באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ
סדר וארא
ב הנה סברתם ז"ל שזה המאמר וידבר אלקים אל משה. איננו מאמר בפני עצמו רק הוא דבוק עם הפרשה הקודמת שסיים בה ויאמר ד' אל משה עתה תראה אשר אעשה לפרעה וגו'. וכן נראה ממסדר הקפיטול שפסוק ויאמר ד' וגו' שבסיום פרשה הקודמת הוא התחלת הקפיטול החדש. ומפני שלא רצו הקהלות לסיים הפרשה הקודמת בפסוק למה הרעות וגו'. מפני שהוא מאמר קובל ותרעומת לכן הוסיפו עליו פסוק ויאמר ד' אל משה וגו' שבתחלת הקפיטול החדש כדי לסיים בטוב ולפי הסברא הזו באתהו הנבואה בזמן אחד. ר"ל שמאמר ויאמר עתה תראה וגו' ומאמר הבא אחריו ויאמר אליו אני ד' וארא וגו' שניהם היו בזמן אחד. וא"כ למה הפסיק בין שני המאמרים במאמר וידבר אלקים אל משה והי' לו לומר ויאמר ד' אל משה עתה תראה וגו' ויאמר אליו אני ד' וארא וגו' ולזה אמרו ז"ל שדבר אתו משפט. ולא נזכר בכתוב מהות דבור המשפט רק ברמז וי"ל שהוא הרמוז במלת עתה שאמר לו מקודם עתה תראה אשר אעשה לפרעה וגו' ולא במלחמת ל"א מלכים כמו שפירש"י ז"ל לעיל. או יש לומר שהוא דבור אחר שלא נזכר מהם כלל בכתוב גם ברמז ולא ספר רק דרך כלל שדבר אתו משפטים וגם הכלל הזה לא ספר בבאור רק רמז עליו במאמר זה. וידבר אלקים אל משה ואם גם הכלל הזה לא נזכר בבאור רק ברמז לא יפלא א"כ הסתר הפרט ומהות דבור המשפטי ההוא והנה לפ"ז מאמר וארא אל אברהם וגו' הוא מאמר בפ"ע ואינו שב על הקודם וידבר אלקים אל משה. והם שני מאמרים נפרדים. וידבר אלקים אל משה הוא מאמר נגמר בפ"ע ואחריו מאמר אחר ויאמר אליו אני ד' וארא וגו' ולכן לא אמר ג"כ וידבר אלקים אל משה לאמר אני ד' וארא וגו' כדרך הלשון בכל מקום בהיותו מאמר אחד. הרי שיש א"כ שני הכרחים לפירוש זה היות מאמר וידבר אלקים אל משה מאמר שלם ונגמר בפ"ע מבלתי הצטרפות למאמר שאחריו. והנה רוב המפרשים הוקשה להם ג"כ לשון רש"י ז"ל במה שכתב אח"כ. ורבותינו דרשוהו לענין של מעלה שאמר משה אתה הרעות וכו' עכ"ל. וזה משמע שאין זה סברת רש"י ז"ל ולפירושו אין לזה ענין עם מה שלמעלה והוא מאמר אתה הרעות. והוא הפך ממ"ש רש"י ז"ל כאן. ובאמת שזה אינו קושיא. שלסברת רש"י ז"ל כאן רק מאמר הראשון שבפסוק זה והוא מאמר וידבר אלקים אל משה שב לענין מאמר אתה הרעות וגו' של מעלה ובזה נשלם המאמר הזה. אבל מאמר שאחריו ויאמר אליו אני ד' וארא וגו' אין לו ענין כלל עם שלמעלה ולכן כתב רש"י ז"ל אח"כ ורבותינו דרשוהו לענין של מעלה. ור"ל דלדעת רבותינו ז"ל גם מאמר שאח"כ והוא מאמר ויאמר אליו אני ד' וארא וגו' שב לענין של מעלה מאמר אתה הרעות וגו' כמ"ש רש"י ז"ל שם בהדיא באור פסוק וארא עפ"י כוונה זו לדבריהם ז"ל ובמקומו אאריך עוד בענין זה:
(ד"ה ויאמר) בכל מקום שיוקדם מאמר אני ד'. לאיזה צוואה או לאיזה עשי'. וכן בכל מקום שיוקדם מאמר אני אל שדי. יתפרש בכל מקום לפי ענינו שהוא הקדמה לצוואה שיזכיר אח"כ ומאמר אני אל שדי ענינו בכל מקום. היכולת המספקת והוא הוראת שמו שמורה הדיות שיש באלקותו די לכל ברי' כמו שפירש"י ז"ל בסדר לך ושאר מקומות. ומאמר אני ד' יבוא פעם קודם להצואה ופעם אחרי' ופירשו רש"י ז"ל בכל מקום נאמן ליפרע. וכשהוא אומר אצל מצוה ענינו נאמן לשלם שכר טוב למתהלכים לפניו וכשהוא אמור אצל עבירה ענינו נאמן ליפרע מעוברי רצונו. ומה שלא פירשו רש"י ז"ל מענין היכולת ויהי' ענינו אצל מצוה היכולת לשלם שכר טוב ואצל עבירה היכולת להפרע מן הרשעים משום שלזה רגיל הכתוב לו' אני אל שדי כנ"ל. ועוד שהוראת שם העצם עיקרה הנאמנות כמו שיתבאר להלן בפסוק ושמי ד' לא נודעתי להם. והנה מאמר אני ד' שבא כאן פירשו רש"י ז"ל כנגד האבות אני ד' נאמן לשלם שכר טוב לצדיקים. וצריך אני לקיים דברי שדברתי לאבות הראשונים ולא פירשו כלפי משה שהוא מצווה ממנו ית' בשליחותו אני ד' נאמן לשלם שכר טוב לצדיקים לכן עשה מצותי והזדרז בשליחותי ובא המאמ' הזה אני ד' להקדמה למה שאמר בסוף הענין בפסוק ויו. לכן אמר לבני ישראל אני ד' והוצאתי אתכם וגו'. כי מיאן רש"י ז"ל בפירוש זה כי המשך וקשור הכתובים יתכן יותר אם יתפרש כנגד האבות כמו שהמשיך רש"י ז"ל על פי פירוש זה באור הכתוב וארא אל וגו' באל שדי ושמי ד' לא נודעתי וגו' וכן מאמר אני ד' שבפסוק ויו. לכן אמור לבני ישראל אני ד' וגו' יתפרש בהכרח רק כלפי האבות כמו שפירש"י שם אני ד' הנאמן בהבטחתי לכן יות' נוח לפרש בכל מקום רק על הכוונה הזאת ומבואר:
ג ר"ל שעיקר הכוונה שמצד שהם אבות לישראל צריך אני לקיים בהם ברית האבות. ולא אמר הכתוב וארא אל האבות כי באמת גם השבטים אבותיהם ולכן הוצרך להזכיר בפירוש השמות אברהם יצחק ויעקב כי רק בהם ומצדם תלוי קיום ההבטחה. ולא הוצרך לו' וארא אל האבות אברהם יצחק ויעקב כי המפורסם אין צורך להזכירו. ובזכרון שמותיהם לבד נגד ישראל הכוונה גלוי' תיכף שר"ל מצד היותם אבותיהם אמנם רש"י ז"ל ידוע דרכו כאשר הראתיך פעמים רבות לפרש עיקר הכוונה במקום שדרך הכתוב כפי טבע הספור לקצר בלשון כן הביא הרא"ם ז"ל בשם יש מפרשים ואולם הוא ז"ל מיאן בזה משום דא"כ הי' לו לכתוב להזכיר האבות ועם מה שביארתי לא יקשה זה והאמת אתם ומבואר:
(ד"ה באל שדי וד"ה ושמי) הנה פירש"י ז"ל הוא מן הילמדנו ורצו ז"ל ליישב בזה שלפי הנראה מפשטות לשון הכתוב לא הכירו האבות רק בשם אל שדי. אבל לא ידעו את השם המיוחד שם ההוי' ב"ה ובאמת זה אינו וגם האבות ידעו את השם הקודש ב"ה. והקב"ה בעצמו נגלה עליהם בכבוד השם הקדוש הזה כמו שכתוב בברית בין הבתרים אני ד' אשר הוצאתיך מאור כשדים וגו' וכיוצא במקומות אחרים בתורה ולזה פירשו ז"ל שהכוונה רק על הכרת המדות הנכללות בשמות הקודש ההם שהאבות ע"ה לא הכירו רק במדת אל שדי אבל לא הכירו במדת שם ההוי' ב"ה. ואמרו ז"ל שבשם אל שדי הוא מדת היכולת המספקת ועלי' נקרא ית' בשם אל שדי ושם אל' מורה היכולת והגבורה ושם ש' הוא נגזר מן די שהוא הספוק והדיות. אמנם שם ההוי' ב"ה הוראתו האמתות ועלי' נקרא ית' בשם הקודש הוי' ב"ה ואבינך זה באורך, הנה כל השמות הקדושים המה שמות התואר ובלתי מורים על עצמותו ית' רק על הפעולות היוצאות מאתו ית' אל נבראיו ועפ"י הפעולות ההם יתואר במדות ולכן השמות הללו הם לפעמים חול ומתוארים בהם גם הסגנים מבני אדם כמו שם אלקים ושם אל. וכן שם צבאות וכדומה. אבל שם ההוי' ב"ה הוא שם העצם והוראתו העצם הנצחי בב"ת הכולל בתוכו כל השלמיות לב"ת וביותר באור העצם הנמצא תמיד ובהחלט מחוייב המציאות ומקור כל המציאות וראשיתה וכל מה שנופל תחת המציאה אמתתן רק בו ית' עלת כל העלות וסבת כל הסבות שהוא ית' לבדו מחוייב המציאות. ר"ל העצם הנצחי המצוא באמת ומציאת זולתו איננה אמתת כלל ונקרא מציאות בשתוף השם לבד. ומציאותם ביחס מציאתו ית' כיחס מציאת הצל אל מציאת המיצל ולהיותו ית' לבדו המצוי האמתי כהוראת שם זה לכן השם הזה כולל בתוכו גם ההוראה הזו היותו ית' העצם השלם לב"ת לפי שמציאות כל השלמיות תלוי מאמתת המצאן רק בו ית' מפני שהוא מקור כל המציאות. וע"כ א"כ כלולים בו כל השלמיות לב"ת לא מציאה מוגבלת לבד שהמציאות המוגבלת איננה מציאת אמת כלל והנה גדר האמת הוא רק המציאה שנמצא בעולם כמו שנמצא בנפש והמציאה והאמת אחד הן והוא ית' א"כ עצם האמת ולזה אמרו ז"ל ג"כ חותמו של הקב"ה אמת כי כל מציאת זולתו הוא שקר ומציאות מדומה והוא לבדו ית' האמת להיותו מקור כל המציאות א"כ שם ההוי' ב"ה ענינו האמתי. ומלה זו כוללת כל ההוראות הנ"ל והבן זה. ולזה אמרו ז"ל ברוח קדשם שהאמתות נמשכת משם זה ולכן אמרו ז"ל בכל מקום שיבוא בתורה אני ד' אחרי האזהרות והעשין ענינו נאמן לשלם שכר טוב לצדיקים וליפרע מן הרשעים וכנ"ל וראוי השם הזה לכוונה זו ודי בזה למבינים. ועתה אחרי הקדמה זו אבאר פרט דברי רש"י ז"ל שאמר הוא ית' למשה וארא אל האבות באל שדי ושמי ד' לא נודעתי להם. ר"ל נגליתי אל האבות בכח השם אל שדי ובכל ההבטחות שהבטחתי להם. לא אמרתי להם רק אני אל שדי אני שהיכולת המספקת בידי. כאשר ראיתם זה פעמים רבות בניסים שעשיתי לכם לאברהם באור כשדים וליעקב במה שניצל מיד עשו ומיד לבן לבד הנסים שעשה עמהם דרך כלל כמו שאמר הכתוב ויתהלכו מגוי אל גוי וממלכה וגו' לא הניח אדם לעשקם ויוכח עליהם מלכים אל תגעו במשיחי ובנביאי וגו'. לכך נגלה הקב"ה עליהם בענין הבטחת רבוי הזרע וירושת הארץ והשראת שכינתו בישראל וקחתו אותם לו לעם רק בשם אל שדי כאומר אני המבטיח אתכם בכל היעודים הטובים האלה אני אשר היכולת בידי להרוס ממלכות ולנטוע לאומים ובידי לקיים ההבטחות ההם כאשר ראיתם גבורת מופתי עד כה. ואמר עוד הכתוב אח"כ. ושמי ד' לא נודעתי להם כלו' לא נכרתי להם במדת אמתית שלי שעלי' נקרא שמי ד'. כמו שהארכתי למעלה שמדת האמתות נמשכת מכח שם המיוחד ב"ה מכח היות שמו ד' ושמו הוא עצמו ית'. ר"ל מכח היותו ד' ישתבח שמו הקדוש. ואמר שהאבות הקדושים ע"ה האמינו וידעו היות שמו ד' וחותמו ית' אמת. אבל לא הכירו זה בפעל ואף שניכר קיום ההבטחה פעמים רבות בפעל לאבות הקדושים ע"ה ולאברהם אבינו ע"ה נא' בהבטחת הזרע לא יירשך זה וגו' ונולד לו יצחק. ויעקב ע"ה בלכתו לארם נהרים לבית לבן. הבטיחו הקב"ה ואמר לו והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך וגו' וברוך שומר הבטחתו כי שב בשלום אל בית אביו ארצה כנען מלא ברכת ד' בעושר ומקנה רב בבנים ובנות וניצל מעשו ומלבן. בכל זה אמר ושמי ד' לא נודעתי להם כי עיקר הנאמנות והאמתות נופל על הבטחה שהיא למרחוק. ואינו מיד ולשעתו כמו אני ד' האמור בתורה אחרי האזהרות והעשין שפירשו רש"י ז"ל תמיד לפי ענינו במעשה הטוב פירושו אני ד' נאמן לשלם שכר טוב למתהלכים לפניו ובאזהרות פירושו אני ד' נאמן ליפרע מן הרשעים ולהעניש לעוברים כי גמול הטוב לצדיק והעונש לרשעים אינו מגיע להם תיכף אחרי מעשיהם ולזה הכתוב אני ד' ר"ל כי אם יאחר הגמול והעונש. ידוע תדע כי בוא יבוא ולא יאחר ולא יפול ממנו ארצה ויבוא בעתו. כי הנאמנות והאמתות הלא עמי הוא כהוראת שמי אני ד'. וכן ההבטחה ההיא הגדולה ברבוי הזרע וירושת הארץ ולהיות לאלקים לזרעו שהבטיח הוא ית' לאבות. להיותה עיקר הטובה ותאות האבות הקדושים ע"ה והיא הבטחה שאינה לשעתה רק לדורות הבאים. נופל לטעם זה רק עלי' עיקר הנאמנות והאמתות שעלי' נקרא ית' בשם ההוי' ב"ה. ולכן אמר הוא ית' שמו ושמי ד' לא נודעתי להם ר"ל הם ידעוהו אבל אני לא נודעתי להם בשם זה ולא הכירו בפעל מדת השם הקדוש הזה והארכתי עד כה בבאור הדברים הקדושים והנשגבים האלה עפ"י מדרש רבותינו ז"ל שדרשו יפה הפסוק הזה כראוי לחכמים וחסידים כמותם ע"ה. והנה תראה שדקדקו ז"ל וכתבו ולא נכרתי להם במדת אמתות שלי שעלי' נקרא שמי ד' ולא אמרו ולא נכרתי להם במדת האמת שלי שעלי' נקרא שמי ד' כי בזה דקדקו שלא נכרתי להם במדה הנמשכת מאמתותי הוא מעצמותי שעליה נקרא שמי הוי' ב"ה המורה האמת המוחלט והגמור ואין אמת עוד והבן זה:
ד מלת גם שהוראתו התוספת מורה על התוספת או בנושא או בנשוא משל הא' באמרנו ראובן הלך לעיר פלונית וגם שמעון הלך שמה וכן גם לי גם לך לא יהי'. ששני הנושאים משותפים בנושא אחד. משל הב' גם גנבו גם כחשו וגם שמו בכליה' שנושא האחד משותף לשני הנשואים ובזה צריך שיהי' שני הנשואים מתדמין באיזה יחס. ובמשלנו זה ההתדמות בענין רוע המעשה. וכן באמרנו בענין האלילים גם הרע גם היטיב אין אתם ההדמות בענין העדר היכולת בשני האופנים. אבל אם הנשואים הם פעולות וענינים אשר אין שום יחס והצטרפות ביניהם באיזה בחינה אין נופל בזה מלת גם כמו שלא יתכן לו' דרך משל. ראובן אכל וגם ירד היום מהר גבוה. כי אין שום התייחסות והצטרפות בין הפעולות האלו ועתה אחרי הוצעה זו נאמר הנה שלשת פסוקים הללו:
וארא אל אברהם וגו' וגם הקמותי את בריתי אתם לתת וגו' וגם אני שמעתי את נאקת וגו' הם הקדמה למ"ש אח"כ לכן אמור להם לב"י אני ד' והוצאתי אתכם וגו'. ור"ל שמג' פעולות הללו הנזכרות בשלשה פסוקים הקודמין וארא אל וגו' וגם הקימותי וגו' וגם אני שמעתי וגו'. נמשכת הצלת וגאולת בני ישראל בחיוב. ומלת וגם בפסוקים האלו מורה התוספת בנשוא והנשואים מתדמין ומתייחסין בענין יחס ההצלה שכולם מתייחסין אל ההצלה לכן כ' רש"י ז"ל כאן וגם כשנראתי להם באל שדי הצבתי והעמדתי ברית ביני וביניהם לתת להם את ארץ כנען וכו' ור"ל שאין מלת וגם דבוקה עם מאמר ושמי ד' לא נודעתי להם שלפניו. שאין נופל על זה מלת וגם שאין שום התייחסות בין הענינים. רק מוסב על מאמר שלפני פניו. וארא אל אברהם וגו' באל שדי ור"ל נגליתי אל אבותיהם וגם הקימותי בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען. ושני הענינים האלו מתייחסים אל ההצלה. כי הכלי לצורך ההצלה ונוגע אלי'. ואולם מאמר ושמי ד' וגו' שבין שני הענינים הללו הוא כעין מאמר מוסגר וכדרך הכתובים לפעמים
ה כבר אמרתי שמלת וגם הבא בשלשה פסוקים הללו. הוא לתוספת בנשוא לפי שכולם מתייחסים להצלה וגאולת ישראל. אבל בא רש"י ז"ל ליישב כאן מה שאמר וגם אני שמעתי וגו' שמלת אני נוספת לפי הנראה ולא הי' לו לו' אלא וגם שמעתי את נאקת בני ישראל שהוא לתוספת הנשוא המתייחס להצלה וכנ"ל אבל וגם אני מורה התוספת בנושא וזה מוקשה שהרי הנושא אחד בכל הנשואים הוא השי"ת לזה כתב רש"י ז"ל שבא מלת וגם כאן לשתי הבחינות הנ"ל. אל התוספת בנשוא והיא כפשטות המאמר. השמיעה לנאקתם המתייחס להצלה והגאולה. וגם אל התוספת בנושא שלפי שהשמיעה ששמע ית' לנאקת בני ישראל נמשכת מן הקודם והוא ההבטחה שהבטיח ב"ה להם בהגלותו ית' אליהם. א"כ אין ראוי לכלול כל הפעולות האלו כאחד שהמה זה לזה ביחס הסבה והמסובב על דרך שני דברים נוספים זה על זה בלבד. לכן אמר וגם אני שמעתי וגו' ור"ל ההבטחה ההיא הבטחתי אל אבות ישראל. ולפי שיש עלי לקיים א"כ הבטחה זו. גם אני שמעתי את נאקת וגו' ובאה מלת וגם כאן גם על התוספת בנושא ואף שאין הנשואים מתדמין בכל זאת יתכן מלת גם על דרך התוספת הזה לפי שנשוא נושא השני נמשך מנשוא נושא הראשון לאבות הבטחתי וגם אני שמעתי כמו שהבטחתי להם. ותוספת מלת אני כאן והוא משתמש להורות גם התוספת בנושא מלבד התו' הפשוטי שהוא התוספת בנשוא והבן זה זהו באור דברי רש"י ז"ל והוא נכון וישר למבינים:
בא"ד הנואקים אשר מצרים מעבידים אותם ואזכור אותו הברית כי בברית כו' תיקן רש"י ז"ל בזה שני ענינים. א' שאין מאמר אשר מצרים מעבידים אותם לסמן ולבאר הנשוא נאקת בני ישראל ולהבדיל בין העובדים להבלתי עובדים שהרי באמת רובם ככולם היו עובדים. זולתי מעטים והם שבט לוי שלא עבדו בפרך. ועוד שלאיזה צורך הוכרח הכתוב לבאר לנו ההבדל הזה וכי לא ידענו שהבלתי עובדים לא היו נואקים מעבודה בלתי על צרת אחיהם והרי כמה פעמים ספר הכתוב בראייתו ית' את עני עמו ושמעו בקול שועתם ולא נתן סימן לדעת מי ומי הישראל המעונים והמשועים. ב' מה שאמר אח"כ ואזכור את בריתי והנה משטחיות הכתוב נראה שכביכול כאלו נתפעל מנאקת בני ישראל וכובד שעבודם ולזאת הוא נכון לנקום מהם נקם ולעשות בהם שפטים. וא"כ מה הוא זה שאמר ואזכור את בריתי. והנה המחוייב מברית ההוא. הוא ההוצאה ממצרים ונתינתו ית' לישראל את הארץ. אבל לא יתחייב ממנו החמה והנקימה הגדולה בגלל צרת ישראל ועניים הכבד ואין לזכירת הברית ההוא ענין עם מאמר הקודם וגם אני שמעתי וגו'. לכן תקן רש"י ז"ל כל לשון הכתוב בקוצר לשונו כאן ואמר שמאמר אשר מצרים מעבידים אותם איננו לסמן הנשוא רק לבאור הנאקה והוא מאמר הנואקים כי ינאקו אשר מצרים מעבידים אותם. ומאמר ואזכור את בריתי הוא מה שאמר הקב"ה לאאע"ה בברית בין הבתרים וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי. שהוא ההבטחה על הנקימה וכמו שאמר באמת אח"כ לכן אמור וגו' והוצאתי אתכם וגו' וגאלתי אתכם בזרוע נטוי' ובשפטים גדולים וכן ביאר גם הרא"ם ז"ל ופשוט:
ו הנה בכל שלשת הפסוקים הקדים רק החיוב לגאלם מפני הבטחתו לאבות הקדושים וכפי' רש"י ז"ל בסמוך בפסוק וגם אני שמעתי וגו' שיש עלי לקיים כו' וכן סיים בפסוק זה ואזכור את בריתי לכן פירש"י ז"ל לכן על פי אותה השבועה:
ח ר"ל ודברה תורה כלשון בני אדם ודרך הנשבע להרים ידיו לשמים:
ט ר"ל כי השמיעה בכאן הוא הקבלה בלב ולא שמיעת האוזן וכן הוא בכל מקום כשפעל שמע קשור עם מלת את ענינו שמיעת האוזן לבד ובקשורו עם מלת אל ענינו כמו בקשורו עם בית כמו לשמוע בקולו והוא קבלת הדברים בלבב השומע. וכאן מלבד הכלל הזה ע"כ אין כוונת הכתוב זולתי על הקבלה בלב. ולא לשמיעת האוזן בלבד. בראיית מה שאמר אח"כ מקוצר רוח ומעבודה קשה שהוא מם הסבה וזה באמת נסבה לשלילת הקבלה ולא לשלילת השמיעה. ואולם ענין הקבלה האמורה כאן אין ענינה הקבלה בלב לעשות בדבר האמור כענינה בכל מקום כי לא בא כאן ציווי לסור למשמעתו רק ספור מה שיקרה להם בלבד ודברי תנחומין והבטחה, לכן צריך לפרש ענין הקבלה בכאן. קבלת תנחומין ותקוה טובה ומבואר:
(ד"ה מקוצר רוח) הנה חזר רש"י ז"ל פירושו כאן בקצור שכוונת שלשת פסוקים הקודמין לפסוק לכן אמור לבני ישראל אני ד' והוצאתי אתכם וגו'. שהוא ית' ראה שהגיע תור לקיים הבטחתו לאבות לפי ששמו ד' ולא ניכר להם עדיין במדת אמתותו כהוראת שמו הקדוש ית' ועל זה בא פסוק ד' לכן אמור לבני ישראל שמכח שמי זה אני גואלם ועל זה כתב רש"י ז"ל אח"כ שרבותינו דרשו כוונת הפסוקים הנ"ל. לענין שלמעלה שאמר משה אתה הרעות ועל זה אמר לו הקב"ה יש לי להתאונן על מיתת האבות. וארא אליהם באל שדי ושמי ד' לא נודעתי להם ואתה אתה אמרת לי מה שמו. ועוד וגם הקמותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען ובכל זה לא הרהרו אחר מדותי בהיות נחלתם קשה בארץ וקנה לו אברהם אחוזת קבר בדמים יקרים. וכן יעקב הוצרך לבזבז מאה קשיטה בחלקת השדה אשר קנה לו בשכם ויצחק ערערו עליו על הבארות אלו דבריהם ז"ל. ולדבריהם מה שבא בראש הפרשה וידבר אלקים אל משה. ור"ל שהקשה הקב"ה לדבר אליו כמו שפירש"י לעיל (וכבר ביארתי שם ההכרח לזה) הן הן התוכחות האמורות אח"כ בשני כתובים הבאים אחריו. וארא וגו' ושמי ד' לא נודעתי להם וגם הקמותי את בריתי אתם וגו' ולכן סיים בפסוק שני את ארץ מגוריהם אשר גרו בה. לרמוז על התוכחה הזו. ר"ל שעם היות שהקמותי את בריתי אתם לתת להם ארץ כנען בכל זה לא הי' הארץ להם רק ארץ מגוריהם אשר גרו בה ולא נחשבו שמה רק כגרים. וביוקר הוצרכו לקנות בה חלקה קטנה. אבל לפירש"י ז"ל בכוונת שלשת פסוקים הנ"ל אינם באור הדבור הקשה הנ"ל הרמוז בפסוק וידבר אלקים אל משה. וצ"ל שהעלים הכתוב מהות הדבור הזה ולא באר פרטותו כמו שהעלים גם הכלל ורמז עלי' בלבד. וכמ"ש כל זה לעיל. ועל זה כתב רש"י ז"ל כאן שאין כוונת רבותינו היות הכוונה ההיא שדרשו ז"ל בפסוקים האלו הפירוש הפשוט במקרא אבל גם הם יודו שכפי פשוטו באו הפסוקים האלו להקדמת מאמר לכן אמור לבני ישראל וגו' וע"ד פירש"י ז"ל הנ"ל שמכח שמו הקדוש ב"ה הוא גואלם רק שאמרו רבותינו ז"ל שבסתר הדברים האלו בא ג"כ התוכחה הקשה למשה בכח הזכרתו ית' אליו בשני מאמרים אלו. וארא וגו' ושמי ד' וגו' וגם הקמותי וגו' את ארץ מגוריהם וגו' (וכמו שדקדקתי למעלה מסוף הפסוק הזה) דברים ומדות שלא נמצאו במשה בעת הגלות הדבור אליו שהוא שאל על שמו ית' והוא הו' כמהרהר אחר מדותיו ית' באמרו למה הרעות וגו' ועל זה רמז הפסוק בראש הפרשה שאמר וידבר אלקים אל משה ובא כאן הכל ברמז הן הכלל שדבר ית' אליו קשות. והן הפרט מהות הדבור הקשה ההוא. אבל אין לומר שכוונת רבותינו ז"ל היות דרשתם ז"ל הפירוש הפשוט בכתוב שזה אינו. א' מכח לשון הכתוב. ב' מפני הסמיכות הלשון קשה מפני שאמר ושמי ד' לא נודעתי להם ואם אין הכוונה מצד היכר המדות רק מצד מהות השם וחומרו לא מצד צורתו וע"כ שר"ל שלא הי' התחלת הידיעה מצדם לשאול מה שמי רק שהי' הידיעה מצדי מפני שנגליתי עליהם בשם הקדוש הזה ואמרתי להם אני ד' אשר הוצאתיך מאור כשדים. א"כ היל"ל ושמי ד' לא שאלו לי ולמה אמר ושמי ד' לא נודעתי להם שהרי באמת נודע להם השם הזה והסמיכות קשה הוא מ"ש אח"כ בפסוק הג' ובפסוק הד' שאחריו וגם אני שמעתי וגו' לכן אמור וגו' ואיך יתקשר זה עם שני המקראות הקודמין שהמאמרים הראשונים תוכחה והמאמרים האחרונים דברי צוואה לשליחות משה ותשובה למאמרו למה זה שלחתני ואיך יסמכו אלה עם אלה. ומבואר מאוד:
יב ההבדל שבין אוטם לכסוי כי כסוי נופל על העלם השטח החצוני של הדבר מראות העינים ע"י דבר אחר המושם עליו ומונח על כל סביביו בשטח המגולה אל הראות והכלל ע"י שימת דבר המבדיל בין הראות ובין הנראה על שטח דבר הנראה ממש. אבל אוטם אינו נופל על שימת דבר המבדיל על שטח הנראה מהדבר להעלים שטחו מראותו רק הנחתו על דבר חלול שהחלל שבתוכו מכוסה מראותו ע"י דבר אחר המושם בתוך החלל ומונע ממנו ראות העינים. וא"כ ההבדל בכלל בין אוטם לכסוי הוא בשתים שכסוי נופל על מניעת הראות בשטח הדבר המגולה. ואוטם לא יפול זולתי על מניעת הראות בחלל הדבר החלל ולא בשטחו כי נשאר מגולה כבתחלה. ועוד שבכסוי שימת המכסה על שטח העליון של הדבר הנראה. ובאוטם מונח האוטם בפנימית החלל קצת. והנה כסוי ואוטם שניהם משתתפין בכלל מצד הנחתם על העלם הראות ומניעתו ע"י שימת דבר מפסיק בין הראות ובין המקום המגולה מדבר הנראה. והבדלה אינו זולתי במה שזה הונח על מניעת הראות מהשטח וזה הונח על מניעת הראות מהחלל ולפי שמצינו ערלה אזנם משמוע שהאוזן הוא חלולה. ע"כ הוא רק מענין אוטם ולא מענין כסוי כי ידוע שכסוי שטח האוזן אינו מעכב השמיעה רק אטימת חלל האוזן וכן בלב שמצינו בו ג"כ שם ערלה ומלתם את ערלת לבבכם. וכן ערל לב לפי שהלב חלול יפול בו ג"כ אוטם ולא כסוי. וענין ערל לב הוא דרך משל כאלו חדרי הלב מלאים חכמה. ומי שיצרו אוטם חללו והלב כולו מלא מחשבות עמל ואון חדרי הלב אטומים מהכנס בהם חכמה ודעת. וכמו שמצינו בו ג"כ כנוי אחר הקרוב לענין זה מצד היות הלב חלול שכנה הכתוב לאיש נבער מדעת ואין בו חכמה איש נבוב כמו ואיש נבוב ילבב והוא ג"כ על דרך הדמיון כאלו חדרי לבו רקנים ואין בחללם דבר. ואולם לפי שמצינו ג"כ שם ערלה בפירות וערלתם ערלתו את פריו. וכן מצינו ערלת בשר שבאלו אין נופל אטימת החלל כי אף שהגיד חלול בכל זה אין הערלה אוטמת חללו. וביותר בפירות שאינם דברים חלולים כלל וגם אין ענין איסורם מתייחס כלל עם אטימת חלל, לכן צ"ל שהערלה בהם הוא מענין כסוי לפי שהאוטם והכסוי משתתפים בענין המנע הראות וענין ערלת בשר מתייחס עם הכסוי כפשוטו לפי שהערלה מכסה את הגיד. אבל ענין כסוי הנופל בפירות ערלה היא לפי שהכסוי משתתף עם ההבדלה במה ששניהם הונחו על המנע הראות משטח הדבר והבדלם רק במה שבכסוי מושם המכסה על שטח הדבר ממש להפסיק בינו ובין הראות ובהבדלה המבדיל רק מפסיק בין הדבר הנראה ובין העינים ולא מושם על הדבר הנראה ממש ולזה הערלה האמורה בפירות ענינו ההבדלה שתהיו מובדלים מהם כאלו מושם דבר מבדיל בין הפירות וביניכם עד שלא תוכלו לראותו וכאלו האיסור הוא מסך המבדיל ביניכם. וכן ואבדיל אתכם מן העמים איננו הבדלה גשמית רק רוחנית וכאלו הקדושה הוא מסך מבדיל ביניהם ולפי שכל אוטם הוא ג"כ כסוי לפי שהחלל שבתוכו הוא מכוסה ונמנע הראות אבל אין כל כסוי אוטם לפי שעל המנע הראות בלבד אינו נופל אוטם רק כסוי בכלל ועיקר הנחת האוטם על העדר הריקות מן החלל. לכן כ' רש"י ז"ל שעיקר הנחת שם ערלה הוא על האוטם ומזה נעתק אל הכסוי. ושוב נעתק מן הכסוי אל ההבדלה לפי ששלשתן משתתפין בהוראות המנע הראות מדבר ידוע ע"י ההפסק המושם בין הראות ובין הדבר ההוא וההבדל בין האוטם לכיסוי הוא רק במהות הדבר וחלק הנמנע מלראותו. וההבדל בין כסוי סתם להבדלה באופן ההפסקה שבכסוי מונח המפסיק על גוף הדבר ממש ובהבדלה ההפסק רחוק מן גוף הדבר, והנה ואני ערל שפתים דכאן הוא ג"כ מענין אוטם לפי שהפה והגרון חלולים. ומשם תוצאות הקול והדבור. ולכן נופל זה על צד הדמיון ענין אוטם. ובזה תבין בדקדוק לשון רש"י ז"ל כאן הכולל בקוצר מלין כל האמור כאן:
יג (ד"ה ויצום) כשיבוא פעל הציווי קשור עם מלת אל הוא או להודיע מי הוא המצטוה כמו ויצו אליו ויבוא במקום מלת את. וצו את יהושע וצו את ב"י. או להוראת המצטרף והוא למי שבעבורו הציווי כמו ויצו אל ביתו דאחיתופל וכן צו לביתך האמור בחזקי' ובכאן לא יתכן לומר שבאה מלת אל להורות מי המצטוה שהרי כתוב ויצום בכנוי הפעול. הנה הי' א"כ משה ואהרן המצטווים, וע"כ שפירוש אל להוראת המצטרף ופירושו על דבר. ולפעמים יבוא להוראה זו מלת על כמו ויצו עליו פרעה אנשים שענינו על דבריו ואודותיו וא"כ שיעור הכתוב ויצו את משה ואהרן על דבר ישראל ועל דבר פרעה ומה שסיים הפסוק להוציא את ב"י מארץ מצרים איננו ע"כ באור הציווי הנזכר מה שיצוה לפרעה שא"כ הי' חסר בכתוב לאמר לו או לצוות לו. ועוד שאינו נופל על הלשון לומר כי צוהו על דבר פרעה לאמר לפרעה להוציא את ב"י מארץ מצרים ולמה זה כל האורך הזה שבלשון. ויותר נאות הקצור ולומר ויצום לאמר לפרעה להוציא את ב"י מארץ מצרים וע"כ שלמד להוציא איננה למד הבאור רק למד התכלית. ופי' הכתוב הזה בכלל הוא א"כ. שאמר שצוה הש"י את משה ואת אהרן על דבר ב"י וע"ד פרעה והצוואה ההיא שצוה אותם על דברם היתה לתכלית ההוצאה זהו באור הכתוב בכלל בין לפי הדרש ובין לפי הפירוש הפשוט שפירשו רש"י ז"ל. והנה הדרש אמר בפירוש זה שכשצוה הש"י גואל ישראל למשה ולאהרן ללכת בשליחותו אל פרעה לצוות לו בשמו ית' להוציא את עמו ב"י מארצו ולעשות לפניו כל האותות והמופתים הוצרך הקב"ה להקדים לו דרכי ההתנהגות בשליחות זה כי גלוי לפניו ית' שפרעה יסרב לשמוע בקולם ושיבואו עליו כל המכות ויצטרכו משה ואהרן לצאת ולבוא בהיכלי פרעה פעמים רבות בשליחות זה. וכמו כן יצטרכו ללכת פעמים רבות אל ב"י עצמן לנחם אותם ולדבר על לבם וגם לצוות אותם בכמה מצות. לזה הודיעם הקב"ה דרכי ההנהגה בשליחות הזה איך יתנהגו עם המשתלחים אליהם לכלכל דבריהם עמהם בנחת ולחלוק כבוד למלך עם כל סריבו ומריו הקשה וכן להתנהג בנחת עם ב"י. ואמר הכתוב שצוה הש"י למשה ולאהרן על דבר ישראל וע"ד פרעה איך יתנהגו עמהם והי' ענין הציווי הזה לתכלית ההוצאה ובשביל ההוצאה ההיא והנוגע אלי' צוה אותם הש"י בצוואה זו איך יתנהגו עם פרעה ועם ישראל שכל הנהגתם יהיה בנחת זהו לפירוש הדרש. ויבוא בזה על נכון סדר הכתובים שכאן בכתוב זה לא זכר כלום מהציווי שילכו בשליחותו ית' לפרעה רק מהציווי בכלל איך להתנהג בלכתם בשליחותו לפרעה ולישראל והציווי הזה לא זכרו הכתוב בפרטות רק שספר דרך כלל שהזהירם ית' בדרכי ההנהגה המצטרכים לשליחות זה אלא שהפרט מובן מדרך הסברא מעצמו ואחרי זה טרם התחלת הספור מהשליחות התחיל להודיע יחס משה ואהרן ותולדותם לבית אבותם ואחרי זכרון התייחסותם החל לספר כל דברי השליחות הנשגבה ההיא מראשיתו ועד סופו ואין כאן הפסק באמצע הספור. אבל רש"י ז"ל פירש שלפי פשוטו מפני שלא בא פרט ציווי ההתנהגות בכתוב יש לפרשו יותר שלא בא כאן בכתוב כלל זכרון ציווי ההתנהגות אבל הוא ציווי השליחות ושיעור הכתוב שצווה הקב"ה למשה ולאהרן צוואות על דבר פרעה וע"ד ישראל והצוואות ההם היו לתכלית יציאת ישראל ממצרים. והם הצוואות הנזכרות להלן בסדר זה ובסדר בא שצוום מה יאמרו לפרעה והמכות שיעידו בו. וכן מה יאמרו לישראל בשאלת כלי כסף וכלי זהב ושמלות ולקיחת הפסח ושחיטתו ואופני אכילתו וכיוצא. ובכל זה כ' רש"י שאין הפסק בין הספורים שמתחלה לא זכר הכתוב רק דרך כלל שצוום הש"י צוואות הרבה לפרעה ולישראל לתכלית ההוצאה ההיא ואין הכוונה שצוום עתה בפ"א ובזמן אחד כל הצוואות ההם שבאמת כל צוואה היתה בזמן בפני עצמו אלא שספר הכתוב דרך כלל שצוום בדבר השליחות ההוא צוואת הרבה לפרעה ולישראל. ואחרי ספרו בדרך כלל הענין הזה. ספר מקורם הטהור והתייחסותם וככלות ספר תולדותם ספר בפרטות דברי הצוואות ההם כל אחד בזמנו ואין כאן הפסק כי כן דרכי התורה הקדושה לדבר בכלל ופרט כמו שפירש"י ז"ל במקומות הרבה והקדים כאן הכלל מקודם ספור יחוסם. דרך הקדמה לספור יחוסם כלומר לפי שזכו השרידים ההם להתעטר בעטרה הקדושה עטרת תפארת פקידת השליחות לפרעה ולישראל על דבר הוצאתם נגיד ומצוה לפרעה ורועה נאמן נביא ומלך לישראל ראוי א"כ לדעת מגלת יוחסין שלהם ואחרי זה חזר לספר בפרטות כל דברי השליחות הנפלאה ההיא עד תומו כן נ"ל בכל זה:
טז ר"ל כי לענין יחס שבט לוי אין צורך להזכיר מנין השנים של ראשי האבות וע"כ שיש בזה תועלת לענין אחר לכן זכר אותו כאן אגב ארחא והתועלת היוצא מהודעה זאת הוא להודיענו מנין ימי השעבוד שלא התחיל עד אחרי מות לוי והנה בתוך משך שבעה שנים נולדו כל השבטים עד שנולד יוסף וא"כ נולד לוי קודם יוסף ארבעה שנים שהרי הי' לוי שלישי לראובן. ויוסף הי' בן שלשים בעמדו לפני פרעה ושבע שני השבע ושנתים ימי הרעב שעברו כשירדו השבטים למצרים הרי ארבעים ושלשה שנה ללוי ברדתו למצרים. הוציאם משנותיו שהם קל"ז. נשארו ללוי אחר בואו למצרים צ"ד שנה. וידוע כי היו ישראל במצרים רד"ו שנה. הוצא מזה סך צ"ד שנים שהיו בלי שעבוד. נמצא שלא היו ימי השעבוד רק קט"ז שנה ולהודיענו חסדי המקום ב"ה מה רבו עכ"ל הרא"ם ז"ל. ומ"ש רש"י ז"ל ולוי האריך ימים על כולם הוא מוכרח ג"כ מן האמור שאם הי' אחד מן השבטים קיים במות לוי א"כ לא התחילו להשתעבד עד אחרי מותו. ועדיין לא ידענו א"כ מספר ימות השעבוד. והרי הפסוק הזה ע"כ לא בא רק להודיענו כמה ימי השעבוד וכנ"ל:
יח מבואר מעצמו כמ"ש רש"י בסדר בא:
כ ר"ל ולא תרגם אתת אחבוהו כפירוש דודתו בכל מקום שהוא אשת אחי אביו. מפני שבאמת יוכבד בתו של לוי היתה כדכתיב בספר במדבר ושם אשת עמרם יוכבד בת לוי. מדברי הרא"ם ז"ל ופשוט.
כג בבבא בתרא פרק יש נוחלין ובש"ר הובא ברא"ם ז"ל איתא ממשמע שנאמר בת עמינדב איני יודע שהיא אחות נחשון מה תלמוד לומר אחות נחשון מלמד כו':
כה בבתרא פרק יש נוחלין למדו זה מדכתיב פוטיאל מלא יוד משמע שני פוטין כי תוספת האות על התיבה מורה על כפילת התיבה כדרכם ז"ל לדרוש כן. כמו וייצר שדרשו ז"ל ב' יצירות וכן זמן זמנם זמניהם שדרשוהו ז"ל לזמנים הרבה כסך האותיות הנוספות ואולם בש"ר למדו ז"ל להך דרשא מדלא כתיב בת פוטיאל וכתיב מבנות פוטיאל שהיתה אשתו משני משפחות. ופירוש פטפט ביצרו זלזל בו וכבש אותו כך פירש"י בסוטה ורשב"ם ז"ל פירש בפרק יש נוחלין פטפט ביצרו נלחם נגד יצרו. עכ"ל הרא"ם ז"ל ובלי ספק שהי' קבלה בידם הדבר הזה שאשתו היתה משני משפחות הללו ואסמכוה אקרא דהכא:
כו כי מלת הוא. שהוא לכנוי הנסתר הוראתו תמיד על הנזכר למעלה. כי הוא כנוי הבא תחת הגוף. וכמו ויהי בימי אחשורוש הוא אחשורוש וגו' לכן גם כאן השיעור שמשה ואהרן הנזכרים למעלה שילדתם יוכבד לעמרם הוא אהרן ומשה אשר אמר השי"ת להם להוציא את ישראל ממצרים. מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור:
(ד"ה על) ר"ל שאין פירוש על צבאותם נוסף על צבאותם שזה אין לו ענין כלל. וכן אין פירושו לפי צבאותם והיינו שיוציאם כפי סדר דגליהם. כמו שהי' אח"כ מסעיהם במדבר שזה לא הי' כלל עד אחרי היותם במדבר. אבל ממצרים בלי ספק שיצאו מעורבבין ושלא על הסדר. שהרי יצאו בחפזון וכבורח מבית האסורין. ומה לו להקפיד אז לצאת כסדרם לשבטיהם לכן פירש"י ז"ל שמה שאמר על צבאותם הוא ליותר ביאור וכאלו אמר בכל צבאותם שאין גם אחד מהם שלא יצא. מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור:
כז דלפ"ר ענין אחד הוא עם הפסוק שלמעלה שאמר הוא אהרן ומשה אשר אמר ד' להם הוציאו וגו'. לכן אמר רש"י ז"ל שפסוק שלמעלה הוא על הציווי ופסוק זה על קיום הציווי ומפני שהשליחות הזה יקרה מאוד וכבוד ותפארת הוא להשלוחים הן מפאת הציווי שהם הפקידים על דבר זה וחלק ב"ה מכבודו ליריאיו להפקידם על הדבר הזה והן מפאת הקיום. כתב עליהם הן שנצטוו והן שקיימו ופשוט:
(ד"ה הוא) ר"ל לכך חזר וכתב בחתימת הפסוק הזה אף שאין כאן ענין חדש אחריו בפסוק. שבתחלה אמר הוא משה ואהרן שנצטוו. ואח"כ אמר הוא משה ואהרן שקיימו מה שנצטוו אבל בסוף הפסוק הזה לא נכתב בהם חדוש ענין כלל:
לכן פירש רש"י ז"ל שלפי שלא זכר כאן זולת חשיבותם מצד היותם השלוחים הגדולים למקום ב"ה להוציא על ידם את עמו ישראל ממצרים ולא זולת. לכן חתם כאן בפסוק זה הוא משה ואהרן הנקובים וידועים בשם בכל הספר התורה הזה אשר נחו כצאן עם ד' במדבר. והוריד על ידם המן והשליו וניתנה התורה על ידיהם ולוחות הברית וכבשו ארץ סיחון ועוג. וכל יתר הנסים והנפלאות הכתובים על הספר הישר הזה וא"כ מאמר הוא משה ואהרן הנזכר כאן נמשך למטה בענין על יתר קורותיהם שמסופר מהם בתורה. וזה שכתב רש"י ז"ל הם בשליחותם ובצדקתם מתחלה ועד סוף ומבואר:
כח לפי שהמאמר הזה אין לו גזרה כלל שאמר ויהי ביום דבר וגו' ולא אמר מה היו ביום הדבור וע"כ שמחובר למקרא שלאחריו וידבר ד' וגו' וכאלו אמר ביום דבר ד' אל משה זה הי' הדבור ההוא שדבר אליו ד' בא דבר אל פרעה וגו' וכן דרך המקרא לפעמים וכמו שנמצא דוגמתו בהושע בתחלת הספר תחלת דבר ד' בהושע ויאמר ד' אל הושע קח לך אשת זנונים וגו' ופירש"י ז"ל שם ענינו תחלת דבורו של השם ב"ה הי' זה שאמר ד' אל הושע קח לך אשת זנונים וגו':
כט אתה תראה שאמר לעיל בפסוק יא י"ב וידבר ד' אל משה בא דבר אל פרעה וגו' וישלח וגו' וידבר משה וגו' הן ב"י לא שמעו אלי וגו' ואני ערר שפתים. ושני פסוקים האלו דומין לפסוקים שלפנינו פסוק כ"ט ופסוק ל' בענין מאמר השי"ת ותשובת משה ואולם לא זכר לעיל בפסוק השלישי הבא אחריהם תשובת השי"ת למשה על אמרו ואני ערל שפתים כמו שבא כאן בפסוק השלישי לאחרי פסוקים הנ"ל שלפנינו אבל שם לא זכר אחרי הפסוקים ההם רק וידבר ד' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל ואל וגו' להוציא וגו' ובפסוקים הבאים עוד אחריו מספר יחוסם והנה אם נאמר שהי' הדבור הנזכר כאן בפסוק כ"ט דבור אחר מזולת הדבור הנזכר לעיר פסוק י"א וכן תשובת משה הבאה כאן בפסוק ל' אינה אותה התשובה עצמה הבאה שם בפסוק י"ב יפלו בזה הרבה שאלות:
א' למה לא השיבו הקב"ה למשה תיכף על מאמרו ואני ערל שפתים שיצטרף עמו את אהרן אחיו להיות רו לפה ולמליץ ומדוע עזבו אז מבלי תשובה על דבריו ובמודה לדבריו ח"ו. ועוד שנית יקשה מה שכתב שם בפסוק י"ג הבא אחרי הפסוקים הנ"ל וידבר ד' אל משה ואל אהרן ויצום אל וגו' הרי שלא צירף הקב"ה אליו את אהרן זולת אחרי שהתנצל משה לפניו ית' מכובד פיו כמו שנזכר כאן פסוק השלישי שאחרי פסוקים שלפנינו וא"כ הי' צירופו ית' לאהרן אחרי הדבור הנזכר כאן בפסוקים שלפנינו ולא בזמן הדבור הנזכר מקודם בפסוקי י"א י"ב הנ"ל. וא"כ למה זכר שם בפסוק י"ג וידבר ד' אל משה ואל אהרן וגו' והשלישית מדוע זה הזכיר הכתוב קודם הדבור הנזכר כאן פסוק כ"ט מאמר ויהי ביום דבר ד' אל משה בארץ מצרים שבא בפסוק כ"ח שפסוק זה נראה כמותר לגמרי והקדמה שאינה צריכה שפשוט שהדבור הזה הי' ביום הדבור ולא בזמן אחר. אבל אם נאמר שכל הפסוקים הנזכרים כאן פסוקי כ"ט ול' הם בעצם המאמרים הנזכרים למעלה פסוקי י"א וי"ב יפלו כל השאלות הללו. שלא הספיק הכתוב לעיל לסיים הספור כי רצה לייחס מקודם תולדות משה ואהרן ולזה לא זכר הכתוב שמה תשובת השי"ת למשה על אמרו ואני ערל שפתים רק ברמז במה שסיים אח"כ בפסוק י"ג וידבר ד' אל משה ואל אהרן ויצום וגו' להוציא וגו' ובזה ספר שלפי שאמר משה ואני ערר שפתים צירף הקב"ה אליו בכל הצוויים דלהלן את אהרן עמו אמנם לא נזכר שם בפסוק הזה ג"כ מהות הציווי וענינה רק הפסיק הענין כדי לספר בפסוקים שאחריו התיחסותם ואחר שהשלים לספר יחוסם לבית אבותם חזר אח"כ לספר מחדש בשלימות ענין הדבור הנזכר למעלה ולכך הקדים אח"כ לומר ויהי ביום דבר ד' אל משה באר מצרים וכאומר נחזור נא על הראשונות ועל דרך זה בא ג"כ לשון הכתוב כאן שרפי שהחל לספר למעלה מקצת מן הדבור הזה והפסיק בו בדבר אחר אמר אח"כ. ועתה אשיב לענין הספור שלא הזכרתיו תחלה רק דרך כלל ולא בפרטות ועכשיו אומר לך שזה הי' ביום דבר ד' וגו' ומספר והולך אח"כ כל הענין בשלימות (ד"ה אני ד') ר"ל מתוך שאני נאמן ואמתי כהוראת השם הקדוש הזה לכן כדאי אני לשלחך ולקיים דברי שליחותי וכבר הארכתי לעיל בתחלת הפרשה בבאור ענין מאמר אני ד' וזה יספיק בכל המקומות שבא בו המאמר הזה:
פרק ז
א (ד"ה יהי' נביאך) ר"ל ששם נביא הוא נגזר מן ניב שפתים ויקרא החוזה ויודע עתידות בשם נביא על שהוא משמיע דברי תוכחות לעם ומדבר בקהל ועדה את דברי ד'. ולפי שפירוש נביאך במקום זה. ע"כ אינו נביא ממש שהרי רק משה הי' העיקר בנבואה לכן צריכין לפרשו מענין יסוד הוראת השם דזה שהוא הדבור לפי שהחוזים הם המליצים ומדברים מה שראו וששמעו בחזיונם לכן נקרא כמו כאן המדבר ומשמיע את דברי השי"ת אף שלא קבלם בעצמו מאת השם רק מהנביא שקבלם מפי הגבורה בשם נביא וסרה מעתה טענת הראב"ע ז"ל מה שטען על רש"י ז"ל מן הכתוב ועתה השב את אשת האיש כי נביא הוא. ואם פירוש נביא דברן מה טעם לומר השב את אשת האיש כי דברן הוא עכ"ל ז"ל ובאמת אינה טענה כלל שכוונת רש"י ז"ל שהונח שם נביא לתואר המורה על הקבלה מאח השם ב"ה בשביל התואר הנמשך מן הקבלה ההיא היותו מזומן לדבר ולהשמיע דברי הקבלה ההיא ויתפרש השם בכל מקום לפי ענינו פעם על הקבלה לבדו (מפני שעפ"י הרוב המקבלים הם המדברים בעצמם) ופעם על ההוראה היסודית והוא על דבור והשמעת דברי הקבלה ההיא (אף שאינו המקבל בעצם רק מפי נביא) ומהתימה על הראב"ע ז"ל שהרי כמה שמות מצאנו במקרא שהם כנויי עצם הדבר בשם התואר הנמשך מן העצם בזה ודי ביאור בזה מדברי הרא"ם ז"ר בהוספת טעם ותיקון הרבה לדבריו
ב ר"ל לנגד משה אמר הכתוב אתה תדבר את כל אצוך ולא פירש למי ידבר ור"ל כי ממנו יהי' הדבור לבד ולא לפרעה בעבור היותו כבד פה ולא יובנו אליו דבריו אבל אצל אהרן אמר ואהרן אחיך ידבר אל פרעה וגו' ור"ל כי ממנו יהי' הדבור אל פרעה לפי שהוא יכול להמליץ ולהטעים לו את דבריו
ג יישב ז"ל בכאן בשם הדרש השאלה המפורסמת מדוע הגיע אל פרעה כל העונש הזה בעבור קשות לבו הלא מאח ד' היתה נסבה ותורף כל דברי היישוב הזה שבאמת בחמש מכות הראשונות לא נאמר כלל ויחזק ד' את לב פרעה רק ויחזק לב פרעה וא"כ בחמש מכות הראשונות הי' חוזק לבו מעצמו ובעבור מריו ההוא וקשי ערפו בראשונות לבד זדונו עם ישראל באו עליו כל העשר מכות בדין ובמשפט וא"כ לא הי' החוזק לב מאת השי"ת שהגיע לפרעה בחמש מכות האחרונות רק נסבה שיגיע אליו העונש הראוי לו בדין ולא יוכל לשוב כי אין לך דבר שעומד בפני תשובה ולכן ננעלו לפניו דרכי התשובה ע"י שחזק השי"ת את לבבו ובאו עליו ממילא אח"כ חמש מכות האחרונות ולא בשביל חוזק לבו בזמן המכות האלו רק בשביל החוזק לב שקדם לו במכות הראשונות שהי' אז החוזק ההוא מעצמו ולא מאת ד' ב"ה אלא שעדיין יקשה שהגם שהגיע אליו העונש ההוא בדין בכל זאת הלא לכל חוטא עונשו ראוי בדין ובכל זאת אין חפץ לד' במיתתן של רשעים רק בטובתם ובחייהם ועם היותם ראויין לעונש מיתה מצד העון רוצה ד' שישובו ויחיו וא"כ גם זה קשה מדוע באמת ננעלו דרכי התשובה מפרעה אף שהיו ראוי לעונש. הלא טוב אם שב ונמחל לו לזה תירצו ז"ר שיש חוטא שראוי שינעלו לפניו דרכי התשובה בחטאו וכמו ששנינו במסכת יומא האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה וק"ו בן בנו שר ק"ו אצל פרעה כאן שראוי שלא יספיקו בידו לעשות תשובה לפי שהי' גלוי וידוע לפני הקדוש ברוך הוא שגם אם ישוב לא תהי' תשובתו שלמה ולא ישלח את ישראל ברצונו מפני היותו רצון הקב"ה זולת שיעשה זה בהכרח ואונס מפני המכות הבאות עליו וכמו שיבהן זה באמת גם בסוף. אחרי ששלח את ישראל מפני היד החזקה לא שב בכל זאת לד' ונהפך לבו לרדוף אחריהם זה דרכם ז"ל ביישוב קושיא זו ובאמת תשובה מספקת וראוי' להם ז"ל היא זו:
ד ר"ל ודברה תורה כלשון בני אדם. ט כתב הרא"ם ז"ל וז"ל ה"ג ברש"י להודיע שיש צריך וכו' ור"ל כח ויכולת כדמתרגמינן יזבחו לשדים לא אלוה דלית בהון צורך עכ"ל. ודע ששם אות הנחתו בכלל על דבר שהוא סימן לדבר אחר בהוה או בעתיד אם סימן טבעי או בלתי טבעי דק המכמי כמו הציצית שהם סימן הסכמי על המצות אבל ערפלי בוקר או העגולה האדיית שסביב הירח הוא סימן טבעי על הגשם וכיוצא בו מאותות הטבע אבל מופת הונח רק על דבר הזר בטבע ואם הדבר הזר בטבע הוא סימן ג"כ לדבר אחר זר בטבע הוא אות ג"כ ונקרא האות ההוא מופת כמו ועשית לי אות שאתה מדבר עמי הכתוב אצל גדעון והנה אות חורב הגזה שם הוא זר בטבע והוא מופת ג"כ וסימן לדבר אחר זר בטבע והוא דבר ד' עמו והנה פירש"י ז"ל כאן שהמופת הזה שבקש ממנו פרעה הוא שיהי' לו לאות על יכולת השי"ת ולא פירש שהמופת שבקש הוא להיות לו לאות על אמתת נבואתם וכי נשתלחו מן השמים כמו שהוא הענין בכל מופת הנבואה כמו כי יקום בקרבך נביא ונתן אליך אות או מופת וגו' והטעם פשוט לפי שידוע שפרעה לא ידע את השם הנכבד וכמו שהראה בזה כפירתו אח"כ שגם אחרי הוודעו מגבורת השם יתעלה אמר מי ד' אשר אשמע בקולו ולא נכנס בלבו להאמין בבורא עולם לפי שהי' שקוע באלילי מצרים. לפיכך יפה כתב דש"י ז"ל שאם נאמר שבקש המופת לאמתת הנבואה א"כ יונח בהכרח שבהודע לו אמתת הנבואה יתברר לו שיוכרח לשלחם ויקומו דבריהם ובאמת ז"א שעדיין הי' מסופק פרעה וחשב ברבו הנבער שאלילי מצרים נשגבים ח"ו מן השם הנכבד ההוא לפיכך ע"כ בקשת המופת הי' להודיעו יכולת השם ההוא וכי הוא נשגב על אלילי מצרים וזה יתוודע לו ע"י היכולת לשנות מנהגי הטבע והוא מופת הפוך המטה לתנין ובכל זה עדיין הקשה לבו לספק ביכלתו ית' וכי יש ממשות בתועבותיו.
יב דרשו ז"ל כן דאל"כ תנין אהרן מיבעיא לי' וע"כ שהי' זה מופת מתוך מופת ולאחר ששב מטה בלע את כולם אבל במאמר מטותם אין צורך לזה כי באמת היו מטות אלא שע"י אחיזת עינים עשאום כתנינים כמ"ש הראב"ע ז"ל משא"כ מטה אהרן הי' לתנין באמת ובזה היתה כפירת פרעה בחשבו שאין זה מופת ממה שיוכל להעשות ע"י אחיזת עינים וכישוף וא"כ חשב בדעתו. שגם משה ואהרן עשאוהו לתנין ע"י כשוף ולא באמת:
יד ר"ל כי מלת כבד בכאן איננו פעל עבר שתרגומו איתייקיר דק שם דבר ותרגומו יקיר כמו כי כבד ממך הדבר דיתרו שאיננו ע"כ פעל עבר ודבר הלמד מענינו הוא ששם אין טעם לומר כי כבדה ממנו הדבר בעבר רק שהדבר והוא להיות דן יחידי כבד ממנו תמיד גם בעבר גם בהוה וגם בעתיד וא"כ הוא שם דבר בהכרח ולכן גם כאן אף שיש לפרשו ג"כ בעבר. שכבדה לבו בשעת התראה ועשיית המופת מ"מ כיון שמצאנו ג"כ שמלת כבד הוא שם דבר יותר טוב לומר שגם כאן הוא שם דבר. ולא פעל עומד עבר או הוה כי הפעל מגביל הדבר בבחינת הזמן אבל השם דבר מורה מקרה קיים חלה תמיד בנושא, ולכן מפני שלב פרעה הי' לב כבד בעבר והוה ועתיד ר"ל שלבו הי' כבד בתולדה כי יוכרו תולדות הנפש ע"י הפעולות. יותר נופל לתאר אותו בענין הכבדות מלדבר עליו בענין ההוא בדרך הפעל וכמו שיתכן יותר לומר לאדם שמספר על חבירו מעשה אכזריות רשע. פלוני הוא אכזרי ורע ויעש כך וכך מלומר פלוני התאכזר לעשות כך וכך אבל מאן לשלח את העם. מאן ע"כ פעל עבר לפי שהוא על פעל הסרוב שבשעת האמירה והפעולה ההיא לא היתה רק בעבר. אבל כבדות הלב שהוא הענין הניכר מפעולת המיאון ההוא הוא תכונה נפשות שתלה בו תמיד שיתחייב ממנה הפעולה ההיא פעולת הסרבנות ולכן אמר הכתוב לב פרעה הוא כבד לפי שמאן לשלח את העם וכבמשל הנ"ר פלוני הוא אכזר רפי שעשה כך וכך. ר"ל כי המעשה מגלה על תבונת לבבו הרע. זהו ביאור דברי רש"י ז"ל הישרים ומעתה סרו מענות הרא"ם ז"ל שהקשה ממה שמצאנו כמה תיבות משקל פעל שהמה פעם שם דבר ופעם פעל. כמו מנער ועד זקן ויהי כי זקן יצחק רא תאכל עליו חמץ. ויאפו את הבצק עוגות מצות כי לא חמץ. והרבה כדומה. ועוד הרי מאן ע"כ הוא פעל עבר וא"כ גם כבד הוא פעל עבר עכ"ל ז"ר ועם מה שביארתי סרו כל טענותיו אלה:
טו לפי משמעות לשון הכתוב שאמר לך אל פרעה בבוקר הנה יוצא המימה וגו' היתה דבר ד' אל משה ביום שקודם הליכתו ואמר לו השי"ת אז ללכת ביום מחר בבוקר השכם אל פרעה בשליחותו ית' ולפ"ז נאמר שהיתה יציאת פרעה אל המים רק לשעתו ומקרה שקרה אליו אזי אינו נופל לומר הנה יוצא המימה בהוה והי' לו לכתוב הנה יצא המימה בעתיד וע"כ לומר שהי' רגיל תמיד לצאת בכל בוקר המימה ולכן אמר לו השי"ת לך אל פרעה בבוקר הנה הוא יוצא המימה. ר"ר כן דרכו תמיד בכל בוקר לצאת המימה והנה אף שמנהג הזה מוכרח מן הכתוב בכל זה בטעם המנהג הזה לפרעה. י"ר שהי' דרכו לצאת בכל בוקר לנילוס לתענוג כי כן דרך השרים והסגנים לצאת בטרם עלות השמש ובעוד האויר לא הוחם עודנה למען לא יכם שרב ושמש לנאות דשא עלי נהרות. אבל חז"ל אמרו בטעם הדבר עפ"י קבלתם ז"ל שיצא בכל בוקר לנילוס לעשות צרכיו למען התעות את לבב ההמון לעשותו אליל והכומרים והחרטומים גם הם חזקו את האמונה הנבערה ההיא בלבב ההמון. וכנודע גם מספורי הדורות ההם כיוצא בהבלים אלו שהשרישו ראשי האומות בלבב המוני עם למען יחזיקום לאלילים ויערוצו מפניהם יחר שאת והנה דרשו ז"ל כאן הנה הוא יוצא מלשון ויצאת שמה חו"ן שהוא מענין היציאה לנקבים ונרמז א"כ גם טעם המנהג הזה בכתוב:
טז כתב הרא"ם ז"ל וז"ל. ואף שבשאר המכות נאמר ג"כ כה. מ"מ אין בהם המכה עצמה בלשון כה ולשון כה האמור בהם הוא רק בהתראה. כה אמר ד' שלח את עמי וגו' ואם מאן אתה וגו' אבל אצל מכת בכורות נאמר ביעוד המכה עצמה לשון כה. כה אמר ד' כחצות הלילה וגו' עכ"ל הרא"ם ז"ל. והנה אין הדרש הזה מיתורא דק הוא מדרשת דורשי רשומות לצחות ולהראות מחכמת הכתוב לרמז איזה דבר בלשון ע"י תיבה או נקוד. וכבר הארכתי במקום אחר מסגנון הדרשות ההם ככל הצורך לבאר בזה:
יח פער לאה אינו נופל ער השתי'. כי פעל זה לא הונח על העדר היכולת לבד אבל על העדר היכולת אחרי ההשתדלות והיגיעה להשיג היכולת ההוא כמו נלאיתי נשוא. ונלאו למצוא הפתח. והנה אינו נופל השתדלות ויגיעה בפעל השתי' לבדו שיפול בזה הלאות. אבל ההשתדלות הוא בבקשת הרפואה למימי היאור שיהיו ראויין לשתי' ויתכן בזה לאות ויגיעת חנם. א"כ מה שבא כאן בכתוב פעל ונלאו דבוק עם לשתות הוא עפ"י הכלל שכבר ביארתיו במקומות הרבה שמדרך הלשון בבוא שני פעלים דבוקים זה בזה. שפעל השני דהוא פעל התכלית. להשמיט הפעל ההוא ולקשר הפעל הראשון עם המלה הדבוקה לפעל הנשמט. וכבר כתבתי במ"א ענין זה באורך וכן כאן הי' ראוי בתשלומו ונלאו מצרים לבקש תחבולה ולרפאות למימי היאור לשתות. ונשמע פעל לרפאות ופעל ונלאו קשור עם לשתות ולמד לשתות הוא למד התכלית. ומבואר:
יט (ד"ה ובעצים) תחלה אמר בכל ארץ מצרים ובא לרבות אף במרחצאות ואמבטיאות שבבתים. ולא המים שעל פני השדה לבד. ועדיין איני יודע אלא במרחצאות שבהם קבוצת מים גדול והם בקרקע. ואמבטיאות אף שהם בכלי מ"מ הם כלי גדול שעשויים לרחוץ בהם הגוף והכלים האלו הם מכילים מים רבים. לזה אמר אח"כ ובעצים ובאבנים לרבות גם המים המועטין שבכלי עין ואבן העשויים לשתי' ופשוט:
כב רבותינו ז"ר לא באו רק להבדיל בין בלטיהם בלי הא ובין בלהטיהם בהא. ורש"י ז"ל אינו חולק על המדרש כי בין מעשה שדים ובין מעשה כשפים עשויים ע"י דבורים של לחש ומה שנקראו הדבורים ההם לחש לפי שנדברים ברט ובחשאי:
(ד"ה ויחזק) ומורה על זה הסמיכות שמאמר ויחזק לב פרעה וגו' הי' ראוי להיות בפסוק כ"א אחרי שאמר ויהי הדם בכל ארץ מצרים ומדסמכי' כאן אחרי מאמר ויעשו כן חרטומי מצרים בלטיהם. ש"מ שזה הי' מבת חזוק הלב שע"י שעשו כן חרטומי מצרים בלטיהם נפתה לבו לומר שגם משה ואהרן עשו ע"י מכשפות ובשביל כך חזקה לבו:
כג פשוט שכן ע"כ משמעות מלת גם שהוראתו התוספת ולא שת לבו לזאת וגם לזאת:
כה תיקן רש"י ז"ל בזה ב' ענינים א' שהיל"ל וימלאו שבעת ימים בלשון רבים ולזה אמר שחסר בכתוב מלת מנין ור"ל שהוא בכחו של המאמר ופעל וימלא הוא על המנין והסך. ב' מהו ענין המלוי ההוא שזהו ההבדל בין מאמר ויעברו שבעת ימים ובין וימלאו שבעת ימים שהמובן ממאמר ויעברו הוא זולת שעבר מאיזה זמן שקרה בו מקרה ידועה כל כך ימים אבל אינו מוחלט שכל הזמן העבר הי' קשור בו המקרה דהוא כי מאמר זה הוא רק בבחינת התחלת הזמן שקרה בו מקרה זה שמאז עברו כ"כ ימים אבל בכל זה יכול להיות שרק מקצת מזמן העבר הי' בו המקרה ההוא. וכמו כן יכול להיות גם ההפך. שלא נשלמה המקרה ההוא עודנה ונמשכה כל זמן העבר ותמשך עוד גם בהוה ובעתיד. אבל מאמר וימלאו מורה שכל הזמן שנתמלא הי' קשור במקרה ההוא ולא חלק ממנו לבד ויורה עוד שהזמן שאחרי הזמן שנתמלא איננו קשור עוד בענין זה כי גדר מילוי זמן הוא שנשלם כל הזמן המצטרך לאיזה דבר להשלימו ולגמרו בו. והוא על דרך ההשאלה ככלי מלא על כל שפתו. שהוא וכפי המצטרך לשטחו ולגבהו לא פחות ולא יותר. וכן וימלאו ימיה ללדת הם תשעה ירחים המצטרכים להריון. מלא שבוע זאת הם שבעת ימי המשתה הנהוגים אחר הנישואין לכן כאן מאחר שכתוב וימלא שבעת ימים על כן כתב רש"י ז"ל שחוקה זו חקק עושה נפלאות ב"ה. שיעיד בהם שלשת רביעי חודש והמכה משמשת רביע חודש. לא פחות ולא יותר:
כז דכי גרסינן ברש"י ואינו אלא כנוי האדם על שם המפעל עכ"ל הרא"ם ז"ל. ולפי קט דעתי נראה יותר לגרוס אלא שהוא כנוי האדם ער שם המפעל וביאור דברי רש"י ז"ל אלה כך הוא לפי דעתי. אחרי שנקדים ראשונה ההבדל שבין שם התואר ובין הבינוני פועל והוא בשלשה בחינות. א' כי שם התואר הוא כנוי האדם ר"ל שכוונתינו לכנות את האדם בשם זה ולתת בו התואר הזה וכעין שם העצם. אבר בינוני הפעל הוא פעולת האדם. ר"ל שאין כוונתינו רק לספר פעולתו ולא לתארו. ב' ששם התואר הוא על שם המקרה דחלה בנושא אף שהוא בו ככח בזמן מן הזמנים ויפול על אומן מהיר במלאכת הכתיבה תואר כותב. אף בעת שאנו כותב בפעל מפני חלות הכח ההוא בו כי שם התואר אינו אלא על שם הכח והתכונה שיש באדם לאיזה שלמות או לפעולה מן הפעולות אבל בינוני פער לא יאמר אלא בעת הפעולה ממש וזמן צאת הכח ההוא אל הפעל וא"כ בצירוף הבדל הראשון. נאמר בקצרה. ששם התואר הוא כנוי האדם על שם הכח. ובינוני הפעל איננו רק הספור מפעולתו על שם הפעולה ממש. ג' והוא היוצא מהבדל השני ששם התואר הנגזר מן הפעל הוא כללי ומתפשט, להיותו על שם הכח החל בנושא לפעולה מהפעולות. ולא יתכן א"כ להשתמש בו. אם הכוונה בספור על איזה פעולה מיוחדת שיצאה ממנו כי נוכל לומר ד"מ ראובן הוא כותב ספרים בי עיקר הרעיון במאמר ההוא. היות הכח בראובן לכתוב ספרים שיש בזה אומנות מיוחדת אבל לא יאמר ראובן הוא כותב את הספר הזה. כי מלת הוא על התואר וא"כ מלת כותב בכאן שם התואר ואמנם מלת את הוא סי' הפעול וא"כ עיקר רעיון הספור היותו פועל פעולה מיוחדת. וגם הכוונה לפ"ז ע"כ רק על היותו פועל בזמן הפעולה ממש. וא"כ לא יתכן להשתמש בשם התואר שעיקר ושורש הוראתו על הכח והכח הוא כללי ואינו מוגבל בדבר מיוחד ולא בזמן מיוחד אבל יאמר ראובן כותב את הספר הזה אם הכוונה בזה לבינוני פער והוא לספר מפעולתו לבד בזמן העשות הפעולה ראובן הוא הכותב את הספר הזה בזמן הכתבו כי בינוני הפעל. מוגבל ומיוחד בדבר ובזמן והנה כאן בכתוב שלפנינו שאמר ואם מאן אתה לשלח וידענו ששקר פעל הוא או שם התואר ד' או פעל עבר בקל כמו זקן ונשוא פנים שהוא שם התואר אבל ויהי כי זקן יצחק הוא פער עבר מן הקל אכל כאן בכתוב שלפנינו ע"כ איננו פער עבר שמלבד שלפי כוונת המאמר אינו נופל כאן כלל פעל עבר שהרי עתה הוא מתרה בו לשלוח וא"כ ע"כ הכוונה ואם אתה ממאן עכשיו לשלוח לא יתכן ג"כ זה מצד הלשון שאם הוא פעל עבר לא יפול אח"כ מלת אתה שלא יאמר בעבר פקד אתה רק פקדת וכן איננו ג"כ בינוני פעל שרא נמצא שקר זה בבינוני רק בעבד ואם הוא פעל בינוני הי' לו לומר ממאן וע"כ שהוא שם בפלס זקן ופירושו כמו סרבן אחד אלא שרפי שאמר אח"כ לשלח את עמי דהרי יש בכאן מלת את שהוא סימן הפעול ועוד שגם מלבד זה אין עיקר רעיון הספור בכאן היות בו כח הסרבנות, והעזות בכלל רק היותו מסרב כעת בפעל לשלח את ישראל וא"כ רא יתכן בזה להשתמש בשם התואר וכנ"ל. לזה כתב רש"י ז"ל. ואם מאן אתה ואם סרבן אתון. ר"ל שהוא באמת ע"כ שם התואר לפי שאינו פעל עבר מכח הכרחים הנ"ל שמצד הכוונה ומצד הלשון וגם אינו בפלס פעל בינוני. ואולם ליישב הקושי' הנופל בזה מצד רעיון הספור שאינו על התכונה והכח וגם מפני מלת את שאחריו כתב עוד רש"י ז"ל אח"כ מאן כמו ממאן מסרב. ר"ל שע"כ צ"ל שבא כאן שם התואר תמורת הבינוני פעל ומאן כמו ממאן ואח"כ כתב רש"י ז"ל אלא שהוא כנוי האדם על שם המפעל ר"ל שגם מלת מאן בכאן שוה למלת ממאן מפני שמלת מאן בכאן אינו מורה על הכח ועל התכונה לפעול בכלל רק על היותו פועל בפעל ומ"מ ההבדל בזה בין מאן למלת ממאן שמלת מאן להיותו שם תואר הוא כינוי האדם ותוארו והוא ההבדל הראשון הנ"ל בין שם התואר להבינוני פעל שזהו האדם ותוארו. וזהו פעולת האדם לבד אבל בזה יבדל מן שם תואר זולתו שאף שהוא כנוי האדם איננו על שם הכח והתכונה שבנפשו. רק על שם המפעל כמו בינוני הפעל והביא רש"י ז"ל ראיה לזה שמצינו כמה שמות שהם שמות התואר שאינם כנוי דאדם ער שם הכח דרק על שם התכונה הנפשות שבפעל כמו שליד ושקט סר וזעף שהתיבות הללו אינם מבינוני הפעלים הן מפאת הנקוד שכבר כתבנו כי שקר זה ר"ל שקר פעל אינו מתמונת הבינונים בשום בנין וגזרה והן מפאת ההוראה כי אינם מורה על פעולה רק על מצב נפשי וע"כ שהם שמות התואר. והנה אין המובן בהם היות בהמתואר כח ותכונת השקט והזעף רק היות ההשקט והזעף בו בפעל. ומעתה כל דברי רש"י ז"ל מדוקדקים. וישרים למוצאי דעת. והראב"ע ז"ר כתב בביאור הכתוב הזה וז"ל. מאן תואר ישם על שקל זקן רק שהוא יוצא שלא כמשפט. וכמוהו ושבח אני את המתים עכ"ל. והכוונה ג"כ כנ"ל כי השם הוא תמיד עומד להיותו מונח על הכח והתכונה שבנפש המתואר ולא על הפעל. אבל כאן במלת מאן אף שע"כ הוא שם התואר בכ"ז הוא יוצא אל הפעל ממש והוא שלא כמשפט והביא דוגמה מבוארת ומכוונת מאוד למציאות הזרות ההוא בלה"ק ממ"ש ושבח אני את המתים והנה מלת ושבח ע"כ הוא שם במקום הזה מהכרחים הנ"ל. ובכל זה מלת את באה אחריו שהוא סימן הפעול וע"כ שהיא שם בבחינת הכנוי לבד אבל איננו ע"ש הכח רק ע"ש המפעל והוא ממש כדברי רש"י ז"ל זה ביאור דבריו ז"ל אשר המה בתחלת ההשקפה כדברי ספר החתום והרא"ם ז"ל טען עליו וז"ל מי הכריחו לומר בכאן שהוא יוצא עכ"ל. ובמחכ"ת אגב שטפי' וחריפותי' לא ירד כאן לעומק דבריו שאינם נגד דברי רש"י ז"ל אבל עולים בבד עם דברי רש"י ז"ל:
(ד"ה נוגף) ר"ל כי ונגפו אשה הרה איננו מיתה, בראיית מ"ש אחריו ואם אסון יהיה וגו' וכן בטרם יתנגפו רגליכם ואינו נופל מיתה ברגלים. ופשוט:
כח ר"ל ולכן נופל עלי' במכת הצפרדעים לפי שהיבשה גבוהה ממימי היאור. מדברי הרא"ם ז"ל:
כט זה דרשו ז"ל מייתורא דהך קרא שהרי כבר אמור כל זה בפסוק דקודם וגם יורה ע"ז דקדוק לשון הכתוב ובכה ובעמך שלפי הלשון משמעותו כך ובעמך בקרבם ממש ולא בבתיהם. ופשוט:
פרק ח
ב ר"ל לפי פשוטו ותעל הצפרדע כמו ויהי לי שור וחמור והוא שם המין ויכנה הקבוץ בכללו בלשון יחידות. ופשוט:
ה (ד"ה אעתיר) מצאנו במקרא הרבה פעלים הנבנים תמיד רק בבנין אחד יהי' בבנין הקר או הכבד או בבנין דכבד הנוסף. כפעלי השכים השליך וכדומה שלא ימצאו רק בההפעיל אבל אם ימצאו פעלים הנבנים פעם בקל ופעם בכבד ע"כ לומר שיש איזה הבדל בבחינת הוראת הפעל בין בנין אחד לחבירו וההבדל הזה הוא אם בענין חוזק הפעולה ההיא והתמדתה או בעמידת הפעולה ויציאתה דהיינו ד"מ אם הפעל הזה בקל עומד אז הוא בכבד יוצא ובבואו עוד בהפעיל הוא יוצא לג' ואם הוא בקל יוצא לשני אזי הוא בכבד יוצא לג' וא"צ לבאר זה באורך להיותו מבואר לכל מתחיל בלמוד דקדוק הלשון. והנה בבחינה זו עמד רש"י ז"ל כאן בענין פעל עתר שנמצא פעם בקל כמו ויעתר יצחק וגו' וכן להלן פסוק כ"ח ויעתר משה ופעם יבוא כמו כאן למתי אעתיר וגו' העתירו אל ד' וגו'. ואם באנו לומר שההבדל בין הבנינים בפעל זה בבחינת היציאה והעמידה אין לה מקום כלל שהרי הפעל הזה עומד בב' הבנינים ואין בנין א' יוצא יותר מחבירו וכן לומר שההבדל הוא בבחינת חוזק הפעולה והתמדתה לא יתכן ג"כ כאן שהרי יותר היה ראוי להשתמש בבנין זה להוראה זו אצל תפלת יצחק שהתפלל לד' שיתן לו בנים מלהשתמש בו כאן להוראת החוזק וההתמדה אצל תפלת משה על פרעה. ועוד הרי במכת ערוב כתיב כאן והעתרתי אל ד' בבנין הכבד ואח"כ אמר באותה מכה עצמה ויעתר משה בקל. לכן הניח רש"י ז"ל ראשונה ליסוד שפעל עתר איננו מענין תפלה ובקשה גרידא דק הוא לשון הרבות פלל. וכשהאדם מתאמץ להתחנן ולבקש על איזה דבר ולכן הוא מרבה בתפלה ובדברי רצוי ופייס הונח על זה לשון עתר. וכ' רש"י ז"ר הראיה לזה ממה שמצאנו העתרתם עלי דבריכם ואם היה מענין תפלה גרידא לא יתיישב קשורו עם מלת דבריכם ועם מלת עלי. וע"כ שהוא מענין רבוי דברי בקשה ופיוס בגלל איזה דבר. ולכן אמר הרביתם עלי עד מאוד דברי רצוי ופיוס וזהו ההבדל בין שם עתר רשם תפלה ובבחינה זו כ' רש"י ז"ל לבאר ההבדל שבין פער עתר בקל ובין פעל עתר בהפעיל שהוא נ"כ בבחינת העמידה והיציאה על דרך זה שאם יבוא בקל הוא בבחינת התאמצות נפש המתפלל לבקש בגלל איזה דבר וכוספו החזק להשיג מבוקשו. דלפי שכל מי אשר יחם לבבו להשיג שאלתו ומתאמץ לבקש על ככה הוא מרבה מאוד בתפלה ובקשה ופיוס לכן מכונה הפעל הזה עתירה ובבחינה זו הוא פעל עומד. ועל דרך זה דוא ויעתר משה ויעתר יצחק ששניהם הוראתם בבחינת המתפלל והתאמצותו לבקש על דבר מבוקשו. ואולם בבוא הפעל הזה בבנין הפעיל הוא בבחינת דברי התפלה הרבים היוצאים מאת המתאמץ כתפלה ולא בבחינת המתפלל שהוא התאמצות נפשי וכוספו להשיג מבוקשו ובבחינה זו היא בחינת דברי התפלה הוא יוצא שפועל הרבוי הוא. האדם והבדל זה מצאנו ג"כ בפעל הרבוי שבבחינת פועל הרבוי בא בהפעיל והוא יוצא לשני כמו הרבו עלי מאוד מוהר ומתן הרבה ארבה את זרעך וכשבא בקל הוא עומד והוא בבחינת הדבר שנתרבה כמו פד ורבו ויפרו וירבו רבו עבדים המתפרצים וגו' וכן הוא ג"כ בענין הרבוי בבחינת התפלה כי בבוא מעל עתר שהוראתו הרבות פלל בהפעיל העתירו אל ד' ענינו הרבו נא תפלה בעדי וישווה בזה פעל עתר לפעל הרבה כמו שנמצא גם כי תרבו תפלה אינני שומע ובבואו בקל דויעתר יצחק הוא כאלו אמר וירבה להתפלל ג"כ בקל שאיננו בבחינת דברים היוצאים מהמתפלל רק בבחינת התאמצות לבו לתפלה מגודל תשוקתו להשגת מבוקשו והרי שדומה בזה פעל עתר לפעל הרבוי והנה רש"י ז"ל ביאר כ"א מהבחינות הללו במקומו כאן בפסוק שלפנינו שבא אעתיר בהפעיל. ביאר רש"י ז"ל על מה הונח ההפעיל ולהלן פסוק כ"ח שבא בקל ויעתר ביאר רש"י ז"ל הוראת הפעל הזה בקל ואמר רש"י ז"ל שם שבפעל הרבוי הבא אצל שם תפלה ימצא ג"כ ההבדל הזה כמו בפעל עתר ששניהם ענינם א'. זהו ביאור דברי רש"י ז"ל כאן ולהלן פסוק ב"ח. ומבואר:
ו ר"ל כמו שלמד למתי מורה על הזמן הצריך להשגת המבוקש ולא על זמן הבקשה. כן למד למחר מורה ג"כ על זמן השגת המבוקש ולא על זמן הבקשה ולולי הלמד הוראת שניהם על זמן הבקשה גרידא. ולכן אמר בפסוק הקודם התפאר עלי למתי וגו' ואם הוא על זמן התפלה עצמה אינו נופל בזק התפארות. וכן למה יבקש פרעה שלא יתפלל עד למחר ולא חפץ שתסור ממנו המכה בזמן יותר קרוב אבל אם הוא על זמן ההכרתה א"ש שבקש פרעה לבחון בזה את כח משה אם יכוון העת. ולכן אמר ג"כ משה לפרעה התפאר עלי וגו' והדבר מוכרע א"כ מצד הלשון ומצד הענין ופשוט:
ח גם פה חזק רש"י ז"ל פירוש הנ"ל מכח הסמיכות דלשון ויצא ויצעק וגו' משמעו שמיד בצאתו מאת פני פרעה צעק. וע"כ שמ"ש משה למתי אעתיר וגו' וכן מה שהשיב אליו פרעה למחר הכל רק ער זמן ההכרתה ולא על זמן הבקשה:
יא ר"ל הכבד הוא מקור מההפעיל. וידוע שהמקור יבוא במקום כל הזמנים ובמקום כל הגופים וכאן בא והכבד במקום ויכבד:
יב וכבר נתן רש"י ז"ל טעם גם למעלה מה שלקו המים הן בהעלאת הצפרדעים והן בהתהוותם לדם רק ע"י אהרן:
יג ר"ל כנים הוא שם המין, על הרחש הזה בכלל. וכפירש"י ז"ל למעלה בפסוק ותעל הצפרדע ולכן בא גם כאן בלשון יחידות:
יד (ד"ה להוציא) למעלה אצל מכת הצפרדעים י"ל שבנטות המטה היתה העלי'. ושוב לא עלו הצפרדעים עוד מן מי היאור וא"כ העלי' הב' שהיתה ע"י החרטומים הוא מופת על כוחם אבל כאן במכת הכניס שכל העפר לקה והיה מלא מן הרחש הזה במה זה יוכר כוחם. לכן כ' רש"י ז"ל לברואתם ממ"א. ור"ל ולא מן העפר ין ר"ל שאינו מענין שליחות שישלח עריהם אח הערוב. וזה מכח ב' הכרחים. א' שפעל השליחות לא יבוא לעולם רק בקל ולא בכבד וכשבא בכבד הוא מענין הלוי' כמו ואברהם הולך עמם לשלחם בסדר וירא או מענין גירושין כמו ואח"כ ישלח אתכם מזה או מענין נתינת רשות לצאת מן הארץ וכאן אין מקום להוראות הללו בפסוק זה אצל הערוב. ב' שאלו הי' מענין שליחות או יתר מהוראת הפעל דזה הנ"ל. לא יתיישב קשורו כאן עם מלת בך ואינו נופל כלל בכל הוראות הללו. לכן ע"כ יתפרש מענין שסוי וגרון ובזה נופל הקשור הזה כמו ושן בהמות אשלח כם. והכלל הכולל שפעל שלח בבואו בקר ענינו השליחות ובכבד הוא או מענין גירושין כמו הן ישלח איש את אשתו או מענין הלוי' כמו שמבואר מפסוק ואברהם הולך וגו' או מענין נתינת רשות לצאת כמו שיתפרשו כל השלוחין הנאמרים בסדרים אלו אצל פרעה או מענין שסוי וגרו' כמו ושן בהמות אשלח בם. ואולם בבואו בבנין הכבד הנוסף הוראתו רק על השסוי והגרוי. ומבואר:
יח (ד"ה למען) וכן תרגם אונקלוס ז"ל בדיל דתדע ארי אנא ד' שליט בגו ארעא ולכן לא אמר הכתוב סתם למען תדע כי אני ד' אבל הוסיף לומר בקרב הארץ
יט כלומר שפירוש פדות פדיון ממש וטעם הכתוב דרך מליצה שישים הפדיון בין עם מצרים ובין עם ישראל ד"ר שיציגנו ביניהם לקיר מבדיל:
כ ר"ל שבא תשחת בעתיד במקום הבינוני. ופירוש תשחת כמו נשחתת אבל אין לפרשו שבא במקום העבר. ופירוש תשחת היא כמו נשחתה שלא יבוא לעולם העתיד תחת העבד אבל במקום הבינוני יבוא לרוב במקרא ואף שהיה ראוי כאן כפי ענין הספור לשמש בפעל עבר מ"מ מדרך המספר לפעמים כשמספר מה שקרה בזמן קדום והנמשך מן המקרה ההיא למי שמצאה אותו לספר הנמשך בל' בינוני ולהעמיד עצמו בספורו בזמן המאורע. ולכן יש לחרגס מתחבלת ארעא איתחבלית ארעא ואונקלוס שתרגם איתחבלית ארעא. תרגם לפי הכוונה ולא לפי הלשון:
כב כפירוש הא' תרגם אונקלוס ז"ל ארי בעירא דמצראי דחלין מיני' אנחנא נסבין לדבחא. אבל לפי' ב' טעם הכתוב כי זביחת תועבת מצרים נזבח וחסר הסמוך זביחת:
כה ר"ל מלת התל הוא מקור ודרך המקור לשמש עם אותיות בכרם כידוע בדקדוק רק שדרך הלשון לחסר הלמד דפעמים:
כו בפסוק כ"ה כתוב ג"כ וסר הערוב לפי שרצון פרעה וכן רצון משה בתפלתו לא היתה רק ההסרה בכלל. ומה איכפת להו באיזה אופן שתהיה ההסרה אם ע"י מיתה או שישובו למקומם. וכן אצל הצפרדעים גבי תפלת משה ובקשת פרעה לא נזכר רק הסרה סתם שרק זה כר מגמתם ולא אופן ההסרה. ואולם בספור ההסרה ספר אצל הצפרדעים אופן הסרתם שהיתה ע"י מיתה אבל כאן במכת הערוב שגם אח"כ בספור הסרתם לא נזכר כלל בכתוב איך סרו ש"מ שלא היתה רק הסרה גרידא שסרו מכאן למקומם ולא מתו, ונתנו ז"ל טוב טעם לזה. ובזה יובן לך מה שרא כ' זה רש"י ז"ר מקודם בפסוק וסר הערוב וגו':
כז כבר מפורש זה לעיל בפסוק ה' בטוב טעם. ורש"י ז"ל פירש הוראת כל בנין ובנין מן הפעל הזה כ"א במקומו. למעלה פירש הוראת פער זה בבנין ההפעיל וכאן פירש לך הוראתו בקל. ומבואר מאוד:
פרק ט
ב דע שזה הכלל שפעל חזק בקל והתחזק בהתפעל ענינו ההתגברות בכלל. אבל בבוא פעל זה בהפעיל. ענינו האחיזה בדבר בידים באומד כמו והחזיקה במבושיו לכן בקל ובהתפעל יבוא פעל חזק קשור עם מלת על. אבל בבנין הפעיל הוא נקשר עם בית, בכל מקום:
ג תחלה פירש"י ז"ל כי הוי' כמו הוה שהוא מענין הוי' ואף שבא ביוד כאן ואח"כ אמר כי הוי' בקמץ עה"פ וכן הוה בסגול עה"פ שניהם הם פעל בינוני' אלא שהוה בסגול הוא לזכר והוי' בקמץ הוא לנקבה ובא כאן בל' נקבה לפי שמוסב על היד שנוהג בו לשון נקבה בכל מקום ידי יסדה ארץ היתה עלי יד ד'. ולכן עין הפעל בקמץ וזה הכלל נוהג בגזרה זו גזרת נל"ה בכל הבנינים שבבינוני תנוח בזכרים הא לה"פ אחרי הסגול ולנקבות תנוח אחרי הקמץ:
ח (ד"ה פיח) ר"ל שלכן נקרא בשם פיח. לפי שהרוח והנשימה מפיחין ומפריחין אותו לקלותו:
(ד"ה וזרקו) הנה אמר הכתוב קחו לכם מלא חפניכם פיח כבשן וגו' ואינו מוכרע בכתוב אם לקח כל אחד מהם מלא שני חפנים שלו או אם לקח כל אחד רק מלא חפן אחד שלו אלא שאמר הכתוב קחו לכם מלא חפניכם בלשון רבים כלפי שניהם שבין שניהם הרי מלא שני חפנים. ואולם נחזי אנו אחרי שנדקדק תחלה למה היתה הצואה בלקיחת הפיח לשניהם למשה ולאהרן והצואה בזריקה רק למשה לבדו אם הזורק משה לבדו. יהי' גם הוא הלוקח לבדו ואם מפני הצורך לפיח הרבה כדי שיתהווה לאבק על כל ארץ מצרים הלא ע"כ מעשה נסים הוא ומלא חפנים אבק של כמה אלפים בני אדם לא יספיק לזה. א"כ יוכל להיות הנס הזה בחפן אחד לבדו כל זה ראו חז"ל בעיני חכמתם והולידו מכח זה שהקיחה לאהרן היתה להראות להם נס אחר. החזקת המיעוט את המרובה ומלא קומצו של משם החזיק מלא ד' קומצים. ולכן אלו הי' רק משה לבדו הלוקח אף שהי' נכנס שיעור ד' קמצים לקומץ אחד שלו לא הי' הנס ניכר ומי יודע זאת ואולי לא נכנס לתוך קומצו רק מלא קומץ אחד. לכן הוצרך אהרן לקחת ג"כ מלא חפניו כדי שיקח אח"כ משה ממנו ויהי' הנס ניכר באר היטיב. במה שחפן משה יחזיק כל זה. ועתה אחרי הוצעה זו מוכרע ג"כ שלקח כל אחד מהם מלא ב' חפניו שאם נאמר שלא לקח כל אחד זולת מלא חפן אחד שלו חזרה שאלתינו הנ"ל. דמדוע לא לקח רק משה לבדו מלא שני חפנים וישים אח"כ לתוך חפן אחד ובזה יהי' הנס ניכר ג"כ כמו עתה שהחזיק חפן אחד שלו מלא שני חפנים. ועל כרחך מוכרח לומר שכל אחד מהם לקח מלא שני חפנים שלו למען יגדל הנס יותר בהחזקת חפן אחד מלא ד' חפנים. וע"כ הוצרך שיהי' הלוקח גם אהרן כדי שיהי' כאן מלא ארבע חפנים ומזה מוכח ג"כ שהיתה הזריקה בידו אחת של משה. שאם היתה הזריקה בשתי ידיו. א"כ לא הי' הנס זולת בהחזקת חפן משה מלא שני חפנים וחזרה שוב שאלה הנ"ל מצורך לקיחת אהרן יקח משה לבדו בשני חפניו ויזרוק אח"כ בידו אחת ויהי' ג"כ הנס ניכר היטיב בערך אחד החזקת פי שנים במדתו שהרי כבר כתבתי שאין צורך לפיח הרבה. וע"כ מוכח שזרק משה בידו אחת. ולכן הוצרך להצטרף גם אהרן ללקיחה זו למען יוכר הנס יותר שיחזיק חפן אחד מלא ארבע חפנים. והנה אופן הנס בכלל שהחזיק מועט את המרובה נזכר בצוואה בכתוב במה שצוה שיטול כ"א מלא חפניו וזרקו משה לבדו אך מדרגת הנס אם החזיק חפן משה מלא ב' חפנים או מלא ד' חפנים לא נזכר בצוואה בכתוב בהדיא זולת שמוכח מכח הוכחת הצטרפות אהרן הנ"ל. וזה לא יתכן לפי שהמצווה צריך לפרש אופן צוואתו באר היטיב ולא יסמוך על המבין וא"כ למה לא אמר בהדיא וזרקו משה בידו אחת השמימה. לכן כתב רש"י ז"ל דאין צורך לזה דסתם זריקה הוא בכח וכל דבר הנזרק בכח אינו נזרק אלא ביד אחת. ולכן לא הי' צריך לפרש למשה שלפי שאמר לו סתם וזרקו הבין משה שצריך לזרוק בידו אחת ובזה סרה קושיית הרא"ם ז"ל דמאן יימר שזרק משה בכח והי' צריך משום זה לזרוק בידו אחת ולק"מ דלא מלשון וזרקו קא מפיק לי'. שהרי בלא"ה מוכח מאופן הצוואה שהי' צריך לזרוק בידו אחת. וכנ"ל מכח הצטרפות אהרן ללקיחת הפיח רק שכוונת רש"י ז"ל שזה נכלל ג"כ בלשון הצוואה במה שכל דבר הנזרק בכח אינו נזרק אלא בידו אחת וא"כ ממילא כוון דסוף סוף הי' כאן נס החזקת המועט את המרובה הבין משה ממילא שהכוונה כסתם כל זריקה למען יגדל הנס יותר ויותר:
בא"ד ואחד שהלך האבק כו' והוא כמבואר להדיא בכתוב אח"כ והי' לאבק על כל ארץ מצרים וגו':
ט ר"ל אונקלוס ז"ל תרגם לשחין סגי אבעבועין ולא תרגם פורח כבעברי. וכמו שתרגם ז"ל והיא כפורחת עלתה נצה והיא כד אפרחת מפני שמלת פורח הוא בכל מקום פעל עומד כמו פרחה הגפן כי תאנה לא תפרח. אבל כאן הוא פעל יוצא לשני והוא האבעבועות וע"כ שאין פירושו כאן מענין פריחה רק הוא מענין גדול. ולכן תרגומו סגי. מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור:
יד הנה הדברים תמוהין לכאורה שאיך למדנו מכנוי הכתוב למכת ברד כל מגפותי שמכת בכורות קשה מכולם ונראה יותר שראוי ללמוד מכאן שמכת ברד קשה מכל המכות. והרא"ם ז"ל יישב בשם ר"ת מאורליינוש שצריך לגרוס מכת בכורות הבית בפתח והכף דגושה ושרוקה והוא מכת הברד ונקראת כן על שם שלא היתה המכה הזאת רק בפירות האביבין כדכתיב להלן בקרא עכ"ל. והוא דחוק מאוד. דמי סניא לי' לכנותו בשם ברד ממש וכלישנא דקרא. ובשם אבי זקני הגאון מוהרר יצחק הלוי ז"ל איש הורוויץ האב"ד דק"ק המבורג שמעתי דבר חריף. על פי מה שמצאנו במדרש שנסתכל משה במטה לראות איזה מכה יביא על פרעה כי הי' רשומים על המטה סדרן של המכות בראשי תיבות דצ"ך עד"ש באח"ב. וא"כ הבית הראשונה שבמטה והשני' שבו מרמזין אחת על מכת הברד ואחת על מכת בכורות ומנין ידע משה א"כ שבית הראשונה הוא סימן הברד והאחרונה הוא סימן מכת בכורות וע"כ שמכת בכורות קשה מכולן. לכך ידע משה שזו היא המכה האחרונה לפי שמן הסברא המכה היותר קשה הוא הבאה באחרונה ולא הקשה תחלה והקל באחרונה אלו דבריו ז"ל ודפח"ח. ואולם הנ"ל בזה בדרך יותר פשוט. כי באמת מה שלא נכנע פרעה עד המכה העשירית האחרונה יש לנו לומר בזה אחד משני טעמים או לומר שבאמת הי' כל המכות שקולות ואין אחת קשה וחמורה מחברתה רק שרבוי המכות גרמה ההכנעה שלא הי' יכול לסבול עוד במכה האחרונה וכדמיון הרב שמכה לעבדו פ"א בשביל סרובו. וכשרוחו קשה עודנה יכהו פ"ב ואם גם בב' לא יאבה לשמוע יוסיף להכותו בג' וכן יעשה פעם אחר פעם עד הכנעו לבסוף מפניו. כי ינוצח לרבוי ההכאות ואם גם אין הכאה אחת גדולה מהשאר. או שי"ל שלא הי' המכות שהוכה בם פרעה שקולות והמדרגה גרמה הכנעתו לבסוף וכדמיון הרב שיכה פעם ראשונה לעבדו בשבט ואם לא יכנע מזה ירדהו במקל ואם גם באלה לא יוסר יאסרהו בנחושתים וכן ימצא אליו בכל פעם מכאובים יותר קשים עד הענותו לבסוף מפני אדוניו מחומר היסורין. וא"כ אין הדבר מוכרע איזה סבה הכניעה את פרעה לזה הכריעו רז"ל הסבה הזאת מכתוב שלפנינו דממה שכנה הכתוב כאן למכת הברד כל מגפותי הרי שלא הי' המכות שקולות ומכת הברד חמורה מכל המכות הקודמות א"כ ע"כ לומר שהקב"ה בא עם פרעה במדרגה והמדרגה גרמה ההכנעה א"כ ע"כ ממה שלא נכנע פרעה עד העשירית שמכת בכורות היא היותר חמורה וקשה מכל תשעת המכות הקודמות ולא הרבוי לבד רק המדרגה גרמה ג"כ ההכנעה במכת בכורות. זהו מה שנ"ל פשוט בזה:
טו ר"ל ששלשת פעלי העבר שבכתוב שלחתי ואך ותכחד הם פעלי עבר הבלתי מוחלטין רק תנאיים. ואולם עדיין י"ל שענין הכתוב כך
לו הייתי מכה אותך עתה בדבר ונכחדת מן הארץ. ואולם בעבור זאת אינני מכה אותך. בעבור הראותך את כוחי ולמען וגו' אבל לפירוש זה לא יתיישב א' מה שאמר בפסוק זה בדבר בבית פתוחה שמורה הידיעה. ב' מה שאמר בפסוק שאח"כ ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבר ולפי הפירוש הזה הי' לו לומר בעבור זאת הנני מעמידך בבינוני שהרי הפסוק הזה הוא נתינת טעם מה שאין הקב"ה חפץ עתה להעבירו מן העולם ומכהו במכה אחרת הוא מכת הברד. לכן פירש"י ז"ל בכוונת הכתוב שמוסב על המכה העברה שהוא מיתת המקנה ואין הכוונה על המכה המיועדת אליו עתה והוא הברד לומר שמכהו בברד ולא בדבר למען ספר שמו רק שאמר אליו כאומר מה נקל הי' לי להכותך גם אותך ועמך אז בשלחי בעבר מכת הדבר על מקנה מצרים. ולכן בעבור זה עשיתי אז להחיותך והעמדתך בעבור הראותך את כוחי ולמען ספר וגו'. ולכן אמר בפסוק הראשון בדבר בבית פתוחה המורה הידיעה. כלומר בזמן הדבר הידוע העבר ששלחתי במקנך ולזה אמר ג"כ בפסוק השני העמדתיך בעבר לפי שמוסב על הזמן המכה העברה ההיא שהעמידו אז ולא המיתו בעבור הראותך וגו' זהו כוונת רש"י ז"ל ובזה באו דבריו ז"ל מדוקדקים שצירף גם תחלת הפסוק השני לפסוק זה בדבריו:
יח לא אמר הכתוב הנני ממטיר מחר רק אמר כעת מחר וגם באה הכף לידיעה ולדמיון שהרי נקודתה בקמץ המורה הידיעה כמבואר בספרי המדקדקים והגביל הזמן ליום המחרת בבחינת השעה שיהי' רדת הברד למחרת בשעה שהיא כשעה שעומד בה היום בעת ההתראה. ואולם אין לפרשו על עת ההתראה ממש שהרי הוא מאמר השי"ת למשה שהי' קודם ההתראה זולת אם נפרש שאמר השי"ת למשה שיהי' למחר בעת רדת הברד בזמן ההוא ממש שתעיד בו בפרעה על המכה ההיא ולכן תאמר לפרעה כה אמר ד' וגו' הנני ממטיר כעת מחר. ולזה באה הכף כעת לדמיון ולידיעה. לדמיון היותו שווה ממש לזמן ההתראה ביומו ולידיעה על היותו ידוע ומוגבל עת ההתראה והייעוד אלא שעדיין יקשה איך אמר השי"ת למשה בלשון זה כעת מחר בכף ויותר הי' לו לומר בעת מחר שמורה ג"כ הידיעה בהעת הידיעה הוא עת ההתראה ומורה ג"כ הצמצום ממש בעת ההיא ממש. אבל הכף אף שתורה על הדמיון מ"מ תשמש ג"כ להוראת ההשערה והקרוב וא"כ יסבול לשון זה גם הפירוש שיהי' רדת הברד למחר קרוב לזמן ההתראה או מלפניו או מאחריו. וזה לא יתכן בחוק השי"ת וא"כ איך יתפוס השי"ת לשון שיוכל פרעה לספק בו ביכולת וידיעת הבורא ב"ה. ויותר יקשה אף שבאמת תשמש כף כעת לדמיון ממש והוא צמצום הזמן ממש. איך יברר זה לפרעה ומה יהי' באמור פרעה הרשע שלא היתה המכה בזמן המצומצם ושוה ממש לזמן ההעדאה ואיך יברר זה. והשלשית יקשה שכבר ביררתי בסדר וירא ששם עת הונח על הזמן הקשור בדבר אחר. וא"כ לא יתכן כאן מלת כעת בכף השיווי המורה השתוות העתות ולא השתוות הזמנים לבד ובאמת לא הי' כאן השתוות העתות כי מאמרו הי' בזמן ההעדאה. ולמחרתו בזמן הזה מהיום הי' זמן המכה ועל כל ההערות האלה כ' רש"י ז"ל בשם הדרש שרט לו שריטה בכותל ואמר לו למחר כשמגיע חמה לשריטה זו ירד הברד ובזה יתיישב הכל שתשמש כף כעת לידיעה בבחינת הזמן המוגבל שהגביל לו ע"י השריטה ותשמש לדמיון בבחינת השיווי להיום שעמדו בו בעת ההתראה. שהי' ג"כ ההתראה בעונת הגעת החמה להשריטה ההיא וגם לא תפס משה בלשון זה שיוכל פרעה לספק בכוון הזמן בצמצומו. כי נתברר לו צמצום הזמן בברור גמור באופן שאין לספק כלל, וגם יש כאן השתוות העתות בבחינת הגעת החמה להשריטה. ובאמת שאין כאן זולת השתוות העת ולא הזמן שהרי ידוע שאין הגעת השמש לשריטה מונחת שוה בצמצום הזמן ביום אחד למחרתו ולכן אמר כעת שהעתות שוות עכ"פ והגביל לו זמן רדת הברד בבחינת העת זהו הנ"ל בבאור דברי רש"י ז"ל: