באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ
סדר אמור · פרק כא
א ר"ל דשתי אמירות הללו למה להזהיר גדולים על הקטנים וכאלו הי' כתוב אמור אל הכהנים שיאמרו לבניהם. ומה שכתוב ואמרת אליהם בלשון יחיד הוא אזהרה לכל כהן בפרט אתה הכהן תאמר לבניך וזהו דרך דרש שנכלל בלשון הכתוב קבלה זו. ובאמת ששנה כאן הכתיב בלשונו מן הנהוג בכתובים שדרך הכתוב בכל מקום או שיאמר דבר ואמרת אליהם כמו בפרשת ציצית וכיוצא דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ועשו וגו' או שיאמר בשניהם בלשון אמירה אלא שישתמש בפעם שני במלת לאמר והי' ראוי לומר גם כאן אמור אל הכהנים לאמור:
(ד"ה בני) כל שלשת דבורי רש"י ז"ל הללו על מאמר בני אהרן צריכין להיות רצופין בדבור אחד. ובקצת ספרים באו נקודות ההפסק בנתים והוא שבוש וכתב הרא"ם ז"ל וז"ל וה"פ דאע"ג דכתב בני אהרן מ"מ איצטריך למיכתב הכהנים דאי מבני אהרן הוה אמינא אף חללים במשמע לכך איצטריך למיכתב הכהנים לאפוקי חללין שנתחללו מכהונה והיויין זרים. ומותרין לישא פסולות ושאר דיני כהונה אינו נוהג בהם ואח"כ כתב בני אהרן אף בעלי מומין במשמע. ואינו ר"ל דלהכי איצטריך גם בני אהרן ולא כתב כהנים לחוד. כדי לרבות גם בעלי מומין דהא גם מהכהנים לא אימעיטו בעלי מומין שהרי לכל דבר הם כהנים זולת לענין עבודה אלא משום דתנא אבני אהרן קאי נקט תלמוד לומר בני אהרן. ור"ל בעיקר דליכא שום מיעוטא למעטינהו. ואח"כ אמר התנא א"כ בני אהרן למה לי. למידרש בי' בני אהרן ולא בנות אהרן עכ"ל:
ב אין ר"ל דשאר האמור בכ"מ אינו אלא אשתו שהרי כתיב איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו וגו' וכולל כל הקרובים דמפרש להו ואזיל בתר הכי וכתיב ג"כ באחות אביו ואחות אמו שאר אביך הוא שאר אמך היא. אבל ר"ל אין שאר האמור כאן אלא אשתו עכ"ל הרא"ם ז"ל. וכבר הארכתי בהרבה מקומות שהלשון הזה הנהוג לרז"ל. לומר אין זה אלא זה איננו משפט כללי רק פרטי לרוב במקום שדרשו בו המלה הזו. וכאלו אמרו ז"ל בהדיא אין מלה זו האמור כאן אלא זה:
ג (ד"ה אשר) ר"ל כיון דהקרובה לרבות ארוסה אתי ע"כ אשר לא היתה לאיש פירושו למשכב. ולא כסתם לשון הוי' בכל מקום שהוא קידושין:
(ד"ה לא יטמא) ר"ל דאי רשות א"כ לה יטמא יתירא הוא דלא הוה לי' למימר אלא כי אם לשארו וגו' ולאחיו ולאחותו וגו' אשר לא היתה ולישתוק לה יטמא למה לי וע"כ למצוה:
ד ר"ל שהוא מחולל בה בעודה עמו דקיי"ל הנושא נשים בעבירה פסול עד שידור הניי' אבל משהדירה ומכ"ש כשכבר גירשה הרי הוא כהן כשר:
ה (ד"ה ופאת) ופירוש מלת גלח שאינו תולש השיער מעיקרו ושרשו רק השורש נשאר קיים תחת העור ומה שמסיר אינו אלא היוצא מן השורש למעלה מן העור לכך במספרים נקרא ג"כ גלוח. ופירוש גלוח שיש בו השחתה שמסיר השער קרוב מן העור עד שאינו נשאר רק השורש ובזה הוא קרוב למלקט ורהיטני שתולש (ותלישה היינו עם שרשו ועיקרו) ואינו מגלח לכן אינו חייב רק בתער. ולא במספרים אף שמגלח. וכתב הרא"ם ז"ל וז"ל ולמוד ישראל מכהן מק"ו ומה כהנים שרבה בהן הכתוב מצות יתירות אינו חייב אלא בתער ישראל לא כ"ש עכ"ל ולא הבינותי דלמה לן ק"ו הא מג"ש ילפינן ישראל מכהן לענין גלוח כמו דילפינן כהן מישראל לענין דליבעי נמי השחתה. והכל נלמד מג"ש דפאת פאת. וק"ו למה לי:
(ד"ה ובשרם) ולמד ישראל מכהנים בגזרה שוה שרטת שרטת כמו דאיתא בש"ס:
ו ר"ל לא אמר הכתוב קדושים הם רק קדושים יהיו והוא ל' ציווי לב"ד אשר יכריחום שלא יטמאו למת מדברי הרא"ם ז"ל:
ז (ד"ה חללה) החלות הוא ע"י איסורי כהונה אם הולד שנולד מאיסורי כהונה. כגון בת אלמנה לכ"ג או גרושה וחלוצה לכהן הדיוט או הנבעלת לאסורי כהונה עצמה, כהן גדול הבא על אלמנה וכן גרושה הנבעלת לכהן הדיוט נתחללה בביאתו כדכתיב ולא יחלל זרעו וגו'. ומדלא כתיב לא יחל דרשינן בש"ס שני חלולין. אחד לה ואחד לזרעה הילכך כהן גדול הבא על האלמנה או כהן הדיוט הבא על הגרושה. בפעם הראשון אינו לוקה עלי' אלא משום אלמנה לכ"ג או גרושה לכ"ה ובביאה זו כבר נתחללה ואם בא עלי' הוא או כהן אחר בפעם שני' לוקה משום חללה ג"כ כמו שלוקה משום גרושה ואלמנה וכן כהן הדיוט הבא על אלמנה שנבעלה לכ"ג לוקה עלי' משום חללה ואיכא עוד איסור חללות שלא ע"י איסור ביאה כגון כהנת שנבעלה לחלל אע"ג דלא הוזהרו כשרות להנשא לפסולין מ"מ הולד שנולד מהם הוא חלל ואם בת הוא. הכהן הבא עלי' לוקה משום חללה. וכן חלל שנשא חללה הולד הבא מהם חלל. וישראל שנשא חללה קיי"ל בני ישראל מקוה טהרה לחללות והולד הבא מהם כשר. אבל חלל שנשא ישראלית איכא פלוגתא דתנאי אי בנות ישראל מקוה טהרה לחללים או לא:
ח לעיל בפסוק ו' אמר קדושים יהיו שהוא לשון ציווי וכנ"ל וכאן בפסוק זה בא ציווי יותר מפורש וקדשתו שהוא הציווי לזולת שיקדש את הכהן וכן אח"כ בפסוק זה עצמו אמר קדוש יהי' לך שהוא ג"כ הצווי לזולת שיקדש הכהן וכולהו צריכי לעיל בפסוק ואו אמר קדושים יהיו לענין הטומאה וכמו שפירש"י ז"ל שם שיכריחום ב"ד שלא להתטמאות למתים. וכאן בפסוק שלפנינו אמר וקדשתו לענין פסולי כהונה שזכר לפניו בסמוך שיכריחום ב"ד לגרש נשים הפסולות לכהונה. ושוב אח"כ אמר קדוש יהי' לך לנהוג בו כבוד קדושה. לפתוח ראשון וכמו שכתב רש"י ז"ל אח"כ בדבור הסמוך מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה קדוש) מבואר כבר בסמוך:
ט ר"ל שנחלקו בזה רבותינו לר' עקיבא אחת ארוסה ואחת נשואה בשריפה אבל לר"י ארוסה שבבת ישראל בסקילה בבת כהן בשריפה. אבל נשואה דבבת ישראל בחנק ה"ה בבת כהן:
יא ר"ל דאין ביאה אלא במקום שיש בו תוך כאוהל ובית ומערה וכיוצא. ולכך אמר ועל כל נפשות מת לא יבוא ומלת על משמשת בסמוך שלא יבוא בסמוך לנפש מת דהיינו באוהל אחד עמו כמשמעות לשון ביאה שמורה ההתקרבות באוהל אחד. ואם הי' אומר ועל כל נפשות מת לא יגש הי' זה אזהרה על ההתקרבות גרידא אפי' שלא באוהל אחד. ויש לפרש עוד שבא מלת על במקום אל וענינו ואל כל נפשות מת לא יבוא. ואיתא בתורת כהנים הובא ברא"ם ז"ל וז"ל. לא יבוא ולא יטמא חייב בלח יבוא וחייב בלא יטמא. ר"ל מוזהר שלא יבוא באוהל המת אע"פ שלא יגע במת ומוזהר שלא יגע במת אפילו במקום שאין בו תוך ואין שם טומאת אוהל כבקעה וכיוצא כהן הדיוט דמוזהר על אוהל המת. ילפינן מגזרה שוה דלא יטמא לא יטמא:
(ד"ה נפשות) ר"ל מדכתיב על נפשות מת. ולא כתיב על מת ילפינן שמוזהר הכהן שלא יבוא באוהל שיש בו רביעית דם מן המת:
(ד"ה לאביו) ר"ל דלאביו ולאמו קרא יתירא הוא. שהרי גם אביו ואמו בכלל אזהרה הכוללת הקודמת על כל נפשות מת מה תלמוד לומר לאביו ולאמו לאביו ולאמו הוא דלא יטמא אבל מטמא הוא למת מצוה:
יב כבר נאמר בסדר שמיני בספור מאורע מיתת נדב ואביהוא שהזהיר משה לאהרן ובניו הנותרים ומפתח אוהל מועד לא תצאו ולא תמותו ומכאן למדו חז"ל דכהן שיצא מן המקדש בשעת עבודה חייב מיתה. וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות ביאת מקדש וז"ל הובא ברא"ם ז"ל כהן שיצא מן המקדש בשעת עבודה חייב מיתה בין כהן גדול בין כהן הדיוט שנאמר ומפתח אוהל מועד לא תצאו ולא תמותו עכ"ל. והנה כתב הרא"ם ז"ל עוד שם וז"ל זה שנאמר בכהן גדול ומן המקדש לא יצא אינו אלא בשעת עבודה בלבד שלא יניח עבודתו ויצא. א"כ מפני מה נשנה אזהרה זו בכהן גדול שכהן הדיוט שהי' במקדש בשעת עבודה ושמע שמת לו מת ממי שמותר לו לטמאות אליו אע"פ שאינו יוצא מן המקדש (כל שעת עבודה) אינו עובד שאונן שעבד חלל בין בקרבן יחיד בין בקרבן צבור אבל כ"ג עובד כשהוא אונן שנאמר ומן המקדש לא יצא ולא יחלל (ר"ל ומפני כן נשנה לאו זה בכ"ג כדי להסמיכו לולא יחלל דכתיב בתרי' להורות דכ"ג מקריב אונן) וכו' עכ"ל ז"ל. ולמדנו מדבריו ז"ל שכל כהן בין כהן גדול בין כהן הדיוט מוזהרין שלא לצאת מן המקדש בשעת עבודה. ואפילו אינו עובד אז כגון שהכהן ההדיוט הוא אונן. או שלא עלתה עבודה זו בגורלו אלא שכהן הדיוט אם עבד אונן חלל. וכ"ג מקריב אונן. ועתה נשוב לבאור דברי רש"י בפסוק זה. הנה בתחלה פירש ומן המקדש לא יצא אינו יוצא אחר המטה וקאי אדלעיל לאביו ולאמו לא יטמא ואם מתו לו אביו ואמו לא יצא מן המקדש ללכת אחרי המטה. וכמו שפירש"י ז"ל בגמרא דסנהדרין שפירוש ומן המקדש לא יצא לפי זה מקדושתו לא יצא וכמו שנתנו בש"ס שם הטעם לזה. דחיישינן אגב מררי' מיקרי דאזיל ונגע במטה ומיטמא והזהירה אותה התורה שלא יצא מן המקדש ללכת אחרי המטה כדי שלא יצא מקדושתו ע"י זה אם ישכח מתוך מרירותו ויגע במטה ולפי פירוש זה מה שאמר הכתוב אח"כ ולא יחלל את מקדש אלקיו כי נזר שמן משחת אלקיו עליו וגו'. הוא טעם למה שהזהיר הכתוב מקודם שלא יצא מן המקדש לילך אחר המטה שהוא כדי שלא יחלל קדושת אלקיו אם יתטמא בשכחתו ואמר כי נזר שמן משחת וגו' ור"ל וא"כ הוא קדוש ואיך יחלל קדושתו. והנה לפי הפירוש הזה לאו דוקא אם הוא במקדש לא יצא משם לילך אחר המטה אלא אפי' אם הוא בביתו אינו רשאי ללכת אחר המטה. דזיל בתר טעמא פן יתטמא ויחלל קדושתו וזה שייך אפי' אם הוא בביתו וכן כתב הר"ם ז"ל בהדיא בהל' כלי המקדש הובא ברא"ם ז"ל וז"ל מת לו מת אינו יוצא אחריו ואינו יוצא מפתח ביתו או מן המקדש וכו' עכ"ל וע"כ צ"ל לפי פירוש זה שמה שכתוב ומן המקדש לא יצא עיקר הכוונה מקדושתו לא יצא ואף דבש"ס הנ"ל לא אמר פירוש זה אלא לר"מ דס"ל דיוצא מרחוק אחרי המטה (כשהמטה במבוי שני' הוא נכנס למבוי ראשון וכן בכל מבוי ומבוי כן איתא במשנה שם לר' מאיר) אבל לר' יודא דס"ל אינו יוצא כלל אחרי המטה משמע דפירוש מן המקדש מקדש ממש. דגם ביוצא מרחוק חיישינן דטמא אגב מררי' נגע ולא כר"מ דס"ל דכיון דאית ליה היכרא זכור הוא ולא אתי למינגע. נ"ל שבאמת ז"א דגם לר"י צ"ל דפירוש מן המקדש בעיקר הכוונה מקדושתו לח יצא ובש"ס שם הכי פירושא דר"מ ס"ל דע"כ דלא כר"י דס"ל דאינו יוצא מן המקדש כלל אפי' ברחוק מן המטה דא"כ לביתי' הכי נמי דלא מצי אזיל ור"ל איך סתם הכתוב ואמר ומן המקדש לא יצא הלא מותר לו לצאת מן המקדש שלא ע"מ ללכת אחר המטה. רק ע"מ ללכת לביתו. וכיון דלא יצא אף שהוא לשון כולל מ"מ הוא לאו דוקא דזיל בתר טעמא שאמר אח"כ ולא יחלל וא"כ לביתי' מצי אזיל ה"נ מן המקדש לאו דוקא ועיקר הכוונה מקדושתו לא יצא והדרא סברא הנ"ל לדוכתא דברחוק מן המטה מצי אזיל דכיון דאית ליה היכרא לא אתי למינגע אבל ר"י ס"ל דמ"מ מדלא כתב קרא בהדיא מקדושתו רק כתב מן המקדש כדי לרמוז בזה שלא יצא הוא לשון כולל קצת ובא לרבות אפי' ברחוק מן המטה וע"כ צ"ל שאף שכתב אח"כ ולא יחלל מ"מ גם ברחוק שייך חלול דחיישי' אגב מררי' אתי למינגע אבל מ"מ גם ר"י מודה שהכוונה בעיקר. מקדושתו לא יצא מכח קושיית ר"מ דא"כ לביתי' ה"נ דלא מצי אזיל. וה"ה דהוה מצוי לאקשויי דהא ע"כ גם מפתח ביתו אינו רשאי ללכת אחרי המטה דזיל בתר טעמא שכתב אח"כ ולא יחלל אלא דס"ל לר"י דמן המקדש בא לרבות שולא יצא הכתוב אח"כ הוא עכ"פ לשון כולל בענין ההלוך אחרי המטה שבשום אופן לא יצא ע"מ ללכת אחרי המטה בין מקרוב בין מרחוק. אבל לעולם דשלא ע"מ ללכת אחרי המטה רק ע"מ לילך לביתו אפי' מן המקדש מותר לו לצאת וכן ע"מ ללכת אחרי המטה אפי' מביתי' לא מצי אזיל והכל מכח דזיל בתר טעמא דולא יחלל הכתוב אח"כ וע"כ שעיקר הכוונה מקדושתו לא יצא לדברי הכל כן הוא ביאור הסוגיא וברור זהו לפי דרש הא', ולפירוש זה פירוש מן המקדש לא יצא בין בשעת עבודה ובין שלא בשעת עבודה אינו יוצא אחר מטתם, ועיקר האזהרה רק שלא לצאת אחרי המטה ואפי' מפתח ביתו. אבל לפי המדרש השני מה שאמר כאן ומן המקדש לא יצא קאי ג"כ אדלעיל מה שאמר לאביו ולאמו לא יטמא ואמר אח"כ אע"פ שהוא אונן אינו צריך לצאת מן המקדש בשעת עבודתו ולהניח עבודתו ואמר הטעם ולא יחלל ור"ל שכ"ג מקריב אונן ואינו מחלל עבודתו ככהן הדיוט. ולפי פירוש זה מן המקדש דוקא כתב קרא והמקרא מדבר בשעת עבודה דוקא. והרמב"ן ז"ל הקשה על רש"י ז"ל וז"ל ושני המדרשים האלו חלוקים זה על זה כי לפי הדרש הראשון הוא אזהרה שלא יצא אחר מטתו ואפי' כשאיננו בעזרה ומטעם דילמ' אתי למינגע ולפי הדרש הזה אינו נשמע כלל שכ"ג חלוק מכהן הדיוט שזה מקריב אונן וזה אינו מקריב אונן ומן הסבר ששניהם אינם מקריבין אונן כמו ששניהם אינם אוכלין אונן כמו שאמר אהרן למשה ואכלתי חטאת היום הייטב וגו' אבל לפי הדרש הב' נשמע שכ"ג חלוק מכהן הדיוט לענין הקרבה באנינות אבל לא נשמע כלל שכ"ג מוזהר שלא יצא אחרי מטת אביו ואמו ויכול להיות ששלא בשעת עבודה ומכ"ש מפתח ביתו מותר לו לצאת אחרי מטתם. ורש"י ז"ל כ' ועוד למדו כו' משמע שב' הדרשות צדקו יחדיו אינם חלוקין כלל. אלו דבריו ז"ל בתוספת ביאור רב. ולענ"ד י"ל דתרתי שמעת מינה דאי לדרשא ראשונה לחוד אתי קשה ליכתוב קרא בהדיא ומקדושתו לא יצא והוה ידענא דמוזהר ללכת אחרי המטה אבל יוצא ברחוק מן המטה לר"מ ואפי' לר"י דס"ל דלכך כ' קרא מן המקדש כדי לרבות דלא נפיק ממקומו כלל לצאת אף ברחוק מן המטה מ"מ קשה ליכתוב בהדיא ואחרי מטתם לא ילכו והוה ידעינן ממילא דאף ברחוק לא ילכו כלל דבשלמא אי הוה כתב מקדושתו לא יצא הוה מצי למיטעי דלכך לא כתב קרא בהדיא ואחרי מטתם לא יצאו כדי לרמז שיוצא מרחוק דבזה לא נפיק מקדושתי' דלא אתי למינגע וע"כ לדרשא ב' אתי שאינו מפסיק מן העבודה ומקריב אונן. ואי לדרשא ב' לחוד אתי שאמר ומן המקדש לא יצא ולא יחלל לרמז שכ"ג מקריב אונן. א"כ ע"כ ולא יחלל אין פירושו שאם הוא מניח עבודתו ועובד אחר במקומו הוא מחלל דאין ענין לזה כלל ולמה יחלל אם הוא איננו עובד וצ"ל א"כ שפירושו בהפך אם לא יניח עבודתו אפ"ה לא יחלל שכ"ג מותר להקריב אונן א"כ אין נופל ע"ז הטעם שאמר אח"כ בסוף הפסוק כי נזר שמן אלקיו עליו וגו' ומה טעם הוא להאמור שלכך אינו מחלל בהקריבו אונן לפי שנמשח בשמן משחת קודש ואיך תלוי זה בזה. ואפילו תימא דהא בהא תליא מ"מ קשה למה כ' קרא לא יצא דמשמע דסגי במה שנשאר במקדש לחוד הלא עיקר הכוונה לבל יניח העבודה וליכתוב בהדיא ולא יעזוב עבודתו ולא יחלל. נמצא דבמ"ש קרא ומן המקדש נשמע דרש הראשון האזהרה ללכת אחרי המטה וממ"ש ולא יצא נשמע דרש הב' שכ"ג מקריב אונן (צ"ל בהפך ושגגה פלטה קולמסי) כנל"ב. וכללו של דבר שהכתוב סובל ב' הפירושים ושקולין הן ויבואו שניהם:
(ד"ה ולא יחלל) בסוף הדבור הא כהן הדיוט שעבד אונן חלל עכ"ל. ור"ל מדכתיב ולא יחלל רק בכ"ג ולא כ' נמי גבי כהן הדיוט בסדר שמיני בפסוק ומפתח אוהל מועד לא תצאו וגו'. שמעת מינה שדוקא כ"ג אינו מחלל בהקריבו אונן אבל כהן הדיוט מחלל. ובש"ס איכא פלוגתא בזה דאיכא דמפיק לה מהך קרא אבל אידך תנא אמר לך מי כתיב הא כהן הדיוט שלא הניח עבודתו חלל. ופירש"י דילמא כהן הדיוט נמי לא חלל ובכה"ג איצטריך למישרי דלא תימא מתוך חשיבותי' וקדושתו הוא דפסול אונן והך תנא מפיק לה מדכתיב בסדר שמיני הן היום הקריבו את חטאתם וגו' ודרשינן וכי אינהו אקרבוה אני הקרבתי מכלל דאי אינהו אקריבוה שפיר אישתרוף
טו ובש"ס קידושין אמרו קידש ובעל לוקה שתים משום לא יקח ומשום לא יחלל:
יח פשוט שמלת כי הוא לנתינת טעם. ועוד שאין טעם בכפל המאמרים וע"כ שהוא לנתינת טעם לאזהרה הקודמת וכאומר שא"צ טעם ונכלל הטעם בכלל האזהרה עצמה. בעל מום לא יקריב כי בעל מום אינו ראוי להקריב כמ"ש במלאכי בענין מומי הקרבן הקריבהו נא לפחתך כן הוא כאן בענין ניומי כהן המקריב:
(ד"ה חרום) ר"ל שחוטמו הסמוך לעיניו הוא שקוע לגמרי וכשרוצה לכחול שתי עיניו כאחת אין חוטמו מעכבו מלכחול שתי עיניו כאחת בכחילה אחת. מדברי הרא"ם ז"ל:
כ (ד"ה גרב) חרס משמעו יבש מבפנים ומחוץ דוקא כמ"ש הרא"ם ז"ל. ובזה תבין כל מ"ש רש"י ז"ל כאן בדבור שלפנינו ודע ששני נקודות סימן ההפסק ט"ס והכל דבור א':
כא פשוט דכולא קרא יתירא ולדרשה אתי בהכרח:
(ד"ה מום) גם זה מייתור הלשון הוא נדרש:
(ד"ה ומן) כדכתיב מאיל המלואים למשה היה למנה:
כג (ד"ה ואל) דקשה אל הפרוכת למה לי השתא בעבודת חוץ פסול בעבודת פנים מיבעיא:
(ד"ה ולא) ופירוש מקדשי לפי זה עבודתי. מדברי הרא"ם ז"ל:
כד (ד"ה אל) ר"ל שיזהירו ב"ד של ישראל את הכהנים בעלי מומין מלגשת לעבודה דאל"כ מה ענין ישראל עם אזהרה זו של הכהנים. מדברי הרא"ם ז"ל: