אור ברסלב
באר יצחק על פירשי סדר ויחי › פרק מח

באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ

סדר ויחי · פרק מח

סדר ויחי

א ר"ל שדרך הלשון לקצר בכגון זה ולשמש בכינוי הנסתר במקום כנוי הסתמי (מאן בר"א). ומ"ש רש"י ז"ל וי"א אפרים כו' לא בא לתקן קוצר הל' דאין זה צריך תיקון כלל ועוד שגם בפירוש זה לא נתקן כלל ואכתי לשון קצר הוא שהרי לא ביאר לנו הכתוב מי הוא המגיד אלא שרז"ל קברו היותו אפרים. וכתבתי זה לעורר על דברי הרא"ם ז"ל שכ' כאן דליש אומרים הללו אין זה מקרא קצר ולא הבינותי כלל. וכבר אמרתי שהכצור ההוא הוא מטבע הלשון:

ר"ל דקשיא לי' לרש"י ז"ל שהרי בפ' וישלח נאמר שאמר לו גוי וקהל גוים יהיה ממך וכאן לא ספר רק שא"ל לקהל עמים רבד ולא זכר גם גוי. לזה כ' רש"י ז"ל. שא"ל גוי על בנימין שלא נולד אז אבל עכשיו שכבר נולד אין צורך לזכרו עוד ולא אמר לו כאן לקהל עמים רק להודיעו שע"פ הדבור עתיד אחד משבטיו ליחלק והוא נותן המתנה ההיא ליוסף. כ"כ הרא"ם ז"ל בפ' וישלח והוא נכון. וכ' עוד שם וז"ל דקשיא שממ"ש רש"י ז"ל כאן בסדר ויחי בשרני שעתיד לצאת ממני קהל ועמים משמע דדריש קהל חד ועמים חד הרי שנים ולכן הוסיף ו' ער מרת ועמים וצ"ל שנק' הא' בלשון רבים כמו אף חובב עמים וגו' שמורה על עם ישראל לבדו וכתיב נמי אחריך בנימין בעממיך אבל שם בפ' וישלח כ' רש"י ז"ל גוי זה בנימין. קהל גוים זה מנשה ואפרים ולא הוסיף רש"י ז"ל ו' משמע דמגוים לחודא מפיק מנשה ואפרים ולכן כ' שם הרא"ם ז"ל שצריך לגרום בשניהם או בו' או ברי ו' עכ"ל. וכ' ע"ז בעל צל"ד ז"ל שבאמת אין צורך לתקן הגירסאות דלעיל דייק רש"י ז"ל שפיר דכתיב לעיר מיני' גוי בל' יחיד ממילא מדשינה לכתוב אח"כ גוים בל' רבים אתי לתרי עממין אבל הכא דכתיב לקהל עמים לחוד י"ל דעם אחד קרי לי' עמים כמ"ש הרא"ם ז"ל גופי' שזה נהוג אצל שם עם לקרות היחיד בלשון רבים. לכן דריש לי' מדכתיב לקהל עמים עכ"ל בשם מהרש"ל ז"ל. ואולם צריך להוסיף על דבריו דאף דיפול לומר גם על אומה אחת עמים בלשון רבים כדמוכח מקרא שהביא הרא"ם ז"ל ושם אינו מוכרח ששם גוים על שני גוים הוא אלא מפני השינוי כמ"ש מהרש"ל ז"ל וא"כ איך נכלל כאן בלשון יעקב שאמר לקהל עמים לחוד הכוונה על שני גוים ואם מפני שזכר גם מלת לקהל הרי גם בסדר וישלח זכר לקהל גוים ואף ששם מוכרע מפני השינוי מלשון יחיד ללשון רבים לחוד. גם בלא מלת לקהל שהכוונה על שני עממין וא"כ ממלת לקהל אין ראיה ולמה זכר יעקב כאן לקהל עמים סתם מבלי שיפרש כוונתו על שני עממין. לכן באמת צ"ל שאף שנופל שם עמים ברבוי גם על אומה אחת מ"מ לקהל עמים אינו נופל על אומה א' שזה משמעו אומים רבים. לכן כתב רש"י ז"ל כאן קהל ועמים והכוונה אינו שחסר ו' החבור בכתוב כמו שמש ירח עמד זבולה שזה אינו נופל כאן. והאומר יחטיא את הכוונה אם אינו מובן החבור בלשונו וע"כ שממלת לקהל עמים לחוד גם בלי ו' החבור יוצא המשמעות הזה רבוי העמים וכוונת רש"י ז"ל שמתוספת סלח לקהל משמע הרבוי הזה ואולם בפ' וישלח לא העיר רש"י ז"ל בזה מפני שאין צורך בזה רשם ששם ההכרע מפני השנוי לבד כמ"ש מהרש"ל ז"ל. ומה שבא שם בכתוב מלת לקהל הוא כתיקון הלשון. ומבואר:

ה מלת עד בא להורות או גבול המקומי או גבול הזמני ובשני הבחינות הוראתו אם כל השטח המקומי מהתחלתו עד הגבול. מהמדבר ועד הנהר יהיה גבולכם. ואם ער כל משך הזמן מתחלתו עד הגבול כמו ויוחילו עד בוש. וא"כ לא יפול מלת עד רק על הפעולה הנמשכת מהתחלת הזמן עד סופו. והנה מלת עד בכתוב שלפנינו הוא על גבול הזמני. אבל לא יפול בכאן גדרה הנ"ל שאיך יתכן לומר שנולדו מנשה ואפרים מעת הפרד יוסף מיעקב עד בוא יעקב אצלו. וא"כ לא ירשם כאן במלת עד לא התחלת פעולת הולדת בני יוסף ולא סופה. לזה כתב רש"י ז"ל שענין מלת עד בכאן בעיקר הכוונה כמו לפני. אמנם תיקון מלת עד בכאן איננו להגביל משך הפעולה בזמן המוגבל והוא התחלת וסוף פעולת הלידה זולתי להגביל הזמן שבו היתה הפעולה ההיא ומורה שלילת הזמן המוקדם והמאוחר. אם הזמן שבו נעשתה הפעולה מובדל באיזה ענין מזמן הקודם לו ואחריו ועיקר הוראת מלת עד הוא בכאן על הענין הנמשך בזמן מיוחד מתחלתו ועד סופו וכולל בתוכו ג"כ שבזמן שנמשך בו הענין והפעולה ההיא בזמן הזה נעשית גם הפעולה השניה ור"ל בכאן א"כ שבמשך זמן פרידתינו הנמשך מעת הפרדך ממני עד בואי אליך ולא קודם משך הזמן ההוא ולא אחריו היתה עת הולדת בניך. וז"ש רש"י ז"ל שנולדו משפרשת ממני עד בואי אצרך. ור"ל שמלת עד עיקרה על הפרידה שנמשכה מזמן פרישתו עד בוא יעקב אצלו ולכן יפול כאן מרת עד. ואולם פעולת הלידה היתה ג"כ בזמן ההוא ולא אחריו ותחלה כתב רש"י ז"ל עיקר הכוונה בלשון לפני בואי אליך. ואח"כ ביאר תיקון מרת עד כלומר שנולדו משפרשת כו' והבן זה [ד"ה לי הם] רש"י ז"ל כתב בסמוך פסוק ו' שלא נחלקה הארץ רי"ב חלקים שוין כמנין השבטים רק שנתחלקה הארץ לי"ב תחומים וכל שבט ושבט נטל לפי אוכלסין שלו. לכן צ"ל דמ"ש רש"י ז"ל כאן ליטול חלק בארץ איש כנגדו אינו ר"ל שיטול כל אחד מהן בארץ כשיעור שיטול כל שבט ושבט רק הכוונה בעבור התחומין שיטול כ"א תחום לעצמו כמו שיטול כל שבט ושבט תחום לעצמו. מדברי הרא"ם ז"ל:

ו תורף כוונתו שכל שבט נטל תחום לעצמו לפי אוכלסין שלו וכן אפרים ומנשה לקחו כל אחד תחום לעצמו למספר גולגלותם. אבל הנולד ם אחרי מנשה ואפרים לא לקחו חלק לעצמם כפי מספר גולגלותם. רק שנתנו להם אפרים ומנשה חלק מנחלתם. ולפיכך היו צריכין להרבות חלק ותחום ארצות נחלתם למען יוכלון חת חלק גם לאחיהם הנולדים אחריהם בתוך נחלתם. ואולם הכל יקרא רק על שמם. וזהו ביאור הכתוב על שם אחיהם יקראו בנחלתם. והנה תיקן רש"י ז"ל בכאן עוד ענין אחד מ"ש אשר הולדת אחריהם ובאמת לא מצאנו עוד בנים ליוסף ולכן צ"ל דמלת אשר במקום אם. ובא הורדת עבר במקום עתיד. מדברי הרא"ם ז"ל

ז הויו באה לרוב לקשר המאמרים ולחברם ולפעמים הענין שהויו קושר אליו נזכר בכתוב בהדיא ולפעמים אינו נזכר זה בכתוב בביאור כגון אם הענין שהויו קושר אותו אליו איננו מקרה קרה בפעל. רק מחשבה ורעיון נפשי והרעיון ההוא מובן מעצמו ע"י פעולת הויו מבלתי ביאור על כן נעזב מן המאמר לפעמים במקום הצורך. ועיין דוגמא לזה בפירש"י סדר מקץ בפסוק ואל שדי יתן לכם רחמים. וכמו שביארתי שמה. והנה דוגמת הקשור הזה בא ג"כ כאן שחשש יעקב אולי יקשה זה בעיני יוסף שלא חשב לכבוד אמו רק לכבוד עצמו שאמו רחל הצדקת ע"ה לא קברה בעיר בארץ ישראל רק בדרך. ולא כן הוא עושה עתה לעצמו ומבקש לגמול עם גופו טרחא יתירה ולהוליכו ממדינה למדינה ממצרים לכנען ואמו מתה בארץ כנען ולא קברה בעיר רק בשדה. והנה לא רצה יעקב להתנצל עצמו לפניו בביאור ולומר לו אולי רע בעיניך המעשה שעשיתי לאמך. אחרי רואך מה שאני מצוה אותך לעשות עמדי. וכבדה עלי טרחא קטנה וקלה בעיני טרחת אחרים היתירה כי אין זה מן המוסר שיאמר יעקב ליוסף אני חושדך שאתה חושדני ולכך אני מוכרח להתנצל. שבלי ספק זה יקשה יותר בעיני יוסף. שיחשדנו שחושדו. לכן זכר יעקב דברי התנצלותו בדרך ספור בעלמא ולא כמצטדק ומתנצל והענין שהויו קושרו אליו הוא ההתנצלות. וכמו שפירש"י ז"ל אעפ"י שאני כו' והרעיון הזה קושרו הויו עם מאמר שאחריו. ואני בבואי מפדן וגו' אמנם איך יצא לו ההתנצלות על מעשהו מכלל הספור הזה. יבואר להלן אי"ה בד"ה ואקברה. וכתב הרא"ם ז"ל וז"ל בשנוי לשון קצת. והרמב"ן ז"ל כתב וז"ל ולא ידעתי מהו וכי בחוצה לארץ נקברה רחל ח"ו והלא בארץ מתה רחל וכמ"ש כאן בפירוש מתה עלי רחל בארץ כנען וגו' וכן כתוב ג"כ בפרשת וישלח עכ"ל. ובאמת שגם רש"י ז"ל בעצמו כ' בסדר וישלח. שרחל מתה בא"י בפסוק ואביו קרא לו בנימין אבל כוונת רש"י ז"ל כאן וכן בד"ה ואקברה. אינו שלא קברה בא"י רק שלא קבר אותה בעיר וארץ נושבת בבית לחם אפרתה. רק בדרך סמוך לבית לחם ומבואר (ד"ה כברת) ר"ל על דעת רבינו משה הדרשן ז"ל. פי' כברת שם מדה ידיעה להם בזמן ההוא ולא נודע א"כ הטעם למה נקראת המדה ההיא בשם כברה. ומ"ש רש"י ז"ל אח"כ. ולא תאמר כו' אין כוונתו שלדעת הדרש פירוש בעוד כברת ארץ. בעוד הארץ חלולה ככברה מחמת יובש ואין זה שם מדה שא"כ הי' לו לרש"י ז"ל לומר ורבותינו דרשו כדרכו ז"ל אבל באמת גם לרבותינו אין כן עיקר פירושא דקרא שא"כ אין זה מקושר עם מ"ש אח"כ לבוא אפרתה וע"כ גם לרבותינו ז"ל פירוש כברת כפשוטו שם מדה אנא שאמרו שגם לזה רמז יעקב דאל"כ הי' לו לומר רק ואני בבואי וגו' בדרך ואקברה שם בדרך אפרת הוא בית לחם. ולאיזה צורך הזכיר בעוד כברת וגו' וכדרך הדרש בכל מקום:

(ד"ה ואקברה) הספור הזה לפי דעת רש"י ז"ל עפ"י מדרש רבותינו כאחד שמזכיר חטאיו דעי נא מה שעשיתי לאמך ולזה לא אמר ואקברה בדרך אפרת הוא בית לחם. רק אמר ואקברה שם בדרך אפרת הוא בית לחם. וכאומר להראות בזה בגידה שקברה שם במקום מותה ולא רצה להוליכה יותר ואח"כ אמר בדרך אפרת הוא וגו' כחוזר ומבאר לומר שמקום הקבורה הי' בדרך וגם לא רחוק מהעיר. וכל זה כדי להוסיף ההרגשה בלב השומע כן הוא משמעות המאמר הזה ולכן לא אמר בקיצור אם הי' כוונתו בדרך הודעה לבד ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל ואקברה בדרך אפרת הוא בית לחם. אבל אמר ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל בדרך. בעוד כברת ארץ לבוא אפרתה. ואקברה שם בדרך אפרת הוא בית לחם שמזה נראה שבא להגדיל שיעור העול כפי ההראות לבני אדם שמתה סמוך לעיר וקברה שם סמוך לאותה העיר. ולבד משמעות המאמר יתראה זה ג"כ במה שספר יעקב ליוסף הדבר בעצמו שאינו אלא דרך וידוי שהלא כבר ידע זה יוסף בלי ספק שהרי הוא הי' ג"כ שם בעת קבורתה. כי המאורע הזה הי' בדרך בשוב יעקב מבית לבן עם כל בניו ובני ביתו הרי שהספור בעצמו וגם אופן הספור מורה שכל כוונת הספור הזה כמזכיר חטאיו אבל זהו בעצמו ההתנצלות שהרי הוא כאומר ליוסף אל תחשוב בלבך שמה שעשיתי לאמך מעצמי עשיתי זאת ומרפיון ידים וכמי שאינו חושש בכבוד אמך ואינו עול ופגם אצלי בחוקה. לא לא בני ידעתי גם אני ידעתי שזה עול בחוקה אני מרגיש זה ואין בי חסרון הרגשה ח"ו ובכל זאת עשיתי כזאת לה. וא"כ בינה מעצמך שלסבה מוכרחת עשיתי מה שעשיתי שהוא על פי הדבור. וא"כ עפ"י ההצעה ההיא הסבה בעצמה רמוזה בספור ולא יצטרך לומר לו בפירוש שהרי במה שהודיעו מהרגישו מה שעשה לאמו הרי הוא כאומר לו הנביא. דע כי מן השמים הוכרחתי למעשה ההיא ולא מרצוני. ודי לחכימא ברמיזא. כן הוא ביאור הכתוב הזה על דעת הדרש, וביארו לנו חז"ל ג"כ מהות הסבה. שתהא לעזרה ולא שהגיד זה יעקב ליוסף:

בא"ד ואונקלוס כו':

ר"ל שגם דעת אונקלוס כדעת ר' משה הדרשן ז"ל שהום שם למדת ארץ ידוע להם אז. אבל אונקלוס ביאר ג"כ הטעם לכנוי כברת ולכן תרגם ז"ל כרוב שהוא מענין ניר וחרישה. כמו שהביא רש"י ז"ל דוגמא לזה. ואלו הי' דעת אונקלוס גם בזה כדעת ר' משה הדרשן ז"ל ששם כברת הוא נעלם מאתנו לא הי' משנה בתרגומו שם כברת לכרוב ומבואר:

ח וכמו שאמרו בתנחומא הובא ברא"ם וז"ל. בכל יום יושבין ועוסקין לפניו. ועכשיו הוא אומר מי אלה עכ"ל. ר"ל והרי מאמר זה הי' בהיות יעקב שבע עשרה שנה במצרים. והכי נוכל לומר כי לא ידע עד כה בני אהובו יוסף:

ט ר"ל שמתחלה הי' סבור יוסף שאינו רוצה לברכם מפני שחשבם יעקב כבני הזונה מחשבו שלא לקח יוסף את אסנת רק לפילגש בלי כתובה וקידושין כיון שלא לקחה מעצמו בבחירתו רק בבקשת וציווי פרעה ואולי לא הי' חפץ בה. לכך הראהו שטר אירוסין וכתובה לראי' היותה אשתו ממש ולא פילגש שפילגש אין לה כתובה. כמו שפירש"י ז"ל לעיל סוף פרשת חיי בפסוק ולבני הפילגשים נתן אברהם מתנות וגו' ולגירסא דידן בסנהדרין גם קידושין אין לפילגש וכיון שראה יוסף שעדיין לא בירך אותם אמר בוודאי נסתלקה ממנו רוה"ק ובקש רחמים על הדבר. מדברי צל"ד ז"ל:

יא שורש פלל הונח לפי דעת רש"י ז"ל הנכונה והישרה על התבוננות והמחשבה באיזה דבר שבו שני צדדין מתחלפין אם לכאן אם לכאן. ובזה הוא נבדל משורש דן ושפט המורה על חתוך הדין וגמרו והחלטת אחד מהצדדין האפשרים בדבר הזה. ואלו אמר ראה פניך לא דנתי אי שפטתי הי' משמעותו שנא החליט ראות פניו אבל עכשיו שאמר פללתי מורה שאפי' ספק לא עלה בלבו על אפשרית ראות פניו רק החליט ההפך שלא יראה פניו ולכן לא אמר ג"כ אני שפטתי ראות פניך עוד שאז הי' משמעו ששפט כן אחר הפלילה אבל אמר שלא פלל כלל ראות פניו עוד וז"ש רש"י ז"ל לא מלאני לבי לחקור כו'. ומזה ג"כ הביאו עצה עשו פלילה שעצה הוא עצה נגמרה ושוב אמר אם אין לך עצה עשי פלילה ר"ל חקור בזה עבור עצה אם יש שום צד ואפשרית להנצל. ומזה הענין נקראו הדיינים פלילים על שם המחשבה והמשא ומתן בדין בטרם יוגמר ונקראו שופטים על שם גומרם הדין הקצוב ולכן אמר ג"כ לעיל אצל עצה פעל הביאו ואצל פלילה פעל עשו לפי שזה צריך למעשה:

יב מסדר הכתוב נראה שזה הי' קודם הברכה וא"כ למה הוציא אותם מעם חיקו. אדרבה ישבו אצלו ויברכם ומטעם זה סרס הראב"ע ז"ל את הכתוב יע"ש ואמר שההוצאה ההיא היתה אחרי אשר ברך אותם והוציאם כדי שיפטרו משם. אבל רש"י ז"ל תיקן זה. ואמר שהוציאם מחיקו כדי ליישבם וכו'. מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה וישתחו) ר"ל שלא היתה השתחוואה ההיא השתחוואת ההפטר שהרי עדיין לא נפטר מלפניו שהרי היתה ההוצאה קודם הברכה. וע"כ שאינה אלא דרך כבוד כמ"ש רש"י ז"ל כשחזר כו'. אחרי שהוציאם מחיקו ופשוט:

יד הנה לפי הלשון מורה שיעקב עשה זה בהשכל ודעת כי מנשה הבכור והרי הוא א"כ טעם לסתור. שהיא הנותנת שישים יעקב ימינו על ראש מנשה. לכן הוסיף רש"י ז"ל בפירוש הדבר שר"ל כי ידוע לכל וגם ליעקב שהבכור הוא מנשה וע"כ שלסבה שכלית עמוקה עשה זאת וכן הוא כוונת הכתוב על כרחך ששכל וחכמה יש כאן. דאי כפשוטו. הי' לו להשים ימינו על ראש מנשה להיותו הבכור:

טו יישב רש"י ז"ל ההוה שאמר הגואל בפעל בינוני וכן הרועה. לכן אמר שעל כל דבר ההוה ורגיל להיות נופל לשון היה. וכמ"ש רש"י ז"ל כלל זה בכמה מקומות:

יז ר"ל לא שהסיר יוסף ימין אביו מעל ראש אפרים וישימה על ראש מנשה. שא"כ הי' לו לומר ויתמוך וגו' ויסר אותה ולא להסיר. אבל באמת שלא הסיר יוסף כלל ימין אביו שאין זה מן המוסר רק בעבור שחשב יוסף שאביו טעה וידמה על אפרים היותו מנשה בעבור כי כבדו עיניו מראות היטיב. לכן תמך יד ימינו והרימה מעט מראש אפרים ותמכה בידו כדי שאביו יבין בזה טעותו לפי דעתו. וכאשר אמר לו אז בתמכו ביד ימינו לא כן אבי וגו'. ויסירה מעצמו מעל ראש אפרים ולכן לא אמר הכתוב ויסר לבדו. ומאמר ויתמוך וגו' נראה מיותר. אבל להנ"ל מתוקן הכל ולזה אמר ג"כ להסיר בלמד שתמכה יוסף כדי להסיר יעקב ימינו והלמד הוא למד התכלית. וכתוב זה מיוסד ג"כ על הכלל שזכרתיו פעמים רבות. שמדרך לחסר פעל התכלית ולקשר פעל הסבה עם המלה הדבקה לפעל התכלית ובתשלומו הי' ראוי להיות להסיר אותה מעל ראש אפרים ולהשימה על ראש מנשה:

יט ר"ל שאין מאמר ידעתי בני ידעתי דבק עם גם הוא יהי' לעם שא"כ אין זה הפך שאלת יוסף ואחרי שחשב יוסף שלא ידע אביו היות מנשה הבכור. כמו שאמר לא כן אבי וגו'. וע"כ תשובת יעקב ידעתי בני וגו' פירושו ידעתי גם אני שהוא הבכור וא"כ מאמר גם הוא יהי' לעם שאחריו הוא מאמר בפ"ע ומאמר הקודם ידעתי וגו' הוא לשון קצר כדרך הלשון:

(ד"ה וזרעו) לא מצינו שהי' אפרים מלא הגוים יותר משאר השבטים ולכן מיאן רש"י ז"ל בפירוש הראב"ע ז"ל שפירש כפשוטו. שיצאו ממנו גוים רבים רק פירש שחסר מלת שם או שמע וכאלו אמר ושם זרעו או ושמע זרעו יהי' מלא הגוים. מדברי הרא"ם ז"ל:

כ (ד"ה וישם) ר"ל אין קדומה זו קדומה מקומית או קדימה זמנית כי כל זה אינו נופל כאן רק הוא קדימת מעלה ופשוט:

כב כבר הודעתיך שמדרך הויו לקשר ענין שלא נזכר בכתוב אם אינו מקרה שקרה מחדש רק הוא ענין מובן מעצמו וזה מתקון הלשון ויופיו אצל בעלי הלשון הצחה והחכמים ואין צורך לבאר יותר למבינים אשר להם חיך לטעום:

(ד"ה שכם) ר"ל לפי שתיבת שכם נופל על עיר שכם ועל החלק מן הכלל כמ"ש רש"י ז"ל אח"כ לכן לא הי' צ"ל ואני נתתי לך שכם חלק אחד על אחיך לפי שגם חלק בכלל שכם. ומלת שכם מושך עצמו ואחר עמו. והוא לשון נופל על הלשון וכדרך הצחות וכאלו אמר ואני נתתי לך שכם. שכם אחד על אחיך:

תוכן העניינים

באר יצחק על פירשי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה