באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ
סדר בהעלותך · פרק יב
א (ד"ה האשה) שאין לפרשו כפשוטו שהרי צפורה היתה מדינית מבני מדין היוצאים מקטורה אשת (צ"ל פלגש) אברהם וא"כ צפורה מבני שם וכוש היה מבני חם:
(ד"ה כי) לפירוש חז"ל פירוש על אודות האשה הכותית אשר לקח על אודות גירושיה שהוא פרישתו ממנה וא"כ אין ענין למ"ש אח"כ כי אשה כושית לקח ומה מוסיף בזה על מ"ש למעלה על אודות האשה הכושית וגו' לכן פירשו שמלת כי כאן אין פירושו אשר. ולפ"ז הכוונה לפרש מהות הדבור שדברו בו שא"כ הוא כפל לשון. אבל מלת כי כאן הוא לנתינת טעם והכוונה לפרש למה דברו בו בגלל הפרישה ההיא לזה אמר שחרה להם הדבר הזה לפי שהיתה נאה בכל אף במעשיה. מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה האשה הכושית) כאן פירש"י כוונת הכתוב ע"פ פשוטו וצריך לגרוס ברש"י ולפי פשוטו כי לפי דרשת רז"ל בא כאן על היפפיה ההיא תואר כושית שהכל מודים ביפיה כשם שהכל מודים בשחרירות הכושי אבל לפי פשוטו תואר כושית ליפה בנשים ע"ד שקורין לעור סגי נהור וכן אח"כ בד"ה כי אשה פירש"י ז"ל ג"כ כוונת המאמר ע"פ פשוטו שתחלה אמר סתם שדברו במשה על אודות האשה הכושית אשר לקח ואין הכוונה שם לפרש מהות הדבור (כמו שהוא לפירוש חז"ל וכנ"ל) ואח"כ פירש לך מהות הדבור ואמר שדבורם היה כי אשה כושית לקח ר"ל היפה בנשים ועתה גירשה. מדברי הרא"ם ז"ל ולפ"ז פירוש מלת כי כאן כמו אשר
ד ר"ל שדבור הנבואיי הפתאומי מבלי הכנה קודמת איננו חסרון רק שלמות וכאן מענין המסופר נראה כי הפתאומית הזאת היתה להתראות זעף וקצף לזה השכילו חז"ל לראות שהפתאומית הזו היתה לא בבחינת העדר ההכנה לבדו רק בבחינת ההכנה המתנגדת לנבואה ובזה התראה להם היטב הזעף והקצף כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק ויובן להם שיפה עשה משה במה שלא היה בו מעולם הכנה המתנגדת לנבואה ושהרעו מאוד לעשות במה שדברו במשה ודבר הלמד מענינו הוא שהכנה ההיא המתנגדת היה עוסקם בדרך ארץ לפי שדברו במשה בדבר עזבו מלעסוק בדרך ארץ. והראה להם המקום ב"ה כי אל לנביא כמוהו להתגשם בדרך ארץ ומה נעימים דבריהם ז"ל:
(ד"ה צאו) דאל"כ שלשתכם למה לי הרי כבר אמר ויאמר ד' אל משה ואל אהרן ואל מרים. מדברי הרא"ם ז"ל. וענין זה כבר ביארתי באורך בפ' יתרו במאמר זכור ושמור בדבור אחד נאמרו אמנם צורך הקריאה כאן לשלשתן בדבור אחד נ"ל שהוא לפי שקדם שבא אליהם הדבור פתאום בעוד שהיו עוסקים בדרך ארץ ואם היתה הקריאה זו אחר זו א"כ לפי שמההכרח להקדים למשה מפני הכבוד היה להם שהות כמעט רגע לפרוש טרם היתה הקריאה לעצמו לכך בא הכל בדבור א' לבעבור תהיה הפתאומית יותר חזקה כנ"ל:
ה ר"ל דלאיזה צורך אמר כאן באמצע ספור המראה שירד ד' בעמוד הענן והיה לו להקדים זה בתחלת ספור המראה שנגלה עליהם בענן כדרך ספרי הקודש בכל מקום לספר אופן ההתגלות מקודם דבור ההתגלות והיל"ל זה גם כאן וירד ד' בענן ויקרא למשה ולאהרן ומרים צאו וגו' ולמה המתין בזה עד הדבור הב' שקרא לאהרן ומרים לבד לכן צ"ל שבא להודיע בזה שאף שהדבור הב' היה שיצאו לדבר אתם משפטים בכל זאת לא בא אליהם באוכלוסין כדרך מלכי ב"ו רק בעמוד ענן לבדו ומבואר:
(ד"ה ויקרא) ר"ל דאף שקראן כבר הוצרך לקרוא אותן שנית שתחלה קרא לשלשתן שיצאו כ"א מאהלו לבוא אל אוהל מועד ואח"כ בבוא שלשתן לחצר אוהל מועד קרא רק לאהרן ומרים לבדם שיתקרבו יותר אל צד ההיכל לקבל הדבור לפי שנתכוון להפרישם ממשה מפני הטעם שכ' רש"י ז"ל אח"כ בד"ה ויצאו:
ו ר"ל אע"פ שמהות הדבור היה תוכחת קשה בכל זה איכות הדבור ואופן אמירתו היה בדברי פיוס ובקשה לא בזעף אף ומה נעים זה. וסיימו ז"ל עוד בספרי במתק לשונם ומה אם מי שאמר והיה העולם אמר דבריו בתחנונים ק"ו צב"ו' מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה אם) ר"ל וכנוי נביאכם במקום הזה הוא תחת לכם:
(ד"ה ד') ופירוש במראה כאן איננו כפירוש ומראה שבפסוק ח' כי שם בא מלת מראה להגדלה וכאן הוא להקטנה. כי פירוש מראה כאן הוא מראות הלילה וחזיון ופירוש מראה שבפסוק ח' הוא ההפך מענין חדה ור"ל הדבור המבואר והנראה ולא המסתתר בצעיף החדה והמשל:
ח ר"ל ואיננו כפשוטו שבא המאמר לבאר ההבדל שבין נבואת משה לנבואת שאר הנביאים שזה הלשון איננו בחוק הנברא [אבל המפרשים ז"ל פירשו שבא המאמר להבדיל בין הנבואות ופירוש פה אל פה שענינו בלי אמצעות מלאך] לכן פירשו ז"ל שהכוונה שאמרתי לו בפירוש לבלתי יגש אל אשה:
יא ר"ל שפעל נואלנו הוא מענין אוילות ופתיות ויש בהוראה זו ב' שרשים כי שורש נואלנו מענין יאל כמו נודענו ששרשו ידע ושורש אויל איל ומשקלו פעיל כשקל גביר. מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה אשר) ר"ל שכנה הכתוב להסב הכנוי על מרים אמו ובשרו שאם היה אומר אמנו בשרנו כנוי המדבר בעדו היה מוסב גם על משה ולכבודו כנה המאמר:
בא"ד ולפי משמעו כו'. ר"ל שיתפרש ג"כ משמעות המאמר מבלתי שנצטרך לומר שכנה הכתוב והפירוש שדברי אהרן למשה הם בדרך כללות ולא כלפי אחותו בלבד אבל על כל את ואחות בכלל שכל אח אין ראוי לו להניח אחותו להיות כמת מאחר שיצתה מרחם אמו של אחיה ופשוט:
בא"ד דבר אחר אל נא כו'. לפירוש זה שיעור המקרא כן אל נא תהי אחותנו מבלי תקוה להטהר כמת אשר טומאתו עולמית אשר בצאתו מרחם אמנו א"כ (ולפירוש זה צ"ל ג"כ שכנה הכתוב במלת אמנו אבל אין צ"ל שבכנוי בשרו ג"כ כנה הכתוב) אין קרוב רואה את הנגעים הרי נאכל חצי בשרו של אותו קרוב. מדברי הרא"ם ז"ל:
יג ר"ל שלא היל"ל אלא ויצעק משה אל ד' רפא נא לה ולמה הוצרך להזכיר גם פתיחת הבקשה לכן אמרו ז"ל שהוא כדי ללמדך דרך ארץ וכו':
(ד"ה לאמר) רז"ל רגילין לדרוש בכל מקום מלת לאמר כאשר תראה כ"פ בביאורי רש"י ז"ל לסדר התורה והענין שדרשו בכאן שלא התפלל משה תפלתו סתם והלך לו דום ויחיל לתשועת ד' אולי יעתר לו והעתיד יוכיח וכדרך כל המתפללין. אבל הוסיף ג"כ לשאול בתפלתו שיאמר לו הש"י תיכף אם יקבל תפלתו ואם לא וכאומר עצבוני וצערי עצום ורב מאוד לא אוכל להתאפק מלבקש מלפניך להודיעני אחריתי:
יד (ד"ה ואחר) ר"ל שמכונה הפעל אחר הנמשך ממנו ולכן מכונה פעל רפואת הצרעת אסיפה כמו שנמצא ואחר תאסף וכן נאסף מצרעתו דעמנן (צ"ל דנעמן) במלכים כי הנמשך מרפואת הצרעת הוא האסיפה מן מחוץ למחנה אל תוך המחנה והרבה פעמים נמצא במקרא שמכונה הפעל אחרי הנמשך ממנו: