באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ
סדר ויחי · פרק מט
א זה לפי דרכם ז"ל ששם אחרית הימים נופל ברוב על ימות המשיח. ולפי שאן דבר מזה כלל בברכותיו הבאים צ"ל שבקש לגלות ונסתלקה ממנו שכינה. מדברי הרמב"ן ז"ל:
ד (ד"ה כי) ר"ל פחז הוא שם משקל פעל וההרחבה בעבור אות הגרון:
ה בב"ר הובא ברא"ם אמרו שמעון ולוי אחים וכולם אינם אחים. אלא שהם אחים (בכל צד) בעצה ובמעשה שכם ובמכירת יוסף ע"כ והוא מדרכי המליצה כידוע:
ו (ד"ה וברצונם) ר"ל לעקור רצו ולא שעקרו בפעל ממש שהרי יוסף מלך הי' ומושל בכל ארץ מצרים. אלא שמפני שחשבו עקרו. מעלה עליהם הכתוב כאלו עקרוהו בפעל. לכן אמר וברצונם. מדברי הרא"ם ז"ל:
ז [ד"ה אחלקם] לפירוש הראשון ר"ל שהוא מענין פירוד שיהי' פירוד ביניהם אפריד שבט שמעון משבט לוי. שלא יהי' תחומן זה אצל זה. ולפירוש ב' ר"ל שהוא מענין נפיצה ופזור והיינו שיהי' כל אחד מהם נפוצים בקרב שאר השבטים:
ח לא אמר אתה יהודא יודוך אחיך. ויותר הי' לו לומר יהודא אותך יודוך אחיך ועוד יקשה שכל ברכת השבטים היתה בלשון נסתר. גד גדוד יגודנו וגו' זבולון לחוף ימים ישכון וגו' וכן בכולם זולת תוכחתו לראובן וכן ברכתו ליהודא היתה בלשון נוכח. ראובן בכורי אתה וגו' פחז כמים אל תותר וגו'. ובזה י"ל שכל הברכות שהיו בדרך נבואה לעתיד והם א"כ בדרך ספור בעלמא מה יקרה להם בימים אחרונים אמרם בל' נסתר כן יהי' לגד וכן יהי' לזבולון. אבל התוכחה לראובן שאינו בדרך נבואה לעתיד רק בדרך משפט ודין ובדרך צואה. כך אני גוזר עליך שתנטל ממך הבכורה הראוי' לך, וגם לא יהי' ממך לא כה ונה ולא מלוכה. ובשביל גזירת יעקב קיימו בניו צוואתו אחרי כמ"ש בדה"י ובחללו יצועי אביו נתנה הבכורה ליוסף לכן נאמרה התוכחה לראובן בלשון נוכח. וכשופט המשמיע משפט העונש להחוטא ואומר לו כך וכך יגיעך על חטאך ואולם ליהודא שברכתו הוא ברכת נבואה לעתיד ולא גזירה ממנו. הי' לו לאמרה בל' נסתר כמו לשאר השבטים. לכן כתב רש"י ז"ל. שלפי שראהו יעקב נסוג לאחור על תוכחתו לראשונים לכן דבר עמו בל' רצוי ופיוס וכאומר אל תירא בני. לא כמשפט הראשונים משפטך ומלת אתה שהוסיף בראש מאמרו הוא ג"כ לכוונה זו ומלת אתה הוא לעורר ההפך והוא מאמר בפ"ע ואינו דבוק עם יודוך אחיך והכוונה אבל אתה יהודא. ומלת אתה מושכת בכחה מלת אבל. ומובן מעצמו התשלום מן המאמר שר"ל אתה לא כשאר אחיך. רק אדרבה יודוך אחיך ומדרכי המליצה לסתום הדברים כידוע ולא לבאר באר היטיב. כן נ"ל כוונת רש"י ז"ל בכאן ויש לכוון עוד בלשון רש"י ז"ל שלכן הקדים מלת יהודא למלת אתה שלפי שהי' נסוג לאחור. קראו מתחלה בשמו לגשת אליו וכאדם הקורא לחבירו יעקב יעקב. ואח"כ אמר לו אתה והוא לעורר ההפך כנ"ל:
(ד"ה בני) יצחק אמר ליעקב הוי גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך:
ט (ד"ה גור וד"ה מטרף וד"ה בני) התוך הכתוב לדעת רש"י ז"ל אתה יהודא אשר אתה גור בתחלה ואח"כ ארי' אתה סלקת עצמך מטרף. והוא הריגה ואבוד נפש הן ביוסף והן בתמר כלתך. לפיכך זאת היתה לך כרע שכב כו' בימי שלמה. והנה בד"ה גור תיקן רש"י ז"ל טעם הכנוי והתואר הזה ליהודא. ועוד שני הכנויים המתחלפים הללו נופלים באיש אחד שגור הוא ארי בחור וארי' הוא שם הארי הזקן. ותיקן רש"י ז"ל הכל על דעת אונקלוס בתרגומו ע"ה. וגם ביאור פתרון מלת ובשרויא שבתרגום אונקלוס שענינו בתחלתו. ובד"ה מטרף תיקן רש"י ז"ל ג"כ שני ענינים. א' שאין לשון טרף נופל באדם אם הוא ההורג והנחתו רק על הריגת חי'. ועוד דאיך נרמז זה בכתוב שחשד יעקב ליהודא בדבר הזה עד שהוצרך לומר שיצא אתה מחשד זה הלא אדרבה יעקב אמר חי' רעה אכלתהו וגו'. לכן כתב רש"י ז"ל שרמז יעקב במאמר זה ליהודא לפי שנמשל לארי'. ולפי שחשד ליהודא בהריגתו אמר בלשון מסופק הכולל שניהם חי' ממש ויהודא הנמשל למלך שבחיות ולכן אמר ג"כ כאן לשון מטרף לפי שכנהו ארי' אחז בו לשון הנופל בארי' כדרך המליצה. ויתכן שמה שחשדו יעקב ליהודא יותר משאר אחיו להיותו חם המזג מאוד. כמפורסם כי כאיש גבורתו וסופר ג"כ בספר הישר נפלאות מגבורתו ואומץ לבו. ובד"ה בני תיקן רש"י ז"ל שאין מלת בני דבוק עם מלת מטרף שיהי' הכוונה במלת בני על יוסף שנסתלק מטרף יוסף. רק מלת בני דבוק עם פעל עלית וזה הראה לנו רש"י ז"ל בשני פנים. א' בהציון שציין עצמו כאן בני עלית ואלו מלת בני דבק עם מטרף. א"כ חתך רש"י ז"ל והפסיק את המאמר והי' לו לציין מטרף בני עלית או לציין מלת עלית לבדו. ב' במה שכלל רש"י ז"ל במלת מטרף גם מעשה תמר. ואמנם ההכרח לפירוש זה הוא מפני פסקי הטעמים שבכתוב זה וכמו שרמז גם הרשב"ם ז"ל לזה. ור"ל במה שמלת מטרף בטפחא שהוא טעם מפסיק ומלת בני במונח שהוא משרת ומדבקו למלת עלית שהוא באתנח ומבואר:
י לא יסור משמעות לעולם אפי' בזמן הגלות:
(ד"ה מחוקק) שהוא מלשון חוק המורה על התורה ופשוט:
(ד"ה עד) לפירוש זה שילה כמו שלו ולפי הדרש שילה כמו שי לו. והוא מלה מורכבת משני מלות ולכל הפירושים באה ההא במלת שילה במקום ואו. כמו ויתגל בתוך אהלה. מדברי הרא"ם ז"ל:
יג שם חוף הונח על השפה המבדילה בין הנהר ליבשה ואולם אין כל חוף הים חוף אניות רק חוף המתוקן לכך לצאת ולבוא בו הספינות והוא הנקרא נמל כידוע:
(ד"ה וירכתו) ועל כמו ועליו מטה מנשה. שפירושו סמוך לו ופשוט.
יד לפי פירוש זה יתכן להיות שם חמור סמוך לגרם כמו נדיב לב או שחסר בעל והשיעור חמור בעל גרם עכ"ל הרא"ם ז"ל. ויותר נוח כפן הראשון והוא סמיכות המתואר התואר כאשר נמצא דוגמתו הרבה במקרא:
(ד"ה רובץ) ר"ל ואין התואר רובץ בין המשפתים משל על יששכר. רק הוא תואר לחמור וכמ"ש הרב ז"ל במורה שאין כל חלקי המשל צריכין להיות בנמשל. כי יבואו קצתם לפעמים ליפות המשל:
טז ומלת ידין איננו מענין דין ומשפט רק מענין נקמה כי מלת דין הונח גם על הנקמה שהיא במשפט. ר"ל עפ"י הצדק והיושר ובזה הוא נבדל ממלת נקמה. הכוללת גם מעשה הנקמה שלא במשפט:
כב (ד"ה בנות) וכ"כ הראב"ע ז"ל וז"ל. כי בנות צעדה על דרך זבובי מות יבאיש וגו' עכ"ל:
ומצאנו דוגמת הלשון הזה. היינו פעל היחיד אחרי שם הרבים הרבה במקרא:
(ד"ה פורת) כן הוא מדרכי רש"י ז"ל בכמה מקומות. שתחלה מבאר פירוש המקרא וכוונתו בכלל. ואח"כ הוא חוזר ומבאר פרטי המלות טעמם וגם דקדוקם וכן כאן בכתוב שלפנינו ביאר. תחלה כוונת המקרא בכללו. ואח"כ שב לתחלתו לבאר דקדוקי המלות וביאר שמלת פורת הוא מן אפריון בארמי ויען זאת א"כ אין התיו מן השורש רק לתקון ויופי הלשון כמו על דברת במקום על דבר. ואח"כ בדבור הסמוך ביאר רש"י ז"ל דקדוק עלי שור ופשוט. כבר פירש"י ז"ל לעיל. כי שור הוא מענין ראי' כמו אשורנו וכאן פירש דקדוק המלה ואמר כי עלי שור הוא כמו לשור ומלת עלי מורה התכלית כמו בשביל. ור"ל כי מלת שור איננו שם דבר רק מקור מהקל שדרכו להיות קשור עם אותיות בכל"ם ופעמים חסר אות השמוש וכאן באה מלת עלי במקום למד בכל"ם. ומ"ש בספרים ד"א בשביל לשור צריך למחוק דבר אחר. והוא טעות סופר וכן משמע ברא"ם ופשוט:
כג (ד"ה ורובו) ר"ל מדלא כתיב ורבו פא הפעל בקמץ. רק בחולם ע"כ הוא תולדת בנין הכבד בפלס רומו ושומו שהוא כמו הורמו והושמו. אלא שהורמו ע"י אחרים. ורומו ע"י עצמו כי פעל הורמו הוא מההפעל שהוא תולדת בנין הכבד הנוסף ורומו הוא תולדת פעל הדגוש וידוע כל זה בדקדוק:
כד (ד"ה ויפוזו) ר"ל הטבעת שנתן פרעה על ידו לכבוד ותפארת כנזכר בסדר מקץ. והנה מלת משם לפירש"י ז"ל רומז על אביר יעקב הנזכר מקודם כלומר מאביר יעקב זה עלה ונתעלה להיות רועה אבן של ישראל. כלומר עיקרן של ישראל והוא יעקב שממנו יצאו שבטי י'. ר"ל לכלכל אותו ואת ביתו לחם ומזון. והנה מלות שם וזה שניהם הם כנויים רומזים. שם רומז המקום. וזה הוא רומז הגוף ובמליצה יתחלפו ובא רומז המקום תחת רומז הגוף. ומ"ש רש"י ז"ל ואונקלוס אף הוא כך תרגמו. ר"ל ענין ויפוזו זרועי ידיו וגו'. וכן ענין שאר הכתוב מידי וגו' משם רועה וגו' תרגם אונקלוס הכוונה כפירש"י ז"ל כאן זולת במלת אבן שפירשו רש"י ז"ל מענין עיקר ויסוד. ואונקלוס תרגמו ע"ד נוטריקון. אב ובנין אבל מ"מ הכוונה לאחדים עם דרך רש"י ז"ל. ואולם במאמר ותשב באיתן קשתו נטה אונקלוס ז"ל מדרך רש"י והסיע ענין המאמר אל כוונה אחרת כמו שתראה כל זה בדבור רש"י ז"ל הסמוכים ומבואר:
כו (ד"ה נזיר) ואונקלוס תרגם תאות כו' אונקלוס תרגם המקרא הזה כזה ברכתא דאבוך יתוספון וגו' דחמידו להון רברביא וגו' ולפ"ז פירושו כך שאמר יעקב ליוסף. הברכה הזאת שאני מברכך יתוסף לך על כל הברכות שברכו אבותי אותי ואותן הברכות שברכוני אבותי חשובות כל כך עד שחמדו להם גדולי העולם ע"ה. והוא רבקה שחמדה מאוד לברכות הללו והזקיקה ליעקב לעשות מטעמים לאביו כדי שיקבל הברכות ממנו. שתיהן יחד. ר"ל הברכות שלי שאני מברך אותך והברכות שברכוני אבותי גם אני יחולו על ראש יוסף. זהו ביאור הכתוב הזה לדעת אונקלוס ופי' גברו כמו נוספו ובא העבר במקום העתיד כדרך המליצה ובא גבעות עולם בלשון רבים דרך כבוד על רבקה כמו אדוניו בעליו:
כז (בד"ה יחלק) ואונקלוס תרגם כו' וטעם תרגומו כי ירושלים בין יהודא ובין בנימין. והמקדש בחלקו של בנימין כידוע. וכמ"ש רש"י ז"ל בפרשת ויגש. ע"ש בפסוק ויפול על צוארי בנימין וגו':
כח (ד"ה אשר) ולכן חזר ושנה הכתוב ויברך אותם. איש וגו' ברך אותם ולכן אמר ג"כ איש אשר כברכתו וכמוהו ג"כ בסוף סדר וישב. איש כפתרון חלומו חלמנו. וכ"כ כאן גם הראב"ע ז"ל:
(ד"ה ויגוע) מה נעימה מליצתם ז"ל. כי מיתה הוא עפ"י רוב בטול התנועה וההתעסקות וזהו נופל באדם פשוט שכל תנועותיו בעסקי הזמן ובמותו הוא בטל מהם אבל יעקב אבינו ע"ה הי' כל תנועותיו בעסקי החיים הנצחיים וא"כ אין חילוק בין מותו לחייו רק שמתחלה הי' עומד ומשמש למטה ועתה הוא עומד ומשמש למעלה. ואין כאן אלא המרת מקום וזהו שסיימו רז"ל במליצת דבריהם. יעקב אבינו לא מת אלא עומד ומשמש במרום. ובזה יובן ג"כ שמתחלה פריך הש"ס על מאמר הנ"ל. וכי בכדי חנטו חנטיא וספדו ספדיא ומשני אלא כו'. ור"ל שהמקשה הי' סבור שכוונת המאמר שמיתה כהוראתה הפשוטה לא היתה ביעקב ולכן הקשה וכי בכדי כו', ומשני דאין כוונת המאמר על המיתה בבחינת ההפרד מן העולם ובטול כלי הגוף אבל כוונת המאמר על המיתה בענין בטול התנועה וההתעסקות וזה לא היתה ביעקב אע"ה: