באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ
סדר ויגש · פרק מה
א פעל ההתאפקות. ענינו בכל מקום ההתחזקות והתאמצות נגד התפעלות נפשו והוא ההמנע מעשות איזה פעולה כפי ההתפעלות כמו ויתאפק ויאמר שימו לחם. ואם היה גם כאן ענינו כן שלא היה יכול יוסף להתאפק עוד מלהתודע אל אחיו לא יפול בזה מ"ש אח"כ לכל הנצבים עליו לכן פירש"י שכאן ענינו לסבול שלא היה יכול לסבור לפניו אח כל הנצבים עלין ולמד לכל הנצבים במקום אח שהוא סימן הפעול או יכול להיות שמלת את סימן הפעול חסירה כנהוג לרוב במקרא ולמד לכל הנצבים הוא לתיקון הלשון כמו לכל כליו תעשה נחושת כנ"ל לבאר בזה:
ב ר"ל וא"צ להוסיף בית השמוש כמו בפסוק ט"ז ופשוט:
ג ר"ל ולא מפני הפחד כי תתו את קולו בבכי. והצוואה להוציא כל איש מעליו מורה על האהבה וחבה היתירה. וגם מבואר שמתולדות הנפש שהבושת לגומל רעהו רע חנם אף כי לעצמו ובשרו בני אב אחד משנאתו אותו וקנאתו בו ולסוף כי יפול בידו הבושת יגבר על הפחד מגמול הרע. וביותר שיתכן לומר זה בחוק שבטי יה הצדיקים:
ד פער ההגשה מורה לפעמים על התעוררות פעולה לבד אף שאין שם תנועת ההגשה בפעל ממש. וכמו ויגש אליו יהודא דריש הסדר וכן ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק וגו' אף שכבר עמדו לפניו אבל כאן ע"כ פירושו תנועת ההגשה ממש שהרי כתיב אחריו ויגשו. לכן פירש"י ז"ל ראה אותם נסוגים לאחור כו'. וכ' הרא"ם ז"ל וז"ל. ומ"ש רש"י ז"ל והראה להם שהוא מהול הוא מן הב"ר שהראה להם היותו מהול כדי שיאמינו לו ואין ספק דממלת גשו קא דרשי להך דרשא שהרי כבר עמדו לפניו וע"כ שפירושו התקרבות נוסף מהראשון ולאיזה צורך התקרבות זה אין זה אלא כדי להראותם היותו מהול. ולפ"ז קשה על רש"י שמאחר שהוא ז"ל תפס כפי פשוטו שראה אותם נסוגים לאחור ונכלמים א"כ אין צורך עוד למ"ש אח"כ והראה להם שהוא מהול עכ"ד ז"ל. ובאמת שדבר זה שהראה להם היותו מהול כ' רש"י ז"ל להלן בפסוק י"ב היותו מוכרח ממ"ש שם והנה עיניכם רואות וגו' אלא שגם שם אינו לפי פשוטו כמו שאכתוב שם. לכן כ' רש"י ז"ל גם הפירוש הפשוט כאן. וגם הדרש לפי שהכרחית הדרש הוא מפסוק דלהלן:
ה ר"ל כי הל' הוא ל' התכלית כמו ויעש אותן גדעון לאפוד ויבן את הצלע לאשה ואיננו יחס גבול שאליו:
ו לא אמר כי זה השנה הב' רק זה שנתים וזה מורה ב' שנים חמימות. ועוד שזהו ההבדל בין שתי שנים ובין שנתים ברבוי דזוגי כי שתי שנים יפול ג"כ בעבור משך זמן משנה הב' לאיזה מאורע אבל שנתים ברבוי הזוגי מודה שתי שנים שלימות כי הזוג מורה השיווי וכשלימות השנה הראשונה כן שלמות השנה השניה כנ"ל:
יא ר"ל ולא מל' שלוח וגירושין כמו אורישנו מפניך וכן פירש גם הראב"ע ז"ל כי באמת גם שאר יושבי כנען לא היו נכרתין ברעב לפי שבארץ מצרים היה בר לרוב והיה יוסף מכלכל כל העולם אבל היו עניים ודאו מרוב היוקר עכ"ל הרא"ם ז"ל. ובאמת שגם מלבד זה זהו ההבדל בפעל ירש בין אם הוא בבנין הנפעל מהקל ובין אם הוא בבנין הפעיל שבבואו בנפעל הקל ענינו הדלות והמסכנות ואולם בבואו בההפעיל ענינו השלוח והגרושין ומבואר
יב מצד טבע הלשון היל"ל והנה אזניכם שומעות ובאמת כי ההרגשות מתחלפות בלשון הקודש כמ"ש הראב"ע ז"ל בפסוק וכל העם רואים את הקולות מ"מ זהו כפי פשוטו אבל חז"ל דרכם לדרוש את החלוף בלשון כמ"ש במ"א בשם הרא"ם ז"ל יעו"ש בפסוק ויפגע במקום וילן שם וגו' בסדר ויצא מדלא אפקי' בלשון המיוחד להוראת עיקר המכוון בספור לבדו ש"מ דאחי לדרשה גם להוראה דב' וכן הוא הענין גם בכתוב שלפנינו שרא כ' לשון המיוחד שמיעה והחליף זה במלת ראיה. ומלבד זה הנה לא יתכן כאן החלוף הזה כמו במ"א כי אף שמטבע הל' לפעמים להחליף ההרגשות ולומר ראיה במקום שמיעה מאשר שניהם כורלין הכנס הציור בנפש ע"י ההרגשות השונות האלו (ולכן לא תמצא החלוף דק בהרגשת השמע והראות. ובפסוק וכל העם רואים את הקולות אאריך כזה עוד מחי יתחלפו ההרגשות ההם) בכל זה רא יתחלפו כלי ההרגשה ואין נופל לומר ועיני העם רואים אח הקולות ומה לו לעין אצל האוזן. לכן כ' רש"י ז"ל מצד הביאור שאמר זה מפני אמרו מקודם רדה אלי אל תעמוד. וכלכלתי אותך וגו' פן תורש וגו'. וצריך לזה ב' דברים. א' תנאי היכולת. ב' הבטחון שלא יחזור בו ויקיים דבריו וכלפי תנאי היכולת אמר והנה עיניכם רואות בכבודי היותי שר גדור משנה למלך מצרים וכלפי תנאי הקיום והאמונה אמר להם שיתאמת זה להם מב' ראיות. א' והיא הכלולה ג"כ במאמר הא' והנה עיניכם רואות. והוא ראותם היותו אחיהם מצד היותו מהול כמוהם והבן לא ישנה נגד אביו ואחיו. ב' כי פי המדבר אליכם והוא המאמר האחר להוכיח דדם היותו אחיהם מצד הלשון לכן כ' רש"י ז"ל ועוד כי פי וכו' והנה יוסף הוצרך לב' הוכחות כי מצד המילה אין ראיה כ"כ שמא ערבי מהול או גבעוני מהול הוא. ומצד הלשון ג"כ אין ראיה כ"כ כי מצרים קרוב לכנען ורבים במצרים היו יודעין שפת כנען. וכן עד עתה היה דובר אליהם ע"י מלי"ן. א"כ אותו מליץ היה יודע ב' הלשונות ואולם התחברות ב' הענינים הלשון והמילה באיש א' הוא ראיה גדולה היותו אחיהם מבני אברהם אבינו ע"ה ומבואר:
(ד"ה ועיני) לפי שכלל גם את בנימין במאמר והנה עיניכם רואות ולמה פרטו שוב שנית אח"כ. לכן כ' רש"י ז"ל שזה לרמז שהשווה את כולם יחד לומר וכו'
יד באמת הכינוי רגיל להיות בלשון רבים כמו בעליו אדוניו אבל בלתי כינוי יבוא השם תמיד בלשון יחיד כמו בעל הבית בעל האשה ולא בעלי הבית בעלי האשה. וכן כאן היל"ל צואר בנימין בל"י ולא צוארי בנימין בל' רבים לכן דרשו על ב' מקדשות כו' עכ"ל הרא"ם ז"ל:
(ד"ה ובנימין) הרא"ם ז"ל כ' דדרשתם ז"ל מדשינה וכ' אצל בנימין צוארו בל"י אע"ג דהכינוי רגיל להיות בל' רבים בשם זה עכ"ל. אבל בכל ספרי תורה אשר לפנינו הנוסחא צואריו בל' רבים לכן צ"ל דכיון שדרשו חז"ל דצוארי בנימין מרמז על דרשת המקדשים דרשו נמי הכי גבי צואריו דיוסף וכן דרך חז"ל לרוב מדברי אחא צל"ד ז"ל:
טו מבואר מעצמו שאין נופל בזה הודעת סדר זמני
טז ר"ל שלפי שכתוב נשמע בנפעל ולא וישמעו בקל צריך לשרשו בית ממש וחסר בית השמוש כדרך הלשון לרוב ופשוט
יז ככר ידעת שדרך רש"י ז"ל לבאר את החסר בלשון והוא בכח המליצה. והנה פעל טעינה ענינה בכ"מ שימת המשאוי על הנטען ויש א"כ לפעל זה ב' פעולים המשא שמשימין על הנטען והנטען שמשימין המשא עליו לכן פירש"י ז"ל כאן שהפעול בעירכם הנזכר בכתוב איננו פעול בבחינה הראשונה הנ"ל רק בבחי' הב' לפי שי"ל טענו את התבואה על החמור או טענו את החמורים תבואה וכאן הוא דבר הלמד מענינו שיטענו הבהמות על דבר אחר איננו נופל לומר כלל. אבל ר"ל שישימו התבואה על הבעיר:
יח ענין ניבא ואינו יודע מה ניבא וענין נזרקה בו רוה"ק וענין ניצוץ רוה"ק הכל א'. וכבר ביארתי במ"א בארוכה וכאן אומר בקצרה שהוא המשמעות שלא כוון אליו המדבר רק שיש לפותרו בכלל לשונו והוא איזה מקרה קרה אח"כ בעתיד והנה כבר ביארתי כמו כן כ"פ שכל הענינים האלו המה רק מדרשת דורשי רשומות ושדרשותיהם רק ע"ד האסמכתא והמליצה ולא מהכרח הכתובים:
יט ואתה צויתה מורה כי הציווי ליוסף אבל מ"ש אח"כ זאת עשו מורה שהציווי לאחיו וע"כ שהציווי לשניהם הציווי לאחיו הוא העשיה הנאמרה בם קחו לכם עגלות וגו' והציווי ליוסף לומר הצוואה ההיא לאחיו והנה דרך רש"י ז"ל לבאר החסר שבכח הלשון ומובן מעצמו. לכן כ' ואתה צויתה מפי לומר להם זאת עשו וגו':
(ד"ה זאת) כי מאמר ואתה וגו' זאת עשו קחו לכם עגלות וגו' נראה למותר כי לענין נתינת רשות לבוא למצרים כבר אמר לפני זה אמור אל אחיך טענו וגו' וקחו את אביכם וגו' ואכלו את חלב הארץ וא"כ מאמר זה אינו רק עצה טובה באיזה אופן יבואו הנה והוא ע"י קיחת עגלות מכאן ולמה צוה פרעה ליוסף ליעצם ע"ז ומעצמם יעשו כן אם יצטרכו לקיחת עגלות לכן כ' רש"י ז"ר שגם מאמר זה לנתינת רשות על לקיחת העגלות וכמ"ש גם הרשב"ם ז"ל שמצינו בתלמוד אין פרה וחזירה יוצאה ממצרים אא"כ ניטלה האם שלה כדי שלא תלד וראיה ע"ז ממ"ש אח"כ ויתן להם יוסף עגלות על פי פרעה. ולכן הוצרך פרעה לצוות ע"ז ליוסף שיאמר להם לקחת עגלות ולכן אם יאמר להם יוסף זאת עשו ענינו אל תפחדו הנה ברשותי הוא לכן אני מצוה אתכם זאת עשו קחו וגו':
כג זאת הוא בכ"מ כינוי הרומז וכאן מרמז על החשבון:
[ד"ה בר] אין פי' מזון כפשוטו אוכל המזין ומשביע הלא כבר אמר בר ולחם ולמה כפל דבריו לכך כ' רש"י ז"ל פירושו כתרגומו וזוודין לאורחא והוא תרגום צדה לדרך, וכמו שתרגם לעיל בפסוק כ"א ויתן להם צדה לדרך ויהב להון זוודין לאורחא. ושם צידה כולל כל מיני מאכל אף שאינם בכלל המזון כגון הלפתן ללפת בו אח הפת וכיוצא
כד לפי הדרש פירושו אל תרגזו בדרך שלא יהא עליכם הליכת הדרך לרוגז וקצף. ומ"ש רש"י ז"ל שלא תרגז עליכם הדרך דמשמעו שהדרך ירגז עריהם ולא שהם ירגזו על הדרך. הענין אחד בין שנא' שהם ירגזו על הדרך או שהדרך ירגז עליהם כי מקרה רעה הבאה על האדם בדרך מחמת הדרך בסכת ההולך עצמו שרא נזהר מלהשמר בדרך נוכל לומר שהאדם קוצף על הדרך בשביל המקרה הרעה שקרה לו מחמתו. וכמו כן נופל על הלשון לומר שהדרך רגז על ההולך בשביל שלא נזהר להשמר בו. ולכן גרם לו הדרך מקרה רעה ושני המאמרים דרך מליצה כי אין הדרך בעל נפש מרגשת שיתכן לומר בו ע"ד ההחלט שהאדם רגז על הדרך או שהוא ירגז על האדם ורש"י ז"ל לקח דבריו מש"ס פ"ק דתענית. ולכן נקט רש"י ז"ר לשון הש"ס שלא תרגז עליכם הדרך וכלישנא דהש"ס התם. אבל לפי לשון הפסוק ענינו אל תרגזו אתם בדרך על הדרך עצמו והגמ' פירשו לפי הכוונה ולא לפי מלות הלשון ולפי דרך הדרש פירושו בג' אופנים הא' והוא מן הש"ס פ"ק דתענית אל תרגזו בדרך אמר ר"א אל תתעסקו בדבר הלכה שמא תרגז עליכם הדרך. איני. ודא אמר רבי אילעי בר ברכי' שני ח"ח שמהלכין בדרך ואין ביניהם ד"ת ראויין לישרף שנ' וכו' רא קשיא דא למיגרס דא לעיוני ע"כ הש"ס ופירש"י ז"ר שמא תרנז עליכם הדרך שתתעו בו. דא למיגרס מיבעי לי' באורחא אבל במילתא דאיבעי לי' לעיוני לא עכ"ד והטעם פשוט ומבואר כי מרוב עומק עיונם ימשיכם העיון ולא ישגיחו בדרך ויתעו בו. עוד כ' רש"י ז"ל ד"א אל תפסיעו כו' והוא נזכר בב"ר. ולפ"ז הפי' שמהלך הדרך לא יהי עליכם לטורח עצום ורוגז וקצף ותפסיעו בו פסיעה גסה כדי למהר הליכתכם לפי שקשה עליכם העכוב כדי לבשר את אבי בזמן מוקדם ממני אל תעשו כן לפי שפסיעה גסה מזיק לאדם. ולפי הפן הזה לא יפול רק לומר שהאדם ירגז על הדרך ולא שהדרך רגז עליו כי אין כאן מקרה רעה שגרם לו הדרך עוד כ' רש"י ז"ל הפן הג' והוא ג"כ מב"ר והכנסו בחמה לעיר ר"ל שיכנסו ביום לעיר וכמאמרם ז"ל פ"ק דפסחים לעולם יכנס אדם בכי טוב ויצא בכי טוב. והענין שלא יצאו מן המלון בהשכמה רק ישיתהו שמה עד הנץ החמה. וכן לא יכנסו למלון בהערב יום רק בעוד החמה על האופק. ובזה ישתמרו מלסטין וחיות רעות והוא ג"כ מענין פן הב' שא"ל יוסף אל יהי עליכם טורח הדרך לעכוב ומשא ורוגז. ותרצו למחר להפטר ממנו וללכת בו עד צאת הכוכבים ולצאת מן המלון בהשכמה יתירה לא תעשו כן אלא הכנסו בחמד לעיר כדי שישתמרו מחיות ולסטין. ולפן הזה י"ל ג"כ שלא ירגז עליכם הדרך ויגרום לכם מקרה רעה כחיות ולסטין ח"ו. והנה ב' הפנים האחרונים שבדרש יותר קרובים לפשוטו שמפני שהתודע יוסף אל אחיו וראו בכבודו הרב לכן חשש יוסף שירצו למהר דרכם כצפור לעוף ולבשר לאביהם בשורה הגדולה הזו כי יוסף חי ומושל בכל ארץ מצרים ולכן הוצרך יוסף להזהירם ע"ז ולאמר אל תעשו כן. אבל לפן הא' יקשה מעט מה שהוצרך יוסף לצוותם על ככה באופני זהירות הדרכים ובאמת שאחיו היו גדולים ממנו בשנים. ועוד שזה להם לא פעם אחת לכתם בדרך וכי בראשונה בעת החלם ללכת בדרכים לא הזהיר להם אביהם בלמודים המועילים להולכי דרך, ואולם לפן הא' צ"ל שכוונת הדרש עפמ"ש רש"י ז"ל להלן בפסוק כ"ו, שיוסף מסר להם סימן במה היה עוסק כשפירש ממנו בפ' עגלה ערופה, ולכן הוצרך להזהירם ולומר להם אל תתעסקו בדבר הלכה לפי שחשש יוסף שמא הסימן הזה יגרום להתעסקם בדרך בדבר הלכה הזאת. ולפום אגדה זו אתיא ג"כ אגדתין דהכא אל תתעסקו בדבר הלכה. וכ' רש"י ז"ל. עוד ולפי פשוטו כו' ולפי הפי' הפשוט הזה אמר אל תרגזו בדרך אל תרגזו אתם זע"ז הארכתי קצת לברר הענינים:
כו ר"ל וזהו אחד משמוש ד' לשונות של מלת כי כמ"ש רש"י ז"ל במ"א שכי משמש בלשון אם ואם משמש בלשון עשר א"כ שמוש כי במקום אישר נכלל תחת שמוש כי במקום ארי
כז דמשמעות לשון הכתוב שע"י שדברו אליו כל דברי יוסף חזר להאמין להם, וזה יקשה במה האמין להם אח"כ יותר מדאמינו להם בתחלה. לכן אמרו ז"ל שדברי יוסף האלה היו סימן לאביו ולהם שיאמינו לו היותו אחיהם בן יעקב. ואמנם ע"פ פשוטו הוא כמ"ש הרשב"ם ז"ל כאן יע"ש:
[ד"ה ותחי] כבר ידוע מאמרם ז"ל שאין השכינה שורה על הנביא מתוך עצבות. וע"פ דבחי' בנפש מן הידוע ג"כ שמחשבת האדם קשורה תמיד ודבוקה בנושא אשר הוא סכת עצבונו ודאגתו עד שא"א לו להפריד רעיוניו ממנו בכל משך זמן דהתפעלות, וכבר ידוע ג"כ היות אחד מתנאי הנבואה דפנות המחשבה מכל עסק ועיין. וחז"ל אמרו שמעתתא בעי צילותא וא"כ הדבר בלמוד דחכמה. ק"ו בן בנו של ק"ו בענין חור הרוח והשפעה עליונית על הנביא. ולזה ברור שאחר דמקרה ההיא שקרה ליעקב עם בנו אהובו יוסף לא היתה שלמותו בענין הנבואה גדולה כימי קדם. ואולם עתה אחרי שמוע יעקב הבשורה הגדולה הזו מגדולת יוסף וכבודו במצרים היתה אליו הבשורה ההיא כנגן המנגן ותהי עליו רוח אלקים. והדרש הזה נכלל א"כ בפסוק ותחי רוח יעקב אביהם כי גדולת ההשגה יקרא חיי הרוח. וכבר רמזתי ע"ז ג"כ במ"א יותר באורך וכבר אמרתי ג"כ פעמים רבות שיש דרשות לרוב שרא נצטרך רבקש להם כלל הכרע מהכתובים והמה להראות חכמת הכתוב שנכלל בלשונו הדרוש הזה היוצא מהכרע הדעת. ואולם לא יכחישו הדרשות ההן את הפי' הפשוט ועד"ז הוא ג"כ כאן:
כח הוא כדרכו ז"ל בכ"מ להשלים את החסר והוא בכח הלשון וביותר כאן שדבור ההרגשה זה דרכי לקצר ובמ"א יבואר זה יותר: