באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ
סדר אמור · פרק כד
ב ר"ל בסדר תצוה לא נאמר ציווי ההדלקה רק פעל ההדלקה בדרך ספור לפרש טעם מצות מעשה המגורה והציווי לא בא שם רק על מעשה המנורה לכן לא אמר שם צו את בני ישראל ויקחו אליך וגו' אבל אמר שם ואתה תצוה וגו' כלומר סופך לצות בעתיד על זה כאשר תצוה ממני לצות את ב"י על ככה אבל כאן בא פעל ההדלקה בדרך ציווי. לכן אמר צו את ב"י וגו' ומבואר (ד"ה שמן) מבואר בואתה תצוה:
(ד"ה תמיד) גם זה מבואר באריכות בסדר ואתה תצוה קחנו משם וא"צ לשנות את האמור:
ג לפי פשוטו פירוש מחוץ לפרוכת העדות מחוץ לפרוכת קדשי קדשים ששם דעדות שההדלקה היתה בהיכל אבל לפי הדרש פירוש פרוכת דעדות פרוכת ההיכל ששם העדות של נר מערבי שהיה דולק כל היום ע"פ נס וממנו היה מתחיל ההדלקה בערב ולא היה מטיבו בבוקר רק בערב ולא קשה א"כ מאי מחוץ לפרוכת העדות אדרבה מבית לפרוכת דעדות מיבעי' לי' שבאמת הדרש לא יכחיש דפשוט רק שאמר שרמז יש בדבר:
(ד"ה יערוך) באמת אין פעל העריכה כל הלילה רק ההדלקה כל הלילה אבל כבר ביארתי הכלל דזה פעמים רבות שבבוא שני פעלים רצופים זה על זה שפעל הב' הוא פעל התכלית והפעל הראשון נעשה עבורו מדרך לה"ק להשמיט פעל התכלית ולקשור פעל הראשון עם המלות שיתקישר בהם הפעל הב'. ועד"ז השיעור כאן יערוך אותו אהרן ובניו לדלוק מערב עד בוקר:
ד פשוט שאין שם טהורה כאן הפוך טומאה דלמה יעלה על הדעת היותה ח"ו בלתי טהורה
ו הוסיף רש"י ז"ל את החסר בלשון כדרכו הטוב. ופשוט שהחסרון הזה הוא בטבע צחות הלשון ואינו חסרון באמת (ד"ה השולחן) פשוט שאין הטהרה כאן הפך הטומאה רק הפך תערובת הסיגים:
(בא"ד ד"א על טהרו כו') ר"ל שהלחם הראשון של המערכת ר"ל מהמערכת לחם התחתון לא היה מונח על הסניפין רק על עצם השולחן וכבר מבואר הוא באורך בסדר שמות:
ז (ד"ה והיתה) ר"ל ופירוש ללחם לאזכרה והיתה לאזכרה בשביל הלחם הוא ההקטרה שמקטירין אותה בשבת ולמד לאזכרה הוא למד השינוי וההוי' החדשה כי כן הוא שמוש הלמד בהיותו קשור עם פעל די' כמו והיו לדם והרבה כיוצא ולמד ללחם הוא ל' התכלית:
(ד"ה והיתה) הציון ברש"י בטעות ולפני הדבור הזה ראוי לעיין אות ט'. והנה יישב רש"י ז"ל כאן את הלשון דאם נאמר שמלת והיתה מוסב על החלות שלמעלה בפסוק ה' היל"ל והיו בל' רבים. ואם נאמר שמוסב ע"ש הכולל לחם שזכר בפסוק ז' היל"ל והיה בל' זכר. וע"כ צ"ל שהוא דבוק עם שם מנחה הבלתי נזכר בכתוב רק הוא בכח הלשון וכנה כאן ללחם הפנים בשם מנחה כמ"ש רש"י ז"ל הטעם שכל דבר הבא כו' ומבואר:
ט כבר כתבתי לעיל כי הציון הזה ראוי להיות בדבור שלפני זה הוא בד"ה והיתה. והנה כאן כוונת רש"י ז"ל שאף שתיבת והיתה ע"כ מוסב ע"ש מנחה מ"מ פעל ואכלוהו שהוא לשון זכר מוסב ע"ש לחם שבפסוק ז' דלעיל:
י ופירוש פעל ויצא לר' ברכיה שסיים דפ' של מעלה. ומ"ש רש"י ז"ל אמרו לו איש על דגלו באותות לבית אבותם כתיב ר"ל לבית אבותם ולא לבית אמותם:
(ד"ה בן) שוט שהוא ע"פ קבלתם ז"ל ואינו נרמז בכתוב:
(ד"ה בתוך) ר"ל דכן הוא משמעות הכתוב אע"פ שהוא בן איש מצרי בכל זאת הוא בתוך ב"י שנתגייר והרמב"ן ז"ל הקשה דהרי א"צ גרות דקיי"ל נכרי ועבד הבא על בת ישראל הוולד ישראל ותירץ דגרות לאו דוקא. ועיקר הכוונה שנדבק בישראל ויגע אתם במדבר ולא נדבק באביו אבל בתוספת ז"ל תירצו שנתגייר ממש שקודם מ"ת הדין שהולד הולך אחר הזכר ולא נכנס בברית מילה וטבילה והרצאת כאבותינו יוצאי מצרים לפי שהיה גוי ואח"כ כשגדל נתגייר לדעתו מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה וינצו) ר"ל ורכך זכר כאן מלת במחנה ואין ספק שהמאורע הזה שהוא סבת הריב עם הישראלי היה להם ז"ל בקבלה ובכתוב לא זכר רק הריב אבל הסבה נזכרה רק ברמז:
יא (ד"ה ושם אמו וגו') ר"ל וע"כ לא פרסם הכתוב רק שם האשה הישראלית ולא ייחס את האיש הישראלי לפי שא"צ לנו לדעת מי היה אבל שם האשה הישראלית הוצרך להודיענו למען דעת שהיא לבדה היתה זונה. והענין לפי שהפועל פעולה זרה ומשונה יחפוץ האדם לדעת מי הוא הפועל הזה בין אם הפעל הזר הזה הוא פעל מעולה וטוב ובין אם הוא פעל מגונה ורע. ולזה מאשר הודיענו הכתוב מי היתה האשה הישראלית הזאת נדע בברור שלא הורגל ח"ו הפעל הרע דזה בינותם גם בהיותם במצרים השטופים בזמה ולכן היה הפעל הרע הזה פעל זר ומשונה בעיניהם עד שיבוקש לדעת שם האיש ושם אביו ושם שבטו. ומבואר (ד"ה שלומית) כל זה הוא מדרשת דורשי רשומות ופשוט:
יב ע"פ קבלתם האמתית ז"ל היה הרשע המקלל הזה עם המקושש בפרק אחד:
בא"ד ויודעים היו כו'. ר"ל בוודאי ידעו שהמקושש במיתה שהרי נאמר לו בסיני מקרא מפורש כל העושה בו מלאכה יומת אבל לא נתפרש במקרא זה באיזה מיתה יהרג' ולכך נאמר בספור מאורע המקושש שלכך הניחוהו במשמר כי לא פורש מה יעשה לו. ולשון זה משמעו שלא היו מסופקים כלל אם יעשה בו איזה משפט בכלל רק שהיו מסופקים במהות המשפט ר"ל באיזה מיתה ולכן אמר מה יעשה לו ר"ל מהות העשיה. אבר כאן אצל המקלל אמר לפרוש להם על פי ד' לפי שהיו מסופקים על העשי' בכלל אם יעשה בו איזה משפט ולפ"ר יקשה בזה דאחרי שהיו מסופקין אם יהרג אם לא. א"כ ה"ל התראת ספק ולא שמה התראה בשלמא במקושש י"ל שהתרו בו מיתה סתם לפי שעכ"פ ידעו שהוא במיתה בכלל וצ"ל שההתראה היתה באופן זה שים על לבך אולי יחרץ למות משפטך על פי ד' וכיון שהדבר עתיד להתברר תיכף ה"ל שפיר קבלת ההתראה ולא מיקרי התראת ספק ואין התראת ספק אלא אם באפשר שלא יתברר הדבר לעולם דומיא דנותר שיכול להיות שלא יותיר או ישרוף הנותר. שוב ראיתי שבש"ס פרק אלו הן הנשרפין בסנהדרין שנינו שם מחלוקת ר' יודא וחכמים אם צריך להתרות בפירוש באיזה מיתה נהרג ות"ק יליף ממקושש דסגי בהתרו בו למיתה סתם וכנ"ל ור"י ס"ל דמקושש הוראת שעה היתה ובזה א"ש לר"י גם במגדף אבל באמת לת"ק קשה ולטעמיך מה תעשה במגדף שהי' ספק גם כן אם דינו במיתה ואיך התרו בו אפילו מיתה סתם וע"כ צ"ל דהוראת שעה היתה א"כ גם ממקושש אין ראי' ושפיר קאמר ר"י. ולכן צ"ל דכיון דסגי בהתראה סתם למיתה כדילפינן ממקושש יצוייר גם במגדף התראה עפ"י הדרך הנ"ל כיון דסגי גם בהתראה בלתי מבוררת וא"צ לומר גם במעשה דמגדף שהוראת שעה היתה כן נ"ל בזה. ואחרי כתבי זאת מצאתי סברא זו בתוספת יבמות פרק הערל עלה דאיתמר בש"ס התם אכל חלב מבן שתים עשרה שנה ויום אחד ולאחר י"ח שנה נולדו בו סימני סריס אמר רב נעשה גדול למפרע ופירשו התוס' וז"ל ולקי על חלב שאכל בהיוחו בן י"ב (דבנקבה מיירי התם בש"ס) דלא חשיב התראת ספק אע"ג דבשעת התראה הי' ספק שמא יביא שערות קודם י"ח דהשתא מיהא איגלי מילתא למפרע שהי' גדול בשעת התראה ולא דמי להכה את זה וחזר והכה את זה. דאף לאחר שהכה את שניהם לא ידיע איזהו אביו עכ"ל. וביאור דבריהם כנ"ל דבדבר שעתיד להתברר בהכרח אינו התראת ספק ומיקרי שפיר התיר עצמו למיתה כיון שיתברר בעתיד ולא חשיב התראת ספק אלא היכי שאפשר שלא יתברר לעולם ובזה אפילו הוברר אח"כ לא ה"ל התיר עצמו למיתה לפי שסומך המותרה א"ע שרא יתברר כלל ולכן אמר אע"פ ויש שחשוב התראת ספק אע"פ שעומד להתברר כגון בנותר או בשבועה שאוכל ככר זה היום ועבר היום ולא אכלה אע"פ שעתיד להתברר האיסור (ולעיל כתבתי בטעות דנותר ה"ל דבר שאין עומד להתברר) אם יותיר או לאו שאני התם שהספק אינו בתולדה ר"ר במהו' הדבר (אם דוא אביו אם היא עברה שיש בה חיוב מיתה אם העושה גדול או קטן וכיוצא) רק שכל הספק מפני שבידו עדיין לתקן שלא יעבור על האיסור וכיון שכל הספק מפני שבידו לתקן שפיר ה"ל התראת ספק אף שיתברר בוודאי לאחר זמן אם יתקן או לא והטעם מבואר מפני שלא ה"ל בשעת התראה התרת עצמו למיתה די"ל שסומך עצמו על התקון מפני שהתקון בידו ושחק בהמתרה. ואף דחזינן אח"כ שלא תקן. מ"מ אח"כ י"ל ששכח ההתראה משא"כ בדבר שאינו בידו והספק בתולדה חשיבא שפיר התרה למיתה בספק שעתיד להתברר בהכרח זהו ביאור דבריהם ז"ל. ושש לבי שכוונתי בסברא זו לדבריהם וגם זכיתי למצוא און וראי' לסברא זו ממעשה דמקלל וש"ס דפרק אלו הנשרפין:
יד ר"ל שאין הפירוש שומעי המאורע רק שומעי הנקיבה והם העדים. והוא מילתא דמסתבר:
(ד"ה כל) לפי שהעדים מפרשין הנקיבה לפני הדיינין כדתנן בסנהדרין. ועוד שהרי ענין הסמיכה כמ"ש רש"י ז"ל בדבור הסמוך שאומרין לו דמך בראשך ולא אנחנו גרמנו לך מיתתך וזה רא יתכן רק בדיינין ועדים לפי שעל ידיהן יצא לו משפט מות:
(ד"ה כל) ר"ל שפירוש כל העדה שלוחם. דשלוחו של אדם כמותו דאיך אפשר שירגמוהו כל הששים רבוא:
טו ר"ל דאין פירוש ונשא חטאו בב"ד שהרי כתוב אח"כ ונוקב שם ד' יומת. וכפר דבר אחד רצוף זה ער זה למה לי ועוד שענין נשיאת חטא בכל מקום אינן אלא שלא ינוקה מהעונש ועתיד שיקבל גמול מעשהו אבל על העונש הבא תיכף על המעשה אינו נופל כלל ענין נשיאת חטא לכן פירש"י ז"ל שתחלה אמר דדרך כלל כי יקלל אלקיו ונשא חטאו. כלומר שלא יוותר לו העון וגם אם לא יומת בב"ד כגון שאין שם עדים והתראה בכל זאת גמולו יושב לו בראשו ובהכרח הכוונה שכרת יכרת האיש ההוא והדבור הזה כלפי המקלל ואח"כ אמר ונוקב שם ד' מות יומת והוא הדבור כרמי ב"ד ר"ל אליכסאני מצוה שנוקב שם ד' יומת על ידכם כשיש עדים והתראה ומבואר:
(ד"ה ונוקב) כאן צריך דהיות ציון אות ט"ז שבדבור שאחריו ודציון בא בדפוס בטעות כי דבור שאחריו עם דבור זה הכל דבור אחד ושתי נקודות ההפסק שבנתים הוא טעות סופר כמו שיבואר בסמוך:
טז כבר כתבתי כי דבור זה עם שלפניו הכל דבור אחד. והציון דכאן ראוי להיות בדבור שלפניו וכל נקודות ההפסק שבאמצע הוא ט"ס. והנה כוונת רש"י ז"ל בדבור זה לבאר הוראת פעל נקיבה ואמר כי הוראתו בכלל ליחד בפרט את העצם מבין שאר העצמים ולהגביל את הגוף והמספר והכלל הגברת והתיחדות החלק המכוון מבין הכל כמו הנקובים בשמותם נקבה שכרך עלי זהו הוראתו בכלל. אבל הוא ג"כ שם הנאמר ביחוד לענין הקללה והוראתו הגבלת הפרט שיכוון אליו המקלל מבין הכלל כמו מה אקוב לכן בתחלה ביאר רש"י ז"ל הוראתו הכללית שהוא לפרש ולפרוט את העצם. לכן אמר ונוקב שם ד' ומפרש שם ד' שאינו חייב, עד שיפרש השם המיוחד ולא המקלל בכנוי כי ידוע שכל הכנויין אינן אלא שמות התואר וא"כ אין זה הגבלת והתייחדות הפרט כי רחום וחנון ואלקים ואדני וכיוצא הם תוארים נופלים ג"כ על הנבראים כידוע אבל שם בן ד' אותיות הוא שם העצם נופל רק על הבורא ית' בעצמו א"כ זהו התייחדות יותר פרטי ונופל על זה שם הפעל נקיבה ואח"כ ביאר רש"י ז"ל כי עם דיות שהוראתו בכלל הוא הפרישה וההגבלה נאמר ג"כ כאן וכל מקום שלא בא אחריו הפרט המוגבל (ר"ל דענין שבעבורו נתפרש ונתפרט הדבר) ביחוד על ענין הקללה ר"ל שמובן מזה שנגבל ונתייחד הפרט ההוא לענין הקללה וא"כ פירוש נוקב מפרש ומקלל ר"ל מפרש לצורך קללה וכל זה מבואר מאוד:
כ ר"ל שמין אותו בעבד לענין תשלומי נזק אבל חוץ מזה משלם עוד ארבעה דברים צער רפוי שבת ובושת כמו שלמדנו ממקראות אחרות מדברי הרא"ם ז"ל ופשוט:
כא ר"ל שכתוב בו נפש ומכה נפש בהמה ע"כ שמדבר בהריגה שהכאת נפש הוא המיתה כמו שפירש רש"י ז"ל אח"כ בדבור הסמוך אבל כאן שלא כתיב בו נפש אלא הכאה לבדה אינו מדבר אלא בהיזק לבדו ואין המקראות מיותרות כלל ומ"מ צ"ל שבהכאה שיש בה חבורה קא מיירי דאל"כ מהו ישלמנה מה חסרון עשה לה שישלמנה מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה ומכה אדם) כאן נמי שלא נאמר בו נפש מדבר בהכאה גרידא. ואין המקראות מיותרין ופשוט:
בא"ד ובמכה אביו ואמו כו'. ר"ל דאלו במכה אדם דעלמא שאינו אביו ואמו מכה איש ומת אמר רחמנא. ועוד שהרי מקרא מפורש בפרשת משפטים שאפי' בהכהו באבן או באגרוף לא חייבתו תורה רק חמשה דברים כדכתיב שם רק שבתו יתן ורפא ירפא ושלשה דברים האחרים אנו למדין ממקראות אחרים. וע"כ שאינו מדבר כאן אלא במכה אביו ואמו לבד. ואם תאמר אי במכה אביו ואמו מיירי אכתי קרא יתירא הוא שהרי כבר נאמר בפרשת משפטים מכה אביו ואמו מות יומת לזה תירצו ז"ל דחזר וכתבו כאן כדי להקישו למכה בהמה וללמדנו שאינו חייב אלא בחבורה מה מכה בהמה בחבורה שאם אין חבלה אין תשלומין אף מכה אביו אינו חייב מיתה עד שיעשה בו חבורה מדברי הרא"ם ז"ר ומבואר:
כב כבר אמר משפט אחד וגו' כגר כאזרח וגו' כי אני ד' אלקיכם ולשון זה משמע שהוא לנתינת טעם על השואת הגר לאזרח אבל איך הוא נתינת טעם להשואה הנ"ל ביאר רש"י ז"ל שהוא על דרך זה שראוי לחייב מיתה על ההורג את הגר ולחייב תשלומין בחובל בו או במזיק נכסיו כמו שראוי לחייב מיתה בהורג אזרח ולחייב תשלומין בחובל בו או במזיק את נכסיו כי למה יגרע הגר מאזרח הארץ הלא אני מייחד שמי על הגרים כמו שאני אני מייחד את שמי על האזרחים ר"ל כולם עמי המה ואני מלכם ומסדר להם נימוסם ותקוני יישובם ומזה נלמד ג"כ שנכרי שאינו גר אין חייב מיתה על הריגתו ואין חיוב תשלומין בהיזקו זהו ביאור דברי רש"י ז"ל:
כג ר"ל שלשון הכתוב הזה מוקשה שהרי פרט בפסוק זה עצמו וידבר משה וגו'. ויוציאו את המקלל וגי' וירגמו אותו וגו'. א"כ למה אמר שוב אח"כ ובני ישראל עשו כאשר צוה ד' את משה שנראה זה כהודעה חדשה ואך למותר הודעת הכלל אחרי הפרט וא"כ הי' לו להקדים הכלל לפני הפרט כדרך המקרא במקום אחר ולומר ובני ישראל עשו כאשר צוה ד' את משה ויוציאו את המקלל וגו' וירגמו אותו אבן. או לומר כן ויעשו כן בני ישראל ויוציאו את המקלל וגו' וירגמו אותו אבן כאשר צוה ד' את משה. לזה פירשו ז"ל שסוף הפסוק ובני ישראל עשו וגו' איננו העשי' הנזכרת לפני זה והוא ההוצאה והרגימה רק הוא הודעת עשי' אחרת שתחלה לא הזכיר רק מעשה הרגימה לזה אמר אח"כ שעשי' זו והיא הרגימה עשוה בכל הפרטים הנחרין בה שהוא הדחי' והתרי' הנוהגת בה כמו שגלמד ממקומות אחרים לכן אמר שבני ישראל עשו רגימה זו כאשר צוה ד' את משה ד"ל שאופן הרגימה היתה כאשר נצטוה משה לא הפילו דבר מכל מצות השי"ת בה ומבואר: