אור ברסלב
באר יצחק על פירשי סדר בהעלותך › פרק ט

באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ

סדר בהעלותך · פרק ט

פרק ח

א ר"ל בראש הספר שהוא פרשת במדבר נאמר וידבר ד' אל משה וגו' באחד לחודש השני בשנה השנית לצאתם וגו' וכאן בציווי עשיית הפסח כתיב בשנה השנית וגו' באחד לחודש הראשון וגו' וא"כ מאי טעמא אקדמה לפרשת פקודים שנאמרה בר"ח אייר בראש הספר ופרשת ההדרקה (הוא טעות וצ"ל ופרשת הפסח) שנאמרה בר"ח ניסן כתובה בסדר שלפנינו פ' בהעלותך. ע"ז כ' רש"י ז"ל והוא מהש"ס למדת שאין מוקדם ומאוחר בתורה. ואח"כ כ' רש"י ז"ל ולמה לא פתח בזו וכו' וזה נראה כדברים סותרים זא"ז. אבר הענין כמו שביארתי במ"א שמ"ש ז"ל אין מוקדם ומאוחר בתורה ר"ל שהתורה לא תשמור את הסדר הזמני רק סדר אחר מוקדם במעלה על הסדר הזמני (ובמקום אחר ביארתי זה בדוגמאות וכאן אקצר נשען על המבואר כבר) ולזה ראוי לבקש כאן טעם הסדר הזה מה שלא פתח בפ' הפסח בראש הספר הוא פ' במדבר

ג זה יבואר בדבור הסמוך באר היטב:

(ד"ה וככל משפטיו) לפי הנוסחא שלפנינו צ"ל שמצה וביעור חמץ מצות הפסח תלוי בהם לפי שהמצה נאכלת עמו וכן אסור לשחוט על חמץ את הפסח. אבל הנכון כמ"ש הרא"ם ז"ל שהנוסחא האמתית היא כמו שהיא ברמב"ן ז"ל שעל גופו צלי אש וראשו על כרעיו ועל קרבו וראיה שבפסח שני להלן כתוב בו ג"כ כחוקת הפסח וכמשפטו והרי פסח שני מצה וחמין עמו בבית וגם אינו נוהג אלא יום אחד עכ"ל הרא"ם ז"ל. והנה כנה למצות התלויות בגוף הקרבן מצות שבגופו ולמצות שאינן דק בתנאי ההקרבה מצות שעל גופו וזה מבואר. ואמנם ענין מ"ש ז"ל שמצות שבגופו עליהן מרמז חוקותיו ולמצות שעל גופו קורא משפטיו נ"ל לבאר בדרך זה לפי ששם חוק כולל עצם המצוה ותנאיה (ששם חוק נרדף למצוה אלא שמצוה כולל מצות שעה ודורות אבל שם חוק הונח דק למצות דורות) אבל שם משפט הונח רק לתנאי המצוה ולא למצוה עצמה. והנה תנאי המצוה הוא בשני פנים. א' התנאי התלוי בהכשר המצוה ר"ל בדבר שבו נעשית המצוה בהגבלת איכותו ומהותו שיהיה ראוי למצוה. ב' אופן ותנאי עשיית המצוה. הפן הא' נקרא מצות שבגופו שיהיה הפסח שה תמים זכר בן שנה ויש כאן ד' תנאים מהכשר המצוה. הפן הב' נקרא מצות שעל גופו עלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו והוא אופן עשיית המצוה והנה אמר הכתוב כאן ככל חוקותיו וככל משפטיו ולשון חוק האמור כאן ע"כ אינו על עצם המצוה בכלל שהרי כבר הזכיר שיעשו הפסח ועוד מאי ככל חוקותיו בכף הדמיון. וע"כ שפירוש חוקותיו תנאי המצוה ולפי שכפל לומר כאן ככל חוקותיו וככל משפטיו ושם משפט הונח בכל מקום רק על תנאי המצוה וכנ"ל ע"כ צ"ל שאחד מהן על התנאי בהכשר המצוה ר"ל מצות שבגופו והוא הגבלת הפסח עצמו והב' על תנאי עשיית המצוה והוא מצות שעל גופו והם התנאים הנקישרים עם עצם המצוה. ואמנם מפני ששם חוק כולל יותר משם משפט וכנ"ל לפי ששם חוק מלבד שנופל על תנאי המצוה נופל נ"כ על עצם המצוה ומצות הפסח בכלל נקרא ג"כ חוק. לזה מסתבר לפרש בכאן ששם חוק מורה כאן על התנאים ההם התלויים בהגבלת מצות הפסח לפי שהוראת הגבלת המצוה עצמו קרוב ג"כ להוראת עצם המצוה שנופל עליו כנ"ל רק שם חוק ושם משפט הונח כאן רק על תנאי העשיה הקשורה עם עצם המצוה. ואף ששם חוק לבדו כולל ג"כ תנאי עשיית המצוה וכן שם משפט לבדו כולל ג"כ תנאי הגבלת עצם המצוה מ"מ כאן שבאו בכתוב שניהם חוק ומשפט וצריך לפרש האחד על מין תנאי אחד. והשני על מין תנאי השני מסתבר לפרש ששם חוק על תנאי הגברת המצוה ומשפט על תנאי הגבלת מעשה המצוה זהו ביאור דברי רש"י ז"ל כאן:

ד המפרשים ז"ל נלחצו כאן מאוד דמדוע הוקשה לרז"ל צורך דבור משה לישראל ולא הוקשה להם יותר צורך ציווי הש"י למשה. ועוד כתבו ז"ל דקושיא זו אינה אלא למ"ד דעלת מה שלא עשו את הפסח במדבר אלא פסח זה (בשנה השנית לצאתם ממצרים) ופסח גלגל בימי יהושוע בעבור שלא נשבה להם רוח צפונית במדבר בעין המרגלים ומילת זכרים מעכבת הפסח וא"כ שפיר קא קשיא להו מה צורך להזהיר על הפסח קודם שלוח המרגלים. אבל למ"ד שלא נתחייבו כלל בפסח רק בביאת הארץ דעבודה זו תליא בארץ כדכתיב והיה כי תבואו אל הארץ וגו' ושמרתם את העבודה הזאת. ופסח זה שעשו בשנה השנית וכן פסח גלגל ע"פ הדבור היה. ע"כ הוצרך להזהירם פעם שנית על הפסח ולא קשיא ולא מידי. ואולם הנראה לע"ד בזה שאחת מההבדלים שבין שם דבור לאמירה הוא זה שהדבור נופל על הרחבת הדרוש והגדת כל פרטי ענין נושא הדבור. אבל אמירה נופל ג"כ על דבור קצר ואפילו על בטוי תיבה אחת נופל לשון אמירה ומפני זה לא יפול על ציווי קצר לשון דבור רק אמירה כי לא יתכן לומר ד"מ שדבר פלוני לפלוני לך שמה רק שא"ל לך שמה. ולפ"ז היל"ל כאן ויאמר משה אל ב"י לעשות הפסח ולא וידבר וגו' לעשות הפסח כי לא היה כאן רק ציווי קצר לעשות הפסח כי כבר ידעו דיני הפסח בכל פרטיו כשאמר להם פרשת מועדים. וע"כ צריך לפרש א"כ שאין למד לעשות הפסח למד הביאור מה אמר להם וא"כ לא צוה להם רק לעשות פסח ולא יותר שבזה אינו נופל דבור. אבל למד לעשות הפסח הוא למד התכלית וטעמו שדבר משה אל ב"י כדי לעשות הפסח וע"כ צ"ל לפ"ז שבשעת מעשה חזר ושנה להם בשעת מעשה שנית כל דיני הפסח. ובזה סר כל תלונות המפרשים שבאמת מה שלא הוקשה לרז"ל צורך ציווי המקום ב"ה למשה משום דזה אזלא אליבא דמ"ד הנ"ל דלא נתחייבו ישראל כלל במדבר בפסח ופסח זה בימי יהושיע היה ע"פ הדבור ולכך היה הכרח לצוותם אז על ככה בשעת מעשה אבל מדבור משה לישראל שפיר קא קשיא להו דלמה הוצרך לדבר עמהם ארוכות שהרי כבר ידעו כל דיני הפסח ולא היה צריך אלא לצוותם לעשות הפסח ולא יותר ואף שאצל ציווי הש"י למשה אמר ג"כ פעל וידבר אין שם קושי כלל כי ישתמש לשון דבור אצל הגדול שהדבור המועט מאתו לההדיוט כמרובה יחשב. זהו מה שנלע"ד בזה:

ו ר"ל משמעות הלשון מ"ש ב"פ מצת לפני. לפני משה ולפני אהרן לא אמר לפני משה ואהרן מורה שבאו תחלה לפני משה ושוב באו לפני אהרן אבל לפי שזה לא יתכן שאם משה לא היה יודע אהרן מנין לכן ההכרח לפרש שאף שבא כאן מלת לפני כפול שלא באו רק לפניהם ביחד וכאלו כתוב מלת לפני פעם א' לפני משה ואהרן:

ז הגירסא האמתית כמו שהוא ברא"ם ז"ל אמר להם אין קדשים קרבים בטומאה. אמרו לו יזרק הדם על הטמאים ויאכל הבשר לטהורים אמר להם עמדו ואשמעה כו'. וביאור דבר זה שהאנשים הללו היו טמאים למת וחל שביעי שלהם בי"ד ערב הפסח. וראיה לזה מדכתיב ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא ומשמעו ביום ההוא לא יכלו הא למחר יוכלו וע"כ אמרו למשה יזרק הדם על הטמאים ר"ל ישחטו ויזרקו הכהנים הטהורים את הדם עלינו ואח"כ נטבול ויזו עלינו ונהיה טבולי יום ולערב אנחנו מותרין לאכול. והשיב להם משה ע"פ הדבור שאין שוחטין וזורקין על הטמא לפני טבילה ומבלי היות לכם הזיה וטבילה מקודם תדחו לפסח שני כן פירשו התוס' ז"ל במס' פסחים פ' האשה דף צ'. והרא"ם ז"ל לא הביא דברי התוס' ז"ל הללו בביאוריו רק הביא פירוש הראב"ד ז"ל וא"צ כאן להעתיק שטתו רק בקצרה אומר כי סגנון אחד לו עם רבותינו בעלי התוס' ז"ל. ולדעת שניהם שוחטין וזורקין על טמא מת שכבר טבל והוזה עליו וכן לטמא שרץ אחר שטבל אבל אין שוחטין וזורקין על טמא מת מקודם הזיה וטבילה וכן על טמא שרץ מקודם טבילה. אבל הרא"ם ז"ל הקשה על דברי הראב"ד ז"ל שא"כ למה נצטוו האנשים ההם לעשות פסח שני היה לו לצוותם לטבול ולהזות עליהם ולעשות הפסח אחר הזיה וטבילה. ובאמת שאין זה קושיא לע"ד שי"ל כי לא היה להם שהות עוד להמתין בשחיטת וזריקת הפסח עד אחרי הזיה וטבילה. והנה הרא"ם ז"ל מתוך קושיא זו דרך בזה דרך אחרת והוא שיש חילוק בין טמא מת לטמא שרץ שטמא שרץ חלוק דינו אחרי טבילה מלפני' משא"כ בטמא מת ר"ל ששוחטין וזורקין על טמא שרץ שכבר טבל בו ביום ואין שוחטין וזורקין עליו מקודם טבילה. אבל טמא מת אין שוחטין וזורקין עליו אפי' אחרי טבילה והזיה דגזירת הכתוב הוא אצל טומאת מת ולכך נדחו הטמאים הללו לפסח שני. ונפלאתי על רבינו הרא"ם ז"ל הפלא ופלא שהרי הסוגיא דפרק האשה מוכחת שלא כדבריו רק כדעת התוס' והראב"ד ז"ל וזהו צורת הסוגיא שם אמר רב שוחטין וזורקין על טבול יום (שאינו מחוסר אלא הערב שמש ושמשא ממילא קא ערבא) ואין שוחטין וזורקין על טמא שרץ (שמחוסר טבילה אע"פ שבידו לטבול היום) ומסיק דרב יליף לה להך דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ מכתיב איש איש כי יהיה טמא לנפש ומי לא עסקינן נמי שחל שביעי שלו בערב הפסח (בראיית מה שנאמר ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא ביום ההוא לא יכלו כו' וכנ"ל) ואמר רחמנא לידחי ע"כ. והשתא לדברי הרא"ם ז"ל קשה תרתי. א' ליליף נמי מכאן דאין שוחטין וזורקין על טבול יום (כיון דלדבריו אין שוחטין וזורקין על טמא מת אפי' אחר הזיה וטבילה) ועוד כיון דלדבריו יש חילוק בין טמא מת לטמא שרץ א"כ איך יליף מכאן דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ דילמא טומאת מת שאני סוף דבר דברי הרא"ם ז"ל תמוהין אצלי וצריכין תלמוד:

י בפ' מי שהיה טמא תנן איזהו דרך רחוקה מן המודיעים ולחוץ וכמדתה לכל רוח דברי ר"ע. ר"א אומר אפי' מאסקופת העזרה ולחוץ ע"כ. וביאור זה שר"א פירש הכתוב כפשוטו כדמפרש עולא בגמרא כל שאינו יכול ליכנס בשעת שחיטה ר"ל שעומד בתחלת בין הערבים דהיינו משש שעות ולמעלה במקום שלא יגיע לעזרה בשעת שחיטה (דהיינו משש שעות ולמעלה עד שקיעת החמה) דרך רחוקה הוא לו ופטור מכרת. אבל ר"ע ס"ל דאינו ענוש כרת אלא אם היה בעזרה בזמן שחיטה ולא עשה הפסח אבל אם היה חוץ לעזרה כל משך הזמן שחיטה פטור מכרת. ור' יוסי שם במשנה מסייע לי' לר"ע ממה שנקוד על הא שברחוקה:

יד ר"ל דמלת ועשה איננו לציווי דא"כ היה משמעו דמיד שנתגייר חובה עליו לעשות פסח באיזה זמן שיתגייר ולהלן הוא אומר חוקה אחת וגו'. וע"כ צ"ל שויו ועשה הוא לעתיד וכאלו היה כתוב ויעשה פסח ואין הגזרה במאמר ועשה פסח רק הגזרה במאמר כחוקת הפסח וגו':

טו ובא לשלול חצר המשכן שלא היה עליו מכסה ובא לשלול גם המשכן שמחוץ לפרוכת שאיננו לאוהל על העדות רק לאוהל על מזבח הזהב והשולחן והמנורה ולא שכן הענן א"כ רק ממעל לקדשי הקדשים:

(ד"ה יהיה) כבר ביאר זה רש"י ז"ל באורך במ"א שמדרכי הלשון להשתמש בעתיד בדבר ההוה ורגיל להיות תמיד:

יז ר"ל שפעל עלה כשיבוא בבנין האב מהקל פתרונו עלי' שהוא הפך הירידה אבל כשיבוא בבנין התולדה שהוא הנפעל פתרונו ההסתלקות שהוא הפך הקיום בדבר. ולכך שמש הכתוב כאן בנפעל ולא בקל:

יח דע שבדבור רש"י ז"ל דכאן ובדבור שאחריו בא הכל ענין אחד ושני נקודות ההפסק שבא בדבור שלפנינו לפני מאמר ונסע דגל מחנה יהודא הוא ט"ס. אבל מקומם אחר מאמר זה לפני ציון הפסוק על פי ד' יסעו. ועתה אומר לך שדברי רש"י ז"ל בשני דבורים הללו הם מברייתא דמלאכת המשכן וממה שהוסיף עלי' בספרי. ותורף שני דבורים הללו שסימן הנסיעה היה לפי הברייתא שאחר שנעלה הענן מעל המשכן נתקפל העמוד כמין קורה ונמשך על גבי בני יהודא שהם היו הנוסעים ראשונה כמ"ש בפ' דלהלן ונסע דגל מחנה יהודא וסימן החניה היה שעמוד הענן היה מתמר ועולה ונמשך על גבי בני יהודא כמין סוכה (ר"ל לא שהיה נפרש על גבי בני יהודא ביושר כמין קורה רק בעגולה כמין קשת וסוכה. והנה מלשון הברייתא יש להבין שאחרי קפול הענן בין לנסיעה ובין לחניה נסעו או חנו מיד. אבל בספרי הוסיפו ז"ל עוד על הך ברייתא שלא נסעו או חנו מיד אחרי קפול הענן אבל היו מצפים עוד למאמרו של משה רבינו ע"ה. ואחרי קפול הענן ע"ג בני יהודא כקורה לסימן הנסיעה עדיין היה העמוד עומד על עמדו ולא היה נפרש ללכת עד שאמר משה קומה ד' וגו' (כמ"ש בפ' דלהלן) וכמו כן בנטות עמוד הענן כסוכה לסימן החניה עדיין לא היה נפרש מעל בני יהודא עד שהיה משה אומר שובה ד' וגו' והביא בספרי ב' ראיות לזה א' ממ"ש להלן בפ' י' בסופה ויהי בנסוע וגו' ויאמר משה קומה ד' וגו' ובנוחה יאמר שובה ד' וגו' ב' ממ"ש ג"כ להלן בפ' י' פסוק י"ג ויסעו בראשונה על פי ד' ביד משה ועל פי ד' הוא סימן הנסיעה והחניה שע"פ קפול הענן וביד משה הוא מאמרו של משה בעת הנסיעה והחניה וראיה זו הביאה רש"י ז"ל בדבור הסמוך שאחריו. וע"פ כל זה תבין שסדר דבור רש"י ז"ל כך הוא תחלה העתיק לשון הברייתא כיון שהיו ישראל נוסעים כו' כמין קורה ותקעו והריעו ותקעו (שבכל מסע היה תקיעה כמ"ש ג"כ בפ' דלהלן) ואח"כ הפסיק רש"י ז"ל לשון הברייתא והביא לשון הספרי שהיו צריכין עוד למאמרו של משה רבינו ע"ה ואח"כ שב לסיום לשון הברייתא שהוא ונסע דגל מחנה יהודא. ובזה תדע שמ"ש רש"י ז"ל בסוף הדבור זו בספרי חוזר אל מאמר ולא היה מהלך עד שמשה אומר קומה ד' מדברי הרא"ם בשם הרמב"ן ז"ל בתוספת ביאור מעט:

(ד"ה על פי ד') מפורש בסמוך למעלה:

תוכן העניינים

באר יצחק על פירשי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה