכרך. שכל הנקודים מיוחדים להיות שכרו אבל משכורתי יאמר על הדבר הראוי להיות שכרו בכלל. ובכלל זה א"כ עקודים נקודים טלואים וברודים שכל אחד מארבעה מינים הללו ראוי להיות שכרו ואם עדיין לא נתייחד שום אחד מהם איזה יהי' שכרו ביחוד. וההבדל הזה הוא ג"כ בין שם אוכל ובין שם מאכל. ששם אוכל אינו נופל זולת על המאכל המיוחד עתה לאכילת הבעל חי אבר מאכל נופל על כל הדברים הראויים לאכילה ואם תעיין תמצא שההבדל הזה יתכן בכל השמות שהם בני שני משקלים. שקל אחד בלי אות נוסף על אותיות השורש והשני בתוספת מם בראש אותיות השורש, ובכלל תראה שכל השמות שכשקל דזה הוא שקל מפעל לא הונחו לדוראת עצם הדבר כי אם להוראת תכליתו. מזון על שם הזנתו מקום על שם שהדבר מתקומם שם וזהו ג"כ ההבדל שבין השמות בית משכן ומדור. ששם בית הוראתו עצם הדבר לפי גדרו. והוא מקום מוקף מארבע כותלים ותקרה עליהם מלמעלה אבל שם משכן ומדור יאמר על שם תכליתו היותו ראוי לשכינת האדם ודירתו ולכן לא אמר כאן ותחלף את שכרי שא"כ הי' לו לומר ותחלף את שכרי בשכר אחר אבל אמר ותחלף את משכורתי. שענינו הדברים הנופלים להיות שכרי אותן חלפת בכר מעם זה בזה ועל כן לא יתכן לומר ותחלף את משכורתי בדבר אחר שהרי גם הדבר האחר ראוי להיות שכרו והוא א"כ בכלל משכורתי וזה שכתב רש"י ז"ל היית משנה תנאי שבינינו מנקוד לטלוא כו' והבן

מב הטעם שאין הקב"ה מייחד שמו על הצדיקים בחייהם:

איתא במדרש משום דכתיב הן בקדושיו לא יאמין ושנינו ג"כ באבות דר' נתן אל תאמין בעצמך עד יום מותך. אבל באמת יצחק אבינו ע"ה לפי שהי' סומא כבר בטל ממנו יצר הרע:

(ד"ה ויוכח) ר"ל שהוא מענין ווכוח. ולא מענין בירור דברים. כי לא הי' כאן דבר מסופק שיצטרך ברור. רק שהוכיחו על רוע פעולתו מדברי הרא"ם ז"ל:

מג ר"ל ומלת מה כאן אינו על מהות הדבר מה אעשה הכזה אז הכזה. כי זה רא יתכן פה לפי הענין. ולכן צ"ל שמלת מה כאן במו איך ולא כענין מלה זו לרוב מדברי הרא"ם ז"ל:

מד ר"ל שאין לפרש והי' הברית לעד ביני וביניך שאין הברית דבר יישי עומד בעצמו וקיים שיפול לומר עליו שיהי' לעד. שפי' שם בריח אינו אלא הסכמה בין שני אנשים שנשבעו עלי' לקיימם איש לנוכח רעהו. ולזכר ההסכמה ההיא ישימו דבר קיים לאות ולסימן. וא"כ לא יפול שם עד רק על האות המושם ההוא שהוא עד על הההסמה שבינותם לכן פירש"י ז"ל כי פירוש והי' לעד הקב"ה. ור"ל שנשא ידיו לשמים באמרו והי' לעד לרמז בזה מי יהי' לעד היושבי בשמים ב"ה:

מט בפסוק הקודם כחוב ויאמר לבן הגל הזה עד וגו' על כן קרא שמו גלעד. והנה אף שפעל ויאמר כתוב בהדיא שהוא לבן. מ"מ פעל קרא ישב בהכרח אל יעקב שהרי לכן, לא כנה אותו גלעד בלשון הקודש רק כנהו יגר שהדותא בלשון ארמית ומ"מ לא הי' הכתוב צריך להזכיר כי הקורא הוא יעקב לפי שהמשך דברי הכתוב מוסב על המאמר הקודם בפסוק שלפניו ויעקב קרא לו גלעד ועל זה הזכיר אח"כ בפסוק שאחריו הטעם על קריאת שמו גלעד ואמר ויאמר לבן הגל הזה עד וגו'. על כן קרא שמו גלעד ופסיק הקודם הוא כלל ופסוק הזה הוא פרט. והנה פירש"י ז"ל כאן שקרא לו שני שמות גלעד ודמצפה ושיעור הכתוב א"כ כזה והמצפה ד"ר ושם המצפה אשר קרא לו. אשר אמר יצף וגו'. ר"ל טעם קריאת שם מצפה בעבור אשר אמך יצף ד' וגו'. ולהיות שאמרנו שפעל קרא שבפסוק שלפני זה מוסב בהכרח על יעקב א"כ ע"כ והמצפה שכתיב בראש דפסיק דזה שאחריו להיותו בויו דחבור. וגם להיותו מוסב על קרא שמו שבפסוק דקודם ישוב ג"כ על יעקב וקרא שמו שבפסוק הקודם מושך עצמו ואחר עמו ועוד שהרי שם מצפה הוא שם עברי, ולבן כנה דישמות בארמית. ואחרי הנחה הזאת יקשה. שלא נראה כן מהטעם שאמר אח"כ לקריאת שם מצפה. שהרי מאמר יצף ד' וגו' הוא ע"כ רק מאמר לבן בראיית מה שכתוב אח"כ אם תענה את בנותי וגו' ומלבד שאין זה מנהג שיקרא יעקב שמו מצפה בעבור שאמר לבן יצף ד' וגו'. יקשה עוד יותר שהפסוק ידלג מפועל לפועל אחר בלי זכרון שם הפועל בפירוש ואין זה מדרך הלשון. לכן פירש"י ז"ל שפירוש אשר אמר אשר אמר כל אחד לחבירו וא"כ שנידם דם הפועלים. ולכן אין צריך להזכיר השם בפירוש שהרי שב גם אל יעקב ולפי שבפעל אמר אמר כלול גם לבן. לכן אמר אח"כ אם תענה את בנותי וגו'. שהוא רק מאמר לבן לבדו וכדי לקצר ולפי שמאמר יצף וגו' הוא גם מאמר יעקב ובבחינת מאמר יעקב אין מאמר יצף דבוק אל אם תענה את בנותי וא"כ חסר בפסוק על איזה ענין יצף לכן הוסיף רש"י ז"ל לומר שמאמר קצר הוא לפי שהחסרון מובן מאליו והכוונה יצף וגו'. אם תעבור את הברית זהו ביאור דברי רש"י ז"ל וגם הרא"ם ז"ל כתב קצת מזה:

וד"ה כי נסתר). ר"ל אין ההסתר הזה בכוונה ובתחבולה רק מה שלא יוכלו לראות זה את זה מצד הרוחק שביניהם ולהיות שכל נסתר מהאחר אינו רואה זה את זה כנה את הבלתי נראים זה לזה נסתרים ושיעור הכתוב לפ"ז שמרת כי הוא לנתינת טעם ור"ל כי זה הדבר אשר עלינו להשים את השי"ת ב"ה דיין עלינו מפני שמהיום ההוא והלאה לא נראה איש את רעהו. הרוחק המקומות שבינינו. וד' ית' יוכיחנו וישפטנו, אם נעבור על התנאים שבינינו מדברי הרא"ם ז"ל:

ג ר"ל שכתוב כאן שני פעמים בנותי ומיעוט רבים שנים הרי ארבע:

[ד"ה אם] ובזה יישב הכפר מה שאמר אח"כ אם תקח וגו'. כדרכו ז"ר הטוב:

נב בכל מקום לשון זה אצל שבועה וכריחת ברית. משמש ההפך כמו השבעה לי וגו' אם תשקור לי ולניני וגו'. גבי אבימלך וכן ונכרתה ברית עמך אם תעשה עמנו רעה וגו'. אבל כאן ע"כ אין משמעו הדפך שא"כ וזי' אומר שרצונו שכל אחד יעבור אח הגל להרע לחבירו. לכן צ"ל שמלח אם כאן במקום אשר ופשוט:

(ד"ה לרעה). ר"ל שהלמד הזו היא למד התכלית ופירושו בשביל רעה. להרע איש לאחיו. ובזה דתנו א"כ שלפרקמטיא ודבר אחר אתה עובר והוצרכו להתנות זה כי בלעדי זה הי' משמעו שאסרו זה לזה ההעברה המקומות בכלל. וזה אין לו טעם

נג אלקי אברהם קודש ואסור למחקו ואלקי נחור חול וסותר למחקו. וכן אלקי אביהם חול וסותר למחקו. עכ"ל הרא"ם ז"ל, והטעם באלקי אברהם שהוא חול מבואר מאוד. לפי שאין ראוי לערב קודש בחול וא"כ שיעור הכתוב כזה שבא לפרש מהו אלהי נחור אלהי אביהם ושב על אברהם ונחור שנזכר למעלה ור"ל אלהי נחור איננו אחד עם אלקי אברהם אבל אלהי נחור דוא אלהי אביהם של אברהם ונחור ואביהם הוא תרח שהי' עע"ז עד לפני מוחו שעשה תשובה כמ"ש בסדר לך

נד מעל שחט יאמר במקרא על הריגת הבע"ח בכלל בין לצורך אכילה או להריגה סתם, אבל פעל זבח רא מצינו בכל המקרא רק לשחיטת הבע"ח לתכלית חשוב. כזביחת הקרבנות לכבוד השי"ת או גם לצורך הדיוט למשתה ושמחת קרואים וסעודת מריעות לכן אמר כאן ויזבח יעקב. וממה שהוסיף עוד שם זבח מורה ששחט בהמות הרבה:

(ד"ה לאחיו). ואין הפירוש לבניו כמו ויאמר יעקב לאחיו לקטו אבנים דלעיל מפני שלא עשה יעקב המשתה רק בעבור לבן ומרעיו ולא הוצרך להזכיר לבן. לדיותו בכלל אחיו ופשוט:

תוכן העניינים

באר יצחק על פירשי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה