באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ
סדר ויגש · פרק מו
א [ד"ה לאלקי] ר"ל שיותר ראוי לתלות האלקות באברהם מלתלותו ביצחק כי אברהם הי' העיקר בפרסום אלקותו ית' אבל בחר לתלות הכבוד ההוא באביו ולא בזקנו לפי שחייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו עכ"ל הרא"ם ז"ל. וצ"ל שאף שמה שאמר כאן לאלקי אביו יצחק הוא מספור הכתוב ולא ממאמר יעקב מ"מ לפי שיעקב אמר קודם נסיעתו שיסע בארה שבע לזבוח שמה זבחים לאלקי אביו יצחק. אחז הכתוב בכאן ג"כ לשון זה ומבואר:
ב ר"ל מה שכפל את שמו הוא ג"כ דרך חבה וכ"כ רש"י ז"ל בביאור בסדר וירא בפרשת העקידה. בפסוק ויקרא אליו וגו' אברהם אברהם וגו' וז"ל שם. אברהם אברהם לשון חבה הוא שכופל את שמו עכ"ל:
ג אין אומרים אל תירא אלא למי שהוא מתיירא וע"כ צ"ל שהי' מיצר כו':
ד דאי כפשוטו איך העלהו הלא מת בארץ מצרים וכן פירש גם הרשב"ם ז"ל:
ח ר"ל מה שנכתב הבאים בלשון הוה והם דברי משה רבינו ע"ה כותב התורה שהי' רחוק מזמן הזה קרוב לשני מאות וחמשים שנה הוא מפני שכתב הענין כאלו הי' המסופר באותה שעה וכן דרך המספר לפעמים להעמיד עצמו בזמן מקרה המסופר ופשוט:
י שהם ז"ל ירחיקו היותו נושא כנענית מה שהזהירו מזה אבותיהם אברהם ליצחק ויצחק ליעקב:
כו דע שבכל הפעלים לא יבדל הבינוני מן העבר והעתיד זולת בזמן הפעולה כי אין שום הבדל בין עומד ועמד זולת בזמן העמידה אבל בפעל הביאה נבדל הרבה הבינוני מהעבר בהוראת הפעל עצמו מלבד הזמן. כי באמרנו ראובן בא בעבר. הכוונה כניסתו עתה במקום הזה אבל באמרנו בא בהוה הכוונה היותו מתנונע בדרך לבוא הנה וראי' לדבר ממה שמצינו בסדר ויצא בספור ביאת יעקב לחרן ויאמרו שלום והנה רחל בתו באה עם הצאן ויאמר הן עוד היום גדול וגו' ויאמרו לא נוכל וגו' עודנו מדבר עמם ורחל באה עם הצאן וגו' והנה באה הא' מלרע והוא פעל הוה ובאה הב' מלעיל והוא פעל עבר. וע"כ אין פי' באה הא' על רגע כניסת רחל לשדה הרועים כי כתוב אח"כ עודנו מדבר עמם ורחל באה עם הצאן וגו' הרי שבתחלת הדבור לא הי' שם עודנה רחל. וכן באה הב' אין פירושו באה מכבר שהרי כתוב תחלה עודנה מדבר עמם. וא"כ העמיד המספר את עצמו בזמן ההוא ולכן אחז לשון הוה א"כ מה שאמר אח"כ ורחל באה פירושו ג"כ בעת דבורו עמם ולא שבאה מכבר. וע"כ צ"ל שבלשון ביאה הא' שהוא בהוה. הכוונה שיצאתה מעירה ומתנונעת בדרך לבוא הנה. ואולם לשון ביאה הב' שהוא בעבר. הכוונה לרגע הכניסה וגמר פעולת הביאה. וכן הלועז האשכנזי יבדיל בבחינה זו בפעל זה בין הבינוני ובין העבר כי באמרו ער קעממט אן הוא בהוה ומורה ההתנונעות בדרך לבוא הנה אבל באמרו ער קאם אן בעבר מורה על הכניסה וגמר פעולת התנועה לבוא ובזה יובן לך מ"ש רש"י ז"ל כאן וז"ל שיצאו מארץ כנען לבוא וכו' ואין כו' לשון עבר אלא לשון הוה כו':
בא"ד ולדברי האומר תאומות כו' הקשה הרא"ם ז"ל הא למ"ד זה נשאו השבטים את האחיות וכבר כתוב מלבד נשי בני יעקב ולמה צ"ל שמתו. עכ"ל ולע"ד דלדבריו יקשה ג"כ על מה שפירש"י ז"ל לעיל בפסוק ושאול בן הכנענית בן דינה שנבעלה לכנעני. וא"כ דינה היתה אשת שמעון ובכל זאת מנאה הכתוב בחשבון שבעים נפש כמ"ש פסוק ט"ו וע"כ צ"ל שהיו לשבטים עוד נשים אחרות. וממקומו היא מוכרע דלמה אמר בן הכנענית בשאול יותר משאר בניו. וע"כ שהיו לשמעון עוד נשים וא"כ ה"ה למ"ד שתאומות נולדו עם השבטים ונשאו את התאומות לא קשיא עני' ממה שכתוב מלבד נשי בני יעקב לפי שיש לומר שהי' להם ג"כ נשים אחרות והדין נותן כן דלמה יכניס בחשבון רק קצת מהבאים עם יעקב ולא כולם ואין מדרך המונה למנות רק החלק ולא כולם כי מה יתן ומה יוסיף זה ועדיין לא ידענו המנין. ואין טענה ממה שכתוב מלבד נשי בני יעקב כי לא רצה להודיענו רק מנין יוצאי ירכו הבאים עמו ולא השאר שאינם יוצאי ירכו. ואין לומר שכמו כן י"ל שלא רצה הכתוב להודיענו רק מנין הזכרים הבאים עמו. דמלבד שאין טעם לזה כי למה לא ימנה רק הזכרים ולא הנקבות אף שהם ג"כ יוצאי ירך יעקב יקשה יותר הרי לא אמר הכתוב כל זכר יוצאי ירך יעקב כדרך הכתוב בכל מקום אם המנין רק מזכרים כמו שתראה בחומש הפקודים. ועוד הרי מנה גם את דינה בחשבון השבעים נפש. ואני תמה על הרא"ם ז"ל שהקשה עוד. למ"ד נשי השבטים כנעניות היו אמאי איצטריך קרא למעוטינהו ולו' מלבד נשי בני יעקב הא כתיב יוצאי ירכו עכ"ל. וא"כ לדעתו יותר יש לומר שנשי בני יעקב הי' בכלל יוצאי ירכו וכבר כתבתי שזהו נגד השכל. ומה שהקשה למה לי למעוטינהו לא ידעתי דמלבד שמדרך הכתוב ברוב לפרש גם את הנשמע מכללא ואורחא דקרא הכי הוא ואולם כאן אין מקום לשאלתו כלל שאין הכוונה במה שאמר מלבד נשי בני יעקב למעט שאינם בכלל השבעים נפש. רק שכוון בזה להודיענו שבאו עוד מלבד אלו נפשות אחרות עם יעקב והם נשי בניו ואלו לא אמר הכתוב אלא כל הנפש הבאה וגו' יוצאי ירכו ששים ושש הייתי אומר שרק יוצאי ירכו באו עמו ולא יותר. ואני תמה דלדבריו גם למ"ד בש"ס שתאומות נולדו עם השבטים ונשאום למה הוצרך הכתוב למעטם הלא פסוק זה אינו אלא כלל וקבוץ מה שמנה מנפשות יוצאי ירך יעקב בפסוקים הקודמין. וא"כ ממילא ידענו מזה שהתאומות אינן בכלל השבעים נפש ההם שהרי לא נזכר מהם כלל בפסוקים הקודמין. וע"כ שלא הודיענו הכתוב רק שבאו עוד נפשות עם יעקב למצרים לבד הנפשות שנזכרו מקודם. נחזור לענינינו שאדרבה מפסוק זה נראה שנשי בני יעקב אינן יוצאי ירכו וא"כ יפה הקשה רש"י ז"ל ויפה תירץ. כן נלע"ד בכל זה:
כט אין הכרע לזה ממ"ש ויאסור. כי כמוהו ויבן שלמה את הבית שפירושו בציווי כמ"ש הראב"ע ז"ל והכלל שהפעולה תיוחס לפעמים אל המצוה עלי'. אבל דרשתם ז"ל הוא מכח יתורא שלא הי' לומר רק ויעל יוסף לקראת ישראל אביו גושנה. ולמה הוצרך לומר מאסרו את מרכבתו. וע"כ כדי להודיע שהוא בעצמו אסר מרכבתו לכבוד אביו. מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה וירא) דברי רש"י ז"ל הללו נשענים על הכלל שביארתי לך כמה פעמים בדברי רש"י ז"ל שמדרכי הספור לשנות את האמור כבר או לספר את הידוע ומובן מכלל דבריו בעצמו אף שאין בו כל חדש ואינו נותן תועלת לענין ספורו כלל אם יש באותו דבר איזה ענין המעורר תמהון והתפעלות נפש לעורר את השומע על זה והנה תראה כאן שכל ענין התראות יעקב ויוסף זה עם זה אין בו הודעה חדשה כלל וכבר נשמע זה מכלל מה שאמר אח"כ בפסוק ויפול על צואריו ויבך וגו' והי' לו א"כ לומר ויאסור יוסף את מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו גושנה ויבוא אליו ויפול על צואריו ויבך וגו' אבל לפי שהתראות יוסף אל יעקב הי' דבר זר והתפעלות של שמחה דרך המספר להוציאו מן הכלל ולספרו ביחוד לבעבור עורר אותנו על ההתפעלות הגדולה שבו ולכן לפי שברור שעם היות שגם יוסף נשתוקק מאוד לראות את פני אביו ורוב ששון וחדוה השיגהו כראותו אותו בכל זאת אינו דומה גיעגועי הבן על האב כגעגועי האב על הבן וביותר בן זקונים כיוסף הצדיק ועוד העיקרי בהבדל הרגשתם שיוסף לא נתאבל על אביו כי ידע שעודנו חי אבל יעקב נתאבל מאוד על בנו כי חשבו למת וטרוף חיתו יער זה שנים כבירים ולזה התפעלות יוסף לראייתו את אביו אינו נחשב למאומה לנגד התפעלות יעקב העצומה כאשר נראה בנו אליו לכן ע"כ שב פעל וירא על יוסף שנראה הוא ליעקב ואינו מוסב על יעקב. ובזה תבין עוד ג' מה שאמר הכתוב וירא בנפעל ולא אמר וירא בפעל וכמו וירא את בני יוסף וגו' בסדר ויחי אבל לפי שמדרך הלשון השתמש בנפעל בכל מראה זרה המעוררת תמהון והתפעלות בהראותה לפי שלא פלל האדם ראותה מקודם לזה. לכן בא גם כאן פעל הראי' בנפעל ולא בפעל והסבה לזה מבוארת לפי שהפלא במראה הנפלאה וזרה ההיא איננו מצד הרואה רק מצד הנראה. ולטעם זה בא ג"כ ברוב אצל מראה הנבואה פעל הראי' בנפעל. וירא אליו ד' וגו' וכיוצא הרבה מאוד להיותה מראה נשגבה ונוראה. מאוד אבל לפי שבמראה הנבואה הפלא ג"כ מצד הרואה שנזדככה נפשם לראות מראות אלקים בא בו ג"כ מלת וירא בפעל כמו ויראו את אלקי ישראל ותחת רגליו וגו' שבסוף סדר משפטים וכן וארא את ד' יושב על כסא וגו' בספר ישעי'. ולכן ג"כ בכאן שהתראות יעקב ליוסף לא הי' זר ונפלא ליוסף רק נחת וגיל כי ידע מקודם כי יראהו אם יעל לקראתו. ואולם התראות יוסף ליעקב הי' זר ונפלא מאוד ליעקב ולראות בנו יחידו הנקשר בנפשו עודנו בחיים ורבו יתירא אחרי דמהו למת א"כ ממה שאמר וירא בנפעל ולא וירא בקל ע"כ צ"ל שפעל וירא שב אל יוסף ולא אל יעקב כן נ"ל בביאור זה. וסרה כל טענות הרמב"ן ז"ל וגם קושיית הרא"ם ז"ל מיושבת שנדחק בה עפ"י דרכו יע"ש:, (ד"ה ויבך). הרמב"ן ז"ל טען שמלת עוד איננו על רבוי אבל הוראתו על התוספת על העיקר בכל מקום ופירוש כי לא על איש ישים עוד הוא ג"כ מענין זה שישים עליו בצמצום כפי חטאיו ולא יותר במאזני משפטיו הצדיקים עכ"ל אבל באמת שגם רש"י ז"ל כן כוונתו וכמו שמוכחין דבריו ז"ל האחרונים באמרו אינו שם עליו עלות נוספות על חטאיו. וכן פירושו גם כאן הרבה והוסיף בבכי' יותר על הרגיל בטבע ולכן גם מה שכתב רש"י ז"ל בתחלה בסתם לשון הרבות בכי' כוונתו ג"כ הרבוי על העיקר והוא בכי' נוספת על המנהג הרגיל מדברי הרא"ם ז"ל:
בא"ד אבל יעקב כו' לא אמר הכתוב ויפלו על צואריהם ויבכו אבל אמר ויפול וגו' ויבך וגו' הכל בל' יחיד ובלי ספק שזה אינו שב רק על יוסף כמו שכל הפעלים הנזכרים מקודם הכתוב זה מוסבים רק על יוסף. וא"כ אם הי' פעל ויפול שאחרי הפעלים הקודמין לו שב רק על יעקב. לא הי' סותם הכתוב זה וגם מן הסברא איננו מן המוסר שלא יהי' יוסף מן הנופלים ראשונה על צוארי אביו אלא לפי שבאמת גם יעקב נפל על צוארי [יוסף] (יעקב אביו) וכדרך הרואה ראשונה את בנו האהוב לו בנפשו אחרי העלמו ממנו שנים רבות ופלל העדרו במציאות אשר לגודל שמחתו בהתפעלות עצומה יפול עליו מיד ויחבקהו. בזרועות פתוחות ועיניו תרדנה דמעות ששון וגיל. וא"כ בלי ספק אף שמדרך המוסר שיהי' יוסף מן הנופלים ראשונה על צוארי אביו בכל זה אין מקום כאן כלל לקדימה כי במאורע כזה אין כאן מוקדם ומאוחר וכל אחד חפץ לקדם את רעהו בחבוק ונשוק ומפני זה שניהם מנשקים ומחבקים זא"ז בפעם אחת לזה אמרו ז"ל שהי' סבה נשגבה לזה מה שלא נפל יעקב על צוארי יוסף ואמרו שהי' קורא את שמע ור"ל שהי' יעקב עסוק אז בדבר שאסור להפסיק בו וזה לא יתכן לומר רק בחוק יעקב אבינו ע"ה שכל אהבתו את יוסף ותוקף התפעלות שמחתו על ראותו אותו ובטרם שמע ממנו חשבו כמת זה זמן רב הכל בטלה וכאין הי' בעיניו נגד אהבת יוצר הכל ב"ה ודבוקו בו ית' ובעת בואו שהי' עסוק אז בקריאת שמע שהכל מענין אהבת הבורא ב"ה ויראתו וקבלת מלכותו לא עשה עליו נוכחיות בנו ידידו ומחמד לבו שום רושם ואולם אחרי גמרו מקריאתו בלי ספק כי פנה אליו וישבע עונג מזיו פניו. כראוי וכמשפט במאורע הזה. ולא אחדול מכתוב מה ששמעתי בשם הרב החסיד מו"ה שמחה זלה"ה האב"ד ד"ק בוברקא במשמעות והבנת דרש זה שראוי ונכון לקדוש ד' לדבק כל מדותיו לשרשן ומקורן. ולזה מדת האהבה אם היא במדרגת ההתפעלות היותר עצום ראוי לבלתי שכוח את הבורא ב"ה אשר אליו תשוב כל אהבה ואין על האדם לאהוב שום דבר בתכלית האהבה זולתו ית' ומפני העיקר הזה בבוא ליעקב יוסף בנו. והרגיש בנפשו כי אהבתו ושמחתו עליו גדלה עד לתכלית עד שמלהבת התפעלותו רשפי' רשפי אש לא יראה ולא ישמע דבר ודבוקו רק בו לזאת נסוג אחור מיד. ויעל על לבו כי האהבה במדרגה ההיא איננה נאותה בלתי ליוצר הכל וסבת כל הסבות ב"ה והשיב רשף האהבה שעלתה עליו למקורה וזהו אמרם ז"ל שקרא ק"ש וענינו שהי' מחשבתו אז רק באהבתו הבוערה אל הבורא ב"ה. ורב כבודו ותפארתו ויראתו. אלו דברי הרב הנ"ל. ושפתים ישק משיב דברים נכוחים:
ל רצה לומר בזה כי אין הדבור בעת יחם לבב האדם מרוב ההתפעלות של שמחה או יגון ועצב שוה אל הדבור שמדבר בעת השקט רוחו כי דבור ההרגשה וההתפעלות קצר מאוד ולא יבטא רק תוקף ההתפעלות ולפי שיעקב ע"ה בתוקף התפעלותו אמר שדי נחת רוח ושמחה לו עד גם המות לא יעציבהו עוד. השתפך את נפשו במעט מלין ואמר אמותה הפעם שבא מלות הללו הם כל השתפכות רוחו. ולפי שע"י השתפכות הנפש יקל מעל הרוח משא ההתפעלות לכן יעזוב המתפעל קשורי הדברים וביאורם כי לא יתנהו הלחץ לזה וימהר הקלת משא הרגשתו בהשתפכו לחוץ עיקר ושורש התפעלותו. ועוד שהמתפעל אין כונתו בלתי לעצמו לפרק משא רוחו ולעצמו אין צורך לביאור והוא מבין הדבר. ועוד שגם אם כוונתו לספר לאחרים אין לו זמן פנוי להתבונן אולי לא יבינוהו השומעים והוא חושב שגם זולתו ירגיש כמוהו והתפעלותו ברוחו גם הוא. וז"ש רש"י ז"ל פשוטו כתרגומו:
לא ר"ל שמאמר ואומרה אליו נמשך ג"כ על האמור בפסוק ל"ב והאנשים רועי וגו' והוא מדברי יוסף ולא מדברי משרע"ה כותב התורה. ויהי' א"כ כעין מאמר מוסגר בלתי מוסב על ואומרה אליו כי א"צ לזה כלל ועוד שגם מלבד זה הנה מצינו באמת אח"כ שאמר יוסף מאמר זה לפרעה אבי ואחי וצאנם ובקרם וגו' וכאן בפסוק ל"א לא הזכיר כלל ממקנה הצאן והבקר. זהו ביאור דברי רש"י ז"ל ודברי הרא"ם ז"ל מ"ש בכאן מוקשים מאוד:
לד דאל"כ מאיזה טעם לא חפץ שיקרבם פרעה ויושיבם אצלו ואדרבה זה נאות יותר אליהם: