באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ
סדר בהעלותך · פרק יא
ר"ל עמי הוא לשון חבה שמייחסם לעצמו ולכן לא אמר שלח את העם:
(ד"ה רע) ר"ל שתואר רע יפול על איזה מתואר ולא יתכן לפרש שמוסב על העם הנזכר מקודם לזה שא"כ לא יפול על זה מה שכתוב אח"כ באזני ד' והיל"ל בעיני ד' אבל באזני ד' ע"כ מחובר עם איזה דבור וא"כ המתואר בתואר רע הוא בכאן הדבור ולא נזכר בפירוש לפי שהדבור הזה הוא תואנה והוא בכח המאמר ומובן מכלל מלת מתאוננים שלפניו:
בא"ד אמרו אוי לנו וכו' לא נזכר בכתוב כלל מה הוא התואנה הזאת לפי שהוא דבר הלמד מענינו שלמעלה אמר ויסעו מהר ד' וגו' ומובן א"כ שהתרעמו על לכתם במדבר וכן פירש גם הרשב"ם ז"ל:
(ד"ה בקצה) ר"ל שאין לפרש בקצה ממש דאין לזה טעם ולמה יענשו אותן שבקצה יותר מאותן שבאמצע לכן פירשו ז"ל ששם קצה בכאן הוא שם מושאל ומורה אם על השפלות ואם על החשיבות קצה המדרגה מאיכיות ההן ולכן הוא משתתף לשניהן. ולפן הא' פירושו שאכלה האש ביותר שפלים שבמחנה והם הערב רב לפי שהן קלקלו יותר בחטא. ולפן הב' פירושו שאכלה האש בגדולי החשיבות שבמחנה לפי שהשרים והסגנים ראויין לעונשן יותר מהמון העם כי לולי החזיקו הם ביד המורדים לא היו מרימין יד:
ב פעל צעקה בהיותו קשור עם מלת אל מורה הבקשה והפיוס בקול רם מתוך מבוכה על צרה רבה פתאומית כמו מה תצעק אלי וגו' אבל בקשורו עם מלת על מורה התרעומת והכעס והנה כוונו ז"ל לישב כאן מה ראו על ככה לצעוק אל משה והלא היה להם להתפלל לד'. לזה אמרו ז"ל שהוא על דרך שמבקשין את הצדיק כי ישא תפלה לד' בעדנו ופשוט:
ד (ד"ה וישובו) ר"ל כי פעל וישובו בבוא אחריו איזה פעל מורה לפעמים אם על השנות הפעולה מפועל אחד בעצמו כמו וישב ויחפור את בארות המים וגו'. ולפעמים יורה על השנות הפעולה לבד גם ע"י אנשים שונים ומדרך הלשון באופן הזה שיבוא שם הפועל תיכף אחר פעל וישב קשור עם מלת גם (וישב גם איש פלוני) ולפי שפעל וישובו כאן ע"כ הוראתו כפן הב' שהרי לא נזכר בכתוב שבכו ב"י בראשונה. לכן סרס רש"י ז"ל את הלשון והוסיף מלת עמהם שבכח המאמר וישובו גם ב"י ויבכו עמהם והוא כנ"ל לפי שבפן הב' יבוא שם הפועל קשור עם מלת גם תיכף אחרי פעל וישובו וכן מה שהוסיף מלת עמהם כדי להורות השנות פעל אחד מהאספסוף ומב"י. לפי שעיקר הכוונה שגם ב"י התאוו תאוה כי הבכיה מרוב התאוה וכמו שנזכר בב"י בכיה. ויובן ממנה התאוה שהיא סבתה ע"י מה שנזכרת מקודם באספסוף כן ממה שנזכר תאוה באספסוף יובן ממנה הנמשך שהוא הבכי ממה שנזכר אח"כ בב"י. ובזה נתקן פעל וישובו עם מלת גם שבפסוק זה זהו כוונת רש"י ז"ל ומבואר:
ה ר"ל שעכשיו בהיותנו במדבר והיה אם שמוע וגו' ואספת דגנך וגו' ואם לאו והאדמה לא תתן את יבולה וגו' ובמצרים לא נתלה מזונותנו בתנאי קיום המצות מדברי הרא"ם ז"ל:
ז ר"ל לא שהוא מאמר המתלוננים שהרי לא לשבחו באו אבל הוא מאמר כותב התורה ופשוט:
ח ר"ל לא אמר יצאו העם או הלכו העם. אבל אמר שטו להורות קלות הפעולה כי נפל המן סמוך לפתח אהליהם ולא הוצרכו להביא ממרחק לחמם:
(ד"ה וטחנו) ר"ל לא בא המן מעולם בכלים הללו רחיים ומדוכה ופרור רק נשתנה טעמו וכו' כמ"ש רש"י ז"ל לעיל ד"ה את הקשואין. אבל צריך ליישב לפי הדרש הזה מ"ש בסדר בשלח בפרשת המן את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו וגו' שהרי שם א"א לפרש שנשתנה טעמו לנאפין ומבושלין שעל זה לא יפול הציווי הנזכר שם להכין הכל מע"ש ולא בשבת:
(ד"ה לשד) ר"ל שאין הל' במלת לשד שמושית רק שרשית ופירושו לחלוח. אבל לפירוש רז"ל שהוא מענין שדים יש לפרש בשני פנים אם שאין הל' לא שמושית ולא שרשית רק נוספת כאלו אמר והיה טעמו כטעם שד השמן או שהל' שמושית לכנוי הקנין וחסר מלת אשר בכתוב (כי מדרך מלה זו להשמט לרוב) והשיעור והיה טעמו כטעם אשר לשד השמן. ומלת השמן לפירוש זה הוא שם תואר לשני הפנים והוא מענין שמנינות. וסתר רש"י ז"ל זה לב' ראיות א' מכח הנקודה שאם הוא מענין שמנינות ראוי המם להנקד בקמץ קטן (הוא צירי) שמן. ולא פתח קטן הוא סגול וע"כ הוא שם דבר למיץ הזיתים כמו שמן. ואין להשיב על זה שאם היה שם דבר מענין שמן ראוי שתנקד השין פא הפעל בפתח קטן הוא סגול ולא בקמץ גדול וא"כ מפאת נקוד שין פה"פ יותר ראוי לומר היותו שם תואר כמו שמן ומפאת נקוד המם עה"פ ראוי לומר היותו שם דבר כמו שם דשמן ואיזה צד יכריע יותר א"כ. זה אינו טענה שנקוד שין פה"פ לא יכריע כלל שכן בכל שקל פעל (עבד מלך) ישוב סגול הראשונה קמץ בהפסק מאמרי ב' מצד הנגינה כידוע בכללי הנגינה שבשקל פעל הנגינ' מלעיל ובשקל פעל הנגינ' מלרע:
בא"ד ליש שמן ודבש ר"ל לישת שמן ודבש. מדברי הרא"ם ז"ל ופשוט.
י שמוש הל' לפעמים להורות חלוקת הסדר בצבא רב כמו לדגלו לצבאותיו ולפעמים מורה הגרם והסבה כמלת בעבור. והנה לפירש"י ז"ל הוא משמש להוראת פן הא'. אבל לפירוש רז"ל הוא מהוראת פן הב'. ומבואר:
יב והוא עתיד במקום ההוה כדרך הלשון. ופשוט:
בא"ד ואומר ויצום אל ב"י על מנת כו'. כן פירש"י ז"ל שם במקומו בפ' וארא וז"ל ויצום אל ב"י צוה עליהם להנהיגם בנחת ולסבול אותם עכ"ל. וכבר ביארתי שם במקומו הכרח הפירוש הזה ע"פ פשוטו של מקרא וא"צ לבאר כאן כי די בזה להבנת דברי רש"י ז"ל בדבור שלפנינו:
(ד"ה על) ר"ל שאין מאמר זה דבק עם מאמר כאשר ישא האומן את היונק רק הוא דבוק עם מאמר שלפני פניו שאהו בחיקך. ופשוט:
טו הרמב"ן ז"ל תמה שכינוי את בכאן הוא כלפי מעלה ולא כלפי משה והרא"ם ז"ל נדחק בזה מאוד ליישב. והנכון בזה כמ"ש הרב החזקוני ז"ל שהכוונה שמרוב הבהלה והפחד בעת ראותו בחזיון הפורענות המעותדה על ישראל תשש כוחו של משה ע"ה הרועה הנאמן. ולא היה בו כח לגמור דבורו אתה רק היה מגמגם בלשונו והבליע דבריו כדרך כל המתבהלים והבליע אות ההא ואמר את במקום אתה. מדברי הרב בעל צל"ד ז"ל:
(ד"ה ואל) כל הדרש הזה הוא כמ"ש הרא"ם ז"ל שהיה קשה לחז"ל לומר שצערו מפני התלונה גרמה לו למשה כל ההתפעלות הזה שיאמר הרגני נא הרוג. על כן הסבו הצער הזה היותו בעבור פורענות העם. וענין תקון סופרים כבר הארכתי בזה בסדר בראשית פ' וארא בפסוק ואברהם עודנו עומד לפני ד'. בשם הרא"ם ז"ל. והשנות הדבור בזה אך למותר:
טז (ד"ה אשר ידעת) דאם כבר היו הם זקני העם ושוטריו למה זה הוצרך למנות אותם מחדש על ככה. לכן פירשו ז"ל שהכוונה שהיו שוטרים בארץ מצרים. והראב"ע ז"ל פירש ע"ד הפשט שר"ל שראויים להיות שוטרים:
(ד"ה ולקחת) זהו דרך רש"י בכל מקום לפרש לשון לקיחה הנזכרת על האדם שהוא הפיוס ובקשה קיחה בדברים אם לא במקום שיתכן לפרש שהיתה הלקיחה בהכרח וביד חזקה יתפרש כמשמעו כמו ותלקח אסתר אל בית המלך. ואת בנותיכם יקח לרקחות וטבחות שהלקיחה ההיא הוא ההנהגה ביד ע"פ רוב:
יז (ד"ה ואצלתי) ר"ל אין אצילה זו לשון הפרשה וכמו הלא אצלת לי ברכה, רק לשון רבוי וגדולה כמו אצילי ב"י. והטעם כי אין נופל כאן לשון הפרשה מאשר חכמתו של משה נשארה כמו שהיא וכמ"ש רש"י ז"ל אח"כ ד"ה ושמתי וכמ"ש גם הראב"ע ז"ל ואין הפרשה אלא חסרון החלק מהכל. ולפ"ז יחסר מלת אותם בכתוב והשיעור ואצלתי אותם מן הרוח אשר עליך. ומלת מן אינה להוראת החלק רק להוראת הסבה ופירוש מן מחמת:
יח ר"ל דמה זו צורך הכנה והזמנה לאכילת בשר לכן פירשו ז"ל הכינו עצמכם לפורענות. ובזה יתכן ג"כ מה שסיים בסוף המאמר יען כי מאסתם את ד' וגו' ומלת יען הוא להוראת סבה הגורמת ולא יתכן א"כ לומר שמאסם את ד' גרם רוב טובה להם לזה ע"כ צריך לומר שהוא מוסב למעלה שאמר להם התקדשו לאחרית רע ועל זה אמר יען כי מאסתם וגו':
כ יישבו ז"ל בזה מה שנראה לכאורה כסתירה בפסוקים שנאמר כאן עד חודש ימים ולהלן פסוק ל"ג נאמר הבשר עודנו בין שניהם ויך ד' בעם לכן תירצו כאן לכשרים וכאן לרשעים ופשוט:
(ד"ה את ד') כבר ביארתי פעמים רבות שהדבור המותרי יבוא לעורר ההתפעלות שע"י הענין ההוא המדובר וכן כאן מאמר אשר בקרבכם נראה כמיותר ולא בא אלא לעורר התפעלותם מרשעתם וכלומר כי חסדי וטובות המקום ב"ה עמכם ששוכן ביניכם ומשגיח עליכם גרמו כי מאסתם בו. וכענין וישמן ישורון ויבעט:
כא כבר בא בפ' במדבר ב' פסוק ל"ב כי היו פקודי ב"י ת"ר אלף ושלשה אלפים וחמש מאות וחמשים וצ"ל דלא חשיב קרא הכא אלא כללי ולא פרטי היתירים על הכלל:
כב דבור זה מפורש להלן בסמוך בפסוק כ"ג
כג דבור זה מקושר עם דבור הקודם לו אבל לפי שבדבור זה הביא גם הדרש על מאמר עתה תראה שבפסוק שלפנינו לכן בא כאן ציון בפ"ע ושכל רש"י ז"ל את ידיו להביא כאן פירוש הפסוק שלפניו הצאן ובקר וגו' כדי לקשרו עם פירוש מאמר עתה תראה וגו' שבפסוק שלפנינו. והנה א"כ ג' פירושים על מאמרו זה של מרע"ה להש"י. ר"ע פירשו כמשמעו אבל לפי שמשמעות הפשוט הזה קשה מאוד בבחינת אבי הנביאים ע"ה. לכן אמר רש"י על הפירוש הזה ח"ו. אבל פירוש ומצא להם הוא בשביל הפורענות הנמשך להם מאכילת בשר הזה וכאומר התספיק טובה זו בערך הרע הגדול הנמשך ממנה. אבל ר"ג פירש ומצא להם התספיק טובה זו להשקיט המבקש עלילות ומחר יחפשו להם עלילה אחרת. ומעתה לשני פירושים הללו בקש משה מאת הש"י שיחדול לעשות הנס. אבל איך יפול לב' הפירושים הללו תשובת הש"י למשה היד ד' תקצר עתה תראה היקרך דברי וגו' שזה מורה כפירוש ר"ע שנסתפק משה אם יעשה ד' חדשות בארץ. לזה פירשו שענין התשובה היד ד' תקצר ר"ל שהצורך לעשות הנס פן יאמרו כי קצרה יד ד' חלילה. ועדיין לא יתכן לפ"ז המשך דברי התשובה עתה תראה היקרך דברי וגו'. לזה אמרו ז"ל שאיננו מאמר אחד עם היד ד' תקצר רק הוא מאמר אחר והוא תשובה על שאלה אחרת שלא נזכרה בכתוב והוא שעל תשובת הקב"ה למשה שצורך הנס כדי שלא יאמרו מבלתי יכולת ד' השיבו משה שיפייס אותם ויברר להם עד שיודו מעצמם שלא יבצר מאת הש"י אשר הראה להם עד כה עזוז גבורותיו ונפלאותיו לתת להם בשר לרוב. וע"ז השיבו הקב"ה שלא ישמעו לך לך ודברת אל העם ותראה היקרך דברי שלא ישמעו לך ואם לא. ומבואר:
כה כבר ביארתי במ"א באורך הזרות שבשורש זה שורש יסף שהוא משמש התוספת וההפסק וכאן אקצר נשען על ביאורי שם באורך. ואולם אמרתי כאן להעיר את הקורא במה שנראה לי ליישב זה להסיר הזרות מעט והוא ששמוש התוספת וההפסק שניהם מענין התוספת, כי יתפרשו שני השמושים האלה אם יסופר קודם לזה מהשתנות והעתק איזה דבר ממעמדו הראשון למעמד חדש כענין המסופר כאן שנחה הרוח פתאום על השבעים זקנים ולזה אם יאמר אח"כ ולא יספו אם הכוונה שפסקה נבואתם אח"כ פי' ולא יספו שלא הוסיפו על מעמדם החדש רק נפסק מהם הרוח אח"כ ואם הכוונה שלא נפסק מהם מעמדם החדש והתנבאו גם אח"כ פירוש ולא יספו לא הוסיפו להיות כבתחלה ר"ל ולא הוסיפו עוד על מעמדם הישן זהו מה שראיתי לעורר לבב הקורא בזה אולי יכנסו דברי באזני המשכילים:
כו ר"ל כי פעל שאר נופל על החלק מהכלל שלא עבר עליו מקרה הכלל ואם לא דהיו אלו הב' אנשים מהנבחרים אין נופל עליהם פעל נשאר כי כמה אלפים נפש נשארו במחנה. לכן צ"ל שהיו גם הם מהשבעים איש הנבחרים. לכן אמר כאן שעם כל זה שנבחרו ע"פ הקלפי נשארו אח"כ במחנה ולא רצו לקבל עליהם הגדולה להיות מזקני העם. ועפ"ז צ"ל שנבחרו אח"כ שנים אחרים תחתיה דהא לעיל מיני' כתיב ויאסוף שבעים איש וגו' ויעמד אותם וגו'. והענין בזה שתחלה נבחרו השבעים איש ע"פ הגורל כמ"ש רש"י ז"ל להלן ואחרי שנבחרו השבעים איש הוציאם מן המחנה אל האוהל להאציל עליהם את רוחו ואלו השנים נשארו במחנה ולא יצאו האוהלה:
(ד"ה והמה בכתובים) מ"ש רש"י במובחרין שבהן לסנהדרין ר"ל שהמה היו מן הרשומים בקלפי שנבחרו בין העם לסנהדרין:
ל (ד"ה ויאסוף) ר"ל שההפרש בין פעל צבר לפעל אסף שהצבור הוא הפוך הפזור והוא קורבת החלקים זה לזה בשטח. אבל האסיפה הוא הפך העזיבה והוא הכנסת הדבר למקום המשתמר. וזהו פירוש יצבור ולא ידע מי אוספם שהמתיגע להעשיר נראה כצובר הקנינים המפוזרים למקום אחד הוא לכיסו. ואמנם לא ידע מי אוספם אחרי עזיבתו אותם במותו או בחייו ע"י מקרה רעה:
לא (ד"ה וכאמתים) ר"ל שאין פירוש וכאמתים שהיה גובהם אמתים משטח האדמה דא"כ היו התחתונים מתים מכובד העליונים אבל פירושו שהיו ברום אמתים ממעל לקרקע. וז"ש רש"י ז"ל כאמתים פורחות בגובה. מדברי הרא"ם ז"ל:
לג לפי התרגום פירוש זה עוד לא חדל הבשר להיות בין שיניהם כמו והמים היורדים למטה תמו נכרתו שפירושו פסקו מן הירדן להיותם יורדים למטה אבל לפירוש הב' ענינו כריתה וחתוך שהוא הבדלת הדבר המדובק כמו נכרתו מימי הירדן שפירושו שנחלקו לשנים וכן טרם יכרת האמור כאן יתפרש ע"פ שני הוראות האלו: