אור ברסלב
באר יצחק על פירשי סדר בשלח › פרק טו

באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ

סדר בשלח · פרק טו

פרק יד

א דברי רש"י ז"ל נכונים וישרים. והרמב"ן ז"ל טען מה יעשה בפסוק תפתח ארץ ותבלע דתן. ישלח בהם ערוב יהרוג בברד גפנם ושם לא יתפרש העתיד על המחשבה. וגם איננו דבר ההוה ורגיל תמיד שלא הי' אלא לשעה וע"כ צ"ל שדרך המקרא להשתמש לפעמים בעתיד תחת העבר עכ"ל ז"ל. ולע"ד שאין זה טענה. כי לדעת רש"י ז"ל לא יבוא העתיד במקום העבר בשום פעם רק שיבוא לפעמים העתיד במקום ההוה. ולכן לא ימצא זה אלא בדבור שירי ומליצי שבו יבוא הבינוני במקום העבר לפי שדרך המשורר לצייר לפניו הפעולות העוברות כאלו הם עשויות עתה לפניו בהוה מרוב תוקף חום התפעלותו ורואה ברוחו התהוות הדבר לפניו בהוה ולכן בא תפתח תבלע ישלח יהרוג בעתיד תחת ההוה אבל בהגדה פשוטית שאין לומר שבא בה העתיד במקום ההוה לפי שהספור מן המאורע העבר. א"כ צ"ל שבא העתיד במקום העבר וזה לא יתכן ואין כאן טענה כלל זהו מה שנ"ל בזה ופשוט וברור:

(ד"ה רמה) ולפי הדרש. פעל רמה מענין רום וגובה:

ב מ"ש רש"י ז"ל ואין השני' בשבא בחטף וכו' כוונתו שאם אות השרשית השנית בשבא או בחטף אזי נקודה האות הראשונה בקמץ חטף גם כשמארכת באות שלישית. כמו חקך וחוק בניך נתנו וגו' ופעם באה בשורק גם אם אות הבית שבאית. כמו עלך ומבואר:

(ד"ה זה) מלת זה הוא בכל מקום כנוי הרומז על העומד לפניו ונראה. אבל מלת הוא הוא כנוי הנסתר וא"כ הוא אלי מיבעיא לי'. לכן אמרו ז"ל שזכו למדרגת הנביאה:

(ד"ה אלקי) הנה מתחלה אמר זה אלי שהוא המדרגה הגדולה. ואח"כ אמר אל' אבי שהוא מדרגה קטנה משלפני' ולכאורה הי' לו לומר ולאחוז הסדר בהפך מתחלה אל' אבי ואח"כ זה אלי. ולעלות ממדרגה הקטנה למדרגה הגבוהה ממנה לזה כתב רש"י ז"ל שהוא סדר ראוי ויפה על דרך ההגדלה והעלי' ממדרגה למדרגה תחלה אמר זה אלי שהי' לי לאלקים לגאלני ולעשות עמי נפלאות ואנכי קבלתי עלי אלקותו ואח"כ אמר אלי אבי להגדיל המעלה עוד והכוונה בזה מוחזקת היא הקדושה בידי מאבותי הקדושים השרידים אשר בחר בם ד' והקריבם אליו

ג ונקרא הבעל איש לא מצד היותו אדם רק מצד היותו בעל ואדון כמו איש האדמה מדברי הרא"ם ז"ל:

ו (ד"ה ימינך ד') ר"ל כי לפי פשוטו אין נאדרי בכח נשוא המאמר רק הוא חלק מהנושא וענינו ימינך ד' האדיר בכח. ימינך ד'. ר"ל אותה ימין תרעץ אויב וכמוהו הרבה במליצת ספרי קודש כמו כי הנה אויבך ד' כי הנה אויבך יאבדו. אל נקמות ד' אל נקמות הופיע. עד מתי רשעים ד' עד מתי רשעים יעלוזו. וכיוצא הרבה כפילת הנושא בדבור השירי:

(ד"ה תרעץ) ר"ל כי בכאן יבוא העתיד כפשוטו כמו בדבור הפשוטי להיותו דבר ההוה ורגיל תמיד:

ז ר"ל שתפס הכתוב שלשה מדרגות ההשחתה. רעיצה שהוא הכנעה ומרדות. למעלה הימנה הריסה שהוא פרוד החבור ואבידת הכח מכל וכל למעלה הימנה אכילה שמשנה את העצם מכל וכל. וכנגדן אחז הכתוב בכל מדריגה לשון אחר המורה על הכח כפי מדרגה ההיא אצל רעיצה אמר ימינך בהריסה הגדולה ממנה אמר וברוב גאונך ובאכילת אש היותר גדולה מכולן בהשחתתה אמר תשלח חרונך:

(ד"ה נערמו מים) בכוונת התרגום כתב רבינו בחיי ז"ל וז"ל. שר"ל כאלו התחכמו המים לקומם נד אחד לפנות דרך לעבור גאולים וכדי לנער אח"כ את המצריים בתוכו. בשובם לאיתנה כבתחלה עכ"ל ז"ל הובא בצדה לדרך:

ט (ד"ה אריק) הנה בפ' לך פירש"י ז"ל וירק את חניכיו לשון זירוז. וכן אריק חרבי עכ"ל. ואינו הפך מ"ש רש"י ז"ל כאן שבאמת פעל אריק כאן סובל שני הפירושים לזירוז ולהרקה. אבל פעל וירק דשם לא יתפרש ע"כ רק מענין זרוז והזדיינות. ומ"ש רש"י ז"ל שם וכן אריק חרבי. ר"ל שאם תרצה לפרשו גם שם מענין הזדיינות וזרוז הרשות בידך ואולם כאן אמר רש"י ז"ל שבעבור שיש לפרשו כאן גם מענין הרקה יותר נוח לפרשו מענין זה משיתפרש מענין זרוז וזה לשני טעמים. א' להיותו משורש ריק המורה על הריקות שהוא הפוך המלא. ב' שאם יתפרש מענין זרוז והזדיינות. צריך להוסיף בית משרת אריק בחרבי מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור רב:

יד ר"ל דכאן בא העתיד כפשוטו להיותו דבר ההוה ורגיל להיות תמיד לפי שבעת ששר משה וישראל את השירה הזאת וגם אחרי כן בנודם במדבר וגם בימי יהושוע בעברם את הירדן עדיין היו העמים רוגזים ונבהלים. כמו שאמרה רחב למרגלים בקצה הארבעים שנה וימס לבבנו וגו' כי שמענו את אשר הוביש וגו'. לכן אמר בעתיד ירגזון ומבואר:

טו (ד"ה נמוגו) ולפי שלשון נמוג אמר בכנענים. לכן כתב רש"י ז"ל אמרו עלינו הם באים:

טז הנה לדעת רש"י ז"ל פחד יותר גדול במדרגה מאימה, וההבדל ביניהם כזה כשהרע הוא מעותד לבוא בקרוב אז יתעורר בנפש ע"י ציור הרע ההוא הרגשת הפחד הקרובה לחרדה אמנם אם הרע המסובב אין קרוב בואו יסבב בנפש הרגשת האימה, על כן כתב רש"י ז"ל אימתה על הרחוקים ופחד על הקרובים. ויש לומר שיצא לו ההבדל הזה ממה שנמצא תמיד שם פחד במקרא בכיוצא בזה כי נפל פחד היהודים עליהם. פחדך ויראתך אתן על כל העמים אבל שם אימה נמצא רק על המעט:

(ד"ה עד) אונקלוס ז"ל פירש כפל המאמר עד יעבור עד יעבור על העברת נחל ארנון בימי משה ועל העברת הירדן בימי יהושיע. יז הרב החזקוני ז"ל הקשה על זה ממ"ש רש"י ז"ל בעצמו להלן בפרשת בהעלותך בפסוק נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ד' וגו' וז"ל שתף משה עצמו עמהם בביאת הארץ וכסבור שיכנס לארץ מפני שעדיין לא נגזרה גזירה זו עליו. ובאמת לק"מ וכמ"ש הרא"ם ז"ל שבמכילתא מוצא דרש זה איתא בהדיא ניבא ואינו יודע מה ניבא עכ"ל הרב בעל צדה לדרך ז"ל. וכבר נמצא כיוצא הרבה בדרשות אלו. ונקראים דורשי רשומות כמו שהארכתי בזה כמה פעמים ויעויין בפרשת שמות בפסוק היליכי את הילד:

(ד"ה מכון) ולפי הדרש מכון מלשון מכוון ופירוש לשבתך כסא של מעלה וענין זה כי מבית המקדש תצא ההשפעה על כל העולם לפי שהמקום ההוא הוא הר המורי' בו בחר ד' משם נברא אדם ושם נעקד יצחק לכן ההר הזה הוא מסוגל אל הקדושה. ולכן אמרו ז"ל שהוא מכוון לכסא של מעלה כי בשביל הקדוש' והבחיר' ההיא תצא משם ההשפעה על כל פני תבל ארצה וכאלו ההשפע יורדת ביושר מלמעלה למטה. ולכך תצא ההשפע' מבית המקדש להיות' בקו נצב עם מקור ההשפע' והוא דרך משל ודמיון. ומה נעים התייחסות ושלוב הדרש הזה עם הפירוש הפשוט כי הפירוש הפשוט מכון לשבתך מקום נכון לשבתך הוא גלוי שכינתך. ולזה אמרו ז"ל ג"כ בדרש מכוון לשבתך. והכוונה כי להיותו מקום נכון לשבתך הוא מכוון מול שבתך כלומר כי להיותו מכוון לשבתך בשביל הבחירה והקדוש' היתירה של המקום ההוא. לכן יקרא ג"כ נכון לשבתך:

(ד"ה מקדש) ר"ל כי שם מקדש איננו סמוך מקדש של אד' רק שם נפרד. ופירושו מקדש אשר כוננו ידיך אתה ד' וזה משני ראיות. א' מפני הטעם היותו מוטעם בזקף קטן שהוא טעם מפסיק. ב' מפני הנקוד שנקודה הדלית בקמץ גדול ואם הוא שם סמוך משפטו להנקד בפתח מקדש ד':

יט הנה לדעת הראב"ע ז"ל גם זה הפסוק מהשירה ובא להזכיר הפלא. שהי' בים שני רוחות מחולפות בזמן אחד. רוח קדים ליבשו בזמן מעבר ישראל במקום העברתם. ורוח אחר להמס המים הנקרשים במקום מעבר פרעה וחילו. והנה שני הרוחות בים בזמן אחד. ושני המקומות קרובים וכו' עכ"ל ז"ל. ואולם דעת הרשב"ם איננו מן השירה רק הוא ספור פשוטי בפני עצמו ולדעתו הכתוב ההוא דבוק עם שלמטה ממנו ותקח מרים הנביאה וגו' ופירושו כאשר בא סוס פרעה וגו' אז לקחה מרים הנביאה. אבל מסתמיות לשון רש"י ז"ל כאן נראה שדעתו ג"כ שאין הפסוק הזה מן השירה רק הגדה פשוטית וספורית אך שהוא מוסב על התחלת השירה אז ישיר משה וגו' ויבאר הכתוב אימת היו משוררים ואמר כי היו שרים בעוד היותם עוברים בתוך הים בחרבה. ולא לאחר שעברו את הים ויצאו היבשה לחוף הים וזה הוא באמת הפירוש היותר נכון. וכתב בעל צל"ד וז"ל שדעת רבינו בחיי כדעת רש"י ורשב"ם ז"ל שאין פסוק כי בא וגו' מן השירה שכתב וז"ל ויש לך לדעת כי פסוקי השיר' הזאת הם שמונה עשר פסוקים והיינו עד פסוק זה כי בא סוס פרעה וגו' עכ"ל וכן נראה ג"כ דעת מסדרי התפלה ממה שלא תקנו לסיים השירה בפסוק זה (בסדורים שלנו כתוב גם הפסוק הזה לאחר השירה. ואפשר שכוונתו ממה שנוהגין לתרגם פסוק האחרון של השיר' ד' ימלוך לעולם ועד ולומר ד' מלכותי' קאים לעלם וכו' להורות בזה שפסוק זה הוא סיום השיר' ופסוק כי בא וגו' איננו מן השירה) אבל במסכת סופרים נראה כדעת הראב"ע ז"ל שגם פסוק זה הוא מן השיר' שהרי הוא מן מנין למד שיטין שצריך להיות בשירה זו [ר"ל למד פסוקים קטנים בצורת אריח על גבי לבינה וכו'] וכן הוא כתוב ג"כ בצורת השיר' אריח על גבי לבינה ולבינה על גבי אריח עכ"ל. והנה ההבדל בין אם הפסוק הזה שירי או הגדיי מלבד צורת הכתיב' אריח על גבי כו' יש עוד הבדל אחר שאם הוא שירי כדעת הראב"ע ז"ל אמרוהו משה וישראל בים. ואם הוא הגדיי לא אמרוהו משה וישראל רק הוא מספור כותב התור' ע"ה כדעת רשב"ם או כדעת רש"י ז"ל

כ דלאיזה צורך ייחסה אחר אהרן דוקא ולא אחר אבי' או משה שהי' גדול מאהרן. ותירצו ז"ל זה בשני פנים ופשוט:

כא תיקן כאן רש"י ז"ל שני דברים. א' ל רש שלא הפסוק הראשון בלבד מהשיר' ענתה להם מרים רק כל השירה כמו שענה משה לאנשים אלא שהכתוב קצר לכתוב רק תחלת השיר' וכעין וגו' וסמך על השיר הנזכר למעל'. ב' כי מלת ותען כאן הוא מההפעיל ויוצא לשני שע"י מרים בשירת' ענו הנשים כל פסוק ופסוק אחרי' והיא סבה הגורמת ומתמונת פעל ותען לבד אין באמת שום הכרע אם הוא מהקל או מהכבד כי בגזרת נחי למד הא אם פא הפעל אות גרונית שוה בעתיד הקל לבנין הכבד הנוסף. כי נאמר תעשה ועם ויו ההפוך ותעש בקל וכן נאמר תעשה ועם ויו ההפוך ותעש בכבד הנוסף (אבל אם פא דירה הפעל איננה אות גרונית אז יוכרו הבנינים מצד שינוי נקוד הפעל כי נאמר תפנה יפנה ועם ויו ההפוך ויבן ויפן ותפן בקל ובהפעיל יבוא תפנה יפנה יקנה ועם ויו ההפוך ויפן זנב אל כי בעבור הרחבת אות הגרונית. לא יוכר בגזרה זו ההבדל בין שני הבנינים ההם בעתיד. לכן ביאר רש"י ז"ל כאן. שאף שמצד הנקוד אין הכרע בכל זאת הענין יכריע כי אין המדבר הראשון העונה וכאן ע"כ לומר שמרים היא הית' הראשונה בדבור השיר' שמלבד שיתחייב זה מצד הסברא. להיות' גדולה מכולן במעלה אשה נביאה ואחות משה ואהרן ראשי שבטי ישראל הנה נזכר זה ג"כ בכתוב ממה שאמר למעלה ותקח מרים הנביאה את התוף וגו' ותצאנה כל הנשים אחרי' בתפים וגו' הרי שמרים הית' העיקר וכל הנשים טפל לה ומבואר מאוד:

כב הנה לא אמר הכתוב ויסעו בני ישראל מים סוף. כנהוג בכל מקום. אבל אמר ויסע משה את ישראל מים סוף ביחס הפעולה למשה שלא כנהוג ואף שכל נסיעתם הי' עפ"י ציווי משה לבדו בכל זה לא נזכר בשום מקום מהמסעות ויסע בהפעיל רק ויסעו בקל כי ענין זה אין צורך להודיעו ומעצמו ידוע שנסיעת ותחנות הצבא על פי הראש. לזה דרשו ז"ל בעל כרחם שלא הי' נוח להם לעזוב המקום הזה בעבור הבזה הרבה. ובא כאן ההפעיל להורות שהי' נגד רצונם ומה נעים דרש זה להיותו ג"כ עפ"י אמתת פשוטו ודרכי הלשון הצח וגם העיר אותנו הכתוב בזה לפי מה שהאירו ז"ל עינינו בפירוש הפעל הזה על מוסר השכל כי אין חפץ לאדם למלאות אמתחתו כסף וזהב ואבני יקר מחמדו תבל ארצה כי לא זה הדרך להגיע אל השלמות אבל נהפוך הוא כי רבוי קניני הזמן מונעים את בעליהם מהאושר הנפשי. ולכן הסיען משה ע"ה המיישירם אל השלמות האמתי מן הבזה כי זה תכלית הבל ושוא כאומר רב לכם אל תתעסקו עוד בזה. הגיע עת לעזוב המקום הזה ולנסוע מזה לשכלית גדול ונשגב לקבל התורה על הר סיני וכל חפצים לא ישוו בה:

כד מלת וילונו הוא עתיד בויו ההפוך והוא מנחי עין ויו משורש לון ואם הי' וילונו מן הפועלים משפט יוד האיתן להנקד בקמץ ופא הפעל שאחרי' במלאפום כמו ויקומו ויסירו. וע"כ שפעל וילונו הוא מהפעולים בניני התולדה ומשפט יוד האיתן בנפעל להנקד בחיריק ופא הפעל שאחרי' בחולם כמו הכין תכון בצדקה תכונני כידוע כל זה בספרי הדקדוק ומזה הוכיח רש"י ז"ל שפעל וילונו הוא מן הנפעל. וכתב רש"י ז"ל אח"כ הטעם לזה מה שבא הפעל הזה בבנין נפעל ואמר שכן דרך כל לשון תלונה גם בלע"ז להסב את הדבור אל האדם. ר"ל לחזור הפעולה אל הפועל וכאלו הבת התלונה היא הפועלת והמתלונן הוא המתפעל ע"י סבות התלונה והם המקרים שקרו לו ובאמת שכל ההפעליות אינם מן הפעלות הנפשיות. רק שינוי מעמד ומצב בנפש והתפעלות מהשגת הדברים שחוצה לה זולת שבקצת ההפעליות כמו הרוגז והשמחה ישתמש בהם בלשון ע"ד הפועל והוא כמו שמצאנו ישמח לבי. ויקצוף משה וכדומה ואצל תלונה ישתמש בו כמו שהוא באמת ומבואר:

כה (ד"ה ושם נסהו) ר"ל שאף שיש לפרש ושם נסהו שהעם נסה את הקב"ה וכענין הכתוב וינסו אתי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי וגם חז"ל אמרו באבות עשרה נסיונות נסו אבותינו את הקב"ה במדבר וחטא מרה הוא אחד מהעשרה נסיונות ההם כמ"ש שם הר"ע ברטנורה ז"ל. אבל מ"מ כיון שיש לפרש ג"כ ושם נסהו על הקב"ה וכענין הכתוב כי מנסה ד' אלקיכם אתכם לדעת וגו' וכענין הכתוב ויענך וירעיבך וגו' למען נסותך להיטיבך באחריתך בחר רש"י ז"ל לפרש מ"ש כאן ושם נסהו על הקב"ה. והטעם פשוט ומבואר לפי שבא בכתוב זה שני פעלים שם שם לו וגו' ושם נסהו. ולכן לפי שפועל הראשון שם שם לו הוא רק המקום ב"ה. ע"כ גם הפועל השני ושם נסהו הנזכר סתם מוסב על הפועל הראשון הוא הקב"ה ואמנם ענין הנסיון הנזכר אצל המקום ב"ה בכתובים אף שלא יפול אצלו הפעל ההוא כפי הוראתו וגדרו ממש כי הוא ית' יודע תעלומות לב והכל צפוי לפניו יתברך ע"ד מ"ש הרמב"ן ז"ל בנסיון העקידה כי הי' הנסיון באברהם להוציא הטוב הדבק בנפשו הוא אהבת הבורא ב"ה ומסירת נפשו עליו בשמחת לבב מבלי שום הרהור על מדותיו ח"ו מן הכח אל הפועל אלו דבריו ז"ל. וע"ד זה נאמר ג"כ כי נסיונות אבותינו במדבר. אף שהגיע להם ההפך שמרו ולא עמדו בנסיון בכל זה הי' ג"כ תכלית הנסיון להוציא הרע הדבק בנפש מכח אל הפעל. וצורך הוצאת הרע הזה הטמון אל הפעל הוא מפני כי חפץ ד' להשים שכינתו בישראל ולהביאם לארץ הקודש ולקדשם להיות לו לגוי קדוש וזה לא יהי' זולת באמצעות זכזוך מדות הנפש ולבון כתמי' והנה לולי הנסיונות לא הי' הזכזוך הזה כי אף אם לא חטאו הי' הרוע נשאר בתכונת נפשם ממיעוט האמונה וההתלוננות על המקום ב"ה כי תבואם שמץ רע וכענין מאמר השטן לד' על איוב. החנם ירא איוב וגו' ואולם שלח נא ידך וגו' אם לא על פניך יברכך. ולכן כי רצה ד' בעמו להיותם ראויים אל הגדולה והקדושה המעותדת להם שהם שני מיני השלמיות שלמות הגופני להנחילם ארץ חמדה ארץ זבת חלב ודבש ושפעת כל טובה ושלמות הנפשי להיות לגוי קדוש מקבלי התורה לזה הי' צריך לזכזך נפשם ולטהר רוחם. על כן היו הנסיונות ההם למען הוציא ע"י חסרון ורע אשר יקרה להם הרע הדבק בתכונת נפשם מהכח אל הפעל. לבעבור יתייסרו אח"כ בשובם לראות כי תשועת ד' מוכנת להם תמיד בעת צרה וינהמו באחרית וידעו וירגישו הרוע שבהם ממיעוט האמונה וההסתפקות והתלוננם על המקום והעדר בטחונם בו ית' ובזה יתרגלו אחת אחת וישובו להם כל מדה טובה תכונה וקנין בנפש כי ע"י ההרגל יעשו המדות קנין בנפש ולתכלית היו כל הנסיונות לפי שהי' גלוי וידוע לפני מי שאמר והי' העולם ית' ויתעלה. שעדיין לא הוסרו הכתמים מכל וכל. ועודנה הרע דבק בנפשם אבל לולי הנסיונות הי' הרע דבק בהם תמיד זולתי שלא הי' יוצא אל הפעל ובזה סר הקושי מפעל הנסיון הנופל אצל השם ית'. אמנם השם נסיון הוא מצד שתוף השם לבד וע"ד אמרם ז"ל דברה תורה כלשון בני אדם. והנה על פי הדברים האלה יתבאר היטיב כל המשך המקראות שלפנינו כי אמר שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו כלומר שבמרה החל השי"ת לצרף ולטהר את עמו וכשחזר והמתיק להם המים ושבו העם ונחמו על רוע לבבם והוא התכלית היוצא מהנסיון שנסם שמה נתן להם מקצת דינים למען יחלו לקבל עליהם עול תורה ומצות שגם זה עזר רב לנפש השב ולטהרתו. ובעת תתו להם החוק והמשפט חזר הקב"ה להוכיחם בדברי אהבה על פחיתות נפשם ומרים וכאומר הרגשתם בעצמכם מה שעשיתם. לכן שימו נא זאת על לבבכם להשמר מהיום ומעלה הנני מזהירכם להבא היטיבו דרכיכם. לכן אמר הכתוב ויאמר אם שמוע תשמע וגו' וסיים כל המחלה וגו' כי אני ד' רופאך כלומר רפואת המים המרים ההם שרפאתי לכם הוא לכם לדוגמא ומופת כי אני רופא כל בשר מחצתי ואני ארפא. וא"כ מאמר כי אני ד' רופאך מוסב על ושם נסהו שקודם למאמר השי"ת זהו הנ"ל בכל זה. ובזה סר כל מה שהקשה הרא"ם ז"ל כאן יע"ש וד' יאר עיני במאמר תורתו.

כו מפני שנאמרו כאן ד' לשונות של ציווי שהם שמיעה ועשי' האזנה ושמירה. פירש רש"י ז"ל כל אחד מהם על ענין אחר ופירוש שמיעה הוא על הקבלה בלב וכמ"ש הראב"ע ז"ל כאן שכל פעל שמיעה שאחרי' למד או בית אין פירושו שמיעת הקול והעשי' הוא עשי' ממש באיברים וההאזה על דקדוקי ופרטי המצוה שצריך לזה הטיית אוזן יתירה ולפי שאין חוץ משלשת פעולות הללו שום פעל אחר בענין קיום המצות. לכן פירש"י ז"ל שבא ושמרת כל חוקיו רק בעבור החוקים שהם המצות שאין להם עלה וסבה רק גזירת מלך לבדו כאכילת חזיר ולבישת שעטנז ופרה ודומיהן:

(ד"ה לא אשים) הדקדוק מבואר מעצמו שאם לא ישים עליהם המחלה אין צורך לרפואה וא"כ למה סיים כי אני ד' רופאך. ויישב זה רש"י ז"ל בשני לשונות בלשון הראשון פירש עפ"י מה שאמרו ז"ל בסנהדרין פרק חלק וז"ל וכי מאחר שלא ישים רפואה זו למה. ותירץ ר' יוחנן מקרא מעצמו נדרש אם שמוע תשמע וגו' לא אשים ואם לאו אשים ואעפ"כ כי אני ד' רופאך ע"כ הש"ס שם. ור"ל בזה דמכלל הן אתה שומע לאו ואם לאו אשים. ולכן סיים כי אני ד' רופאך. לרמז על מעלת התשובה כי אם ישוב ורפא לו. אבל עדיין חסר לפ"ז הקשור בכתוב שהסיום כי אני ד' רופאך איננו לפ"ז על ההן הנזכר בפירוש בפסוק רק על הלאו המובן מכללא לזה הוסיף רש"י ז"ל כאן באור בכתוב שהוא כאלו נזכר הכל בפירוש שהתשובה בכלל אם שמוע תשמע שענינו השמיעה בין בתחלה ובין בסוף ע"י התשובה וכן הרפואה בכלל לא אשים כי בסור המכה הרי היא כאלו לא הושמה. ובלשון השני פירש"י ז"ל כפשוטו כי אין שלילת השמיעה סבה לביאת המחלה עד שנ' שהשמיעה איננה זולתי העדר הסבה ולא יפול בזה פעל הרפואה כי באמת גם המחלה המחוייבת בטבע ואין שלילת השמיעה סבה לה השמיעה הוא הגנה וסבתה סרתם לכן יפול גם בזה מלת רפואה כי שם רפואה יאמר על שני פנים אם על האמצעיים אשר יסירו את החולי ואם על האמצעיים המגינים בעד החולי שהיתה באה לולי האמצעיים. ולכן יפול גם עליהם שם רפואה בעבור שהצורך לאמצעיים והאמצעיים בכאן הם התורה והמצוה. ולכן אמר כל המחלה אשר שמתי במצרים וגו' וברור שלא כוון בזה על המכות הנסיים כדם ושחין ויתר המכות רק על החלאים שמטבע הארץ ואוירה ואמר שעם היות ישראל ילודי הארץ ההיא מכמה דורות ובזה כבר קבלו טבע המצריים. שיוכנו אל החלאים והמכאובים שמתולדת המדינה שיצאו ממנה בכל זה לא אשימם עליך כי החוקים והמצות הם האמצעיים להגן בעדם. ולכן לא אמר הכתוב סתם כל מחלה לא אשים עליך כענין אמרו במקום אחר והסרותי מחלה מקרבך אבל אמר כל המחלה אשר שמתי במצרים והוא בדקדוק גמור כנ"ל. למען יפול בזה אח"כ מאמר כי אני ד' רופאך ומה נעים פירוש זה:

כז כבר הודעתיך במקום אחר שדרשות כאלו אינן בקבלה וגם לא מהכרע הכתוב רק מדרשת דורשי רשומות ושמה הארכתי ואין צורך להאריך עוד:

תוכן העניינים

באר יצחק על פירשי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה