אור ברסלב
באר יצחק על פירשי סדר ויצא › פרק ל

באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ

סדר ויצא · פרק ל

פרק כט

א כבר אמרו חז"ל באבות הוי דן את כל האדם לכף זכות. ואפי' בדרך רחוקה ומכ"ש שנוהגת המדה הזו נגד רחל אמנו ע"ה. לכן אמרו ז"ל בב"ר הובא ברא"ם:

אמר ר' יצחק כתיב אל יקנא לבך בחטאים. כי אם ביראת ד' כר היום ואת אמרתי ותקנא רחל וגו'. אלא שקנאה במעשי' הטובים:

(ד"ה הבה). וכן פירש הראב"ע ז"ל שזה כוונתה שאל"כ מה עלה על דעתה וכי התחת אלקים הוא. ר"ל שמלת מתה הוא שם תואר. ולא פער בינוני כמו הנה אנכי מת ויותר יתכן לפרש כן מלפרש היותו פער בינוני ובא במקום העתיד. ויתפרש שתמות מרוב דאבון וצער על היותה חשוכת בנים עכ"ל הרא"ם ז"ל. ור"ל שלפי הדרש שמי שאין לו בנים חשוב כמת. א"כ הוא שם תואר ואמנם ענין אמרם ז"ל מי שאין לו בנים חשוב כמת. הוא מבואר מאוד כי כצל ימי האדם על הארץ. וכל דבר יכונה על שם סופו ותכליתו וסוף אדם לעפר. א"כ הוא באמת מת עודנו בחיים וכמו שיתואר כל דבר על שם הכח. אף אם איננו יוצא לפעל בעת שיתואר בשם זה כמו חכם וסופר. אף כי שראוי לתאר האדם בשם שת אשר המות הוא תכליתו וסופו ואולם האדם בעל התולדות לפי שחייו אינם חיי ההבל וזכרו לנצח לדורות עולם. חייו עשו פרי וכר הדורות המסתעפים ממנו הוא עיקרם ושרשם. בבחינה זו ראוי א"כ שיתואר בשם חי:

ב (ד"ה אשר מנע) הרמב"ן ז"ל טען למה חרה אפו עלי' הלא לא בקשה ממנו זולת כי יתפלל בעבורה. והדבר הזה בידו לעשותו ושומע אל צדיקים ד' ועוד מ"ש רש"י ז"ל אני איני כאבא כו' יותר מוקשה הוא שהרי זה נראה כאומר מה לי ולך הלא אני אינני חסר בנים וכי זהו מדת החסידים ואם אין הצדיקים מתפללין בשביל אחרים. עכ"ל ז"ל אבל מה שנראה לפע"ד בזה שסברת רש"י ז"ל כי חלילה לומר שיעקב נמנע מלהתפלל עלי'. ואולם לא הגיע עת שמוע תפלתו עודנה. ואולם רחל באמרה הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי שזה מאמר זועף ודבור קשה נראה מזה שני דברים. א' שמחלטת שאינו מתפלל עלי'. והשנית שמחלטת ג"כ שאילו הי' מתפלל עלי' כי אז נעתר אליו ד'. ולכן עוררה אותו על זה בדברי זעף ואמרה לו ג"כ בלשון מחרים הבה רי בנים ואם אין וגו'. ועל כן חרה אפו עליו והשיב לה לאמר התחת אלקים אני אשר מנע ממך וגו'. ומאמר אשר מנע ממך פרי בטן נראה כיתור לשון. ואיננו רק להכעיסה ולהרעימה לזה פירש"י ז"ר שכל כוונת המאמר הוא רק לסתור טענתה שכל החלטתה שיפעול בברור ע"י תפלתו הוא בראותה שהועילה תפלת חותנה יצחק בעד רבקה וע"י המשפט הזה שפטה ג"כ שיעקב איננו מתפלל עבורה ולזה היתה המענה אלי' התחת אלקים אני ר"ל שאינני כדברך. שהדבר בידי לחיות זרע ממך. ע"י תפלתי אשר מזה עולה על לבך שאינני מתפלל עליך. ובזה רמז לה שהוא לא יחדול מלהתפלל עלי'. אבל אין תפלתו נשמעת עודנה. והוסיף עוד לומר אלי' שמה שאתה מכריח זה מאבא יצחק אינו ראי' כי גם לאבא לא הי' לו בנים ואני יש לי בנים ואינו דומה תפלת הנצרך לתפלת שאינו נערך והחולה יוכיח שתפלת עצמו מקובלת יותר מתפלת אחרים עליו. כן נ"ל בזה. ודברי הרא"ם ז"ל דחוקין מאוד:

ג (ד"ה ואבנה) גם כאן אמרה לשון מוחלט שלא אמרה אולי אבנה ממנה כמו שאמרה שרה לאברהם רק אמרה ואבנה. וע"כ צ"ל שכל החלטתה מפני שראתה שעעת ישרה בזה הצליחה לזה יתכן יותר עפ"י זה לפרש שמלת גם הוא חוזר אל שרה ולא על בלהה. וז"ש רש"י ז"ל אמרה לו, זקנך אברהם כו'. ר"ל שכל הווכוח הזה שבינם נרמז בלשונם המחוכם. ודברי חכמים קצרים וארוכים ובמעט יתור לשונם רצוף הרבה והדרש דולה הכוונה. ממים עמוקים דברי חכמים. ואין כוונתם ז"ל שהכתוב קצר דבריהם ורמזם תחת לשונו. אבל כוונתם ז"ר שבדברי רחל ותשובת יעקב ארי' ומענה דחל על תשובתו בקוצר דבריהם נכלל כל הווכוח הארוך שביארו זכרונם לברכה:

ו פעל דן הוראתו לרוב לחובה כמו כי ידין ד' עמו שהוא בבנין הפעיל ור"ל שעמו ינקמו נקמתם בגוים וכן וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ידין בגוים וגו' ולזה גם כאן יש לפרש כן. מתחלק דנני אלקים והייתי עקרה ועתה זכני וישמע בקולי.

יד ר"ל ולכן הודיענו הכתוב הזמן שהי' בימי קציר חטים:

טו ר"ל שאין הלמד שרשית. והיא פא הפעל משורש לקח. והתיו שבסוף כינוי לנוכחית רק הלמד משמשת כמשפט בכל"ם שמשמשין למקור והתיו הוא מתמונת המקור בגזרה זו שהוא מגזרת חסרי פא נון (כידוע שפעל זה הולך בעתיד ער דרך חסרי פא נון). כמו לגשת לטעת לתת וכיוצא. שאם נאמר שהלמד שרשית והתיו לנוכחת והויו שבראשו מהפכת אותו להבא יקשה הלא באמת לא היתה חפצה לאה לתת לה. ואיך האמר לה שתקח גם דודאי בנה אבל אם הוא מכור יתכן זה כי ידוע שהמקור ישמש גם על המחשבה והרצון. ועוד אם הוא עתיד ע"י ויו ההפוך ראוי להיות נקודתו בתיו דגושה ולקחת כמשפט העבר לנקבה נוכחית כמו ידעת שמעת. לכן פירש"י ז"ל שהוא מקור ולכן התיו שבסוף רפוי'. וישמש כאן על המחשבה:

(ד"ה לכן). ר"ל לפי שמלת תחת. הוראתה החלוף והחמורה. וא"כ ע"כ צ"ל דהמשכב הי' מגיע לה בלילה ההוא:

טז. הנשכר כאן הוא יעקב והמשכיר הוא לאה ועפ"י רוב השכירות לנשכר, וכאן השכירות למשכיר ופשוט:

(ד"ה בלילה). דרשו ז"ל שבא הכתוב לרמז הדרש ההיא מדכתיב הוא ולא כתיב ההוא בראוי לכן אמרו שמלת הוא ע"ד הרמז על הקב"ה שעזרתו הי' עמהם בחבור השכור ההיא. ובעבור השכר, ההוא נתן לה הקב"ה שכרה בידוע שכל כוונת האמהות הי' לתכלית הקודש ולא ח"ו להנאה גשמית:

יז לא נמצא כלל שהתפללה לאה על זה מקודם. וגם מן הסברא למה זה תרבה תפלה. וכבר היו לה ארבעה בנים. והוא יותר על המגיע אלי' לפי חשבון הנשים ואם באמת תרבה טובתה ברבות לה בנים. בכל זאת. וכי מן המוסר לבקש מאת המלך אחרי תתו לו ההכרחי ועוד יותר מן ההכרחי לתת לו מותרות עוד אין זה דרך הצדיקים בפרט אשר יחשבו כל טובתם מאת האלקים למתנת חנם וע"כ שלא התפללה ולכן צ"ל שמ"ש וישמע אלקים וגו'. לפי שאף שלא התפללה. מ"מ חמדה הדבר הזה בלבה להיות לה בנים עוד כי לידת שבטי י' אין זכי' יתירה מזו. וישמע אלהים לכוסף נפשה הצדק זהו כוונת רש"י ז"ל לע"ד:

כ. (ד"ה יזבלני) יעקב הי' צריך להעמיד י"ב שבטים. וכבר ילדה לו לאה ששה בנים א"כ כבר ילדה לו לאה נגד כל נשיו שא"צ להוליד משאר נשיו רק ששה וכבר כתבתי לעיל. שבכל מקום שכתוב מלת הפעם. דמשמעו שלילת הנמשך בזמן הקודם למקרה זה, צריך לתת טעם למה יהי' המספר שבפעם הזה יותר מבה לנמשך מן הקודם. כי אין המספר בעצמו סבה לזה בזולת טעם אחר שתלוי בו והנה אצל לאה בספוך לידתה מצאנו נזכר שרש פעמים מלת הפעם וצריך להיות א"כ בכל סכום סגולה ומעלה יתירה אצלה ממה שהי' בתחלה ולזה דקדק רש"י ז"ל סדר המדרגות בלידת הבן הג' אמרה הפעם ילוה וגו'. לפי שעתה כבר נטרה כל חלקה בבנים לפי ערך נשין ובלידת הבן הד' אמרה הפעם אודה וגו' לפי שמעלה יתירה למספר הזה אצלה. שעתה כבר נטלה לחלקה בן אחד יותר מהראוי וראוי לה להודות על מתנת חנם ובלידת הבן הששי אמרה הפעם יזבלני לפי שהסך הזה הגדולה שבמעלות אצלה שכבר ילדה כנגד כל נשיו ומבואר:

כא לא נזכר בפסוק טעם קריאת השם ההוא, וכבר כתבתי במקום אחר שדרכם לבקש סבה. במקום שלא נזכר הטעם בכתוב:

כב. כבר הארכתי בזה בסדר וירא ופה אקצר. כי הזכירה הוא עדות על הדמיון בהוה הדבר העבר מכבר. כמו וזכרת אני את בריתי אותך בימי נעוריך. ועל ההוה אינו נופל בו זכרון רק ראי' כמו וירא אלקים את בני ישראל וידע וגו'. לכן מ"ש כאן ויזכור אלקים את רחל. ע"כ אין הזכרון על מעשי' הטובים בכלל לפי שהם בהוה רק על איזה מעשה טוב בעבר שזכתה בעבורה להבנות. והנה אם המעשה הטוב הזה בעבר הועיל לה יותר מכל צדקותי' בכלל צ"ל שהמעשה הטוב הזה מתייחס באיזה בחינה א' הטובה ההיא שהגיע לה מאת השי"ת ולכן דרשו רז"ל שהמעשה הטוב הזה הוא מסירת הסימנין לאחותה שזהו מתייחס לטובתה. כי בעבור אספה חרפת אחותה, אסף ד' את חרפתה ויתן לה הריון. כי העקרה חרפה הוא לה בין יתר נשי בעלה. כמבואר ממאמרה אסף אלקים וגו'. וגם כנודע ממעשה חנה ופנינה ועוד דרשו ז"ל שזכירה זו חוזרת עוד על שהיתה מצירה כו'. ולפי שדאגתה זו הוא ג"כ דאגת חסידות שדאגה פן יגרשנה יעקב ע"י שאין לה בנים והעלה לגורלו של עשו הרשע. זכר לה הקב"ה מדה טובה זו שיהי' לה בן ולא תהי' מצרה עוד. והוא א"כ מדה כנגד מדה:

כג ר"ל. ואין האסיפה כאן האסיפה וצבור למקום אחד שזה אין ענינו הסתרת החרפה. אבל האסיפה כאן הוא מענין ההכנסה למקום מוקף ומוצנע. ועל זה הביא רש"י ז"ל דוגמאות הרבה. שיתפרש אסיפה מענין הכנסה. ומבואר:

(ד"ה חרפתי) ולפי האגדה פירוש חרפתי מענין חרפות וגידופין שמחרף הבעל לאשה עקרה:

כד ר"ל שלפי הפשוט הי' לה לומר יוסף ד' לי עוד בנים. וכמה בקשה רק בן אחד עוד לזה אמרו ז"ל שידעה בנבואה שאין יעקב עתיד להעמיד אלא שנים עשרה שבטים:

כה שלפי הפשוט אין לידת יוסף סבה לשיתעורר רצון יעקב לצאת רק סבת מאשר תמו שני העבודה וא"כ יותר הי' לו לומר. ויהי כאשר תמו שני העבודה לזה דרשו שבאמת רק לידת יוסף היתה סבה לרצונו זה מדברי הרא"ם ז"ל:

כו ר"ל דלשון תנה כאן הוא לנטילת רשות שהרי לא הי' לבן תופס נשיו ובניו:

כז ויברכני. כולל טוב הן ברכוש והן בבנים והנה הברכה ברכוש ומקנה מבואר בכתוב בפירוש אבל ברכת הבנים אינה מבוארת שבאה לרגל יעקב רק חז"ל עוררו עליו מכלל הכתובים שאף היא באה לרגלו. ולכן לא זכר רש"י ז"ל רק ברכות הבנים:

כט תיקן רש"י ז"ל שני דברים א'. שחסר מלת חשבון והוא בכח המאמר. ב' שגי' אשר הי' מקנך אתי חשבון מקנך כשבא לידי מתחלה ואין פירושו את אשר הי' מקנך אתי עד היום. כפירוש את אשר עבדתיך שענינו אשר עבדתיך עד היום. מדברי הרא"ם ז"ל:

ל ר"ל כי שם רגל הוא הכינוי לפעמים על הביאה ברגל. וכן כאן רצה לומר עם ביאתי. אמנם באמרו עם ביאתי. ר"ל בזה כיון שבאה לך הברכה עם ביאתי ע"כ הוא בסבת ביאתי. והביא רש"י ז"ל הרבה ראיות ששם זה הוא כינוי לפעמים על הביאה ברגל ממה שמצינו ג"כ כזה במ"א ומבואר:

(ד"ה גם) יישב רש"י ז"ל בזה שני דברים. א' שלמד לביתי הוא למך התכלית ותחת בעבור. ב' שאם המובן במלת גם לנוכח לבן. ואמר לו כשם שאתה עושה לביתך מתי אעשה גם אני לביתי ואף שלבן לא היה העושה בעצמו מ"מ כיון שהכל נעשה בציוויו יקרא המעשה על שמו כמו ויבן שלמה וכיוצא מ"מ אין זה מן המוסר שיאמר יעקב בלשון זה ללבן שמשמעותו ההשתוות כלומר כמוני כמוך לא נופל אנכי ממך במדרגה והלא היה יעקב בבית לבן וגם לבן היה חותנו והיה שר וגדול בארצו. ויותר היה לו לומר לפי המוסר והענוה מתי אעשה אנכי גם לביתי ור"ל כשם שאני עושה לביתך. לכן פירש"י שמאמר גם אנכי אמר יעקב לנוכח בניו שעכשיו הם לבדם העושין לביתי מתי אעשה גם אנכי עמהם לסמכם. כי מבלתי עזרתי לא יספיק מעשיהם לכלכלת ביתי כנ"ל בזה. וסרה קושיית הרא"ם ז"ל:

לב (ד"ה והיה) ר"ל ואין הפירוש והיה שכרי. הנמצאים עכשיו נקודים וברודים שבאמת לא נתן לו לבן רק הנקודים וברודים אשר יולדו אח"כ כמ"ש בפ' להלן לזה ע"כ פירושו כאלו אמר והיה שכרי כאלה ור"ל אותן הנולדים מהיום ולמטה נקודים וברודים המה יהיו לי. מדברי הרא"ם ז"ל:

לג כן דרך רש"י ז"ל להוסיף ביאור בדבר שלא נזכר בכתוב בפירוש ורק מובן מכללא. ולכן כ' רש"י ז"ל שצורך העדות לבלי יחשדנו. ומהות העדות הוא שכל הנמצא בעדרו הוא משכרו ולא גניבה ח"ו להיותו נקוד וטלוא. והנה לא נזכר בכתוב בביאור רק ההפך שכל אשר ימצא אתו בלתי נקוד וטלוא ובאמת שהעדות הוא לצדקתו וזכותו שהרי אמר וענתה בי צדקתי. ואמנם מדרך הלשון לקצר בכיוצא בזה שמובן מעצמו. ורש"י ז"ל כדרכו הוסיף ביאור:

לד ר"ל מלת הן כאן הוא מלת ההסכמה לדברי זולתו ואיננו כמו הן לי לא נחת זרע הן ב"י לא שמעו אלי שפירושו כמו הנה. ואין למלה זו טעם כלל לפי הענין שלפנינו לפי הוראה זו וכבר הארכתי בזה בסדר נח בשמוש מלת הן אם איגר מלת ההסכמה (ד"ה לו) מלה זו הוראתה הספק והחפץ לצד ידוע מצדדי הספק כמו אם אתה לו שמעני, במדבר הזה לו מתנו. וא"כ לא יפול זולתי בדבר שאיננו ביד המבקש אבר כאן לענין השכר שיתן רבן איך השיב לו לבן לו יהי כדברך הלא הדבר בידו. לכן פירש"י ז"ל שאין הכוונה לענין מתת לבן רק לענין קבלת יעקב ואמר לו ותשאר ברצון זה ולא תתחרט:

לה פעל ויסר קאי אל לבן, וראיה ממ"ש בסיף הפסוק ויתן ביד בניו. וע"כ ר"ל בני לבן כי אלו ר"ל בני יעקב איך יכול יעקב לברוח עם בניו הלא לא היו עמו ביחד כי היה דרך שלשת ימים ביניהם. ולכן לא הוגד ללבן מבריחת יעקב עד יום הג' כמ"ש בסדר זה להלן. ועוד ראיה ממ"ש בפסוק ל"ו וישם דרך שלשת ימים בינו ובין יעקב. ובלי ספק שב' הפעולות מפועל א' ופעל וישם ע"כ חוזר ללבן בראיית מ"ש אח"כ בינו ובין יעקב א"כ גם פעל ומסר על רבן. ואמנם מה שהסיר רבן ולא יעקב. כבר פירש"י ז"ל הטעם לעיל בסמוך ד"ה והיה שכרי, כרי שלא יטעון לבן אח"כ שלא הסיר הכל:

(ד"ה כל) לא אמר כל אשר לובן בו שהוא שם דבר. רק אמר כל אשר לבן בו שהוא שם התואר. לכן צ"ל שחסר המתואר והוא כתם או חברבורת. זהו כוונת רש"י ז"ל:

(ד"ה ויתן) כבר ביארתי זה לעיל בפעל ויסר:

לו שכל המאמר ויעקב רועה אח צאן לבן הנותרות נראה מיותר. שמפעל הדפרשה לבדו ידענו שנשאר חלק מן העדר ביד יעקב שאם לקח כורם אין זה הפרשה רק לקיחה אלא על כרחך דאתי למ"ש ז"ל בשם ריש לקיש דאמר מאי נותרות מנדון בישין מנהון עקרין מנהון קווסחרין. מדברי הרא"ם ז"ל בתוספות ביאור

לז ר"ל כי לבנה אינו שם התואר למקל להייתו לבן. אבל הוא שם עצם שנקרא כן שמו ע"ש תואר לבנוניתו. וזה משני ראיות דהתואר ראוי להיות לבן או לבנה כמו שער לבן בחרת לבנה. ב' דא"כ מקר חד איננו סמוך והיה לו לינקד מקל בצירי העין אבל ממ"ש מקל בפתח העין מוכח כי הוא סמוך ולזה ע"כ לבנה איננו שם תואר רק שם עצם ונסמך אליו שם מקל בדרך סמיכות הביאור או סמיכות החלק אל הכל. והאיש אל המין (ד"ה לוז) ביאר בזה כי ו' ולוז אינו לחברו עם התואר לח הנזכר מקודם רק עם שם העצם לבנה הנזכר מקודם כי איך יחובר העצם עם תואר עצם אחר. אבל יחובר העצם אל העצם:

לח ר"ל דאין פירוש ויצג העמדה לחוד, כפירושו לדוב רק ההעמדה אם התחיבה:

(ד"ה ברהטים) ר"ל מ"ש בסמוך בשקתות המים איננו מקום אחר זולת הרהטים. ולפ"ז חסר ו' החבור ובשקתות והפי' שקצת המקלות הציג ברהטים וקצתם הציג בשקתות המים שבאמת אינו כן שאינם רק מקום אחד. רק שפירוש בשקתות המים הבריכות העשויות בארץ סתם ע"י חפירה. ופירוש ברהטים מרוצות המים כי תרגום וירץ ורהט. ולזה מ"ש ברהטים בשקתות המים הוא לתוספת ביאור ור"ל שהציג המקלות אשר פצל במרוצות המים אשר בבריכות החפורות וחסר מלת אשר בכתוב, כי מלה זו חסרה לרוב לתיקון הלשון:

(ד"ה אשר תבאנה) ר"ל שגם זהו לתוספת ביאור ור"ל באיזו מרובות המים שבברכות הציג המקלות ואמר שהציג אותם באותן מרוצות המים אשר תבאנה הצאן לשתות שמה. ומ"ש אח"כ עוד לנוכח הצאן דבק עם פעל ויצג שבראש הכתוב ור"ל שהציג המקלות לנוכח הצאן:

(ד"ה ויחמנה) ר"ל הנה כאן אמר ויחמנה בבואן לשתות ובפסוק שאחריו אמר עוד ויחמו הצאן אל המקלות. ותרתי למה לי. ועוד למה אמר ויחמנה בבואן לשחות. ומפשטות הלשון נראה שהחמו במקרה בבואן לשתות והמקרה לא יתמיד ואיך יפול דבר כי יחמו הצאן כולם תמיד בזמן אחד כי אין פעל בואן לשחות כבת החום. רזה פירש"י ז"ל שפעל ויחמו פירושו כאן קבלת הזרע והוא תחלת העבור ומכונה הפעל ע"ש סבתו שהקבלה ההיא סבתה חום התאוה וכן כי בחטא יחמתני אמי ויעקב עשה בתחבולה טבעית שתלדנה הצאן עקודים נקודים לפי שמפלאי התולדות שהדמיון החזק שיאחקה בנפש האשה בעת קבלת הזרע יתרשם בולד הנוצר. וכפיהו כן יהיה העובר אם טוב ואם רע מכוער או יפה. וכאשר כתב גם הראב"ע ז"ל מזה. וגדולות ספרו הטבעיים בספרתם. ולתכלית זה הציג יעקב המקרות המפוצלות לנגדם בעת קבלת הזרע למען יהיה אצלם תגבורת הדמיון בעת קבלת הזרע למען יתפעל ממנו העובר כי אם סר המדומה מנגדם יחלש הדמיון לפי הזמן שבין החקוי וקבלת ההריון ולא יעשה רושם בולד, לזה ספר הכתיב תחלה דרך כלל שהציג המקלות המפוצלות בשקתות המים ובאופן שבבוא הצאן לשתות ידיו מראות הפיצולים לנוכח פני הצאן ואח"כ ספר מה שנמשך ליעקב מאת הפיצולים ההם ואמר תחרה ויחמנה בבואן לשתות. ואח"כ אמר יחמו אל מראות המקלות. והנה ספר תחלה שאירע (וכמו שאבאר להלן) שהחמו בבואן לשתות ור"ל שקבלו זרע הזכר והוא תחלת העבור ואח"כ ספר שהחמו אל המקלות ור"ל שע"י התחבולה הנ"ל אירע א"כ שהחמו אל מראות המקלות ור"ל שהתגבר בדמיונם בעת החמום מראות הפיצולין השונים ההם שהפציר יעקב על דרכים שונים למי שינוי מיני עצי המקלות ההם ולזרות הגוונים ההם המחולפים עשו רושם בדמיונם בעת החמום והתרשם בטפה. לכן ותלדנה הצאן עקודים נקודים וברודים. ואולם עדיין לא יובן איך נפל זה במקרה שהחמו תמיד רק בבואן לשתות. ועוד שהוא נגד השכל שאז זמן השתיה ולא זמן הזווג ולחד תירוצא בב"ר היו מראות הפיצולין תחבולה כפולה מיעקב לשתיחמנה בבואן לשתות ושתהיינה וולדותיהן מנוקדות והי' הדבר הזה הבהמה רואה את המקלות והיא נרתעת לאחורי' ואינה שותה מרוב תמהון נפשה ולכן הזכר רובעה. אבל ר' אושיעא ס"ל שהי' זה דרך נס המים נעשין כו', וסיים רש"י ז"ל לדברי ר' אושעיא וזהו ויחמנה. ור"ל שזהו מלה אנדרוגינוס שהתחברו במלה ההוא לשון זכר ולשון נקבה יוד האית"ן שבראש ע"ד הזכר (שלנקבה ראוי להיות ותחמנה) ונון הא שבסוף ע"ד הנקבות (שלזכר ראוי להיות ויחמו) לר' אושיעא ההרכבה הזו נכונה מאוד לפי ששבו המים בקרבן לזרע ולא קבלו מזכר א"כ הי' אז במדרגת זכר ונקבה:

לט וחסר מלת מראות והוא בכח הלשון:

מ ר"ל ועוד תחבולה אחרת עשה מלבד תחבולת המקלות וכמו שפירשו גם הראב"ע ורשב"ם ז"ל ואין כוונת רש"י ז"ל על הנולדים עכשיו עקודים נקודים שהם משכר יעקב שהרי כתיב אח"כ ויתן פני הצאן אל עקוד וכר חום בצאן לבן. אלמא שהם משל לבן ולא משל יעקב. אבל כוונתו הנולדים עקודים נקודים השייכין ללבן וגם העקודים ונקודים שלא הסיר לבן מן העדר שהרי לפי מה שפירש"י לעיל בפסוק ל"ב ד"ה והי' שכרי. וכשטחיות הוראת הכתובים לא הי' לשכר יעקב רק נקוד וטלוא בעזים וחום בכשבים אבל לא חום בעזים ונקוד וטלוא בכשבים. ולפ"ז ממילא כשהסיר לבן הנקודים וטלואים מעדר יעקב ויתן ביד בניו לא הסיר רק נקוד בעזים וחום בכשבים אבל חום בעזים ונקוד בכשבים נשאר בעדר יעקב ואותן העזים והכשבים המגומרים הפריד יעקב וישת לו מדם עדרים לבדו ומ"ש כאן והכשבים הפריד יעקב וגו' תפס הכתוב מין אחד ומובן ממילא שהפריד גם החום בעזים לתחבורה זו. ולכן סיים אח"כ הפסוק ואמר ויתן פני הצאן אל עקוד וכל חום בצאן לבן. והנה שם צאן הוא שם כללי בגלל כל בהמה דקה כבשים ועזים כמ"ש כל המפרשים ז"ל (ד"ה וישת לו וגו') ר"ל דלפי מה שפירש לעיל אין הפירוש וישת לו עדרים ששת לו עדרים לעצמו ולקנינו וכתחלת המובן מהלשון דזה. אכל הפירוש כנ"ל שהצאן שהפריד מעדר לבן שת אותן עדר עדר לבדו מבלתי תערובת הכבשים האחרים למען היות תמיד פני הצאן אל העקודים ונקודים בצאן לכן. ולפ"ז מלת לו אינה להורות הקנין, רק לתקון הלשון כמו לך לך. הגשם חלף הלך לו. ארכה כי אל הגדולים ורבים דומיהם וכל זה מבואר:

מג ר"ל שאין מלת רבות שם תואר מספרי ומורה רבוי הצאן (והוא משורש רבב לפי' זה) כמו רבות בנות עשו חיל אבל הוא בינוני פועל ורבות בדגוש הבית כמו רבות בבית רפוי' אלא שרבות בב' דגושה הוא משורש רבבד ורבות בב' רפוי' הוא משורש ריב ומה שהוכרח רש"י ז"ל לפירוש זה הוא לג' דברים א' מפני הכפל שהרי כבר כתיב ויפרוץ האיש מאוד מאוד ורבות למה לי ש"מ דמילחא אחריתא אתי לאוריי ועוד שהרי צאן שם המין ואין נופל לומר בזה תואר הרבוי בלשון רבים זולתי אם השם שלפניו ג"כ כל' רבים כבשים רבים או עזים רבים. אבל אם השם שלפניו בל' יחיד יבוא תואר הרבוי שאח"כ ג"כ בל' יחיד והי' לו לומר וצאן רב כמו ומקנה רב. וע"כ צריך לפרש שפירוש רבות כמו רבות. והנה רבות בהיותו בינוני פוער הוא תואר לכ"א ואחד ממין הצאן לכן יתכן בזה שיבוא בל' רבים. אבל רבות שהוא תואר מספרי הנופל על כל המין והקבוץ ראוי לבוא בל' יחיד להיות שם המין בר' יחיד והג' דלמה אמר התואר הזה רק אצל הצאן ולא על יתר המינים שהרי מכורן הי' לו הרבה מאוד כמש"ל ויפרוץ האיש מאוד מאוד. וע"כ שלא בעבור הרבוי לבד אמר כאן תואר זה אצל הצאן רק בעבור סגולה מיוחדת שהי' לצאנו שהיו פרות ורבות שלא כמנהג כנלע"ד בזה. והרא"ם ז"ל כתב רק דרך הראשון שמפני הכפל דרשו זה. ואולם לפי דעתי שני הדרכים האחרים מכריחים יותר:

(ד"ה ושפחות) דבאמת לפי המבואר בכתוב לא היה לו משל לבן רק מקנה הצאן ולא עבדים ושפחות וחמורים וגמלים וע"כ שמפני רבוי הצאן שהי' לו משל לבן כנס לו גם המינים האחרים ע"י שהי' מוכר צאנו. ומ"ש שהי' מוכר צאנו בדמים יקרים זהו מן הסברא להיות שהי' בהם הסגולה הנ"ל שהיו פרות ורבות יותר על המנהג ואפשר שזהו כוונת הרא"ם ז"ל שכ' וז"ל דאל"כ קאי בצאן ומזכיר עבדים ושפחות. ומבואר:

תוכן העניינים

באר יצחק על פירשי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה