באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ
סדר וארא · פרק ח
ב ר"ל לפי פשוטו ותעל הצפרדע כמו ויהי לי שור וחמור והוא שם המין ויכנה הקבוץ בכללו בלשון יחידות. ופשוט:
ה (ד"ה אעתיר) מצאנו במקרא הרבה פעלים הנבנים תמיד רק בבנין אחד יהי' בבנין הקר או הכבד או בבנין דכבד הנוסף. כפעלי השכים השליך וכדומה שלא ימצאו רק בההפעיל אבל אם ימצאו פעלים הנבנים פעם בקל ופעם בכבד ע"כ לומר שיש איזה הבדל בבחינת הוראת הפעל בין בנין אחד לחבירו וההבדל הזה הוא אם בענין חוזק הפעולה ההיא והתמדתה או בעמידת הפעולה ויציאתה דהיינו ד"מ אם הפעל הזה בקל עומד אז הוא בכבד יוצא ובבואו עוד בהפעיל הוא יוצא לג' ואם הוא בקל יוצא לשני אזי הוא בכבד יוצא לג' וא"צ לבאר זה באורך להיותו מבואר לכל מתחיל בלמוד דקדוק הלשון. והנה בבחינה זו עמד רש"י ז"ל כאן בענין פעל עתר שנמצא פעם בקל כמו ויעתר יצחק וגו' וכן להלן פסוק כ"ח ויעתר משה ופעם יבוא כמו כאן למתי אעתיר וגו' העתירו אל ד' וגו'. ואם באנו לומר שההבדל בין הבנינים בפעל זה בבחינת היציאה והעמידה אין לה מקום כלל שהרי הפעל הזה עומד בב' הבנינים ואין בנין א' יוצא יותר מחבירו וכן לומר שההבדל הוא בבחינת חוזק הפעולה והתמדתה לא יתכן ג"כ כאן שהרי יותר היה ראוי להשתמש בבנין זה להוראה זו אצל תפלת יצחק שהתפלל לד' שיתן לו בנים מלהשתמש בו כאן להוראת החוזק וההתמדה אצל תפלת משה על פרעה. ועוד הרי במכת ערוב כתיב כאן והעתרתי אל ד' בבנין הכבד ואח"כ אמר באותה מכה עצמה ויעתר משה בקל. לכן הניח רש"י ז"ל ראשונה ליסוד שפעל עתר איננו מענין תפלה ובקשה גרידא דק הוא לשון הרבות פלל. וכשהאדם מתאמץ להתחנן ולבקש על איזה דבר ולכן הוא מרבה בתפלה ובדברי רצוי ופייס הונח על זה לשון עתר. וכ' רש"י ז"ר הראיה לזה ממה שמצאנו העתרתם עלי דבריכם ואם היה מענין תפלה גרידא לא יתיישב קשורו עם מלת דבריכם ועם מלת עלי. וע"כ שהוא מענין רבוי דברי בקשה ופיוס בגלל איזה דבר. ולכן אמר הרביתם עלי עד מאוד דברי רצוי ופיוס וזהו ההבדל בין שם עתר רשם תפלה ובבחינה זו כ' רש"י ז"ל לבאר ההבדל שבין פער עתר בקל ובין פעל עתר בהפעיל שהוא נ"כ בבחינת העמידה והיציאה על דרך זה שאם יבוא בקל הוא בבחינת התאמצות נפש המתפלל לבקש בגלל איזה דבר וכוספו החזק להשיג מבוקשו. דלפי שכל מי אשר יחם לבבו להשיג שאלתו ומתאמץ לבקש על ככה הוא מרבה מאוד בתפלה ובקשה ופיוס לכן מכונה הפעל הזה עתירה ובבחינה זו הוא פעל עומד. ועל דרך זה דוא ויעתר משה ויעתר יצחק ששניהם הוראתם בבחינת המתפלל והתאמצותו לבקש על דבר מבוקשו. ואולם בבוא הפעל הזה בבנין הפעיל הוא בבחינת דברי התפלה הרבים היוצאים מאת המתאמץ כתפלה ולא בבחינת המתפלל שהוא התאמצות נפשי וכוספו להשיג מבוקשו ובבחינה זו היא בחינת דברי התפלה הוא יוצא שפועל הרבוי הוא. האדם והבדל זה מצאנו ג"כ בפעל הרבוי שבבחינת פועל הרבוי בא בהפעיל והוא יוצא לשני כמו הרבו עלי מאוד מוהר ומתן הרבה ארבה את זרעך וכשבא בקל הוא עומד והוא בבחינת הדבר שנתרבה כמו פד ורבו ויפרו וירבו רבו עבדים המתפרצים וגו' וכן הוא ג"כ בענין הרבוי בבחינת התפלה כי בבוא מעל עתר שהוראתו הרבות פלל בהפעיל העתירו אל ד' ענינו הרבו נא תפלה בעדי וישווה בזה פעל עתר לפעל הרבה כמו שנמצא גם כי תרבו תפלה אינני שומע ובבואו בקל דויעתר יצחק הוא כאלו אמר וירבה להתפלל ג"כ בקל שאיננו בבחינת דברים היוצאים מהמתפלל רק בבחינת התאמצות לבו לתפלה מגודל תשוקתו להשגת מבוקשו והרי שדומה בזה פעל עתר לפעל הרבוי והנה רש"י ז"ל ביאר כ"א מהבחינות הללו במקומו כאן בפסוק שלפנינו שבא אעתיר בהפעיל. ביאר רש"י ז"ל על מה הונח ההפעיל ולהלן פסוק כ"ח שבא בקל ויעתר ביאר רש"י ז"ל הוראת הפעל הזה בקל ואמר רש"י ז"ל שם שבפעל הרבוי הבא אצל שם תפלה ימצא ג"כ ההבדל הזה כמו בפעל עתר ששניהם ענינם א'. זהו ביאור דברי רש"י ז"ל כאן ולהלן פסוק ב"ח. ומבואר:
ו ר"ל כמו שלמד למתי מורה על הזמן הצריך להשגת המבוקש ולא על זמן הבקשה. כן למד למחר מורה ג"כ על זמן השגת המבוקש ולא על זמן הבקשה ולולי הלמד הוראת שניהם על זמן הבקשה גרידא. ולכן אמר בפסוק הקודם התפאר עלי למתי וגו' ואם הוא על זמן התפלה עצמה אינו נופל בזק התפארות. וכן למה יבקש פרעה שלא יתפלל עד למחר ולא חפץ שתסור ממנו המכה בזמן יותר קרוב אבל אם הוא על זמן ההכרתה א"ש שבקש פרעה לבחון בזה את כח משה אם יכוון העת. ולכן אמר ג"כ משה לפרעה התפאר עלי וגו' והדבר מוכרע א"כ מצד הלשון ומצד הענין ופשוט:
ח גם פה חזק רש"י ז"ל פירוש הנ"ל מכח הסמיכות דלשון ויצא ויצעק וגו' משמעו שמיד בצאתו מאת פני פרעה צעק. וע"כ שמ"ש משה למתי אעתיר וגו' וכן מה שהשיב אליו פרעה למחר הכל רק ער זמן ההכרתה ולא על זמן הבקשה:
יא ר"ל הכבד הוא מקור מההפעיל. וידוע שהמקור יבוא במקום כל הזמנים ובמקום כל הגופים וכאן בא והכבד במקום ויכבד:
יב וכבר נתן רש"י ז"ל טעם גם למעלה מה שלקו המים הן בהעלאת הצפרדעים והן בהתהוותם לדם רק ע"י אהרן:
יג ר"ל כנים הוא שם המין, על הרחש הזה בכלל. וכפירש"י ז"ל למעלה בפסוק ותעל הצפרדע ולכן בא גם כאן בלשון יחידות:
יד (ד"ה להוציא) למעלה אצל מכת הצפרדעים י"ל שבנטות המטה היתה העלי'. ושוב לא עלו הצפרדעים עוד מן מי היאור וא"כ העלי' הב' שהיתה ע"י החרטומים הוא מופת על כוחם אבל כאן במכת הכניס שכל העפר לקה והיה מלא מן הרחש הזה במה זה יוכר כוחם. לכן כ' רש"י ז"ל לברואתם ממ"א. ור"ל ולא מן העפר ין ר"ל שאינו מענין שליחות שישלח עריהם אח הערוב. וזה מכח ב' הכרחים. א' שפעל השליחות לא יבוא לעולם רק בקל ולא בכבד וכשבא בכבד הוא מענין הלוי' כמו ואברהם הולך עמם לשלחם בסדר וירא או מענין גירושין כמו ואח"כ ישלח אתכם מזה או מענין נתינת רשות לצאת מן הארץ וכאן אין מקום להוראות הללו בפסוק זה אצל הערוב. ב' שאלו הי' מענין שליחות או יתר מהוראת הפעל דזה הנ"ל. לא יתיישב קשורו כאן עם מלת בך ואינו נופל כלל בכל הוראות הללו. לכן ע"כ יתפרש מענין שסוי וגרון ובזה נופל הקשור הזה כמו ושן בהמות אשלח כם. והכלל הכולל שפעל שלח בבואו בקר ענינו השליחות ובכבד הוא או מענין גירושין כמו הן ישלח איש את אשתו או מענין הלוי' כמו שמבואר מפסוק ואברהם הולך וגו' או מענין נתינת רשות לצאת כמו שיתפרשו כל השלוחין הנאמרים בסדרים אלו אצל פרעה או מענין שסוי וגרו' כמו ושן בהמות אשלח בם. ואולם בבואו בבנין הכבד הנוסף הוראתו רק על השסוי והגרוי. ומבואר:
יח (ד"ה למען) וכן תרגם אונקלוס ז"ל בדיל דתדע ארי אנא ד' שליט בגו ארעא ולכן לא אמר הכתוב סתם למען תדע כי אני ד' אבל הוסיף לומר בקרב הארץ
יט כלומר שפירוש פדות פדיון ממש וטעם הכתוב דרך מליצה שישים הפדיון בין עם מצרים ובין עם ישראל ד"ר שיציגנו ביניהם לקיר מבדיל:
כ ר"ל שבא תשחת בעתיד במקום הבינוני. ופירוש תשחת כמו נשחתת אבל אין לפרשו שבא במקום העבר. ופירוש תשחת היא כמו נשחתה שלא יבוא לעולם העתיד תחת העבד אבל במקום הבינוני יבוא לרוב במקרא ואף שהיה ראוי כאן כפי ענין הספור לשמש בפעל עבר מ"מ מדרך המספר לפעמים כשמספר מה שקרה בזמן קדום והנמשך מן המקרה ההיא למי שמצאה אותו לספר הנמשך בל' בינוני ולהעמיד עצמו בספורו בזמן המאורע. ולכן יש לחרגס מתחבלת ארעא איתחבלית ארעא ואונקלוס שתרגם איתחבלית ארעא. תרגם לפי הכוונה ולא לפי הלשון:
כב כפירוש הא' תרגם אונקלוס ז"ל ארי בעירא דמצראי דחלין מיני' אנחנא נסבין לדבחא. אבל לפי' ב' טעם הכתוב כי זביחת תועבת מצרים נזבח וחסר הסמוך זביחת:
כה ר"ל מלת התל הוא מקור ודרך המקור לשמש עם אותיות בכרם כידוע בדקדוק רק שדרך הלשון לחסר הלמד דפעמים:
כו בפסוק כ"ה כתוב ג"כ וסר הערוב לפי שרצון פרעה וכן רצון משה בתפלתו לא היתה רק ההסרה בכלל. ומה איכפת להו באיזה אופן שתהיה ההסרה אם ע"י מיתה או שישובו למקומם. וכן אצל הצפרדעים גבי תפלת משה ובקשת פרעה לא נזכר רק הסרה סתם שרק זה כר מגמתם ולא אופן ההסרה. ואולם בספור ההסרה ספר אצל הצפרדעים אופן הסרתם שהיתה ע"י מיתה אבל כאן במכת הערוב שגם אח"כ בספור הסרתם לא נזכר כלל בכתוב איך סרו ש"מ שלא היתה רק הסרה גרידא שסרו מכאן למקומם ולא מתו, ונתנו ז"ל טוב טעם לזה. ובזה יובן לך מה שרא כ' זה רש"י ז"ר מקודם בפסוק וסר הערוב וגו':
כז כבר מפורש זה לעיל בפסוק ה' בטוב טעם. ורש"י ז"ל פירש הוראת כל בנין ובנין מן הפעל הזה כ"א במקומו. למעלה פירש הוראת פער זה בבנין ההפעיל וכאן פירש לך הוראתו בקל. ומבואר מאוד: