באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ
סדר ויצא · פרק כט
א בב"ר הובא ברא"ם איתא וז"ל הדא אמרה, כריפא טענא רגליא עכ"ל ור"ל שלשון נשיאת רגלים נופל על ההולך דרכו בחשק נמרץ ובשמחה ולפי שמטבע האדם ההולך בדרך. שאחרי אכלו שובע נפשו ילך דרכו בחשק ולב נכון. לכן ההולך מהמלון לדרכו אחרי אכלו שמה יאמר עליו שנשא רגליו ללכת והנה מה שבא בכתוב שלפנינו וישא יעקב רגליו ר"ל ג"כ שאחרי לכתו מבית אל. הלך כרוח שמחה ופנים מסבירות שנתעורר ללכת בחשק. שעל זה נופל עיקר לשון זה ועל כרחך שרא יספר הכתוב שנתעורר ללכת בחשק אחרי מילוי הכרס ח"ו. רק שהוא מחובר לענין של מעלה שעל ידי המראה הנעימה והבטחות' לטובה. הלך לדרכו טוב הלבב מלא תנחומות אל נכון לבו בטוח ותמוך בד'. כדרך החסידים ולא עלה עליו שום מגור ועצב מפני איש או ממקרה הדרכים:
ב תיקן בזה ב' ענינים. א' שבא ישקו בעתיד במקום משקים בבינוני. וכמ"ש רש"י ז"ל הטעם אח"כ שספור דבר ההוה בכל יום. ולא פעולה נעשית לשעתה בלבד ישתמש בלשון עתיד. כמו ככה יעשה איוב. ב' שחסר תיבת הרועים. ור"ל שכן דרך הלשון לחסר לפעמים הפועל לפי שהוא בכח המאמר ומובן מאליו ומבואר:
ג ר"ל ונאספו וגללו. והשיבו הכל לשון עתיד. והויו שבראשן הופכתן להבא ובא העתיד במקום הבינוני להיותו ספור ההוה תמיד. ולא פעולה נעשית לשעתה. אבל אין לפרש שהוא עבר ממש. שהרי סופר אח"כ במקראות הסמוכים שיעקב לבדו גלל האבן והרועים לא גללוהו עדיין ופשוט:
ז ר"ל ששני הצדדים כלולים ברמיזת לשונו רישון ערומים ורכן כפר דבריו. הן עוד היום גדול לא עת האסף המקנה
ח וחסר הנשוא שהוא הפעורה להיותו בכח המענה:
י גם מן הנגלה בכתוב מבואר גבורתו של יעקב שהרי נצטרכו לאסוף כל העדרים ולגרור את האבן ויעקב גללו לבדו ואולם עדיין י"ל שהי' צריך לאומץ כוחו ביותר בעבור זאת. אבל מדלא כתיב ויהי כאשר ראה וגו' ויגל יעקב את האבן וכתיב ויגש יעקב ויגל וגו' משמע שגללו בקלות וכמעביר פקק של הצלוחית מהצלוחית. דלשון ויגש ויגל משמע שתיכף בגשתו אליו גללו. ומבלי עמל יתירה:
יא לפי פשוטו יש בכי' מרוב התפעלות השמחה. שהגיע לראות פני שאריו ואולם נקוט האי כללא בידך שבכל מקום שאין הסבה מבוארת בכתוב. יש כח ביד הדרש לתת סבה נעלמה מלבד הסבה הנגלית וידוע שיעקב ע"ה הי' נביא וא"כ אף זו סבה קרובה:
יב (ד"ה ותגד) כתב זה כדי שלא יקשה מכאן אהא דכתב רש"י ז"ל לעיל בסדר חיי שאין הכת מגדת אלא לאמה. מדברי הרא"ם ז"ל:
יג כבר ביארתי בסמוך שכאשר אין סבת הספור מבואר בכתוב יש ביד הדרש לחת סבה אחרת נסתרה מלבד הסבה הנגלית והכל לפי השערת שכרם הבהיר ז"ל או קבלתם הנאמנה וכן כאן דרשו ז"ל בסבת מריצת לבן וחבוקו ונשיקתו שהכל לגנאי וזה ממה שמצינו ג"כ גבי אלעזר עבדו נאמן ביתו של אברהם דודו שכל מרוצתו הי' רק רמאות ולתכלית ממון כמבואר בסדר חיי. וכן הוא הענין כאן אצל יעקב סופו מוכיח ער תחלתו. שהי' רועה צאנו וכמה פעמים רמאו והחליף משכורתו. לכן שיערו ז"ל שכל מרוצו וחבוקו ונשיקתו ליעקב היתה מזוייפת ומעלילות הרמאים [ד"ה ויספר] רבותינו ז"ל לשיטתם. ולפי פשוטו י"ל שהי' כר זה באמת ובתמים מלבן. ויעקב ספר לו סבת בואו לכאן וכמ"ש הרשב"ם ז"ל:
יד גם כאן רבותינו ז"ר לשיטתם ומצאו ג"כ סיוע לזה מסלת אך דכר אכין ורקין מיעוטין ומשמע מזה בשביל ממונך אין לי לאספך הביתה. כי דל אתה זולת בישביל קורבתך אכנס אותך לביתי אכל גם כאן יש לפרש בפי פשוטו שיעקב ספר לו סבת בואו לחרן ובי הוא בהכרח כי שלחוהו אבות ו הנה למבת עשו אחיו וענהו לבן. באמת עצמי ובשרי אתה ויפה כוונת לבוא אלי ומלת אך תרגומו באמת:
טו ר"ל שאין התימה נופלת על היותו אחיו רק על עבודת חנם וכאלו אמר התעבדני חנם מפני שאחי אתה וכמוהו השופט כל הארץ לא יעשה משפט. מדברי הרא"ם ז"ל:
יז ידוע כי מדרכי המדרשות לחפש סבות הדברים שלא נזכרו בכתוב בביאור ויתכן לומר עליהם שנפלו כך במקרה. ולכן דרשו ז"ל גם בסדר חיי בספור המתנות שנתן אליעזר לרבקה שהנזם הי' משקלו בקע רמז לשקלי ישראל. ושני צמידים רמז לשני כוחות עשרה זהב משקלם כנגד עשרת הדברות. הרי שגם שם דרשו שלא הי' המנין במקרה. ואף שלא הי' בכוונת הנותן הוא אליעזר ועל דרך זה דרשו גם כאן ובאמת לא רחוקה הוא הסבה הזאת בחיק לאה אמנו הצדקת ע"ה וכבר נודע להם על ידי ספור אלעזר איך האבות הקדושים חפצים לדבק רק במשפחתם ומתעבים את החתים בני ארצם לכן מן הדין חשבה לאה שתעלה בגורל עשו:
(ד"ה תואר) דפוס האברים והגבלת תמונתם נקרא תואר כמו שתאמר ד"מ כי מיופי השפתים עגולותם וקוטנם אמנם זיו ויופי הצבע נקרא מראה:
יח הנה מלבד דרשתם ההיא שדרשו כן מכח גזרה שוה כדרכם ז"ל וכבר ידוע ג"כ כי רבקה אמנו ע"ה נביאה היתה יש עוד קצת הכרח לזה מן הסברא כי באמת יפלא על רבקה איך חשבה לנחם את יעקב תנחומי שוא. לאמר שאל יצר לו הפרדו מבית אביו כי לא נצטרך להתעכב שם ברתי ימים אחרים וכי אפשר שבקרב ימים מועטים תסור המשטמה מלב אחיו. ואיך היתה סבורה. כי יפותה לב יעקב להאמין שוא כזה ובלי ספק כי בעבור זה פי' שם הראב"ע ז"ל כי פירוש ימים שנים וכמו ימים תהי' גאולתו עכ"ל. אבל חז"ל פירשו כפשוטו ימים ממש רק שהכוונה בדברי' שנחמה אותו לבל יצר לו רחוקו מארץ אבותיו כי כמה שישב שמה לא יקשה ישיבתך בעיניך וכישיבת ימים אחדים תהיה בעיניך ומ"ש רש"י ז"ל ותדע לך שכן הוא כו' אינו ר"ל שהוא ראי' מוכרחת אבל כוונתו שנוטה אל האמת לחשוב כן. שלזה כוונה רבקה אחרי שראינו לבסוף באמת שלא היו ימי שבתו שמה בעיניו רק כימים אחרים ולא הוקשה עליו עכובו שמה כן נ"ל:
כא אם היתה כוונתו ח"ו לענין הבעירה והשעשוע באשת חיקו לבדה הי' מאמר מפורש דזה גנאי גדול ועצום בחוקו. אבל באמת להיות שאין המשגל גנאי וחרפה בעצם וראשונה כי כן יסד המלך יוצר בראשית ב"ה בטבע הבע"ח. כי חפין בזה לקיום עולמו ואולם נתהווה המוחש הזה גנאי על ידי מנהג בני האדם. כי השתמשו בו למלא יצרם ולא על צד הכוונה הראשונה ולכן השתמשו בו גם באיסור אבל האבות הקדושים ע"ה להיות שכל מחשבותם ומעשיהם בקדושה ולא השתמשו במשגל רק על צד הכוונה הראשונה והגיעה קדושתם ותמימותם כל כך עד שרא הי' אצלם המשגל שום גנאי רק כמו שהוא בעצם וראשונה ולזה קל שבקלים אינו אומר כן:
אבל קדוש שבקדושים אומר כן על זה וז"ש רש"י ז"ל:
אלא כך אמר יעקב עתיד אני להעמיד י"ב שבטים ור"ל שקל שבקלים אינו אומר כן שיותר שהוא קל המשכב יותר גנאי בחיקו אבל יעקב שכל כוונתו לפי רוב קדושתו אינו אלא להעמיד תולדות שבטי י' אין זה גנאי כלל וכ' הרא"ם ז"ל וז"ל אם הי' פירוש כי מלאו ימי. כפי' הרמב"ן ז"ל שמסכים עם תרגום אונקלוס שענינו כי מלאו שנות העבודה הי' מאמר ואבואה אלי' שאמר אח"כ מאמר גנאי. כי הי' נוטה משמעות המאמר שרצונו אך הבעילה והשעשוע באשת חיקו. אבל אם פירוש כי מלאו ימי. ימים שקצבה לי אמי ואי אפשר לעבור על ציווי' או אם פירוש כי מלאו ימי שאני זקן ובא בימים אין מאמר ואבואה אלי' שאח"כ גנאי בחיקו לפי שאז אין משמעותו רצון וחפץ הכיאה לבד ואינו אלא כאומר אם לא עכשיו אימתי צריך אני להעמיד תולדות עכ"ל. ויפה כתב ולשונו מדוקדק מאוד בלשון רש"י ז"ר שכתב וז"ל:
מלאו ימי שאמרה כו' ועוד כו'. ומתי אעמיד שנים עשר שבטים וזהו שנאמר ואבואה אלי' כו' והלא קל שבקלים כו' אלא להוליד כו' עכ"ל רש"י ז"ל וכוונתו אחרי שפי' כי מלאו ימי שאני זקן א"כ משמע שכוונתו לענין התולדות זהו שנא' אח"כ ואבואה אל' שמצד הבעילה עצמו קשה והלא קל שבקלים אינו אומר כן וע"כ שאין המכוון הביאה לבדה רק העמדת התולדות וכבר כתבתי די בזה לעיל. שלפי הכוונה דזה. הלשון הזה מורה ער קדושת האבות ע"ה ורוב מעלתם:
כה כבר ידוע מדרכי המדרשות לדרוש המלה החסרה בכתוב שבא החסרון לאיזה רמז ואם אמנם באמת עפ"י פשוטו. החסרון לתקון הלשון ואינו חסרון כלל ודברה תורה כלשון בני אדם וכן כאן לא אמר הכתוב ויהי בבוקר וירא והנה היא לאה שאז הי' משמעותו שבלילה לא הי' מכירה אבל בבוקר ראה שהאשה ששכב עמה לאה היא ולא רחל אבל אמר ויהי בבוקר והנה היא לאה בחסרון מלת וירא. ואם אמנם הכוונה גם עם החסרון שראה היותה לאה והחסרון אינו רק לתקון הלשון בכל זה רמז יש בו על צד הדרוש כאלו רא היתה חסרה מלת וירא כלל. ועתה נתבונן ההבדל שבין מאמר ויהי בבוקר וירא והנה היא לאה ובין מאמר ויהי בבוקר והנה היא לאה. בהונח שאין חסר במאמר מלת וירא כי באופן הא' כוונת הספור להודיענו מיעקב. שבלילה לא ידעה אבל בבוקר הכיר היותה לאה אבל באופן הב' אין כוונת הספור מיעקב רק להודיענו מראה ויודיע אותנו שהאשה השוכבת בלילה עם יעקב היתה בבוקר לאה. וזה ספור תמוה בשתי פנים א' כי היותה לאה לא הוצרך כלל להודיענו הלא כבר ידענו זה מהתחלת הספור שאסר לעיל בפסוק ויהי בערב ויקח את לאה בתו וגו'. ב'. גם אם רא היינו יודעים זה מכבר אינו נופל מה שאמר אח"כ שבבוקר היתה לאה. וכי בלילה לא היתה לאה. לכן דרשו ז"ל שמלבד הפירוש הפשוט שחסר מלת וירא כא החסרון גם לרמז ומרמז שבערב לא היתה לאה באיזה בחינה כי רחל מסרה לה סימנין ובבחינה זו יודיענו ממקרה לאה ולא מיעקב ואמר שבבוקר היתה האשה השוכבת עמו לאה ולא בלילה והוא מבואר
כז אם הי' פירוש שבוע כמו שבוע בקמץ תחת השין שהוא שם לכל שבעה ימים הסכמים החוזרין חלילה. החוזרין חלילה בתמידות על סדר שבעה ימי בראשית לא הי' משמעו שימלא שבעה ימים שלמים. רק שימלא השבוע ההסכמי הזה. ומספר ימי המלוי תלוי לפי עמידתו בימי השבוע ואם עומד ד"מ שרשה ימים בימי השבוע. אז א"צ למלאות זולת ארבעה ימים כי מלאת השבוע אינו אלא כלות השבוע שעומד בה היינו סדר שבעה ימי בראשית הללו. ויקיף סדר ימי שבוע אחרת. ועוד היינו צריכין לומר לפירוש זה שכינוי הרומז זאת חוזר על השבוע ולא על לאה דאיך תסמך השבוע אל לאה ולא יפול בזה כינוי הקנין וגם אם נאמר שנופל בזה כינוי הקנין. אינו נופל בו סמיכות הקנין אל לאה כי איננו שבוע שלה רק שבוע של כל העולם ולכן כתב רש"י ז"ר דלפירוש זה יקשה תרתי א' שהי' לו לינקד מלת שבוע בקמץ השין. להיותו משקל פעול כמו ברוך כמו שבעה שבועות שהרי לפירוש זה מלת שבוע אינו סמוך ד שתתחלף קמץ הפא לשווא כמו ברוך ד' כיון שכינוי זאת חוזר על השבוע ולא על לאה ב'. כיון שלפירוש זה כינוי זאת חוזר אל השבוע הי' רו לומר כינוי הזכר זה ששבוע לשון זכר כמו שבעה שבועות. ולא שבע שבועות הרי שהוא לשון זכר שיתרבה ע"ד שמות הנקביים. כמו אבות מטות לילות. רזה הוכיח רש"י ז"ל שאין פירוש מלת שבוע בכאן מענין שבוע בקמין שהוא שם להיקף מכל שבעה ימי בראשית רק הוא מענין שבעה והוא שם לשבח ימי המשתה (ובלע"ז זיבנדלינג) וא"כ ההבדל בין שם שבוע בשין שוואית. ובין יום שבוע בשין קמוצה בשני דברים א' שהמילוי הנופל בשם זה. הוא שבעה ימים שלמים מפני ששבעת ימי המשתה אינן שבעה ימים קבועים, בסדר אחד רק לפי חלות יום הראשון מימי המשתה ב' שלפירוש זה כינוי זאת חוזר אל לאה כי בזה האופן תסמך השבוע אל לאה דוקא להיותן רק שבעת ימי משתה שלה וכל זה מבואר:
(ד"ה ונתנה). ר"ל שפעל זה הוא מן העתיד לרבים מדברים בעדם וההא שבסוף נוספת. ולפ"ז הויו שבראש הוא ויו החבור ואינה ויו ההפוך כי ויו המהפכת העתיד לעבר. היא תמיד בפתח ודגוש אחרי' כמו ויאמר וידבר וכיוצא אבל אין לומר שהוא פעל עבר מבנין נפעל לנסתרת וההא לנקבה ואינה נוספת. והויו מהפכתו להבא ועל כן יבוא בשוא כמשפט ויו המהפכת העבר לעתיד. דפי' זה לא יתכן זולת אם הי' כתוב ונתנה לך גם זאת אבל עכשיו שאמר את זאת ומלת את הוא סימן הפעול. ע"כ שפעל ונתנה אינו מבנין נפעל רק מבנין פעל:
(ד"ד גם את זאת) דאם לא רצה לבן לתתה לו זולת אחרי כלות שבעת שנות העבודה א"כ לאיזה צורך אמר לו מקודם מלא שבוע זאת וכזה הי' לו לומר גם את זאת אתן לך בעבודה אשר תעבוד עמדי עוד שבע שנים וע"כ שכוונתו שבמלאת שבוע זאת יתננה לו תיכף בעבודה אשר יעבוד אח"כ עוד שבע שנים אחרות. וכן כתוב אח"כ בפירוש וימלא וגו' ויתן לו את רחל בתו וגו' וכתב רש"י ז"ל כאן כדי לכוון הלשון שאמר לבן לכוונה זאת.
ל דמלת אחרות נראית יתיר לשון שלא הי' לו לומר רק ויעבוד עמו עוד שבע שנים אבל הוסיף מלת אחרות. ללמד שאין הבדל ביניהם זולת בקדימה ואחור. שהן בבוא זה אחר סור זה אבל לא באיכות העבודה אף שכבר לקח שכרו היא רחל מקודם הפעולה ולא דקדק רש"י ז"ל על מלת אחרות שבפסוק כ"ז ששם הם דברי לבן ומה זה יפלא אם חפץ לבן במלאכת אמונה אבל כאן אצל יעקב הזכיר רש"י ז"ל שכן הי' בפעל אצל יעקב כראוי לו:
לב לפי טעם המקרה יש להיות ראיון וכמו שם שמעון על שם כי שמע וגו'. וע"כ שנקרא על העתיד לרמז כדברי חז"ל כי האמהות נביאות היו וכידוע:
לד מלת הפעם משמעו שבפעם הזה יתכן הנמשך יותר מפעמים הקודמים ואם הטעם מפני המספר גרידא אין רזה טעם כלל ומי יגיד לה שדי לו בשלשה בנים פן יחפוץ ביותר או שיספיק לו בפחות ולכן דרשו חז"ל שסך שלשה הוא מספר המגיע על חלקה לפי נשי יעקב:
(ד"ה על כן) כשתעיין בספר חומש הפקודים הוא ספר במדבר תמצא כי כל השבטים זולתי שבט יהודא ולוי ודן כל אחד מתן במספרם כל זכר מבן עשרים שנה ומעלה יוצא צבא בישראל הממעיט לא החסיר מן ל"ב אלף ושני, מאות. והמרבה לא העדיף על נ"ט אלף שלשה מאות אבל שבט דן הגיע ברבוי יותר מהם עד ששים ושתים אלף ושבעה מאות. ושבט יהודא פדה עוד יותר עד ע"ד אלף וששה מאות. ואמנם שבט לוי הי' המעט מכל השבטים. כאשר תראה בסדר במדבר כי נמנה לו כל זכר מבן חודש ומעלה ובכל זה לא הגיע סכום קהלו ליתר על עשרים ושנים אלף. והנה חז"ל נתעוררו כאן על השינוי שבא בכתובים בספור לידת השבטים שבתשעה מהם כתיב ותקרא את שמו ואולם אצל לידת יהודא ולוי ודן כתוב בקריאת שמות שלהם מלת על כן בראש הספור על כן קראה שמו יהודא וכן אצל דן ולוי ולזה דרשו שבא לרמז לנו השינוי שהגיעה ברבוי מספר שלשת השבטים ההם מרבוי תשעת המטות האחרות, לפי שהמספר ההוא שסופר ממנו בחומש הפקודים הי' באחד לחודש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים. ככתוב בראש הספר שבזמן ההוא נצטוו משה ואהרן לפקדם וא"כ ע"כ שלא הגיעו הרבוי ההוא אחרי צאתם מארץ מצרים. כי אם בארץ מצרים הגיעו לרבוי ההוא ולזה אותן השבטים שהגיעו לרבוי יותר גדול. מסומנים כאן בלידתן דרך רמז במלת על כן. להיות הרבוי שנתרבו בארץ מצרים נכתבה בכתוב בסדר שמות עם מלת כן כנאמר שם וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ וכדרכם ז"ל לדרוש אסמכתא כזאת הקרובה לגזרה שוה. ואולם לפ"ז יקשה משבט לוי שכתוב בו כאן גם כן מלת על כן. ובכל זה נהפוך הוא. ששבטו הי' במספרו המעט שבשבטים ולזה יישבו שהי' שבטו באמת בארץ מצרים ברבוי מופלג מאוד ולכן כתוב כאן בלידת לוי מלת על כן. ואולם אחרי צאתם ממצרים נתמעטו במסעות המדבר. מפני הארון שהי' מכלה בהם כן נראה לי:
לה כבר כתבתי לעיל שהמספר לבדו אינו מספיק לסבה שנזכרה בכתוב. שיתכן עליו מלת הפעם ולכן בכל מספר שבא בו מלת הפעם. הסבירו לנו חז"ל איך הסכים הזה סבה אל הנמשך שיורה עליו מלה זו: