באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ
סדר וארא · פרק ז
א (ד"ה יהי' נביאך) ר"ל ששם נביא הוא נגזר מן ניב שפתים ויקרא החוזה ויודע עתידות בשם נביא על שהוא משמיע דברי תוכחות לעם ומדבר בקהל ועדה את דברי ד'. ולפי שפירוש נביאך במקום זה. ע"כ אינו נביא ממש שהרי רק משה הי' העיקר בנבואה לכן צריכין לפרשו מענין יסוד הוראת השם דזה שהוא הדבור לפי שהחוזים הם המליצים ומדברים מה שראו וששמעו בחזיונם לכן נקרא כמו כאן המדבר ומשמיע את דברי השי"ת אף שלא קבלם בעצמו מאת השם רק מהנביא שקבלם מפי הגבורה בשם נביא וסרה מעתה טענת הראב"ע ז"ל מה שטען על רש"י ז"ל מן הכתוב ועתה השב את אשת האיש כי נביא הוא. ואם פירוש נביא דברן מה טעם לומר השב את אשת האיש כי דברן הוא עכ"ל ז"ל ובאמת אינה טענה כלל שכוונת רש"י ז"ל שהונח שם נביא לתואר המורה על הקבלה מאח השם ב"ה בשביל התואר הנמשך מן הקבלה ההיא היותו מזומן לדבר ולהשמיע דברי הקבלה ההיא ויתפרש השם בכל מקום לפי ענינו פעם על הקבלה לבדו (מפני שעפ"י הרוב המקבלים הם המדברים בעצמם) ופעם על ההוראה היסודית והוא על דבור והשמעת דברי הקבלה ההיא (אף שאינו המקבל בעצם רק מפי נביא) ומהתימה על הראב"ע ז"ל שהרי כמה שמות מצאנו במקרא שהם כנויי עצם הדבר בשם התואר הנמשך מן העצם בזה ודי ביאור בזה מדברי הרא"ם ז"ר בהוספת טעם ותיקון הרבה לדבריו
ב ר"ל לנגד משה אמר הכתוב אתה תדבר את כל אצוך ולא פירש למי ידבר ור"ל כי ממנו יהי' הדבור לבד ולא לפרעה בעבור היותו כבד פה ולא יובנו אליו דבריו אבל אצל אהרן אמר ואהרן אחיך ידבר אל פרעה וגו' ור"ל כי ממנו יהי' הדבור אל פרעה לפי שהוא יכול להמליץ ולהטעים לו את דבריו
ג יישב ז"ל בכאן בשם הדרש השאלה המפורסמת מדוע הגיע אל פרעה כל העונש הזה בעבור קשות לבו הלא מאח ד' היתה נסבה ותורף כל דברי היישוב הזה שבאמת בחמש מכות הראשונות לא נאמר כלל ויחזק ד' את לב פרעה רק ויחזק לב פרעה וא"כ בחמש מכות הראשונות הי' חוזק לבו מעצמו ובעבור מריו ההוא וקשי ערפו בראשונות לבד זדונו עם ישראל באו עליו כל העשר מכות בדין ובמשפט וא"כ לא הי' החוזק לב מאת השי"ת שהגיע לפרעה בחמש מכות האחרונות רק נסבה שיגיע אליו העונש הראוי לו בדין ולא יוכל לשוב כי אין לך דבר שעומד בפני תשובה ולכן ננעלו לפניו דרכי התשובה ע"י שחזק השי"ת את לבבו ובאו עליו ממילא אח"כ חמש מכות האחרונות ולא בשביל חוזק לבו בזמן המכות האלו רק בשביל החוזק לב שקדם לו במכות הראשונות שהי' אז החוזק ההוא מעצמו ולא מאת ד' ב"ה אלא שעדיין יקשה שהגם שהגיע אליו העונש ההוא בדין בכל זאת הלא לכל חוטא עונשו ראוי בדין ובכל זאת אין חפץ לד' במיתתן של רשעים רק בטובתם ובחייהם ועם היותם ראויין לעונש מיתה מצד העון רוצה ד' שישובו ויחיו וא"כ גם זה קשה מדוע באמת ננעלו דרכי התשובה מפרעה אף שהיו ראוי לעונש. הלא טוב אם שב ונמחל לו לזה תירצו ז"ר שיש חוטא שראוי שינעלו לפניו דרכי התשובה בחטאו וכמו ששנינו במסכת יומא האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה וק"ו בן בנו שר ק"ו אצל פרעה כאן שראוי שלא יספיקו בידו לעשות תשובה לפי שהי' גלוי וידוע לפני הקדוש ברוך הוא שגם אם ישוב לא תהי' תשובתו שלמה ולא ישלח את ישראל ברצונו מפני היותו רצון הקב"ה זולת שיעשה זה בהכרח ואונס מפני המכות הבאות עליו וכמו שיבהן זה באמת גם בסוף. אחרי ששלח את ישראל מפני היד החזקה לא שב בכל זאת לד' ונהפך לבו לרדוף אחריהם זה דרכם ז"ל ביישוב קושיא זו ובאמת תשובה מספקת וראוי' להם ז"ל היא זו:
ד ר"ל ודברה תורה כלשון בני אדם. ט כתב הרא"ם ז"ל וז"ל ה"ג ברש"י להודיע שיש צריך וכו' ור"ל כח ויכולת כדמתרגמינן יזבחו לשדים לא אלוה דלית בהון צורך עכ"ל. ודע ששם אות הנחתו בכלל על דבר שהוא סימן לדבר אחר בהוה או בעתיד אם סימן טבעי או בלתי טבעי דק המכמי כמו הציצית שהם סימן הסכמי על המצות אבל ערפלי בוקר או העגולה האדיית שסביב הירח הוא סימן טבעי על הגשם וכיוצא בו מאותות הטבע אבל מופת הונח רק על דבר הזר בטבע ואם הדבר הזר בטבע הוא סימן ג"כ לדבר אחר זר בטבע הוא אות ג"כ ונקרא האות ההוא מופת כמו ועשית לי אות שאתה מדבר עמי הכתוב אצל גדעון והנה אות חורב הגזה שם הוא זר בטבע והוא מופת ג"כ וסימן לדבר אחר זר בטבע והוא דבר ד' עמו והנה פירש"י ז"ל כאן שהמופת הזה שבקש ממנו פרעה הוא שיהי' לו לאות על יכולת השי"ת ולא פירש שהמופת שבקש הוא להיות לו לאות על אמתת נבואתם וכי נשתלחו מן השמים כמו שהוא הענין בכל מופת הנבואה כמו כי יקום בקרבך נביא ונתן אליך אות או מופת וגו' והטעם פשוט לפי שידוע שפרעה לא ידע את השם הנכבד וכמו שהראה בזה כפירתו אח"כ שגם אחרי הוודעו מגבורת השם יתעלה אמר מי ד' אשר אשמע בקולו ולא נכנס בלבו להאמין בבורא עולם לפי שהי' שקוע באלילי מצרים. לפיכך יפה כתב דש"י ז"ל שאם נאמר שבקש המופת לאמתת הנבואה א"כ יונח בהכרח שבהודע לו אמתת הנבואה יתברר לו שיוכרח לשלחם ויקומו דבריהם ובאמת ז"א שעדיין הי' מסופק פרעה וחשב ברבו הנבער שאלילי מצרים נשגבים ח"ו מן השם הנכבד ההוא לפיכך ע"כ בקשת המופת הי' להודיעו יכולת השם ההוא וכי הוא נשגב על אלילי מצרים וזה יתוודע לו ע"י היכולת לשנות מנהגי הטבע והוא מופת הפוך המטה לתנין ובכל זה עדיין הקשה לבו לספק ביכלתו ית' וכי יש ממשות בתועבותיו.
יב דרשו ז"ל כן דאל"כ תנין אהרן מיבעיא לי' וע"כ שהי' זה מופת מתוך מופת ולאחר ששב מטה בלע את כולם אבל במאמר מטותם אין צורך לזה כי באמת היו מטות אלא שע"י אחיזת עינים עשאום כתנינים כמ"ש הראב"ע ז"ל משא"כ מטה אהרן הי' לתנין באמת ובזה היתה כפירת פרעה בחשבו שאין זה מופת ממה שיוכל להעשות ע"י אחיזת עינים וכישוף וא"כ חשב בדעתו. שגם משה ואהרן עשאוהו לתנין ע"י כשוף ולא באמת:
יד ר"ל כי מלת כבד בכאן איננו פעל עבר שתרגומו איתייקיר דק שם דבר ותרגומו יקיר כמו כי כבד ממך הדבר דיתרו שאיננו ע"כ פעל עבר ודבר הלמד מענינו הוא ששם אין טעם לומר כי כבדה ממנו הדבר בעבר רק שהדבר והוא להיות דן יחידי כבד ממנו תמיד גם בעבר גם בהוה וגם בעתיד וא"כ הוא שם דבר בהכרח ולכן גם כאן אף שיש לפרשו ג"כ בעבר. שכבדה לבו בשעת התראה ועשיית המופת מ"מ כיון שמצאנו ג"כ שמלת כבד הוא שם דבר יותר טוב לומר שגם כאן הוא שם דבר. ולא פעל עומד עבר או הוה כי הפעל מגביל הדבר בבחינת הזמן אבל השם דבר מורה מקרה קיים חלה תמיד בנושא, ולכן מפני שלב פרעה הי' לב כבד בעבר והוה ועתיד ר"ל שלבו הי' כבד בתולדה כי יוכרו תולדות הנפש ע"י הפעולות. יותר נופל לתאר אותו בענין הכבדות מלדבר עליו בענין ההוא בדרך הפעל וכמו שיתכן יותר לומר לאדם שמספר על חבירו מעשה אכזריות רשע. פלוני הוא אכזרי ורע ויעש כך וכך מלומר פלוני התאכזר לעשות כך וכך אבל מאן לשלח את העם. מאן ע"כ פעל עבר לפי שהוא על פעל הסרוב שבשעת האמירה והפעולה ההיא לא היתה רק בעבר. אבל כבדות הלב שהוא הענין הניכר מפעולת המיאון ההוא הוא תכונה נפשות שתלה בו תמיד שיתחייב ממנה הפעולה ההיא פעולת הסרבנות ולכן אמר הכתוב לב פרעה הוא כבד לפי שמאן לשלח את העם וכבמשל הנ"ר פלוני הוא אכזר רפי שעשה כך וכך. ר"ל כי המעשה מגלה על תבונת לבבו הרע. זהו ביאור דברי רש"י ז"ל הישרים ומעתה סרו מענות הרא"ם ז"ל שהקשה ממה שמצאנו כמה תיבות משקל פעל שהמה פעם שם דבר ופעם פעל. כמו מנער ועד זקן ויהי כי זקן יצחק רא תאכל עליו חמץ. ויאפו את הבצק עוגות מצות כי לא חמץ. והרבה כדומה. ועוד הרי מאן ע"כ הוא פעל עבר וא"כ גם כבד הוא פעל עבר עכ"ל ז"ר ועם מה שביארתי סרו כל טענותיו אלה:
טו לפי משמעות לשון הכתוב שאמר לך אל פרעה בבוקר הנה יוצא המימה וגו' היתה דבר ד' אל משה ביום שקודם הליכתו ואמר לו השי"ת אז ללכת ביום מחר בבוקר השכם אל פרעה בשליחותו ית' ולפ"ז נאמר שהיתה יציאת פרעה אל המים רק לשעתו ומקרה שקרה אליו אזי אינו נופל לומר הנה יוצא המימה בהוה והי' לו לכתוב הנה יצא המימה בעתיד וע"כ לומר שהי' רגיל תמיד לצאת בכל בוקר המימה ולכן אמר לו השי"ת לך אל פרעה בבוקר הנה הוא יוצא המימה. ר"ר כן דרכו תמיד בכל בוקר לצאת המימה והנה אף שמנהג הזה מוכרח מן הכתוב בכל זה בטעם המנהג הזה לפרעה. י"ר שהי' דרכו לצאת בכל בוקר לנילוס לתענוג כי כן דרך השרים והסגנים לצאת בטרם עלות השמש ובעוד האויר לא הוחם עודנה למען לא יכם שרב ושמש לנאות דשא עלי נהרות. אבל חז"ל אמרו בטעם הדבר עפ"י קבלתם ז"ל שיצא בכל בוקר לנילוס לעשות צרכיו למען התעות את לבב ההמון לעשותו אליל והכומרים והחרטומים גם הם חזקו את האמונה הנבערה ההיא בלבב ההמון. וכנודע גם מספורי הדורות ההם כיוצא בהבלים אלו שהשרישו ראשי האומות בלבב המוני עם למען יחזיקום לאלילים ויערוצו מפניהם יחר שאת והנה דרשו ז"ל כאן הנה הוא יוצא מלשון ויצאת שמה חו"ן שהוא מענין היציאה לנקבים ונרמז א"כ גם טעם המנהג הזה בכתוב:
טז כתב הרא"ם ז"ל וז"ל. ואף שבשאר המכות נאמר ג"כ כה. מ"מ אין בהם המכה עצמה בלשון כה ולשון כה האמור בהם הוא רק בהתראה. כה אמר ד' שלח את עמי וגו' ואם מאן אתה וגו' אבל אצל מכת בכורות נאמר ביעוד המכה עצמה לשון כה. כה אמר ד' כחצות הלילה וגו' עכ"ל הרא"ם ז"ל. והנה אין הדרש הזה מיתורא דק הוא מדרשת דורשי רשומות לצחות ולהראות מחכמת הכתוב לרמז איזה דבר בלשון ע"י תיבה או נקוד. וכבר הארכתי במקום אחר מסגנון הדרשות ההם ככל הצורך לבאר בזה:
יח פער לאה אינו נופל ער השתי'. כי פעל זה לא הונח על העדר היכולת לבד אבל על העדר היכולת אחרי ההשתדלות והיגיעה להשיג היכולת ההוא כמו נלאיתי נשוא. ונלאו למצוא הפתח. והנה אינו נופל השתדלות ויגיעה בפעל השתי' לבדו שיפול בזה הלאות. אבל ההשתדלות הוא בבקשת הרפואה למימי היאור שיהיו ראויין לשתי' ויתכן בזה לאות ויגיעת חנם. א"כ מה שבא כאן בכתוב פעל ונלאו דבוק עם לשתות הוא עפ"י הכלל שכבר ביארתיו במקומות הרבה שמדרך הלשון בבוא שני פעלים דבוקים זה בזה. שפעל השני דהוא פעל התכלית. להשמיט הפעל ההוא ולקשר הפעל הראשון עם המלה הדבוקה לפעל הנשמט. וכבר כתבתי במ"א ענין זה באורך וכן כאן הי' ראוי בתשלומו ונלאו מצרים לבקש תחבולה ולרפאות למימי היאור לשתות. ונשמע פעל לרפאות ופעל ונלאו קשור עם לשתות ולמד לשתות הוא למד התכלית. ומבואר:
יט (ד"ה ובעצים) תחלה אמר בכל ארץ מצרים ובא לרבות אף במרחצאות ואמבטיאות שבבתים. ולא המים שעל פני השדה לבד. ועדיין איני יודע אלא במרחצאות שבהם קבוצת מים גדול והם בקרקע. ואמבטיאות אף שהם בכלי מ"מ הם כלי גדול שעשויים לרחוץ בהם הגוף והכלים האלו הם מכילים מים רבים. לזה אמר אח"כ ובעצים ובאבנים לרבות גם המים המועטין שבכלי עין ואבן העשויים לשתי' ופשוט:
כב רבותינו ז"ר לא באו רק להבדיל בין בלטיהם בלי הא ובין בלהטיהם בהא. ורש"י ז"ל אינו חולק על המדרש כי בין מעשה שדים ובין מעשה כשפים עשויים ע"י דבורים של לחש ומה שנקראו הדבורים ההם לחש לפי שנדברים ברט ובחשאי:
(ד"ה ויחזק) ומורה על זה הסמיכות שמאמר ויחזק לב פרעה וגו' הי' ראוי להיות בפסוק כ"א אחרי שאמר ויהי הדם בכל ארץ מצרים ומדסמכי' כאן אחרי מאמר ויעשו כן חרטומי מצרים בלטיהם. ש"מ שזה הי' מבת חזוק הלב שע"י שעשו כן חרטומי מצרים בלטיהם נפתה לבו לומר שגם משה ואהרן עשו ע"י מכשפות ובשביל כך חזקה לבו:
כג פשוט שכן ע"כ משמעות מלת גם שהוראתו התוספת ולא שת לבו לזאת וגם לזאת:
כה תיקן רש"י ז"ל בזה ב' ענינים א' שהיל"ל וימלאו שבעת ימים בלשון רבים ולזה אמר שחסר בכתוב מלת מנין ור"ל שהוא בכחו של המאמר ופעל וימלא הוא על המנין והסך. ב' מהו ענין המלוי ההוא שזהו ההבדל בין מאמר ויעברו שבעת ימים ובין וימלאו שבעת ימים שהמובן ממאמר ויעברו הוא זולת שעבר מאיזה זמן שקרה בו מקרה ידועה כל כך ימים אבל אינו מוחלט שכל הזמן העבר הי' קשור בו המקרה דהוא כי מאמר זה הוא רק בבחינת התחלת הזמן שקרה בו מקרה זה שמאז עברו כ"כ ימים אבל בכל זה יכול להיות שרק מקצת מזמן העבר הי' בו המקרה ההוא. וכמו כן יכול להיות גם ההפך. שלא נשלמה המקרה ההוא עודנה ונמשכה כל זמן העבר ותמשך עוד גם בהוה ובעתיד. אבל מאמר וימלאו מורה שכל הזמן שנתמלא הי' קשור במקרה ההוא ולא חלק ממנו לבד ויורה עוד שהזמן שאחרי הזמן שנתמלא איננו קשור עוד בענין זה כי גדר מילוי זמן הוא שנשלם כל הזמן המצטרך לאיזה דבר להשלימו ולגמרו בו. והוא על דרך ההשאלה ככלי מלא על כל שפתו. שהוא וכפי המצטרך לשטחו ולגבהו לא פחות ולא יותר. וכן וימלאו ימיה ללדת הם תשעה ירחים המצטרכים להריון. מלא שבוע זאת הם שבעת ימי המשתה הנהוגים אחר הנישואין לכן כאן מאחר שכתוב וימלא שבעת ימים על כן כתב רש"י ז"ל שחוקה זו חקק עושה נפלאות ב"ה. שיעיד בהם שלשת רביעי חודש והמכה משמשת רביע חודש. לא פחות ולא יותר:
כז דכי גרסינן ברש"י ואינו אלא כנוי האדם על שם המפעל עכ"ל הרא"ם ז"ל. ולפי קט דעתי נראה יותר לגרוס אלא שהוא כנוי האדם ער שם המפעל וביאור דברי רש"י ז"ל אלה כך הוא לפי דעתי. אחרי שנקדים ראשונה ההבדל שבין שם התואר ובין הבינוני פועל והוא בשלשה בחינות. א' כי שם התואר הוא כנוי האדם ר"ל שכוונתינו לכנות את האדם בשם זה ולתת בו התואר הזה וכעין שם העצם. אבר בינוני הפעל הוא פעולת האדם. ר"ל שאין כוונתינו רק לספר פעולתו ולא לתארו. ב' ששם התואר הוא על שם המקרה דחלה בנושא אף שהוא בו ככח בזמן מן הזמנים ויפול על אומן מהיר במלאכת הכתיבה תואר כותב. אף בעת שאנו כותב בפעל מפני חלות הכח ההוא בו כי שם התואר אינו אלא על שם הכח והתכונה שיש באדם לאיזה שלמות או לפעולה מן הפעולות אבל בינוני פער לא יאמר אלא בעת הפעולה ממש וזמן צאת הכח ההוא אל הפעל וא"כ בצירוף הבדל הראשון. נאמר בקצרה. ששם התואר הוא כנוי האדם על שם הכח. ובינוני הפעל איננו רק הספור מפעולתו על שם הפעולה ממש. ג' והוא היוצא מהבדל השני ששם התואר הנגזר מן הפעל הוא כללי ומתפשט, להיותו על שם הכח החל בנושא לפעולה מהפעולות. ולא יתכן א"כ להשתמש בו. אם הכוונה בספור על איזה פעולה מיוחדת שיצאה ממנו כי נוכל לומר ד"מ ראובן הוא כותב ספרים בי עיקר הרעיון במאמר ההוא. היות הכח בראובן לכתוב ספרים שיש בזה אומנות מיוחדת אבל לא יאמר ראובן הוא כותב את הספר הזה. כי מלת הוא על התואר וא"כ מלת כותב בכאן שם התואר ואמנם מלת את הוא סי' הפעול וא"כ עיקר רעיון הספור היותו פועל פעולה מיוחדת. וגם הכוונה לפ"ז ע"כ רק על היותו פועל בזמן הפעולה ממש. וא"כ לא יתכן להשתמש בשם התואר שעיקר ושורש הוראתו על הכח והכח הוא כללי ואינו מוגבל בדבר מיוחד ולא בזמן מיוחד אבל יאמר ראובן כותב את הספר הזה אם הכוונה בזה לבינוני פער והוא לספר מפעולתו לבד בזמן העשות הפעולה ראובן הוא הכותב את הספר הזה בזמן הכתבו כי בינוני הפעל. מוגבל ומיוחד בדבר ובזמן והנה כאן בכתוב שלפנינו שאמר ואם מאן אתה לשלח וידענו ששקר פעל הוא או שם התואר ד' או פעל עבר בקל כמו זקן ונשוא פנים שהוא שם התואר אבל ויהי כי זקן יצחק הוא פער עבר מן הקל אכל כאן בכתוב שלפנינו ע"כ איננו פער עבר שמלבד שלפי כוונת המאמר אינו נופל כאן כלל פעל עבר שהרי עתה הוא מתרה בו לשלוח וא"כ ע"כ הכוונה ואם אתה ממאן עכשיו לשלוח לא יתכן ג"כ זה מצד הלשון שאם הוא פעל עבר לא יפול אח"כ מלת אתה שלא יאמר בעבר פקד אתה רק פקדת וכן איננו ג"כ בינוני פעל שרא נמצא שקר זה בבינוני רק בעבד ואם הוא פעל בינוני הי' לו לומר ממאן וע"כ שהוא שם בפלס זקן ופירושו כמו סרבן אחד אלא שרפי שאמר אח"כ לשלח את עמי דהרי יש בכאן מלת את שהוא סימן הפעול ועוד שגם מלבד זה אין עיקר רעיון הספור בכאן היות בו כח הסרבנות, והעזות בכלל רק היותו מסרב כעת בפעל לשלח את ישראל וא"כ רא יתכן בזה להשתמש בשם התואר וכנ"ל. לזה כתב רש"י ז"ל. ואם מאן אתה ואם סרבן אתון. ר"ל שהוא באמת ע"כ שם התואר לפי שאינו פעל עבר מכח הכרחים הנ"ל שמצד הכוונה ומצד הלשון וגם אינו בפלס פעל בינוני. ואולם ליישב הקושי' הנופל בזה מצד רעיון הספור שאינו על התכונה והכח וגם מפני מלת את שאחריו כתב עוד רש"י ז"ל אח"כ מאן כמו ממאן מסרב. ר"ל שע"כ צ"ל שבא כאן שם התואר תמורת הבינוני פעל ומאן כמו ממאן ואח"כ כתב רש"י ז"ל אלא שהוא כנוי האדם על שם המפעל ר"ל שגם מלת מאן בכאן שוה למלת ממאן מפני שמלת מאן בכאן אינו מורה על הכח ועל התכונה לפעול בכלל רק על היותו פועל בפעל ומ"מ ההבדל בזה בין מאן למלת ממאן שמלת מאן להיותו שם תואר הוא כינוי האדם ותוארו והוא ההבדל הראשון הנ"ל בין שם התואר להבינוני פעל שזהו האדם ותוארו. וזהו פעולת האדם לבד אבל בזה יבדל מן שם תואר זולתו שאף שהוא כנוי האדם איננו על שם הכח והתכונה שבנפשו. רק על שם המפעל כמו בינוני הפעל והביא רש"י ז"ל ראיה לזה שמצינו כמה שמות שהם שמות התואר שאינם כנוי דאדם ער שם הכח דרק על שם התכונה הנפשות שבפעל כמו שליד ושקט סר וזעף שהתיבות הללו אינם מבינוני הפעלים הן מפאת הנקוד שכבר כתבנו כי שקר זה ר"ל שקר פעל אינו מתמונת הבינונים בשום בנין וגזרה והן מפאת ההוראה כי אינם מורה על פעולה רק על מצב נפשי וע"כ שהם שמות התואר. והנה אין המובן בהם היות בהמתואר כח ותכונת השקט והזעף רק היות ההשקט והזעף בו בפעל. ומעתה כל דברי רש"י ז"ל מדוקדקים. וישרים למוצאי דעת. והראב"ע ז"ר כתב בביאור הכתוב הזה וז"ל. מאן תואר ישם על שקל זקן רק שהוא יוצא שלא כמשפט. וכמוהו ושבח אני את המתים עכ"ל. והכוונה ג"כ כנ"ל כי השם הוא תמיד עומד להיותו מונח על הכח והתכונה שבנפש המתואר ולא על הפעל. אבל כאן במלת מאן אף שע"כ הוא שם התואר בכ"ז הוא יוצא אל הפעל ממש והוא שלא כמשפט והביא דוגמה מבוארת ומכוונת מאוד למציאות הזרות ההוא בלה"ק ממ"ש ושבח אני את המתים והנה מלת ושבח ע"כ הוא שם במקום הזה מהכרחים הנ"ל. ובכל זה מלת את באה אחריו שהוא סימן הפעול וע"כ שהיא שם בבחינת הכנוי לבד אבל איננו ע"ש הכח רק ע"ש המפעל והוא ממש כדברי רש"י ז"ל זה ביאור דבריו ז"ל אשר המה בתחלת ההשקפה כדברי ספר החתום והרא"ם ז"ל טען עליו וז"ל מי הכריחו לומר בכאן שהוא יוצא עכ"ל. ובמחכ"ת אגב שטפי' וחריפותי' לא ירד כאן לעומק דבריו שאינם נגד דברי רש"י ז"ל אבל עולים בבד עם דברי רש"י ז"ל:
(ד"ה נוגף) ר"ל כי ונגפו אשה הרה איננו מיתה, בראיית מ"ש אחריו ואם אסון יהיה וגו' וכן בטרם יתנגפו רגליכם ואינו נופל מיתה ברגלים. ופשוט:
כח ר"ל ולכן נופל עלי' במכת הצפרדעים לפי שהיבשה גבוהה ממימי היאור. מדברי הרא"ם ז"ל:
כט זה דרשו ז"ל מייתורא דהך קרא שהרי כבר אמור כל זה בפסוק דקודם וגם יורה ע"ז דקדוק לשון הכתוב ובכה ובעמך שלפי הלשון משמעותו כך ובעמך בקרבם ממש ולא בבתיהם. ופשוט: