אור ברסלב
באר יצחק על פירשי סדר וארא › פרק ט

באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ

סדר וארא · פרק ט

פרק ח

ב דע שזה הכלל שפעל חזק בקל והתחזק בהתפעל ענינו ההתגברות בכלל. אבל בבוא פעל זה בהפעיל. ענינו האחיזה בדבר בידים באומד כמו והחזיקה במבושיו לכן בקל ובהתפעל יבוא פעל חזק קשור עם מלת על. אבל בבנין הפעיל הוא נקשר עם בית, בכל מקום:

ג תחלה פירש"י ז"ל כי הוי' כמו הוה שהוא מענין הוי' ואף שבא ביוד כאן ואח"כ אמר כי הוי' בקמץ עה"פ וכן הוה בסגול עה"פ שניהם הם פעל בינוני' אלא שהוה בסגול הוא לזכר והוי' בקמץ הוא לנקבה ובא כאן בל' נקבה לפי שמוסב על היד שנוהג בו לשון נקבה בכל מקום ידי יסדה ארץ היתה עלי יד ד'. ולכן עין הפעל בקמץ וזה הכלל נוהג בגזרה זו גזרת נל"ה בכל הבנינים שבבינוני תנוח בזכרים הא לה"פ אחרי הסגול ולנקבות תנוח אחרי הקמץ:

ח (ד"ה פיח) ר"ל שלכן נקרא בשם פיח. לפי שהרוח והנשימה מפיחין ומפריחין אותו לקלותו:

(ד"ה וזרקו) הנה אמר הכתוב קחו לכם מלא חפניכם פיח כבשן וגו' ואינו מוכרע בכתוב אם לקח כל אחד מהם מלא שני חפנים שלו או אם לקח כל אחד רק מלא חפן אחד שלו אלא שאמר הכתוב קחו לכם מלא חפניכם בלשון רבים כלפי שניהם שבין שניהם הרי מלא שני חפנים. ואולם נחזי אנו אחרי שנדקדק תחלה למה היתה הצואה בלקיחת הפיח לשניהם למשה ולאהרן והצואה בזריקה רק למשה לבדו אם הזורק משה לבדו. יהי' גם הוא הלוקח לבדו ואם מפני הצורך לפיח הרבה כדי שיתהווה לאבק על כל ארץ מצרים הלא ע"כ מעשה נסים הוא ומלא חפנים אבק של כמה אלפים בני אדם לא יספיק לזה. א"כ יוכל להיות הנס הזה בחפן אחד לבדו כל זה ראו חז"ל בעיני חכמתם והולידו מכח זה שהקיחה לאהרן היתה להראות להם נס אחר. החזקת המיעוט את המרובה ומלא קומצו של משם החזיק מלא ד' קומצים. ולכן אלו הי' רק משה לבדו הלוקח אף שהי' נכנס שיעור ד' קמצים לקומץ אחד שלו לא הי' הנס ניכר ומי יודע זאת ואולי לא נכנס לתוך קומצו רק מלא קומץ אחד. לכן הוצרך אהרן לקחת ג"כ מלא חפניו כדי שיקח אח"כ משה ממנו ויהי' הנס ניכר באר היטיב. במה שחפן משה יחזיק כל זה. ועתה אחרי הוצעה זו מוכרע ג"כ שלקח כל אחד מהם מלא ב' חפניו שאם נאמר שלא לקח כל אחד זולת מלא חפן אחד שלו חזרה שאלתינו הנ"ל. דמדוע לא לקח רק משה לבדו מלא שני חפנים וישים אח"כ לתוך חפן אחד ובזה יהי' הנס ניכר ג"כ כמו עתה שהחזיק חפן אחד שלו מלא שני חפנים. ועל כרחך מוכרח לומר שכל אחד מהם לקח מלא שני חפנים שלו למען יגדל הנס יותר בהחזקת חפן אחד מלא ד' חפנים. וע"כ הוצרך שיהי' הלוקח גם אהרן כדי שיהי' כאן מלא ארבע חפנים ומזה מוכח ג"כ שהיתה הזריקה בידו אחת של משה. שאם היתה הזריקה בשתי ידיו. א"כ לא הי' הנס זולת בהחזקת חפן משה מלא שני חפנים וחזרה שוב שאלה הנ"ל מצורך לקיחת אהרן יקח משה לבדו בשני חפניו ויזרוק אח"כ בידו אחת ויהי' ג"כ הנס ניכר היטיב בערך אחד החזקת פי שנים במדתו שהרי כבר כתבתי שאין צורך לפיח הרבה. וע"כ מוכח שזרק משה בידו אחת. ולכן הוצרך להצטרף גם אהרן ללקיחה זו למען יוכר הנס יותר שיחזיק חפן אחד מלא ארבע חפנים. והנה אופן הנס בכלל שהחזיק מועט את המרובה נזכר בצוואה בכתוב במה שצוה שיטול כ"א מלא חפניו וזרקו משה לבדו אך מדרגת הנס אם החזיק חפן משה מלא ב' חפנים או מלא ד' חפנים לא נזכר בצוואה בכתוב בהדיא זולת שמוכח מכח הוכחת הצטרפות אהרן הנ"ל. וזה לא יתכן לפי שהמצווה צריך לפרש אופן צוואתו באר היטיב ולא יסמוך על המבין וא"כ למה לא אמר בהדיא וזרקו משה בידו אחת השמימה. לכן כתב רש"י ז"ל דאין צורך לזה דסתם זריקה הוא בכח וכל דבר הנזרק בכח אינו נזרק אלא ביד אחת. ולכן לא הי' צריך לפרש למשה שלפי שאמר לו סתם וזרקו הבין משה שצריך לזרוק בידו אחת ובזה סרה קושיית הרא"ם ז"ל דמאן יימר שזרק משה בכח והי' צריך משום זה לזרוק בידו אחת ולק"מ דלא מלשון וזרקו קא מפיק לי'. שהרי בלא"ה מוכח מאופן הצוואה שהי' צריך לזרוק בידו אחת. וכנ"ל מכח הצטרפות אהרן ללקיחת הפיח רק שכוונת רש"י ז"ל שזה נכלל ג"כ בלשון הצוואה במה שכל דבר הנזרק בכח אינו נזרק אלא בידו אחת וא"כ ממילא כוון דסוף סוף הי' כאן נס החזקת המועט את המרובה הבין משה ממילא שהכוונה כסתם כל זריקה למען יגדל הנס יותר ויותר:

בא"ד ואחד שהלך האבק כו' והוא כמבואר להדיא בכתוב אח"כ והי' לאבק על כל ארץ מצרים וגו':

ט ר"ל אונקלוס ז"ל תרגם לשחין סגי אבעבועין ולא תרגם פורח כבעברי. וכמו שתרגם ז"ל והיא כפורחת עלתה נצה והיא כד אפרחת מפני שמלת פורח הוא בכל מקום פעל עומד כמו פרחה הגפן כי תאנה לא תפרח. אבל כאן הוא פעל יוצא לשני והוא האבעבועות וע"כ שאין פירושו כאן מענין פריחה רק הוא מענין גדול. ולכן תרגומו סגי. מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור:

יד הנה הדברים תמוהין לכאורה שאיך למדנו מכנוי הכתוב למכת ברד כל מגפותי שמכת בכורות קשה מכולם ונראה יותר שראוי ללמוד מכאן שמכת ברד קשה מכל המכות. והרא"ם ז"ל יישב בשם ר"ת מאורליינוש שצריך לגרוס מכת בכורות הבית בפתח והכף דגושה ושרוקה והוא מכת הברד ונקראת כן על שם שלא היתה המכה הזאת רק בפירות האביבין כדכתיב להלן בקרא עכ"ל. והוא דחוק מאוד. דמי סניא לי' לכנותו בשם ברד ממש וכלישנא דקרא. ובשם אבי זקני הגאון מוהרר יצחק הלוי ז"ל איש הורוויץ האב"ד דק"ק המבורג שמעתי דבר חריף. על פי מה שמצאנו במדרש שנסתכל משה במטה לראות איזה מכה יביא על פרעה כי הי' רשומים על המטה סדרן של המכות בראשי תיבות דצ"ך עד"ש באח"ב. וא"כ הבית הראשונה שבמטה והשני' שבו מרמזין אחת על מכת הברד ואחת על מכת בכורות ומנין ידע משה א"כ שבית הראשונה הוא סימן הברד והאחרונה הוא סימן מכת בכורות וע"כ שמכת בכורות קשה מכולן. לכך ידע משה שזו היא המכה האחרונה לפי שמן הסברא המכה היותר קשה הוא הבאה באחרונה ולא הקשה תחלה והקל באחרונה אלו דבריו ז"ל ודפח"ח. ואולם הנ"ל בזה בדרך יותר פשוט. כי באמת מה שלא נכנע פרעה עד המכה העשירית האחרונה יש לנו לומר בזה אחד משני טעמים או לומר שבאמת הי' כל המכות שקולות ואין אחת קשה וחמורה מחברתה רק שרבוי המכות גרמה ההכנעה שלא הי' יכול לסבול עוד במכה האחרונה וכדמיון הרב שמכה לעבדו פ"א בשביל סרובו. וכשרוחו קשה עודנה יכהו פ"ב ואם גם בב' לא יאבה לשמוע יוסיף להכותו בג' וכן יעשה פעם אחר פעם עד הכנעו לבסוף מפניו. כי ינוצח לרבוי ההכאות ואם גם אין הכאה אחת גדולה מהשאר. או שי"ל שלא הי' המכות שהוכה בם פרעה שקולות והמדרגה גרמה הכנעתו לבסוף וכדמיון הרב שיכה פעם ראשונה לעבדו בשבט ואם לא יכנע מזה ירדהו במקל ואם גם באלה לא יוסר יאסרהו בנחושתים וכן ימצא אליו בכל פעם מכאובים יותר קשים עד הענותו לבסוף מפני אדוניו מחומר היסורין. וא"כ אין הדבר מוכרע איזה סבה הכניעה את פרעה לזה הכריעו רז"ל הסבה הזאת מכתוב שלפנינו דממה שכנה הכתוב כאן למכת הברד כל מגפותי הרי שלא הי' המכות שקולות ומכת הברד חמורה מכל המכות הקודמות א"כ ע"כ לומר שהקב"ה בא עם פרעה במדרגה והמדרגה גרמה ההכנעה א"כ ע"כ ממה שלא נכנע פרעה עד העשירית שמכת בכורות היא היותר חמורה וקשה מכל תשעת המכות הקודמות ולא הרבוי לבד רק המדרגה גרמה ג"כ ההכנעה במכת בכורות. זהו מה שנ"ל פשוט בזה:

טו ר"ל ששלשת פעלי העבר שבכתוב שלחתי ואך ותכחד הם פעלי עבר הבלתי מוחלטין רק תנאיים. ואולם עדיין י"ל שענין הכתוב כך

לו הייתי מכה אותך עתה בדבר ונכחדת מן הארץ. ואולם בעבור זאת אינני מכה אותך. בעבור הראותך את כוחי ולמען וגו' אבל לפירוש זה לא יתיישב א' מה שאמר בפסוק זה בדבר בבית פתוחה שמורה הידיעה. ב' מה שאמר בפסוק שאח"כ ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבר ולפי הפירוש הזה הי' לו לומר בעבור זאת הנני מעמידך בבינוני שהרי הפסוק הזה הוא נתינת טעם מה שאין הקב"ה חפץ עתה להעבירו מן העולם ומכהו במכה אחרת הוא מכת הברד. לכן פירש"י ז"ל בכוונת הכתוב שמוסב על המכה העברה שהוא מיתת המקנה ואין הכוונה על המכה המיועדת אליו עתה והוא הברד לומר שמכהו בברד ולא בדבר למען ספר שמו רק שאמר אליו כאומר מה נקל הי' לי להכותך גם אותך ועמך אז בשלחי בעבר מכת הדבר על מקנה מצרים. ולכן בעבור זה עשיתי אז להחיותך והעמדתך בעבור הראותך את כוחי ולמען ספר וגו'. ולכן אמר בפסוק הראשון בדבר בבית פתוחה המורה הידיעה. כלומר בזמן הדבר הידוע העבר ששלחתי במקנך ולזה אמר ג"כ בפסוק השני העמדתיך בעבר לפי שמוסב על הזמן המכה העברה ההיא שהעמידו אז ולא המיתו בעבור הראותך וגו' זהו כוונת רש"י ז"ל ובזה באו דבריו ז"ל מדוקדקים שצירף גם תחלת הפסוק השני לפסוק זה בדבריו:

יח לא אמר הכתוב הנני ממטיר מחר רק אמר כעת מחר וגם באה הכף לידיעה ולדמיון שהרי נקודתה בקמץ המורה הידיעה כמבואר בספרי המדקדקים והגביל הזמן ליום המחרת בבחינת השעה שיהי' רדת הברד למחרת בשעה שהיא כשעה שעומד בה היום בעת ההתראה. ואולם אין לפרשו על עת ההתראה ממש שהרי הוא מאמר השי"ת למשה שהי' קודם ההתראה זולת אם נפרש שאמר השי"ת למשה שיהי' למחר בעת רדת הברד בזמן ההוא ממש שתעיד בו בפרעה על המכה ההיא ולכן תאמר לפרעה כה אמר ד' וגו' הנני ממטיר כעת מחר. ולזה באה הכף כעת לדמיון ולידיעה. לדמיון היותו שווה ממש לזמן ההתראה ביומו ולידיעה על היותו ידוע ומוגבל עת ההתראה והייעוד אלא שעדיין יקשה איך אמר השי"ת למשה בלשון זה כעת מחר בכף ויותר הי' לו לומר בעת מחר שמורה ג"כ הידיעה בהעת הידיעה הוא עת ההתראה ומורה ג"כ הצמצום ממש בעת ההיא ממש. אבל הכף אף שתורה על הדמיון מ"מ תשמש ג"כ להוראת ההשערה והקרוב וא"כ יסבול לשון זה גם הפירוש שיהי' רדת הברד למחר קרוב לזמן ההתראה או מלפניו או מאחריו. וזה לא יתכן בחוק השי"ת וא"כ איך יתפוס השי"ת לשון שיוכל פרעה לספק בו ביכולת וידיעת הבורא ב"ה. ויותר יקשה אף שבאמת תשמש כף כעת לדמיון ממש והוא צמצום הזמן ממש. איך יברר זה לפרעה ומה יהי' באמור פרעה הרשע שלא היתה המכה בזמן המצומצם ושוה ממש לזמן ההעדאה ואיך יברר זה. והשלשית יקשה שכבר ביררתי בסדר וירא ששם עת הונח על הזמן הקשור בדבר אחר. וא"כ לא יתכן כאן מלת כעת בכף השיווי המורה השתוות העתות ולא השתוות הזמנים לבד ובאמת לא הי' כאן השתוות העתות כי מאמרו הי' בזמן ההעדאה. ולמחרתו בזמן הזה מהיום הי' זמן המכה ועל כל ההערות האלה כ' רש"י ז"ל בשם הדרש שרט לו שריטה בכותל ואמר לו למחר כשמגיע חמה לשריטה זו ירד הברד ובזה יתיישב הכל שתשמש כף כעת לידיעה בבחינת הזמן המוגבל שהגביל לו ע"י השריטה ותשמש לדמיון בבחינת השיווי להיום שעמדו בו בעת ההתראה. שהי' ג"כ ההתראה בעונת הגעת החמה להשריטה ההיא וגם לא תפס משה בלשון זה שיוכל פרעה לספק בכוון הזמן בצמצומו. כי נתברר לו צמצום הזמן בברור גמור באופן שאין לספק כלל, וגם יש כאן השתוות העתות בבחינת הגעת החמה להשריטה. ובאמת שאין כאן זולת השתוות העת ולא הזמן שהרי ידוע שאין הגעת השמש לשריטה מונחת שוה בצמצום הזמן ביום אחד למחרתו ולכן אמר כעת שהעתות שוות עכ"פ והגביל לו זמן רדת הברד בבחינת העת זהו הנ"ל בבאור דברי רש"י ז"ל:

(ד"ה הוסדה) מ"ש רש"י ז"ל כשהיא באה בבנין האב תומר יוד פא הפעל בגזרה זו ר"ל גזרת נפ"י בויו ורק בבנין ההפעיל אבל בקל תשאר היוד בקצת הזמנים ובקצתם תחסר. אבל בבנין התולדה תומר היוד בויו אף בקל:

כב ר"ל לפשוטו בא מלת על במקום אל והוא לצד. כמו אל ההרים אשא עיני:

כד לפי שהי' כאן עוד נס אחר והוא רדת האש למטה הפך תנועתה הטבעית כמ"ש ותהלך אש ארצה לכן אמר נס בתוך נס. מדברי הרא"ם ז"ל:

כח ר"ל דלפ"ר. מה שאמר ורב מהיות קולות וגו' נראה הפך הכוונה לפי שהמם הוא מם השלילה ואינו קשור עם מלת ורב שלפי הקשור יתראה כאומר ודי בלתי היות עוד קולות וברד. לכן פירש"י ז"ל שמלת ורב הוא מאמר בפ"ע ור"ל ודי בקולות וברד שהוריד כבר ומה שאמר אח"כ מהיות קולות וגו' שב אל מאמר העתירו אל ד' שאמר מקודם וענינו העתירו אל ד' מהיות עוד קולות וברד זהו כוונת רש"י ז"ל ומבואר:

ל ר"ל גם מכאן הוכחה שמלת טרם מל' עדיין לא. שאלו הי' מענין קודם א"כ ענינו. ידעתי כי מקודם תראון את ד' וזהו הפך הכוונה ופשוט

לא הנה לדעת רש"י ז"ל שם מכה שרשו הכה והוא מבנין הדגוש ותולדתו הכתה בשורק לכן אמר שכאן שבא בנון. ע"כ הוא מענין שבורה ורצוץ ולא מענין הכאה והוא ג"כ תולדת בנין הדגוש ושרשו נכה. אבל דעת שאר המדקדקים שגם שם מכה הוא משורש נכה והפעל הכה אינו מבנין הדגוש רק מבנין הכבד הנוסף ודגוש הכף עה"פ בא בעבור נון פה"פ החסר ובתשלומו הנכה וכמו שפעל הטה הוא ההפעיל משורש נטה. וכאן בא דהשורש הזה בתשלומו ובבנין הדגוש נכו נכתה והוא ג"כ מענין הכאה ויבוא א"כ הפעל הזה בשני בנינים נכתה בשורק הוא תולדת בנין הדגוש. אבל הוכתה הוא מבנין הפעל תולדת ההפעיל עכ"ל הרא"ם ז"ל והנה ההבדל שבין פעל נכה ופעל הכה לדעת רש"י ז"ל שפעל השני הוא קבלת פעולת הסבה ופעל הראשון נכה הוא קבלת הפעולה המסובבת שהוא השבירה ורצוץ:

(ד"ה כי) ופירוש כי השעורה אביב כי השעורה היתה אביב וכן והפשתה גבעול ופשתה הית' גבעול. מדברי הרא"ם ז"ל:

לב ר"ל מפני שהוקשה לרבותינו ז"ל מאמר ואת כל עשב השדה הכה הברד. שמשמעו בין המאוחרות שהיו עדיין רכות ובין המבוכרות שנתקשו כבר. לכן דרשו ז"ל אפילות מענין פלאות והוא א"כ מן השמות המהופכין לפ"ז כמו כבש כשב שמלה שלמה וכיוצא. מדברי הרא"ם ז"ל:

לג ר"ל שהי' לומר והמטר חדל. אבל ממה שאמר לא הגיע ארצה משמע שלא חדל ופסק עדיין אלא שלא ירד לארץ ונשארו הגשמים תלויין באויר ומ"ש רש"י ז"ל עוד ומנחם בן סרוק חברו וכו' אינו ר"ל דלדעת מנחם אין צורך לדרשה זו רק ר"ל שמנחם ביאר גזרת הפעל הזה שהוא מענין התכה. והנה אף שלפי פשוטו י"ל שאין דרשה זו מוכרחת ודברה תורה כלשון בני אדם ומדרך המדבר לומר בענין הפסק הגשמים שלא ירדו עוד בכל זה עיקר ההכרח מתוספת מלת ארצה. ולא ממה שתפס הכתוב בלשונו שלילת הירידה וכבר כתבתי באורך במקום אחר שמדרך חז"ל לדרוש דקדוק לשון הכתובים:

תוכן העניינים

באר יצחק על פירשי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה