אור ברסלב
באר יצחק על פירשי סדר בשלח › פרק טז

באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ

סדר בשלח · פרק טז

פרק טו

א כן הוא במכילתא חררה שנטלו ישראל ממצרים אכלו הימנה ל"א יום ונתפרנסו הימנה ס"א סעודות ע"כ. ור"ל שמיום ט"ו שיצאו ממצרים עד רדת המן בט"ז באייר הם ל"א יום. וכל אותן הימים לא אכלו רק ס"א סעודות לחשבון שני סעודות ליום שהרי הסעודה של ליל חמשה עשר במצרים אכלוה ולפ"ז לא הי' להם לחם לאכול רק בבוקר של ט"ו באייר. ולכן נתרעמו ביום ט"ו בראותם שכבר כלתה החררה ואין להם מה לאכול בערב עכ"ל הרא"ם ז"ל. והנה מ"ש רש"י ז"ל כאן וירד להם המן בט"ו באייר הוא ט"ס וצריך לגרוס בט"ז באייר שהרי רדת המן לא הי' עד ט"ז אייר וכדמוכחי קראי שביום חמשה עשר לחודש השני הוא אייר נתלוננו וכתיב להלן ויהי בערב וגו' ובבוקר היתה שכבת הטל וגו' וטעות כזה בין ויו לזיין הוא מצוי מאוד בהעתקת סופרים. וא"צ למ"ש הרא"ם ז"ל בזה שכוונתו בסוף ט"ו והוא תחלת ט"ז כי באמת ט"ס כזה הוא שכיח:

(בא"ד ויום אחד בשבת הי') ומפיק לי' בברייתא דשבת פ' ר"ע מדכתיב ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי שבת וגו' הרי שהיתה הלקיטה גם בתחלת ירידת המן ששת ימים וע"כ שהיתה תחלת הירידה בא' בשבת

ב דקדק רש"י ז"ל בלשונו ולא כ' מפני הרעב. שבאמת עדיין היו שבעים כדאי' במכילתא הנ"ל שעד לערב הי' להם עדיין מהחררה שהוציאו ממצרים ולכן כ' ז"ל מפני שכלה הלחם ר"ל ולא יהיה להם בערב מה לאכול

ג תחלה תקן רש"י ז"ל דקדוק המלה שאיננו שם רק פעל והוא בראיית נקודת פא הפעל שהוא במלאפום ולא בחולם וגם הביא ראי' לזה מהתרגום שתרגם לוי דמיתנא בדרך הפעל. ואח"כ ביאר רש"י ז"ל ביאור הכתוב שאין הכוונה ע"כ מי יתן שצמות בעתיד שהרי אמרו אח"כ בארץ מצרים וע"כ הכוונה על העבר כמו שתרגם אונקלוס ז"ל לוי דמיתנא שתרגומו בעברי לו מתנו הלואי והיינו מתים שבאמת מלת מותנו אף שאיננו שם רק פעל בכל זה הוא מקור עם כנוי הפועל כמו עשותנו חנותנו והמקור כולל כל הזמנים הן בעבר והן בעתיד והוה אלא שבכ"ז כאן הוא ל' עתיד ממ"ש מי יתן שהוא ל' עתיד וצ"ל שתקון ל' הכתוב כך הוא בעוד היותינו באמ"צ הלואי והי' רצון ד' שמה שיתן מותנו שם והנה השני נקודות שלפנינו ברש"י הוא ט"ס והכל דבור אחד:

ד (ד"ה למען) ר"ל כי מלת למען שהוא להוראת הסבה התכליתית דבק עם ולקטו דבר יום ביומו והענין ע"ד מ"ש לעיל בפסוק ושם נסהו שבאמת הי' יכול השי"ת להמציא להם מזון שיספוק להם לזמן ארוך אבל המטיר להם לחם מן השמים שהיו צריכין לחכות אליו יום יום ונתן להם מצות השבת ומצות לא תותירו וכל זה לנסות אמונתם למען ידעון עד מה האמונה בלבם ושיעור בטחונם כי המאמין לא יחיש לצאת בשבת או להותיר בכל יום לבוקר כי יבטח בשם ד' ולא יכחיש וישען באלקיו כי ימצא לו מזונו גם מחר כדת היום וכל הכוונה בזה לצאת לאורה הפחיתות הטמון בתכונת הנפש. כי זהו הסבה להסיר ממנה הפחיתות ההוא ולהשיב תכונה טובה לנפש:

ה ר"ל לכך הי' להם צורך בלחם משנה בששי למען יהי' להם מזון ליום השבת:

(ד"ה משנה) תיקן רש"י ז"ל בכאן שני דברים בכתוב זה. א' שהי' לו לומר והי' משנה על אשר לקטו יום יום בעבר. ולא ילקטו בעתיד. שהרי כבר ירד להם המן קודם יום הששי כמבואר בפסוקים דלהלן וכמ"ש ג"כ רש"י ז"ל בתחלת פרשה זו פסוק א' שבאחד בשבת ירד להם המן. ב' שהי' לו לומר מתחלה והי' משנה על אשר וגו'. ואח"כ והכינו את אשר יביאו שהרי הלקיט' קודם ההכנה. שההכנה למאכל הוא עשיית המטעמים ע"י הטחינה והדיכ' ואפי' ובשול אינו אלא לאחר ההבאה והנה לענין הא' כ' רש"י ז"ל שבא בכאן ילקטו בלשון עתיד מפני שהלקיטה דבר ההוה יום יום בכל ימי המעשה ובדבר ההוה ורגיל להיות מדרך הלשון להשתמש בפעל העתידי. כמו ככה יעשה איוב וכבר כ' רש"י ז"ל הכלל הזה במקומות הרבה ואשנה כאן באור זה בקוצר שבספור פעל ההוה ורגיל. דרך המדבר להעמיד עצמו במחשבתו כאלו הוא עומד עתה בזמן מאורע הפעל ההוא. ובא העתיד תחת הבינוני. ולענין הב' תירץ רש"י ז"ל. שאין דבור והי' משנה על אשר וגו' צוואה שצווה אותם על לקיטת לחם משנה במכוון עד שיקשה שהי' לו להקדים צוואת הלקיטה לצוואת ההכנה. להיות פעל הלקיטה קודם לפעולת ההכנה. אבל באמת לא היו מכוונים לקיטתם במדה בכל ימות המעשה. זולת שאח"כ בבואם לביתם היו מוצאין במדידה לקיטתם מכוונת עומר לגלגולת כמ"ש רש"י ז"ל להלן פסוק יז ויח ושם יתבאר ההכרח לזה מלשון הפסוקים והנס הזה הי' ממילא ג"כ בששי שלקטו כל אחד כפי היכולת. ואחר ההבאה לבית כשמדדו בעומר. נמצאת הלקיטה מכוונת שני עומרים לגלגולת. ולפ"ז פירוש והי' משנה וגו' איננו ציווי רק ספור שתהי' לקיטתם לחם משנה על לקיטת שאר ימי השבוע ולכן הקדים והכינו את אשר יביאו שהוא צוואה להכין מיום החול לשבת. ואח"כ ספר והי' משנה על אשר וגו' לפי שלא יתוודע להם זה רק אחר ההבאה שאז ימצאו משנה לחם במדידה. ואלו הקדים הכתוב והי' משנה וגו' לוהכינו וגו' הייתי אומר שהוא גזרה שילקטו לחם משנה לכן הקדים והכינו וגו' כדי שנדע שהמדידה לא תהי' רק אחר ההבאה וא"כ ע"כ אינו גזירה רק ספור. ואמנם לפי שקשה מזה על מ"ש להלן פסוק כ"ב. ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה וגו' דמשמע שבשעת לקיטה היו מכוונין לקיטתן לחם משנה לזה תירץ רש"י ז"ל שפירוש הפסוק שם שלקיטתן נמצאת אח"כ לחם משנה:

והוסיף עוד שכן הוא ג"כ ביאור הכתוב על כן הוא נותן לכם ביום הששי לחם יומים וגו' שאין הכוונה הוא נותן לכם ברכה בשדה רק שהוא נותן לכם ברכה בבית אחרי ההבאה וכל זה מבואר:

ו וחסר למד השמושית כדרך הלשון

ז ר"ל שע"כ אין כוונת הכתוב כאן על גלוי הכבוד בענן כאמור להלן ויפנו אל המדבר והנה כבוד ד' נראה בענן שהרי התגלות הכבוד הזה הי' ביום האמירה שהוא יום ט"ו לחודש. ורדת המן לא הי' עד למחרתו בבוקר שהוא ט"ז לחודש. וא"כ לא הי' ההתגלות ביום הירידה ואיך אמר ובקר וראיתם וגו' שהרי אמירה זו היתה אחרי עבור חלק גדול מן היום. אחרי חנותם במדבר סין ואחרי ההתלוננות לכן פירש"י ז"ל שאין זה התגלות הכבוד האמור להלן והנה כבוד ד' וגו' רק הכנוי לאור פני מלך עליון ב"ה. והוא התגלות החבה היתירה והחסד הגדול. ומה נעים באור שני הפסוקים האלו על פי פירוש רבינו ז"ל:

(ד"ה את) אם פי' תלונותיכם על ד' תלונותיכם הוא על ד' בחסרון דבור המציאות א"כ מלת תלונותיכם נושא המאמר ועל ד' נשואו ואין לפ"ז למלת תלונותיכם שום התקשרות ודבקות עם מאמר בשמעו את הכתוב קודם. שהרי מצד היותו דבוק עם בשמעו את הוא הגבלת הנשוא שהוא השמיעה. ואיך יהי' א"כ שם אחד הגבלת נושא הקודם וגם נושא מאמר מאמר שאחריו. לכן צ"ל היותו חסר שין שעל ד' ואיננו נשוא התלונה. רק הגבלתה ופשוט:

(ד"ה כי תלינו) להבנת דברי רש"י ז"ל הללו. צריך להקדים. דע כי מענין תלונה השורש לון כמו מענין לינה. ושניהם מגזירת נע"ו וכתבו המדקדקים ז"ל שנקוד איתן בגזרה זו שוה בקל להפעיל ונקודת שניהם בקמץ כמו אקום תקום בקל. אקים תקים בהפעיל. וההבדל בינם רק בנקודת פא הפעל שבקל נקודה במלאפום ובהפעיל בחיריק גדול מושכת יוד אקים אסיר אמיש וכן ענין לינה הולכת ע"ד זה בנטיותי' בקל אלין ובהפעיל תלין תלינו כ"ז בעתיד בלי ו' ההפוך ובבואו עם ויוד ההפוך. נקודת איתן כמשפט הראשון בקמץ בקל ובהפעיל ויקומו בקל וישיבו אותם דבר בהפעיל. אך נקודת פא הפעל רד ביחיד רד דרך אחר להם. שביחיד בקל בקמץ ויקם וישב ובהפעיל בסגול ויקם וישב. ואולם בענין תלונה כדי להבדיל בינו ובין ענין לינה אותיות איתן משונה בנקודתה מכל שאר השרשים מגזרה זו כי בקל האיתן בחירק קטן. כמו וילונו העם על משה (שמות ט"ו). ובהפעיל בפתח כמו וילינו עליו את כל העדה. וכן נקודת פא הפעל בקל בחולם כ"ז הוצאתי מדברי המדקדקים ז"ל. ודעתם ז"ל עוד שבענין תלונה וכן בענין לינה הוראה אחת להקל ולההפעיל. ובשניהם המה רק פעלים עומדים. כמו וילן שם כי בא השמש וכן ליני פה הוא מההפעיל. ובכ"ז הוא עומד וכן בענין תלונה. וילונו בקל הוא עומד. וילן העם על משה (בשלח י"ז) הוא ג"כ עומד זולת שלפעמים הוא ג"כ יוצא בהפעיל. כמו וילינו עליו את כל העדה דמרגלים (פרשת שלח) שהוא יוצא בראיית מלת את סימן הפעול שאחריו. זהו דעת המדקדקים ז"ל. אבל רש"י ז"ל נבדלה דרכו בזה מדרכם. הן בנקודת הקל והן בההפעיל שפעל וילונו הוא לדעת המדקדקים מפעל הקל ובא יוד האיתן בחיריק וכן פא הפעל בחולם שלא כמנהג גזרה זו להבדילו מענין לינה אבל רש"י ז"ל כתב בסדר זה לעיל (פרשה טו פסוק כד) היותו העתיד מהנפעל והכל כמשפט גזרה זו בנפעל כמו אכון תכון (ולדעת המדקדקים צ"ל שהומרה השירק בחולם כדרך. ב' נקודות האלו להתחלף לפעמים) וכן לדעתו שיבדל הקל מההפעיל בענין בענין זה בהוראתו שבקל הוא עומד ובהפעיל יוצא לשני ופעל וילן העם על משה שהוא ע"כ פעל עומד. כי אין שם פועל אחר זולת העם הוא מן הקל אבל וילינו עליו את כל העדה הוא יוצא להיותו מההפעיל. ובא בקל נקודת פא הפעל בסגול להבדילו מן לינה ונקודת איתן בהפעיל בפתח ג"כ מטעם זה. כמו שהוא ג"כ לדעת המדקדקים. ואף שבענין לינה גם לדעת רש"י ז"ל שהוא עומד בכל זה בענין תלונה שמצאנוהו גם כיוצא בהפעיל כנ"ל יש לפרשו בכל מקום ביוצא וכן ממה שמצאנו וילן העם על משה אות איתן בקמץ. אבל וילינו עליו את כל העדה דמרגלים י' איתן בפתח ומשני נקודת האיתן וגם מחלופי הוראתם שזה עומד וזה יוצא שפי' רש"י ז"ל שוילן מן הקל אבל וילינו מן ההפעיל וזה שכתב רש"י ז"ל כאן במאמר כי תלינו עלינו שהוא מן ההפעיל ויוצא לשני שאילו הי' רפה כמו תלונו הייתי אומר שהוא מן הקל כמו וילן העם על משה וכן אף אם הי' דגוש ומבלי יוד כמו תלונו הייתי מפרשו ל' תתלוננו שהוא מן הנפעל אבל עתה שנקוד תלינו שהוא דגוש ובחיריק גדול שאחריו יוד ע"כ הוא מההפעיל ויוצא לשני. והנה אף שכתב רש"י ז"ל לעיל בפסוק ב' שפעל וילונו הוא מהנפעל וכאן כתב שהוא כמו ויתלוננו מההתפעל. אין בזה קושי כי שניהם אמת שגם ההתפעל פעולה חוזרת אל הפועל ומשמשת ג"כ קבלת פעולה ואין כוונת רש"י ז"ל לעיל. אלא מה שפעל וילונו איננו להוראת הפעולה אבל להוראת קבלת הפעולה כמ"ש רש"י ז"ל לעיל וז"ל וילונו לשון נפעלו הוא וכן דרך לשון תלונה להסב הדבור אל האדם מתלונן מתרועם כו' עכ"ל. הרי שתפס רש"י ז"ל גם שם שני מיני קבלת הפעולה. לשון נפעלו ומתלונן לפי שמצד הנקוד אין הכרע אם הוא מהנפעל שהוראתו רק קבלת הפעולה. או מההתפעל הכולל בעצמו הפועל והפעיל כאחד בפעלים העומדים כענין פעל הזה שהוא התלונה. לפי שנוכל לומר שוילונו הוא מהנפעל והדגוש לחסרון נון נפעל וכן נוכל לומר שהוא מההתפעל והדגוש לחסרון תיו התפעל, אך עדיין ישאר מוקשה מ"ש רש"י ז"ל שאילו הי' רפה הייתי אומר שהוא מהקל כי עדיין הי' ניכר היותו מההפעיל ע"י היוד שאחרי פא הפעל. שהוא סימן ההפעיל. וכמו אקים תקים תקימו. לכן נ"ל שדעת רש"י ז"ל ששורש ענין תלונה הוא לון ביוד לכן בא ג"כ בעתיד מהקל. יוד השרשית וכמו אבין תבין שהוא לדעתו מהקל ושרשו בין ולא בון ולכן מלת אבין מהקל ולא מההפעיל וכן הוא לדעת קצת מדקדקים הקדמונים וסברתם שבכל פעל שימצא במלאפים ובחיריק גדול אז נאמר שהוא מנע"ו ובבוא בחיריק גדול הוא מיוד ההפעיל. ואולם בפעל שימצא תמיד ביוד שאחרי חיריק גדול. יותר נוח לומר שהוא מהקל ומגזרת נחי עין יוד. אבל רוב המדקדקים ז"ל יאמרו שאין להוסיף עוד על הגזרות ללא צורך ואין בנמצא בפעלים ע"י הפעל יוד בשום שורש ושורש אבין בון מגזרת נע"ו ואף שיבוא בעבר ע"ד הקל. בן בנת לרעי ורחוק מ"מ בא בעתיד ע"ד בנין ההפעיל אבין תבין והנה הארכתי עד כה לברר וללבן דברי רש"י ז"ל:

ח כבר כתב זה רש"י ז"ל לעיל פסוק ז' וכאן חזר ופירשו במקומו:

(ד"ה אשר) כבר ביארתי זה למעלה בסמוך ד"ה כי תלינו שדעת רש"י ז"ל בזה שההפעיל יוצא לב' גם בשורש זה שלא כדעת שאר המדקדקים ושם הארכתי:

ט ר"ל ממ"ש לפני ד' זה משמעו שהיה שם מקום מיוחד שנקרא לפני ד' לפי שהיתה שם השראת השכינה וע"כ זהו המקום שהענן יורד הוא הענן ההולך לפניהם שבו התגלות הכבוד וקרבו לצד הענן והמקום שבו השכינה שורה הוא מכונה לפני ד' כמו שנקרא להלן בתורת כהנים מקום הארון והכרובים והעדות לפני ד' ופשוט:

יג (ד"ה היתה) ר"ל דפירוש שכבת הטל ע"כ שכבת הטל שלמעלה על המן בראיית מ"ש להלן ותעל שכבת הטל והנה וגו' ר"ל שאחרי הסתלקות הטל נראה ונתגלה המן ואולם במ"א הוא אומר וברדת הטל וגו' ירד המן עליו הרי שירד המן על הטל ומכאן דרשו רז"ל שהמן היה כמונח בקופסא טל מלמעלה וטל מלמטה והמן בתוך:

יד ורבותינו דרשו כו' ר"ל דלפי פשוטו פירוש ותעל שכבת הטל שמתחלה ירד המן ואח"כ ירד הטל עליו ואח"כ עלה הטל באור כטבעו ונתגלה המן. אבל רז"ל דרשו בתנחומא שנשתנו עליהם סדרי בראשית שבמעשה בראשית הלחם עולה מן הארץ והטל יורד מן השמים וע"י הטל היורד מן השמים עולה הלחם מהארץ וכאן ע"י הטל שעלה מן הארץ רד הלחם מן השמים ורש"י ז"ל תפס כאן שיטת הדרש בקצרה וכעין מאמר מוסגר ומ"ש ז"ל אח"כ וכעלות שכבת הטל נתגלה המן כו' חזר לפשוטו כי כן דרכו של רש"י ז"ל לפעמים רק להביא הדרש בקצור רק בשביל הענין אשר הביאו את הדורש לדרשה זו והוא כאן מ"ש ותעל שכבת הטל וגו' ולא ותרד אבל לא כוון רש"י ז"ל לבאר כל המשך הפסוק ע"ת דרשה זו אלא שלפי שתקן למעלה ענין ותעל רפי פשוטו אמר אח"כ שרבותינו דרשו מלת ותעל שעלה כו' עכ"ל הרא"ם ז"ל. ועכ"פ צ"ל שיש אגדות חלוקות כי דרשה זו דר' תנחומא לא אתיא לדרשא שהובא לעיל בדבור הקודם ברש"י ז"ל שהמן היה מונח כבקופסא טל מלמעלה וטל מלמטה. ולדרשא זו דר' נחמיה לא ירד המן עד אחרי עלות הטל מהארץ לשמים וביישוב הכתובים שכתוב אחד אומר וברדת הטל על וגו' ירד המן עליו צ"ל לר' תנחומא שבאמת מתחלה ירד הטל מאויר השמים על הארץ ושוב אח"כ בעלות הטל מהארץ לרקיע ירד המן משמים וירד על הטל שלא עלה עדיין כי לא כולו עלה לפני ירידת המן (ד"ה דק) ר"ל דק הוא שפ תואר וחסר כאן המתואר והוא דבר:

(ד"ה ככפור) ודמיון המן עם הגיר אינו מצד המראה רק מצד הדקות שהרי הגיד שחור והמן לבן כמ"ש בסדר בהעלותך והמן בזרע גד לבן וגו'. מדברי הרא"ם ז"ל:

בא"ד דעדיק כגיר הולך ומבאר הכוונה לפי התרגום שמרת דק אינו דבק עם ככפור דק שחסר ו' ובתשלומו וככפיר. ובענין הדקות הוא דומה לגיר ונמשל כמו כן לכפור בענין ג' סגורות הללו שהוא שטוח על פני הארץ ואינו עבור במקום א' בכרי וגם הוא קלוש מאוד שיעבור אל חובו בקר גשם א' והוא מחובר יחד לא מפוזר מעט כאן ומעט כאן וכ' רש"י ז"ל על זה שאונקלוס תרגם לפי הענין ולא לפי הלשון ולפי הלשון כך פירושו דק וככפור. דק שהיה מגליד גלד דק מעלה וכנה הגלד דק במו שנמצא הרבה בלשון חכמים ז"ל. ושוב דמהו אל הכפ"ר בענין שטיחותו וקלישותו

טז (ד"ה מספר) וחסר כף הדמיון כפי מספר

יז ר"ל שאין פירוש ומודו באומר שבפסוק י"ח שמדדו בשעת לקיטה איש לפי אכלו בעומר וזה מכמה הכרחים א' דא"כ למה האריך הכתוב בלשונו והיל"ל בקיצור והיה לו לכלול הכל בפסוק אחד ויעשו כן ב"י וילקטו וימודו בעומר איש לפי אכלו לקטו ולמה הוסיף לומר בפסוק שלפנינו המרבה והממעיט ובפסוק שאחריו לא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר הלא הכל בכלל אמרו איש לפי אכלו לקטו ב' שלפ"ז יהיה פירוש המרבה והממעיט לפי מספר הנפשות ומי שמספר נפשות ביתו מרובין נקרא מרבה ומי שמספר נפשותיו מועטין הוא נקרא ממעיט שהוא לפי רוב ומיעוט הלקיטה א"כ למה אמר אצל המרבה לא העדיף ואצל הממעיט לא החסיר הלא החידוש בשניהם במרבה וממעיט בין בהעדפה ובין בחסרון ובמרבה החסרון אפשרי כמו ההעדפה ובממעיט ההעדפה אפשרי כמו החסרון והיל"ל א"כ ולא העדיפו המרבה והממעיט ולא החסירו ג' שמ"ש פסוק כ"ב ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה וגו' ואם היתה לקיטתן במדה מדוע לקטו באמת לחם משנה הלא לא ידעו עודנה בשעת לקיטה שלא ירד המן למחר וא"כ עשו הפך מה שנצטוו מאת הש"י ללקוט רק עומר לגלגולת וגם מה זה שכתב אח"כ ויבואו כל נשיאי העדה ויגידו למשה דמשמע שספרו לו איזה מקרה חדש. ע"כ העתיקו רז"ל שהם לא לקטו כלל במדה רק בהשערה. ולכן יש שהרבו יותר מעומר לגלגולת ויש שהמעיטו כי אין אדם יכול לכוון המדה בצמצום ופירוש המרבה והממעיט לפ"ז הוא בבחינת המדה ולא בבחינת הנפשות וגם מי שנפשות אהלו מועטין יקרא מרבה בערך מי שנפישות אהלו רבים אף שלקט פחות ממנו אם לקט יתר מכפי מדת עומר לגלגולת וכן בהפך יקרא הב' ממעיט בערך הא' אף שלקט יותר מלקיטת הא' ולכן אצל המרבה החידוש רק בהעדפה שנתמעטה לקיטתו ע"י גם ובממעיט החסרון לחידוש שנשתלחה ברכה בלקיטתו ע"י נס. ועפ"י זה אין כאן יתור לשון בכתובים האלו כלל שתחלה ספר שלקטו המרבה והממעיט שלא לקטו במדה כלל לפי שירד המן בבוקר וחם השמש ונמס לא הי' להם פנאי ללקוט בעומר בזמן קצך כזה. וגם שהיו הלוקטים רבים. ולא הי' להם עומר לכל אחד ואחד ולכן יש שהרבה ויש שהמעיט. ובפסוק שאחריו ספר הפלא שנעשה בו. ואמר שבבואם אח"כ לביתם ומדדו בעומר מצאו כוון המדה ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר איש לפי אכלו לקטו ובזה יתכן ג"כ מ"ש פסוק כ"ב. לפי שהם לא לקטו בכוון לחם משנה. רק שמצאו אח"כ במדידה לחם משנה כפי הצורך ליום המחרת יום השבת שלא ירד בו המן ומפני הפלא הגדול הזה שלא לקטו יותר מכפי שהורגלו ללקוט בשאר ימים. ובכל זה נתרבה המדה כפלים ע"י נס לכן באו כל נשיאי העדה ויגידו למשה הזרות הזה. והנה נתיישבו בהנחה הנזכרת כל השאלות שהערנו למעלה. וכתב בעל צל"ד ז"ל וז"ל בשנוי לשון כדי לקצר. מאחר שלא לקטו בעומר ועפ"י הנס מצאו במדידה בביתם אחר הלקיטה עומר לגלגולת. א"כ לאיזה צורך בא א"כ הציוי מאת הישי"ת לקטו ממנו איש לפי אכלו עומר לגלגולת אבל הטעם שלולי הציווי לא היו מודדים אח"כ מה שלקטו ולא הי' מפורסם הנס של המרבה והממעיט אלו דבריו ז"ל דפח"ח. ואני אוסיף עוד. שבאמת לא היו ענין ציווי השי"ת למען היות לכל אחד ואחד כדי מזונו ולא ירבה האחד בלקיטה וימעיט האחר כי אין מעצור לד' להוריד שפעת מן שיהי' לכל אחד די והותר. אבל ענין הציווי הי' כדי להורותם מדת ההסתפקות ומניעת בקשת המותרות המטרידים משלמות האמתי ולהרגילם באמונה ובטחון. ולכן אמר להם השי"ת לקטו ממנו איש לפי אכלו עומר לגלגולת ולא אמר בקצור לקטו ממנו עומר לגלגולת. אבל הוא הדבר אשר דברתי לעיל שלא לקטו כלל במדה. לכך אמר לקטו ממנו איש לפי אכלו ר"ל שאתם לא תכוונו בלקיטה יותר מן הצורך לגלגולת ליום למען מלאות אסמיכם בשבע רב. רק תכוונו ללקוט בצמצום כדי הצורך וכדי הצורך בצמצום אמר אח"כ שהוא עומר לגלגולת ליום. זאת היתה כוונת הציווי זה אבל עדיין לא היינו יודעין הכוונה ההיא ואפשר שכוונת הציווי בצמצום הלקיטה לבלתי היות לאחד מעט ולאחד הרבה וע"י רבוי הלחם של האחד יגרע מהאחר די לחם ביתן ליום לכן צוה שילקטו כל אחד כפי אכלו ולא יותר אבל אחרי שבאו לביתם ומצאו שכוונו המדה עפ"י נס. הבינו במופת תכלית וכוונת הציווי שלא היתה הכוונה כדי שיוכל המן להספיק לכולם שהרי גם הממעיט מכדי עומר לגלגולת מצא כדי מדתו. וכן המרבה לא מצא יותר מכדי מדתו הרי שאין צמצום אצלו ית' והוא משפיע ברכה במן ומכ"ש שאין מעצור לפניו ית' להוריד כהנה וכהנה. וא"כ אחרי שגם הממעיט מצא כדי מדתו למה לא העדיף המרבה ונגרע ממנו בנס ולמה באה ג"כ הציווי ללקוט כ"א רק לפי אכלו. וע"כ שהטעם בכל זה אינו אלא לטעת בלבותם מדת ההסתפקות. ומדת האמונה והבטחון. וכל זה ברור

כ וכן כתב ג"כ רש"י ז"ל בסדר שמות בפסוק והנה שני אנשים עברים נצים וגו' וכר זה יוצא מג"ש אנשים אנשים מדכתיב סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה וגו'. בפרשת קרח כדאיתא בש"ס

כב כבר ביארתי הכרח זה באורך בפסוק י"ז. (ד"ה ויגידו) ר"ל מן השאלה ההיא יש ללמוד שעדיין לא הגיד להם משה פרשת שבת עד יום הששי. דאל"כ מה זה נפלא אצלם ירידת לחם משנה היום. הלא כבר הבינו הצורך בלחם משנה מפני יום השבת ולפי שכבר נצטווה משה בפרשת שבת. כמ"ש לעיל פסוק ה'. והי' ביום הששי וגו' והי' משנה וגו' לכן נענש על מה שלא אמר להם ופשוט:

כח דבור זה מוקשה מאוד דרפי פשטותו צ"ל כי לא הבינו הנשיאים דבור משה שאמר להם ביום הששי. שבתון שבת קודש לד' מחר. את אשר תאפו וגו' ואת כל העודף וגו' ולא הבינו שזהו בשביל איסור מלאכת שבת וזה יפלא מאוד ועוד קשה מדוע לא ביאר להם משה ביום אתמול בפירוש. אם חי' בדבריו מקושי ההבנה, וגם יקשה עוד מ"ש רש"י ז"ל. לערב חזרו לפניו ושאלו מהו לצאת כו' וזה יפלא איך עלה על דעתם ללקוט בערב. הלא ידעו שבכל יום לא ירד רק בבוקר וחם השמש ונמס. וראיתי לכתוב בבאור כל זה את אשר לקטתי מדברי המפרשים ז"ל אחת הנה ואחת הנה. וגם את אשר הוספתי משלי בצירוף דבריהם ז"ל היותר מתקבלים אל הדעת והוא שבלי ספק הבינו הנשיאים מדברי משה. שטעם רדת לחם משנה בע"ש. הוא מפני איסור מלאכת שבת רק ששנו בשני דברים. א' בחשבם שמשום כך לא יפסק המן מלירד בשבת. וירד גם בשבת כדרכו בכל יום. דאף שכבר ירד להם ביום הששי גם העומר הצריך לשבת מ"מ חשבו שהנסים התדירים בכל יום מפני תדירותם שנו כמעשה הטבע. ומשפט הטבע להם שלא תפסק בשום זמן ב' שגם שידעו ענין איסור מלאכה בשבת. מ"מ לא הבינו שגם ההוצאה והכנסה והלוך התחומין בכלל מלאכה הם. וטעות זה איננו רחוק שכבר כתבו כל הפוסקים ז"ל שההוצאה מלאכה גרועה היא דמה לי מוציא מרה"י לרה"י ומה לי מוציא מר"ה לר"ה או מוציא מרה"י לר"ה ולכך לא גמרינן לה ממשכן. רק ממקרא מפורש שבפרשה זו אל יצא איש ממקומו וגו' ודרשינן אל יצא אל יוציא. ואיסור תחומין גמרינין נמי מפשוטו של מקרא אל יצא ממש וגמרינין ג"ש דמקום מקום ומקום מניסה כו' דהיינו אלפים למ"ד תחומין דאורייתא והוא ר"מ ור"ע. (ולכ"ע שלש פרסאות דאורייתא כמו שהביאו הפוסקים בשם תלמוד ירושלמי וממקומו לפ"ז הוא מחנה ישראל דהוה תלתא פרסי כדאיתא בש"ס) לזאת חשבו הנשיאים שטעם רדת לחם משנה בע"ש הוא רק מפני הכנת האפי' והבשול שהוא מלאכה גמורה. ומשה לא גלה לנשיאים רק טעם זה כמ"ש פסוק כ"ג. הוא אשר דבר ד' שבתון וגו' את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו וגו' ומשמע לשון הוא אשר דבר ד' וגו'. הוא לנתינת טעם על ירידת לחם משנה בע"ש וקאמר בתר הכי את אשר תאפו וגו' והנראה מזה א"כ שאיסור האפי' והבשול הוא הטעם למען היות להם מעשה תנור ומעשה קדירה בשבת. ואולם בטעם מה שלא גלה להם משה מיד איסור ההוצאה והתחום] י"ל שהי' זה עפ"י הדבור כדי לנסותם במדת האמונה והבטחון כמו שבא בתחלת הפרשה למען אנסנו הילך בתורתי וגו' וכמו שהי' זה גם טעם מצות לא תותירו ממנו עד בוקר ומאחר שיש להם ודי הצורך לשבת למה יצאו ללקוט עוד, והנה רפי טעותם הנ"ל שדמו שהמן ירד להם גם בשבת ודמו ג"כ שההוצאה והלוך התחומין מותר להם על כן הלכו שחרית אצל משה ושאלוהו מהו ללקוט וכאומר אף שכבר יש לנו מאתמול העומר הצריך להיום. מ"מ מאחר שסוף סוף ירד גם היום המן. מדוע אין אנו רשאין ללקוט גם היום אף בהיותו חור. ומכ"ש לכבוד קדושת השבת למען היות לנו בו למרבה לעונג ולדשן. וכאשר השיב להם משה את שבידכם אכלו חשבו שלא אמר להם זה מפני איסור מלאכה רק שאין ראוי להם לצאת כל עוד שיש בידם אוכל ולא כלתה החררה ולא יתעסקו בלקיטה רק יהיו פנויין לכבוד השבת. ולזה הבינו מדברי משה שאף שבכל יום אין להם פנאי ללקוט רק בבוקר. ובחום היום ונמס ולכן הלכו באמת בבוקר אל משה לפי מחשבתם שירד המן גם היום ושהלקיטה מותרת בשבת. אמנם אחרי שיש להם היום מה לאכול אין להם לצאת בבוקר השכם ללקוט רק להיות פנוי ולאכלו לכבוד השבת בכל זה יעשה להם נס ביום הזה שישאר המן גם בחום היום. וכמו שנעשה להם נס רדת לחם משנה בששי כן יעשה להם נס גם היום כדי שלא יצטרכו לצאת וללקוט בבוקר ויתענגו על השבת כל זה הבינו מדברי משה ומה שלא ביאר להם משה בפירוש תיכף בבואם אליו בבוקר שהיציאה גם היא בכלל מלאכה וגם שלא ירד המן כלל בשבת הוא ג"כ מטעם שכתבתי לעיל במה שלא גלה להם בששי מיד איסור ההוצאה והתחומין שהוא למען הרגילם ונסותם במדת האמונה והבטחון. וידעו שליום מחר ימציא להם השי"ת טרפס וכל עוד יש להם אוכל היום לא יראנו ליום מחר לכן סתם להם משה הדברים ולא גלה להם. והם לפי טעותם הנ"ל חזרו אליו בערב כי לא היו אבותינו שלמים עדיין באמונתם ושאלוהו מהו לצאת ובראותו זה גלה להם הסוד תיכף שלא ירד כלל המן בשבת והיו דואגים מהטעם שכתבתי למעלה שכיון שכבר פסק פעם אחת יפסק לעולם כי הנסים התדידים משפט הטבע להם. לכן הוסיף מלת היום. להורות שלא יפסק רק פעם אחת בשבוע כל זה היוצא ממה שלקטתי זעיר שם זעיר שם מדברי המפרשים ז"ל ובתוספת הרבה ממני בהבנת ענין ספורם ז"ל. אמנם איך תוצאת הספור הזה מהכתוב. נ"ל בזה שהוא מפני שהוקשה להם בכתוב זה. א' מה שאמר אכלוהו היום כי שבת היום לד' וכי מפני השבת הוצרך להזהירם לאכלו היום הלא גם בימות החול הם בלא תותירו ומדוע יגרע יום השבת. ב' מה שסיים היום לא תמצאוהו בשדה וכי זהו טעם לאכלו היום כולו. אדרבה זהו סבה להותירו למחר. ג' לאיזה צורך אמר היום לא תמצאוהו בשדה הלא בלא זה גם אם הי' המן יורד בשבת אסורין ללקטו מחמת איסור הוצאה ותחומין. לכן הוציאו ז"ר מזה ביישוב ההערות האלה כל הספור הזה. ודרשו שהמאמר הזה נאמר לפרקים ולא בהגדה אחת. רק שכלל הכתוב כל דבורי משה כאחד. עפ"י זה סר הקושי מדבריהם ז"ל באגדה הזו:

כו הראב"ע ז"ל כתב וז"ל. וביום השביעי שבת לא יהי' בו כמו ומעין הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו עכ"ל. וכוונתו דבשניהם הכנוי כפול שבא כנוי הנסתר אחר השם עם האות השמושית. שכבר אמר שם ומעין הדעת שהוא השם עם המס המשמשת. וחזר ואמר אח"כ ממנו שהוא כנוי הנסתר עם שמוש המם יחד. וכן כאן כבר אמר וביום השביעי ושוב אח"כ אמר בו. אבל רש"י ז"ל כאן יישב הלשון עפ"י פשוטו. שאין מאמר לא יהי' בו נשוא מאמר וביום השביעי שבת. אבר נשואו הוא חיבת שבת. וחסר מלת הוא דבור המציאות כדרך הלשון ומאמר לא יהי' בו הוא מאמר בפ"ע ואינו דבק עם הקודם ור"ל שהמן לא יהי' בו. ואין כאן כפל ובאמת יפלא זה מהראב"ע ז"ר. וכתב עוד רש"י ז"ל ולא בא הכתוב אלא לרבות כו'. ר"ל שכל הכתוב הזה מיותר שכבר בא כולו בכתוב הקודם שבת היום לד'. היום לא תמצאוהו בשדה וגו' ומבואר:

כח הנה יישב רש"י ז"ל מה שכלל השי"ת גם את משה במאמר עד אנה מאנתם וגו' ואמר שהוא כדאמרי אינשי בהדי הוצא כו' אבל עדיין צריך יישוב. למה נכלל עם ישראל בחטא זה יותר מבשאר מקומות. לזה צריכין עדיין למ"ש רש"י ז"ל לעיל פסוק כב ד"ה ויגידו שנענש בזה לכללו עם הרשעים ע"י שאיחר לומר להם פרשת שבת עד יום הששי. אבל מ"מ מה שהענישו בענין הזה לכללו עם החוטאים מישראל. ואין איכות החטא שוה בשניהם. זה הי' מפני שכבר הי' משה ראוי לעונש על דבר אחורו לומר להם פרשת שבת כללו עתה עמהם ע"ד משל ההדיוט בהדי הוצא כו'. וכביכול כמלך ב"ו. אשר בעת קעפו הקצף הגדול על החוטאים. יפקוד במאמר אחד גם על החטא הקטן אם יש לו התייחסות עם החטא הגדול וסרה קושיית הרא"ם ז"ל. ובער צל"ד ז"ל, כתב ג"כ קצת מזה יע"ש

כט יישב מלת ראו שהוא על הראי' השכלית וכלומר הבינו שמצות השבת הוא כאלו לא שמעתם ממני, רק מפי הגבורה שהרי הנס הנעשה בו מגיד לכם כי ד' נתן לכם השבת. ר"ל כי הוא המזהיר אתכם עליו שהרי ירידת לחם משנה בע"ש מורה על איסור מלאכה בשבת. ומלת על כן כאן אינה להוראת המסובב. כמו על כן יעזוב וגו'. על כן ברך וגו'. רק להוראת הסבה כמו כי על כן באו בצל קורתי ומבואר:

(ד"ה שבו) כתב מכאן סמכו חכמים וכו' לומר שאינה אלא אסמכתא. וכמ"ש רש"י ז"ל אח"כ בדבור הסמוך דתחומין רק מדברי סופרים. אמנם מוצא האסמכתא ההיא הוא ע"ד זה דמה ענין לציווי שבו איש תחתיו. וכי אסור להם ללכת אנה ואנה. לכן אמרו ז"ל שעיקר האיסור הוא מ"ש אח"כ אל יצא איש ממקומו ולמדו ז"ל בג"ש בעירובין מקום ממקום ומקום מניסה כו' שהוא שיעור אלפים אמה. אבל בתוך התחום מותר לו ללכת כרצונו וכאלו מקרא מסורס הוא אל יצא איש ממקומו שבו איש תחתיו. ר"ל אל יצא איש ממקומו הוא תחומו דהיינו מאלפים שלו. ואם כבר יצאתם באונס או בדעת מן התחום שבו איש תחתיו היינו בתוך ד' אמות שהוא תחתיו של אדם. דחנן בעירובין שבו איש תחתיו כתחתיו. וכמה תחתיו גופו ג' אמות ואמה לפישוט כו' וכמ"ש רש"י ז"ר. אמנם פשוטו של מקרא כמ"ש רש"י ז"ל אח"כ בדבור הסמוך:

(ד"ה אל יצא) הנה סמכו לכאן ענין איסור התחומין ממה שלא אמר הכתוב אל יצא איש ללקוט אבר לשון זה משמעו דעל היציאה לחוד קפיד קרא לזה דרשו שהוא לאזהרת תחומין. ומג"ש כנ"ל. וכתב רש"י ז"ל שכל זה אינו רק אסמכתא ופשוטו שר מקרא אינו אלא לענין הלקיטה ואין צורך לבאר זה בפירוש. כי מוסב לענין של מעלה שמדבר מן הלקיטה ומה שאמר שבו איש תחתיו הו ע"ד אמרם ז"ל דברה תורה כלשון בני אדם. וכן הוא לפי ההלכה. דקיי"ל תחומין דרבנן אבל ר"מ ור"ע ס"ל בש"ס דדרשא גמורה היא ולאו אסמכתא ותחומין דאורייתא ולדעת הרי"ף ורמב"ם ז"ל כמו שהוציאו מתלמוד ירושלמי. דג' פרסאות שיעור מחנה ישראל לכ"ע דאורייתא ודרשא גמורה הוא מכח הכרח הנ"ל:

לא ד"ר שאין מלח לבן הנשוא. וכזרע גד חלק מהנשוא רק ששניהם כל אחד הוא נשוא בפ"ע. ומלת והוא מושך עצמו ואחר עמו. וכאלו אמר והוא כזרע גד:

והוא לבן. שהרי הזרע גד אינו לבן. וכן הוא אומר בסדר בהעלותך והמן כזרע גד ועינו כעין הבדולח אלמא מה שדמהו בתחלה לזרע גד אינו לענין העין:

לב אולם לאיזה צורך תהיה הגניזה הזאת ביאר רש"י ז"ל אח"כ בדבור הסמוך שהוא למען יתברר להם מדת הבטחון ולהשרישה בלבבם:

לג (ד"ה והנח) לעיל בתחלת הפרשה אמר קרבו לפני ד' ופירש"י ז"ל שהוא לצד הענן. אבל כאן אינו ענין לומר שיניחהו לפני צד הענן. ועוד שהרי מבואר אח"כ ויניחהו אהרן לפני העדות וגו' שהוא הארון שנקרא ארון העדות בעבור לוחות הברית שהי' שם. והארון יפול עליו כנוי לפני ד' כמ"ש הראב"ע ז"ל בעבור קדושתו ובעבור הכבוד שהוא על הכרובים עכ"ל. ולכן צ"ל שלא נאמר מקרא זה עד אחרי הקמת המשכן בשנה ב' שהי' שם ארון העדות וכ"כ גם הרשב"ם זצ"ל ופשוט הוא. וכבר ביארתי לך במקום אחר בארוכה שהתורה לא תשמור סדר הזמן בספורי' רק סדר הנושאים וזהו כוונת אמרם ז"ל אין מוקדם ומאוחר בתורה:

תוכן העניינים

באר יצחק על פירשי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה