באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ
סדר אמור · פרק כג
ב והוא כדתניא בת"כ הובא ברא"ם ז"ל מנין שמעברין את השנה על הגליות שעלו ועדיין לא הגיעו לירושלים ת"ל ב"י מועדי ד' עשה את המועדות שיעשו אותם כל ישראל ואם לאהיו מגיעין כל הגליות אל ירושלים אין עושין אותן (ר"ל כדינן בראי' וחגיגה ושמחה) כל ישראל אלא מקצתן. והילכך ב"ד מעברין את השנה כדי שיגיעו הכל לירושלים ויעשו כל ב"י יחד את המועדות ופירוש מ"ש בברייתא עשה מועדות שיהיו ישראל מלמדים בהם ר"ל מלומדים ומורגלים. והכוונה עשה המועדות באופן שיהיו כל ישראל מרגילים א"ע לעלות לרגל וזה יהיה כשידעו שעברו בשבילה את השנה וירגילו א"ע לעלות לרגל בכל שנה ושנה. כן פירש"י ז"ל בש"ס פ"ק דסנהדרין. מדברי הרב בעל צל"ד ז"ל:
ד ר"ל הפסוק הזה כפול שכבר אמר כן למעלה בפסוק ב' אבל כ"א מורה על ענין אחד שבשני הפסוקים. אמר מועדי ד' אשר תקראו אותם מקראי קודש וישון אשר תקראו אותם משמע שהדבר תלוי בב"ד ואיך תלייתם בב"ד לפי שהמועדות תלויים בעבור השנה ואם הוסיפו ב"ד אדר אחד נדחו המועדות מזמנם וכמו כן תלוין המועדות בעבור החודש מפני דטעם דזה. ולמעלה אמר שתלויין המועדות בעבור השנה באיזה חודש מחדשי השנה שיחולו כמ"ש שם ב"י מועדי ד' דמשמע שמעברין השנה בשביל הגליות כו' וכמ"ש רש"י ז"ר שם. ובפסוק שלפנינו הוסיף עוד שהלויין גם בעבור החודש לענין באיזה יום ובאיזה שבוע שיחולו מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור רב:
ה (ד"ה פסח) ר"ל שאין הכוונה חג הפסח שלא נקרא החג דזה בשום מקום בכתוב ע"ש הפסח רק נקרא חג המצות ועוד שאין בי"ד חג אבל דכוונה הקרבת הקרבן הקרוי פסח בי"ד ופשוט:
ח שני נקודות ההפסק שבאו אחרי דבור זה הוא ט"ס והכל דבור א' ובזה יובן כל מ"ש רש"י ז"ר כאן:
(ד"ה שבעת) מבואר בפ' בא באורך קחנו משם:
י והוא כדתניא בת"כ ראשית קצירכם שתהא תחלה לכל הנקצרים שאין רשות לישראל לקצור שדותיהן עד שיקצר דעומר תהלה ר"ל ולא שפירוש ראשית קצירכם שידא העומר נקצר מראשית השדה ולא מאמצע השדה או מסופה דקצירכם קציר דכולהו ישראל משמע עכ"ל הרא"ם ז"ל ור"ל דאל"כ דוה לי' למימר ראשית הקציר (ד"ה עומר) ר"ל כלי המדה המחזקת עשירית האיפה עומר שמה:
יא (ד"ה לרצונכם) ר"ל שאין גזרת דציווי תיבת לרצונכם שיגיף העומר באופן שיהיה לרצונכם לרצון לכם. כמו לרצונכם תזבחו דלעיל בפ' שור או בשב וגו' דא"כ הי' צריך לפרש אח"כ מהו האופן הזה שיהיה לרצונכם כמו שמפרש למעלה בפ' הנ"ל. לזה צריך לפרש ע"כ שגזרת הציווי במאמר הזה הוא פעל והניף ר"ל שנצטווה להניף העומר. ומ"ש אח"כ לרצונכם איננו מן הציווי רק הכוונה שאם יקצרנו ויניפנו יהיה לרצון לכם ולמד לרצונכם הוא ל' הסבה אבל גבי לרצונכם דגבי תודה בפ' דנ"ל שהוא גזרת הציווי למד לרצונכם הוא ל' התכלית. ומבואר:
(ד"ה ממחרת) ר"ל שהעומר נקצר בניסן ומונח עד ט"ז בניסן שאז הכהן מניפו ומקריבו. ופירוש ממחרת השבת ממחרת דיו"ט שבזמן הקציר שהוא בניסן והיינו ט"ז בניסן שהוא יום הראשון לחול המועד פסח עד הזמן דזה יהיה מונח העומר הנקצר. אבר אין לפרש ממחרת שבת בראשית כדעת הצדוקין שאם נקצר העומר בזמן קצירתן לפני שבת בראשית יהיה מונה עד ממחרת שבת בראשית. ולפירוש זה תהיה הקרבת העומר פעמים בט"ז בניסן ופעמים אחר ט"ז בניסן. ז"א שהרי כתיב ממחרת השבת בהא הידיעה שהוא השבת המיוחד ושבת בראשית איני יודע איזהו:
יב ד"ל לא שהוא חובת היום כשאר המוספין של ימות הפסח שהרי בפ' פנחס שכתוב שם מוספי כל ימות הפסח לא כ' שם הכבש הזה עכ"ל הרא"ם ז"ל. ור"ל שע"כ איננו מן המוספין ורק חובה לעומר הוא בא ואם לא יהיה שם עומר כגון שנשתדף הקציר ואין ממה להקריב העומר גם הכבש הזה אינו קרב שאינו חובה ליום רק חובה לעומר:
יג (ד"ה שני) ר"ל שהמנחה הזאת היא כפולה שהרי מנחת נסכים בכל מקום שלשה עשרונים לפר ושני עשרונים לאיל ועשרון לכבש:
טז (ד"ה השבת השביעית) ר"ל לעיל בפסוק ממחרת השבת יניפנו הכהן. וכן בפסוק וספרתם לכם ממחרת השבת תרגם אונקלוס ע"פ קבלת חכמי ישראל מבתר יומא טבא. אבל כאן תרגמו מבתר שבועתא שביעתא וגם כאן אין פירוש ישבת ישבת בראשית כמו שיתכן זה ע"פ דעת הצדוקין ימ"ש. דק פירוש שבת שבוע כפירוש שבע שבחות תמימות תהיינה שאמר אח"כ:
(ד"ה עד ממחרת) ר"ל שאם נאמר שר"ל כאן עד ועד בכלל א"כ תהיה הספירה חמשים יום והרי אמר למעלה בפסוק שלפניו וספרתם לכם וגו' שבע שבתות תמימות תהיינה א"כ אין הספירה רק מ"ט יום. וע"כ צריך לפרש שר"ל כאן עד ולא עד בכלל ואין הספירה רק מ"ט יום ואולם מ"ש כאן אח"כ תספרו חמישים יום אין זה סתירה כאשר יתבאר בדבור הסמוך:
(ד"ה חמשים יום) כבר מבואר למעלה בסמוך שע"כ אין הספירה רק מ"ט יום. לזה צריך יישוב מ"ש כאן תספרו חמשים יום. לזה דרשו שצריך לחלק מאמר זה לשנים ופעל תספרו מוסב אשלפניו וחמשים יום דבוק עם מה שאחריו והשיעור כזה עד ממחרת השבת השביעית תספרו ור"ל עד ולא עד בכלל והיינו מ"ט יום וכנ"ל. ואח"כ אמר חמשים יום והקרבתם ור"ל ביום החמשים שהוא יום החג תקריבו מנחה חדשה כל זה למדרשו. אבל לפי פשוטו כתב רש"י ז"ל דיש לפרש כזה דגם מאמר חמשים יום מוסב על פעל תספרו שלפניו ומקרא מסורס דיא וכאלו כתוב כסדרו כזה עד ממחרת השבת השביעית חמשים יום תספרו. ור"ל עד ממחרת השבת השביעית שהוא יום חמשים תספרו. ועד ולא עד בכלל ואינו אלא מ"ט יום וכנ"ל והנה באמת שגם לפי הדרש דחמשים יום מחובר עם והקרבתם שאחריו חמשים יום דוא לשון מסורס וצ"ל כסדרו יום חמשים שהרי אינו מקריב בכל החמשים יום רק ביום החמשים לבד וכששם המספר הוא שם תואר מספרי ראוי להקדים המתואר כמו וקדשתם את שנת החמשים ואחת שנה. וזהו ההבדל שבין מאמר חמשים יום ובין מאמר יום חמשים שבפן הא' חמשים הוא שם מספרי וכולל כל הסך. ובפן הב' הוא שם תואר מספרי ואינו דק על יום א' בלבד שהוא החמשים בסדר הזמני אבל ההבדל שבענין דסרום בין הדרש ובין הפשומי שלהדרש דסרום בתיבות חמשים יום ומלת יום הוא מסורס ולפי פשוטו צריך לסרס תיבת תספרו. והנה מ"ש רש"י ז"ל שהפירוש הב' קרוב יותר לפשוטו של מקרא מפירוש הדרש אף שלב' הפירושים יש כאן סרוס הוא לב' טעמים א' שלהדרש מלבד שצריך לסרס מאמר חמשים יום צריך להוסיף גם בית משרת וראוי כסדרו ותשלומו ביום חמשים משא"כ לפירוש הפשוט א"צ לתוספת אות ב' שדרך הלשון להקדים הפעל לזמן הפעולה ואם חמשים יום מחובר עם והקרבתם שאחריו ראוי לומר או והקרבתם חמשים יום ר"ל והקרבתם ביום חמשים ואם יקדים זמן הפעולה לפעל מדרך הלשון במקום שהזמן שלפניו חלוק במין הפעולה מזמן שאחריו להוסיף ו' משמשת על הזמן שאחריו וא"כ היה ראוי לומר עד ממחרת השבת השביעית תספרו וביום חמשים והקרבתם וגו' והוא ו' מעוררת ההפוך בזמן הקודם תספרו. ואולם ביום חמשים תקריבו וא"כ לפי הדרש יש כאן סרוס הלשון וגם חסר ו' משמשת ובית משמשת משא"כ לפירוש דפשוט זהו כוונת רש"י ז"ל וברור:
(ד"ה מנחה) ר"ר דלהכי קרא למנחה זו מנחה חדשה לפי שבאה מן החדש כדי להתיר החדש במקדש (ומנחת העומר מתיר החדש במדינה) וא"כ היא מנחה חדשה שקודם לה לא היו מקריבין במקדש מן החדש. ולכן הקשה רש"י ז"ל דאכתי אין זה חדשה שהרי קרב קודם לה מן החדש מנחת העומר. ותירץ דמ"מ אין שווין במינן שמנחת העומר באה מן השעורין וכל המנחות באות מן החטין א"כ לגבי כל המנחות ה"ל מנחה חדשה:
יז (ד"ה להם תנופה) ר"ל שאין פירוש לחם תנופה לחם שטעון תנופה כמ"ש להלן פסוק כ' והניף וגו' על לחם הבכורים וגו' שהרי כתוב כאן תביאו לחם תנופה ובשעת הבאה לא היתה עדיין לחם תנופה וע"כ צ"ל שפירוש לחם תנופה כמו לחם תרומה שהורם והונף לשם גבוה:
(ד"ה בכורים) ר"ל ואין פירוש בכורים שתהיה מן האביב כמנחת העומר (ר"ל שז"א שהרי ע"י מנחת העומר כבר הותר החדש להדיוט וכל אדם רשאי לקצור ולאכול) אלא שהמנחה עצמה היא בכורים שהיא ראשונה לכר המנחות הבאות מן החדש. ומנחת בכורים היא סמיכות המתואר אל התואר ור"ל מנחה הראשונה. אבל אם נאמר שפירוש מנחת בכורים מנחה הבאה מן הבכורים שהוא האביב א"כ מנחת בכורים הוא סמיכות הביאור:
בא"ד אף למנחת קנאות. הכי איתא בת"כ הובא ברא"ם אם למנחות של חטין בלבד (אבל מנחת קנאות לפי שבאה מן השעורין הותר ע"י העומר שהוא ג"כ מנחת שעורין) הרי כבר נאמר חדשה מה ת"ל בכורים תנהו ענין אף למנחת שעורין:
יח מלת על ישמש לפעמים הצרוף וכן פירושו כאן בגלל הלחם שהן חובה ללחם והאחד בא בשביל חבירו ואם לא הביא לחם אינו מביא כבשים:
(ד"ה ומנחתם) ר"ל ולפיכך סתם לך הכתוב ולא פירש, לפי שסמך ער האמור בחומש הפקודים
יט מ"ש רש"י ז"ל כאן הוא מבואר מעצמו. והנה מ"ש רש"י ז"ל ברייתא זו כאן ולא למעלה בפסוק והקרבתם שמדבר בקרבנות העולה לפי שגם השעיר חטאת שנזכר כאן אמור במוספי חומש הפקודים וניתן מקום יותר לומר שכבשים ושעיר האמורין כאן הן האמורין בחומש הפקודים:
כ דכי איתא במנחות זבחי שלמי צבור טעונין תנופה חיין ושחוטין ומפיק לה שם בגמ' ממ"ש בשלמי יחיד את חזה החנופה ואת שוק התרומה לקחתי מאת ב"י מזבחי שלמיהם. ומדכתיב בל' רבים (מזבחי שלמיהם) אע"ג דבקרבן יחיד קא מישתעי ש"מ שבא לרבות שגם שלמי צבור טעונין תנופה שחוטין כשלמי יחיד וא"כ מה ת"ל עוד כאן והניף הכהן אותם תנופה ללמד שטעונין ג"כ תנופה מחיים:
(ד"ה קודש יהיו) ר"ל שאין פירוש קודש יהיו קדשים קלים כשלמי יחיד דא"כ קרא יתירא הוא דפשיטא דרא גריעי משלמי יחיד וע"כ שהפירוש קודש יהיו בערך שלמי יחיד שאלו קדשים קלים (ר"ל ונאכלין לזרים וחוץ לקלעים לפנים מן החומה. אבל קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים לזכרי כהונה) ואלו קדשי קדשים מדברי הרא"ם ז"ל
כב מה מאוד השכיל הדרש הזה שבכוון הציג לך הכתוב חובת מתנות עניים בין עבודת הקרבנות כדי לעורר אותנו בזה שאין תכלית עבודת הנתינה לשמים ומקרא מלא הוא אם ארעב לא אומר לך. רק התכלית הנרצה בעבודת בית המקדש הוא טהרת הלבב הבאה באמצעות עבודת הקרבנות ובפרט בחגים ומועדות שהם ימי משתה ושמחה באו מצות החג בראיה וחגיגה ושמחה להורות שעיקר השמחה הוא עבודת המקום ב"ה והוא שמחת הנפש. ולכוונה זו באה בפרשת המועדות שלפנינו חובת מתנות עניים בין קרבנות החג לעורר אותנו שתכלית עבודת הקרבנות איננו הנתינה רשמים מקור העושר ית'. אבל עיקר הנתינה לשמים הוא הנתינה לעני. וזהו התכלית הנרצה בעבודת הקרבנות ר"ל טהרת הלב הנמשך ממנה ורק בזה תתייחס עבודת הקרבנות נתינה רשמים אם ימשך ממנה הנתינה לעני. וזהו כוונת אמרם ז"ר ללמדך שכר הנותן לקט וכו' מעלה עליו כאלו בנה ביהמ"ק והקריב עליו וכו' ר"ל שהרי יש כאן הנתינה רשמים שהוא תכלית הקרבנות (ד"ה תעזוב) ר"ל מדכתיב תעזוב ולא כתיב תתן נשמע שאין בזה טובת הנאה לבעל הבית כמו בתרומה ומעשרות שנותן לכל כהן שירצה אבל בזה צריך הבעל הבית לעזוב לעניים והם יטלו מעצמם וד"ה אני ד') ר"ל ובזה למד אותנו הכתוב גודל מצות מתנות עניים ולפיכך חזר המצוה ואמר עשה זה ואני נאמן לשלם שכרך להורות נחיצת מעשה הציווי עד שלבלתי יתעצל בזה הבטיח לו שכר רב על ככה:
כד ר"ל שהיל"ל יום תרועה כמ"ש באמת בחומש הפקודים פ' פנחס. אבל אמר כאן זכרון תרועה להורות חובת זכרון פסוקי זכרונות ושופרות וזכרון ר"ל זכרון בפה ואמר שם יום תרועה ללמד חובת תרועה ממש בשופר וכאן אמר זכרון תרועה להורות עוד חובת הזכירה בפה וטעם אמירת פסוקי זכרונות כדי שנזכר לטובה ופסוקי שופרות הטעם לפי ששופר של איל זכר לעקדת יצחק כדאיתא כל זה בש"ס דר"ה. והנה לא זכר רש"י ז"ל כאן פסוקי מלכות לפי שזה הוציאו בש"ס ממקרא אחר מדברי הרא"ם ז"ל:
לא ר"ל לפי שבפסוק כ"ח אמר וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה וידמה משמעו בהיות השמש על האופק וכמו בעצם היום הזה בא נח וגו' וא"כ היינו סבורים לומר שבלילה אינו מוזהר על המלאכה כלל ועוד שכתוב אח"כ בפסוק כ"ח הנ"ל כי יום כפורים הוא וגו' דמשמע שבא לתת טעם איסור המלאכה להיותו יום כפורים וראוי להפנות אז מכל עסק זמני ולהקדישו לד'. וידוע מן הש"ס בי עצם היום לבדו מכפר וא"כ ה"א דבלילה כיון שאינו מכפר אינו מוזהר בו על עשיית מלאכה. לכן חזר וכ' לך כאן וכר מלאכה לא תעשו ולא כ' בעצם היום הזה כדי להורות שמזוהר גם בלילה ממלאכה ומעתה ידענו שפירוש בעצם היום הזה שבפסוק כ"ח הנזכר עצומו של יום הכולל גם הלילה עמו (ופירוש יום א"כ מעת לעת וכן הוא סתם ביאור מלה זו בלה"ק כמ"ש הראב"ע ז"ל בתהלים ממ"ש יום צעקתי בלילה נגדך וללמדנו ג"כ במה שאמר שם בעצם היום הזה ולא אמר ביום הזה שעל עצומו של יום הוא מוזהר וענוש כרת ולא על התוספת ועינוי מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור:
לה נרשם כאן הציון ברש"י בטעות כי הדבור הזה מקומו למעלה בפסוק כ"ז בציווי יום הכפורים וכ"כ הרא"ם ז"ל ופשוט. ור"ל ביוה"כ קדשהו בכסות נקי' ותפלה ובשאר ימים טובים קדשהו ג"כ בכר זה וגם במאכל ומשתה:
לו לפי שחג המצות שבעת ימים וחג הסוכות שמונת ימים הרי יום א' יותר ועוד שבאמת יום השמיני איננו חג הסוכות כלל בעצם שהרי אינו טעון סוכה ולולב שהרי לענין מצות סיכה אמר בסוכות תשבו שבעת ימים ולא יותר ובמצות לולב אמר ושמחתם לפני ד' אלקיכם שבעת ימים ולא יותר א"כ יום השמיני נראה כיום הנוסף על החג לכן אמרו ז"ר בדרש שמטעם זה נקרא כאן שמיני של חג עצרת שפעל עצר נופל על הנעצר יותר מזמן הקצוב ואמר הכתוב אע"פ שבמשך שבעה ימים שעברו כבר נשלם חג הסוכות יעצור אתכם השי"ת עוד יום אחד נוסף לחוג גם חג השמיני וכנוי זה הוא ג"כ כנוי של חבה יתירה כאשר אמרו ז"ר בנועם משלם כמלך המבקש מבנו שיהי' נעצר עמו עוד יום אחד לפני פרידתו ומה ערבו דבריהם ז"ל
לז (ד"ה דבר יום). ר"ל שפירוש דבר יום חוק הקרבנות של כל יום לפי שאין מוספי החג שווין בכל יום כי פרי החג מתמעטין והולכין כל יום ואח"כ אמר עוד ביומו להורות שדבר בל יום הוא רק ביומו הא עבר זמנו בטל קרבנו ואין להמוספין תשלומין כל שבעה בעולת ראי' ושלמי חגיגה:
לט ר"ל שפירוש תחוגו האמור כאן הוא על הבאת החגיגה דאלו חגיגת הרגל כבר כתוב הוא למעלה בפסוק ל"ד:
(ד"ה שבעת ימים) תחלה פירש"י ז"ל שפירוש שבעת ימים תחוגו הוא לתשלומין ועיקר החובה ביום הראשון ושאר הימים תשלומין דראשון הם שאם לא הביא בזה יביא בזה ואח"כ כתב רש"י ז"ל יכול יהא כו' ר"ל או אינו שאין כוונת הכתוב לתשלומין רק כפשוטו שיביא כל שבעה תלמוד לומר במקום אחר והגותם אותו יום אחד במשמע הא כיצד יום אחד לחובה שבעה לתשלומין:
מ ר"ל ומכאן מוכח שהוא אתרוג כמו שאמרו בגמרא דסוכה:
(ד"ה הדר) ר"ל דמזה נמי משמע שהפרי הזה הוא אתרוג ולפ"ז שם הדר איננו שם התואר רק שם המין ואין הדר דבוק עם פרי שלפני פניו רק עם עין שלפניו ושם עץ סמוך לשם הדר. וענינו פרי שר עין אתרוג ופשוט:
מב (ד"ה בישראל) מלת בישראל נראית יתירה שלא הי' לו לומר אלא כל האזרח ישבו בסוכות. וע"כ לדרשא אתיא בישראל כל שהוא בישראל ובא לרבות את הגרים:
מג הפירוש הוא אליבא דרבי עקיבא בש"ס ולא כר"א דאמר סוכות ממש היו ומה שפירש רש"י ז"ל אליבא דר"ע דלא כר"א. מפני שמרת הושבתי מורה שהיתה הישיבה פעל אלקי ואלו לר"א ישבו אבותיכם מיבעי' לי'. מדברי הרא"ם ז"ל: