אור ברסלב
באר יצחק על פירשי סדר אמור › פרק כב

באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ

סדר אמור · פרק כב

פרק כא

ב ר"ל והוא מקרא קצר וכאלו כתוב וינזרו מקדשי ב"י בטומאתם וסמך על מ"ש אח"כ בפסוק ג' אמור אליהם וגו' וטומאתו עליו וגו':

בא"ד ד"א כו'. מלת ד"א הוא ט"ס וצריך למחקו והכל דבור אחד אלא שיישב רש"י ז"ל לשון הכתוב ע"י הסרוס. מדברי הרב בעל צל"ד ז"ל ופשוט:

ג טעות נפל בספרים וצ"ל ולמדוה רז"ל מהיקשא ור"ל דגבי יולדת כתיב בכל קודש לא תגע ותניא בברייתא דת"כ בכל קודש לא תגע אזהרה לאוכל או אינו אלא לנוגע ת"ל אח"כ ואל המקדש לא תבוא מקיש קודש למקדש מה מקדש דבר שיש בו נטילת נשמה אף קודש דבר שיש בו נטילת נשמה ובנגיעה ליכא נטילת נשמה כמ"ש רש"י ז"ל אח"כ והא דאפקי' קרא בל' נגיעה לומר לך נגיעה כאכילה האסור לאכול אסור ליגע מדברי הרא"ם ז"ל:

בא"ד לא הוצרך וכו'. ר"ל דכאן אין שייך לומר אין עונשין מן הדין אלא בדיני אדם ולא בדיני שמים. מדברי הרא"ם ז"ל:

בא"ד וכן נדרש פירוש ועוד נדרש מזה בת"כ ענין אחר שאין האוכל מן בשר הקדשים בטומאת הגוף בכרת ר"ל שאינו חייב עליו משום טומאה עד שיקרבו מתיריו והן האמורין וזריקת הדם. מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה וטומאתו) ר"ל כנוי וטומאתו שב אל כל איש אשר יקרב דרישא דקרא ולא על מבשר הקדשים:

בא"ד ממשמעו וכו'. ר"ל שאם הכוונה בטומאת בשר היל"ל והוא טמא לפי שאין הטומאה עוברת מהאוכלין הטמאים אבל וטומאתו עליו משמעו שעדיין טומאתו עליו ולא פרחה ממנו ולא נטהר ממנה אלמא שבטומאה פורחת הכתוב מדבר וזהו האדם שיש לו טהרה בטבילה והך דהכא הוא אליבא דאחרים בש"ס אבל ת"ק מפיק לי' מג"ש דטומאתו טומאתו דפ' פרה מדברי הרא"ם ז"ל:

ה ר"ל ופירוש לו בשבילו ובסבתו כמ"ש הראב"ע ז"ל וז"ל ואמר אשר יטמא בשבילו ואף שאיננו שלם (ד"ה לכל) ר"ל דלכל טומאתו איננו שב אל מאמר באדם אשר יטמא לו רק שב אל איש אשר יגע וא"כ לכל טומאתו בא לרבות נוגע בזב וזבה וכו' והוא פשטות הכתוב וכאלו אמר לאו דוקא טומאת מת ושרץ ושכבת זרע הכתובים לעיל דה"ה ליתר הטומאות שהאדם נטמא בהם:

ז שני נקודות ההפסק שבא אחר דבור זה בדפוס הוא ט"ס והכל דבור אחד. והפירוש דתלתא קראי כתיבי תרי הכא בפסוק ו' הקודם ולא יאכל וגו' כי אם רחץ וגו' דמשמע הא רחץ טהור מיד. ובפסוק ז' שלפנינו אמר ובא השמש וטהר ואחר יאכל וגו'. והג' בפ' תזריע ששם כתוב אצל קרבן יולדת וכפר עליה הכהן וטהרה הא כיצד פסוק הראשון למעשר ובפסוק ז' לתרומה ופסוק שלישי לקדשים. ולכן כתיב כאן בפסוק ז' מן הקדשים דמשמע מן הקדשים ולא כל הקדשים להוציא את הקדשים שמחוסרי כפרה אינן אוכלין בקדשים עד הבאת קרבנם:

ח כבר הארכתי וביארתי בזה די הביאור בסדר אחרי י"ז פסוק ט"ו וא"צ לכפול המאמרים עוד:

ט (ד"ה ומתו) הרא"ם ז"ל הקשה מנא לן דבמיתה בידי שמים דילמא בחנק וכדאמרינן בעלמא כל מיתה האמורה בתורה סתם אינו אלא חנק. ולע"ד דיש לחלק דכל היכי דכתיב בל' ציווי כמו מות יומת או לשון אחר שיש לפרשו בל' ציווי כמו אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי אשר לא צויתיו ומת הנביא ההוא דיש לפרשו ומת בציווי שנצטוו ב"ד להמיתו אח"כ משא"כ כאן שע"כ איננו ציווי שהרי קדם לו לשון שלילה ולא ישאו עליו חטא ומתו בו וע"כ מלת ולא מוסב גם על ומתו בו והכוונה ולא ימותו בו ר"ל ושמרו את משמרתי כדי שלא ימותו בו. או כזה ושמרו את משמרתי ולא ישאו עליו חטא אשר ימותו בו ואחרי שאיננו ציווי רק כמודיע ע"ד מכלל הן אתה שומע לאו שאם לא ישמרו לאכלו בטומאה ימותו בו ע"כ איננו מיתה בב"ד רק מיתה בידי שמים שאל"כ היה קדם לו ציווי בהכרח שא"א שמצוה בב"ד להרגו ולא נצטוו על ככה וע"כ שהוא מיתה בידי שמים שאינו נופל בזה ציווי. הגע עצמך שהזהיר הכתוב את אהרן ואל יבוא בכל עת אל הקודש ולא ימות וגו'. וכי נאמר שאם בא אל הקודש הוא בחנק מדכתיב ולא ימות וע"כ ז"א לפי שלא בא כאן ציווי על המיתה וה"נ הכא גבי תרומה:

י (ד"ה תושב) ור"ל אבל אם היתה השין קמוצה היה משמעו תושב שהוא כהן ובאמת ז"א שאף שהוא קנוי קנין שנים או אפי' קנין עולם מ"מ לא הפסיד כהונתו בכך ואוכל בתרומה מדברי הרא"ם ז"ל ופשוט:

יב ר"ל ולא אלמנה וגרושה בכלל דוודאי בת כהן שהיא אלמנת כהן הרי היא כמו שהיתה בתחלה בין יש לה זרע ממנו ובין אין לה. מדברי הרא"ם ז"ל ופשוט:

(ד"ה וזרע) פשוט שהרי עיקר הטעם שזרע שיש לה מעכבתה מלאכול בתרומה כאלו הי' בעלה הישראל קיים וא"כ ע"כ צריך להיות הזרע ממנו:

יג (ד"ה וכל זר) ר"ל דכולי' קרא ית ירא הוא שהרי כבר הזהיר לעיל על התרומה לזרים וכל זר לא יאכל קודש וע"כ שחזר ושנה לאו זה כאן להורות בזה שאין הקפיד' אלא בזרות ולהוציא את האונן:

יד ר"ל דלא היה לו אלא לומר ויסף חמישיתו עליו ונתן לכהן את הקודש למה לי שהרי כבר אמר ויסף חמשיתו עליו ועליו היינו על הקרן וע"כ לדרשא אתי ומבואר:

טו ר"ל שבא בכתוב זה אזהרה לכהנים שלא יאכילו תרומה לזרים:

טז הרמב"ן ז"ל הקשה ואמר מי דחקו להספרי לדרוש אותם בעצמם ולמה לא נאמר שמוסב על הכהנים שהזהיר אותם במקרא הקודם ולא יחללו וגו' ובזה שני המקראות קשורים שאמר ולא יחללו הכהנים את קדשי ב"י להאכילם לזרים. וע"ז אמר כאן והשיאו אותם עון אשמה ר"ל שע"י שיאכילו הכהנים את ב"י תרומה יטעינו אותם עון אשמה וכינוי אותם הוא כינוי הפעול כמו שהוא לרוב ולמה נאמר שפעל והשיאו איננו פועל הנזכר למעלה בפסוק ולא יחללו וגו' שהם הכהנים רק הפועל הוא ישראל ועי"ז נצטרך לפרש שכינוי אותם הוא כינוי החוזר הנמצא רק על המעט אלו דבריו ז"ל. ודברי הרא"ם ז"ל ביישוב זה מגומגמים מאוד. ולע"ד נראה ליישב זה בפשיטות לפי שמדרך הלשון לפעמים להשתמש בפעל סתמיי ולא להזכיר הפועל בפירוש אבל אין מדרך הלשון להשמיט הפעול הנרמז בכינוי אותם וע"כ שהוא מחובר או עם הפועל הנזכר למעלה בפירוש בשמו העצמי או עם הפועל הנכלל בכנוי הפעל שלפניו. ולזה למעלה בפסוק ו' שאמר ולא יחללו את קדשי ב"י וגו' ע"כ הפועל של הפעל יחללו מוסב על הכהנים ואין לומר שהפועל הוא בני ישראל. וזה לב' טעמים. א' שאף שמדרך הל' להשתמש לפעמים בפעל סתמי היינו כשאין הפועל מיוחד אבל כאן שהפועל מוגבל אם הכהנים ואם ב"י אין הדרך להשתמש בפעל סתמי. לכן יותר י"ל שמוסב על הכהנים שהם הפועלים הנזכרים לעיל בראש הפרשה דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו וגו' אמור אליהם לדורותיכם וגו' ושמרו את משמרתי וגו' ועל הפועל הזה מוסב ג"כ פעל ולא יחללו וגו' הנזכר כאן ממה שנאמר שמוסב על ב"י שאין נזכרין בפועלים בכל הפ'. ב' אם נאמר שהפועלים הם ב"י א"כ היל"ל ולא יחללו את קדשיהם אשר ירימו לד'. אבל ממ"ש ולא יחללו את קדשי ב"י אשר ירימו לד' ע"ש הפועלים בולא יחללו הם פועלים אחרים זולת ב"י והם הכהנים ומוסב על הפועלים וינזרו ושמרו שבתחלת הפ' כל זה בנעל ולא יחללו אבל כאן בפעל והשיאו אם נאמר שהפועלים הנכללים בפעל והשיאו הם ג"כ הכהנים כמו שמסתבר לומר לכאורה מטעם הראשון הנ"ל לפי שהם הפועלים בכל הפ'. אבל לפ"ז יהיה כינוי אותם מוסב על פעול שלא נזכר בפעול בפירוש והוא פעל נשמט ואין מדרך הלשון להשמיט הפעול הנרמז בכינוי אותם. לכן יותר נוח לומר שהפעול בכאן הוא הפועל הנרמז בכנוי הפעל שלפניו ואין הפעול נשמט לפ"ז שהפעול הוא בעצמו הפועל שהרי הוא כאלו אמר והשיאו את המשיאים. ולפ"ז כיון שכנוי אותם שב בהכרח על הפועל שלפניו בעצמו ע"כ כנוי אותם הוא פעל וכנוי החוזר ואף כי לפ"ז נשמט הפועל בפעל והשיאו כבר כתבתי שמדרך הלשון להשתמש לפעמים בפעל סתמי כנ"ל ברור בזה:

בא"ד ואונקלוס כו' לדעת המתרגם פעל והשיאו שב ג"כ על הכהנים ופירוש אותם בעצמם אפס שסובר שפסוק ולא יחללו איננו אזהרה לכהנים שלא יאכילו תרומה לזרים רק שהוא אזהרה לכהנים שלא יאכלו תרומה בטומאה והוא מוסב למעלה אתחלת פרשה וינזרו מקדשי ב"י וכ' רש"י ז"ל שפירוש זה דחוק דהא כבר באה אזהרה זו למעלה וינזרו וגו' ולא יחללו וגו' ותרתי למה לי ועוד שלפירוש זה צריך להוסיף מלת בטומאה בפסוק שלפנינו וצ"ל בתשלומו והשיאו אותם וגו' באכלם את קדשיהם בטומאה ולכן יותר מסתבר לפרושי דקאי על שלמעלה בסמוך לו דמיירי באכילת תרומה לזרי ואין כאן חסרון ולא כפל:

יט (ד"ה לרצונכם) וחסר לפ"ז פעל יהיה בכתוב והשיעור לרצונכם יהיה:

כב ר"ל שאיננו שם תואר לנקבה כמו עור לזכר שהרי כל הענין מדבר בל' זכר. לכן צ"ל היותו שם. דבר במשקל נקבי כמו אדרת אבל עורון הוא שם דבר במשקל זכר. מדברי הרא"ם ז"ל:

בא"ד שלא יהא בו מום של עורת ממ"ש רש"י ז"ל כאן וכן ממ"ש רש"י ז"ל בדבור הסמוך שלאחריו תשכיל שלדעת רש"י ז"ל הפסוק הזה איננו דבוק עם לא תקריבו אלה האמור אח"כ שהרי לא חשב כאן רק המומין בעצמם מזולת היותם נשואים על הקרבן וא"כ אלה שב ג"כ על המומין בעצמם ואין נופל במומין הקרבה רק בבעלי המומין. ולכן פירש"י ז"ל כאן שמאמר זה דבוק עם סוף הקודם כל מום לא יהיה בו ומפרש כאן מה לא יהיה בו ואמר עורת גרב ילפת לא יהיה בו. ומ"ש אח"כ לא תקריבו וגו' הוא ענין בפ"ע וקאי על בעלי המומין זהו כוונת רש"י ז"ל כאן:

(ד"ה או שבור) ר"ל לפי ששם שבור הוא שם תואר ולא שם דבר א"כ נוכל לומר שהוא דבוק עם לא תקריבו אבל לפי שבא בתוך המומין שהם בשמות המכונים שם דבר א"כ הוא מחובר עם הפסוק שמחוברים אליו שאר שמות המומין וע"כ הוא דבוק ג"כ עם סוף פסוק הקודם כל מום לא יהיה בו. אבל מלת בו אינו נופל בשם תואר ולכן לפי ששם שבור שם תואר לא יפול עליו לא יהיה בו. לכן תיקן רש"י ז"ל את הלשון ואמר או שבור לא יהיה אבל בעורת פירש"י ז"ל לעיל עורת לא יהיה בו לפי שבשם דבר נופל מלת בו. וכן בגרב וילפת שהם שמות דבר נופל מלת בו ומבואר:

(ד"ה לא) שלשה אזהרות הללו רצופות בפסוקי כ' כ"א כ"ב כ"ג ופירוש שרוע עודף מענין קצר המצע מהשתרע מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה קלוט) והיא כענין פרסת החמור והסוס:

(ד"ה נדבה) והוא כמו שפירש הרמב"ן ז"ל שבעבור שאין בשום פעם חיוב לבדק הבית רק נדבת נפש יכונה מה שיתן איש לבדק הבית בשם נדבה. ואני מוסיף עוד לומר שהנודרין מפני עת צרה או מפני נס גדול שנעשה להם הדרך שנודרין למזבח ופעמים שנודרין בנדבת נפשם ובכוונה רצויה ופעמים שאין כוונתן שלמה אבל המתנדב לבדק הבית הוא מתנדב בלא שום סבה ושלא לכפרת נפשו מפני נס או צרה לפיכך כל הניתן לבדק הבית קרוי נדבה לפי שנתינה זו הוא בברור מנדבת הלב. אבל סתם נדר הוא למזבח לפי שרוב הנודרין הוא לכפרת נפשם מפני נס או צרה לכן הם נודרין קרבן אבל באמת על דרך הרחבת הלשון יפלו נדר ונדבה שהן הרי עלי והרי זו בין בבדק הבית ובין במזבח ועיקר הטעם שלבדק הבית דהווי קדושת דמים ונמכר מה לי תם ומה לי בעל מום משא"כ למזבח ומבואר:

(ד"ה ולנדר) מלבד ההכרח שביארתי לעיל בסמוך הוסיפו עוד חז"ל להוכיח זה מלשון ריצוי הנופל רק בעולה למזבח:

כד (ד"ה ובארצכם) ר"ל שע"כ הוא אזהרה על הסרוס שאין לפרש שהכוונה על ההקרבה שהרי כבר אמר לא תקריבו בסמוך לו בפסוק זה בעצמו. ועוד דלענין ההקרבה לאיזה צורך אמר ובארצכם וכי יש הקרבה בחוצה לארץ. וע"כ שהכוונה על הסרוס ואמר לפ"ז ובארצכם לרבות בהמה טמאה וכמ"ש ז"ל בגמ' חגיגה שאלו את בן זומא מהו לסרוסי כלבא אמר להם ובארצכם לא תעשו כל שבארצכם. אבל אין לפרש שבא למעט חוצה לארץ שהרי הסרוס חובת הגוף הוא וחובת הגוף נוהגת בין בארץ ובין בחו"ל:

כה (ד"ה לא ירצו) ר"ל שפירוש לכם בשבילכם ר"ל לתכליתכם דהיינו לכפר עליכם אבל אין פירוש לכם כפשוטו שאין נופל רצון במקריב אלא במי שלשמו הוקרב ר"ל שמקריבין אליו והוא הש"י:

כז ר"ל דיוצא דופן פסול להקרבה:

כח (ד"ה אותו) בש"ס דחולין יליף זה במה מצינו משלוח הקן חייב כאן אותו ובנו לא תשחטו וגו' וחייב בשלוח הקן לא תקח האם על הבנים מה להלן נקבות ולא זכרים כדכתיב והאם רובצת וגו' ולא והאב רובץ או והוא רובץ אף כאן נקבות ולא זכרים והא דכתיב בל' זכר צ"ל לפ"ז משום דאשור ושה דלעיל מיני' קאי שגם הנקבה נקראת שור ושה להיות שור או שה שם המין וכילל זכרים ונקבות וכן תרגם אונקלוס תורתא או שיתא ואלו גבי שור ושה שרוע או קלוט תרגם ותור א אמר. מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה אותו) בש"ס אין לי אלא אותו ואת בנו. בנו ואותו מנין כשהוא אומר לא תשחטו הרי כאן שנים (ופירש"י ז"ל הזהיר את שניהם שוחט האם ושוחט הבת) הא כיצד (דלא משכחת שניהם עוברין אלא בשלש בהמות ואי בשוחט אם ושני בנים ל"ל קרא פשיטא. ואי באם ובתה ובת בתה הא נמי פשיטא) השוחט את הפרה ואת אמה ואת בתה שנים האחרונים חייבין ר"ל השני חייב משום בנו ואותו. והג' חייב משום אותו ואת בנו:

כט ר"ל שאין כנוי הנוכח לרצונכם כנוי הקנין רצון שלכם שאין זה נופל במקריב רק הרצון נופל אצל הש"י וע"כ פירושו לרצון לכם אבל לפירוש הב' שכ' רש"י ז"ל הוא כנוי הקנין:

לב פשוט שהשמירה הוא בלב שלא יבוא לידי מכשול במעשה:

לג כבר כתבתי במ"א שבכל מקום שבא אחר הציווי זכרון יצי"מ ר"ל בזה שע"מ כן הוצאתי אתכם לשמור גזרותי. ועד"ז אמר ג"כ כאן ע"מ כן הוצאתי אתכם שתקדישו את שמי:

(ד"ה אני ד') לעיל בפסוק ל' שקדם למאמר זה מצות לא תעשה פירש"י ז"ל שהכוונה במאמר זה דעו מי גזר עליכם. אבל כאן שקדם לו מ"ע ונקדשתי וגו' פירש שהכוונה במאמר זה נאמן לשלם שכר ובפרט במקום מצות קדוש השם ראוי יותר החתימה הזו לפי שהיא מצוה היותר קשה מצות אבוד נפש. ולכך אמר שבאבדן נפשכם בעוה"ז הריני הנאמן ובעל היכולת לגמול שברכם בעוה"ב אשר כדאי הוא נטילת חייכם מפני רב טוב הצפון הזה:

תוכן העניינים

באר יצחק על פירשי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה