אור ברסלב

באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ

סדר אמור

סדר קדושים

פרק כא

א ר"ל דשתי אמירות הללו למה להזהיר גדולים על הקטנים וכאלו הי' כתוב אמור אל הכהנים שיאמרו לבניהם. ומה שכתוב ואמרת אליהם בלשון יחיד הוא אזהרה לכל כהן בפרט אתה הכהן תאמר לבניך וזהו דרך דרש שנכלל בלשון הכתוב קבלה זו. ובאמת ששנה כאן הכתיב בלשונו מן הנהוג בכתובים שדרך הכתוב בכל מקום או שיאמר דבר ואמרת אליהם כמו בפרשת ציצית וכיוצא דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ועשו וגו' או שיאמר בשניהם בלשון אמירה אלא שישתמש בפעם שני במלת לאמר והי' ראוי לומר גם כאן אמור אל הכהנים לאמור:

(ד"ה בני) כל שלשת דבורי רש"י ז"ל הללו על מאמר בני אהרן צריכין להיות רצופין בדבור אחד. ובקצת ספרים באו נקודות ההפסק בנתים והוא שבוש וכתב הרא"ם ז"ל וז"ל וה"פ דאע"ג דכתב בני אהרן מ"מ איצטריך למיכתב הכהנים דאי מבני אהרן הוה אמינא אף חללים במשמע לכך איצטריך למיכתב הכהנים לאפוקי חללין שנתחללו מכהונה והיויין זרים. ומותרין לישא פסולות ושאר דיני כהונה אינו נוהג בהם ואח"כ כתב בני אהרן אף בעלי מומין במשמע. ואינו ר"ל דלהכי איצטריך גם בני אהרן ולא כתב כהנים לחוד. כדי לרבות גם בעלי מומין דהא גם מהכהנים לא אימעיטו בעלי מומין שהרי לכל דבר הם כהנים זולת לענין עבודה אלא משום דתנא אבני אהרן קאי נקט תלמוד לומר בני אהרן. ור"ל בעיקר דליכא שום מיעוטא למעטינהו. ואח"כ אמר התנא א"כ בני אהרן למה לי. למידרש בי' בני אהרן ולא בנות אהרן עכ"ל:

ב אין ר"ל דשאר האמור בכ"מ אינו אלא אשתו שהרי כתיב איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו וגו' וכולל כל הקרובים דמפרש להו ואזיל בתר הכי וכתיב ג"כ באחות אביו ואחות אמו שאר אביך הוא שאר אמך היא. אבל ר"ל אין שאר האמור כאן אלא אשתו עכ"ל הרא"ם ז"ל. וכבר הארכתי בהרבה מקומות שהלשון הזה הנהוג לרז"ל. לומר אין זה אלא זה איננו משפט כללי רק פרטי לרוב במקום שדרשו בו המלה הזו. וכאלו אמרו ז"ל בהדיא אין מלה זו האמור כאן אלא זה:

ג (ד"ה אשר) ר"ל כיון דהקרובה לרבות ארוסה אתי ע"כ אשר לא היתה לאיש פירושו למשכב. ולא כסתם לשון הוי' בכל מקום שהוא קידושין:

(ד"ה לא יטמא) ר"ל דאי רשות א"כ לה יטמא יתירא הוא דלא הוה לי' למימר אלא כי אם לשארו וגו' ולאחיו ולאחותו וגו' אשר לא היתה ולישתוק לה יטמא למה לי וע"כ למצוה:

ד ר"ל שהוא מחולל בה בעודה עמו דקיי"ל הנושא נשים בעבירה פסול עד שידור הניי' אבל משהדירה ומכ"ש כשכבר גירשה הרי הוא כהן כשר:

ה (ד"ה ופאת) ופירוש מלת גלח שאינו תולש השיער מעיקרו ושרשו רק השורש נשאר קיים תחת העור ומה שמסיר אינו אלא היוצא מן השורש למעלה מן העור לכך במספרים נקרא ג"כ גלוח. ופירוש גלוח שיש בו השחתה שמסיר השער קרוב מן העור עד שאינו נשאר רק השורש ובזה הוא קרוב למלקט ורהיטני שתולש (ותלישה היינו עם שרשו ועיקרו) ואינו מגלח לכן אינו חייב רק בתער. ולא במספרים אף שמגלח. וכתב הרא"ם ז"ל וז"ל ולמוד ישראל מכהן מק"ו ומה כהנים שרבה בהן הכתוב מצות יתירות אינו חייב אלא בתער ישראל לא כ"ש עכ"ל ולא הבינותי דלמה לן ק"ו הא מג"ש ילפינן ישראל מכהן לענין גלוח כמו דילפינן כהן מישראל לענין דליבעי נמי השחתה. והכל נלמד מג"ש דפאת פאת. וק"ו למה לי:

(ד"ה ובשרם) ולמד ישראל מכהנים בגזרה שוה שרטת שרטת כמו דאיתא בש"ס:

ו ר"ל לא אמר הכתוב קדושים הם רק קדושים יהיו והוא ל' ציווי לב"ד אשר יכריחום שלא יטמאו למת מדברי הרא"ם ז"ל:

ז (ד"ה חללה) החלות הוא ע"י איסורי כהונה אם הולד שנולד מאיסורי כהונה. כגון בת אלמנה לכ"ג או גרושה וחלוצה לכהן הדיוט או הנבעלת לאסורי כהונה עצמה, כהן גדול הבא על אלמנה וכן גרושה הנבעלת לכהן הדיוט נתחללה בביאתו כדכתיב ולא יחלל זרעו וגו'. ומדלא כתיב לא יחל דרשינן בש"ס שני חלולין. אחד לה ואחד לזרעה הילכך כהן גדול הבא על האלמנה או כהן הדיוט הבא על הגרושה. בפעם הראשון אינו לוקה עלי' אלא משום אלמנה לכ"ג או גרושה לכ"ה ובביאה זו כבר נתחללה ואם בא עלי' הוא או כהן אחר בפעם שני' לוקה משום חללה ג"כ כמו שלוקה משום גרושה ואלמנה וכן כהן הדיוט הבא על אלמנה שנבעלה לכ"ג לוקה עלי' משום חללה ואיכא עוד איסור חללות שלא ע"י איסור ביאה כגון כהנת שנבעלה לחלל אע"ג דלא הוזהרו כשרות להנשא לפסולין מ"מ הולד שנולד מהם הוא חלל ואם בת הוא. הכהן הבא עלי' לוקה משום חללה. וכן חלל שנשא חללה הולד הבא מהם חלל. וישראל שנשא חללה קיי"ל בני ישראל מקוה טהרה לחללות והולד הבא מהם כשר. אבל חלל שנשא ישראלית איכא פלוגתא דתנאי אי בנות ישראל מקוה טהרה לחללים או לא:

ח לעיל בפסוק ו' אמר קדושים יהיו שהוא לשון ציווי וכנ"ל וכאן בפסוק זה בא ציווי יותר מפורש וקדשתו שהוא הציווי לזולת שיקדש את הכהן וכן אח"כ בפסוק זה עצמו אמר קדוש יהי' לך שהוא ג"כ הצווי לזולת שיקדש הכהן וכולהו צריכי לעיל בפסוק ואו אמר קדושים יהיו לענין הטומאה וכמו שפירש"י ז"ל שם שיכריחום ב"ד שלא להתטמאות למתים. וכאן בפסוק שלפנינו אמר וקדשתו לענין פסולי כהונה שזכר לפניו בסמוך שיכריחום ב"ד לגרש נשים הפסולות לכהונה. ושוב אח"כ אמר קדוש יהי' לך לנהוג בו כבוד קדושה. לפתוח ראשון וכמו שכתב רש"י ז"ל אח"כ בדבור הסמוך מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה קדוש) מבואר כבר בסמוך:

ט ר"ל שנחלקו בזה רבותינו לר' עקיבא אחת ארוסה ואחת נשואה בשריפה אבל לר"י ארוסה שבבת ישראל בסקילה בבת כהן בשריפה. אבל נשואה דבבת ישראל בחנק ה"ה בבת כהן:

יא ר"ל דאין ביאה אלא במקום שיש בו תוך כאוהל ובית ומערה וכיוצא. ולכך אמר ועל כל נפשות מת לא יבוא ומלת על משמשת בסמוך שלא יבוא בסמוך לנפש מת דהיינו באוהל אחד עמו כמשמעות לשון ביאה שמורה ההתקרבות באוהל אחד. ואם הי' אומר ועל כל נפשות מת לא יגש הי' זה אזהרה על ההתקרבות גרידא אפי' שלא באוהל אחד. ויש לפרש עוד שבא מלת על במקום אל וענינו ואל כל נפשות מת לא יבוא. ואיתא בתורת כהנים הובא ברא"ם ז"ל וז"ל. לא יבוא ולא יטמא חייב בלח יבוא וחייב בלא יטמא. ר"ל מוזהר שלא יבוא באוהל המת אע"פ שלא יגע במת ומוזהר שלא יגע במת אפילו במקום שאין בו תוך ואין שם טומאת אוהל כבקעה וכיוצא כהן הדיוט דמוזהר על אוהל המת. ילפינן מגזרה שוה דלא יטמא לא יטמא:

(ד"ה נפשות) ר"ל מדכתיב על נפשות מת. ולא כתיב על מת ילפינן שמוזהר הכהן שלא יבוא באוהל שיש בו רביעית דם מן המת:

(ד"ה לאביו) ר"ל דלאביו ולאמו קרא יתירא הוא. שהרי גם אביו ואמו בכלל אזהרה הכוללת הקודמת על כל נפשות מת מה תלמוד לומר לאביו ולאמו לאביו ולאמו הוא דלא יטמא אבל מטמא הוא למת מצוה:

יב כבר נאמר בסדר שמיני בספור מאורע מיתת נדב ואביהוא שהזהיר משה לאהרן ובניו הנותרים ומפתח אוהל מועד לא תצאו ולא תמותו ומכאן למדו חז"ל דכהן שיצא מן המקדש בשעת עבודה חייב מיתה. וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות ביאת מקדש וז"ל הובא ברא"ם ז"ל כהן שיצא מן המקדש בשעת עבודה חייב מיתה בין כהן גדול בין כהן הדיוט שנאמר ומפתח אוהל מועד לא תצאו ולא תמותו עכ"ל. והנה כתב הרא"ם ז"ל עוד שם וז"ל זה שנאמר בכהן גדול ומן המקדש לא יצא אינו אלא בשעת עבודה בלבד שלא יניח עבודתו ויצא. א"כ מפני מה נשנה אזהרה זו בכהן גדול שכהן הדיוט שהי' במקדש בשעת עבודה ושמע שמת לו מת ממי שמותר לו לטמאות אליו אע"פ שאינו יוצא מן המקדש (כל שעת עבודה) אינו עובד שאונן שעבד חלל בין בקרבן יחיד בין בקרבן צבור אבל כ"ג עובד כשהוא אונן שנאמר ומן המקדש לא יצא ולא יחלל (ר"ל ומפני כן נשנה לאו זה בכ"ג כדי להסמיכו לולא יחלל דכתיב בתרי' להורות דכ"ג מקריב אונן) וכו' עכ"ל ז"ל. ולמדנו מדבריו ז"ל שכל כהן בין כהן גדול בין כהן הדיוט מוזהרין שלא לצאת מן המקדש בשעת עבודה. ואפילו אינו עובד אז כגון שהכהן ההדיוט הוא אונן. או שלא עלתה עבודה זו בגורלו אלא שכהן הדיוט אם עבד אונן חלל. וכ"ג מקריב אונן. ועתה נשוב לבאור דברי רש"י בפסוק זה. הנה בתחלה פירש ומן המקדש לא יצא אינו יוצא אחר המטה וקאי אדלעיל לאביו ולאמו לא יטמא ואם מתו לו אביו ואמו לא יצא מן המקדש ללכת אחרי המטה. וכמו שפירש"י ז"ל בגמרא דסנהדרין שפירוש ומן המקדש לא יצא לפי זה מקדושתו לא יצא וכמו שנתנו בש"ס שם הטעם לזה. דחיישינן אגב מררי' מיקרי דאזיל ונגע במטה ומיטמא והזהירה אותה התורה שלא יצא מן המקדש ללכת אחרי המטה כדי שלא יצא מקדושתו ע"י זה אם ישכח מתוך מרירותו ויגע במטה ולפי פירוש זה מה שאמר הכתוב אח"כ ולא יחלל את מקדש אלקיו כי נזר שמן משחת אלקיו עליו וגו'. הוא טעם למה שהזהיר הכתוב מקודם שלא יצא מן המקדש לילך אחר המטה שהוא כדי שלא יחלל קדושת אלקיו אם יתטמא בשכחתו ואמר כי נזר שמן משחת וגו' ור"ל וא"כ הוא קדוש ואיך יחלל קדושתו. והנה לפי הפירוש הזה לאו דוקא אם הוא במקדש לא יצא משם לילך אחר המטה אלא אפי' אם הוא בביתו אינו רשאי ללכת אחר המטה. דזיל בתר טעמא פן יתטמא ויחלל קדושתו וזה שייך אפי' אם הוא בביתו וכן כתב הר"ם ז"ל בהדיא בהל' כלי המקדש הובא ברא"ם ז"ל וז"ל מת לו מת אינו יוצא אחריו ואינו יוצא מפתח ביתו או מן המקדש וכו' עכ"ל וע"כ צ"ל לפי פירוש זה שמה שכתוב ומן המקדש לא יצא עיקר הכוונה מקדושתו לא יצא ואף דבש"ס הנ"ל לא אמר פירוש זה אלא לר"מ דס"ל דיוצא מרחוק אחרי המטה (כשהמטה במבוי שני' הוא נכנס למבוי ראשון וכן בכל מבוי ומבוי כן איתא במשנה שם לר' מאיר) אבל לר' יודא דס"ל אינו יוצא כלל אחרי המטה משמע דפירוש מן המקדש מקדש ממש. דגם ביוצא מרחוק חיישינן דטמא אגב מררי' נגע ולא כר"מ דס"ל דכיון דאית ליה היכרא זכור הוא ולא אתי למינגע. נ"ל שבאמת ז"א דגם לר"י צ"ל דפירוש מן המקדש בעיקר הכוונה מקדושתו לח יצא ובש"ס שם הכי פירושא דר"מ ס"ל דע"כ דלא כר"י דס"ל דאינו יוצא מן המקדש כלל אפי' ברחוק מן המטה דא"כ לביתי' הכי נמי דלא מצי אזיל ור"ל איך סתם הכתוב ואמר ומן המקדש לא יצא הלא מותר לו לצאת מן המקדש שלא ע"מ ללכת אחר המטה. רק ע"מ ללכת לביתו. וכיון דלא יצא אף שהוא לשון כולל מ"מ הוא לאו דוקא דזיל בתר טעמא שאמר אח"כ ולא יחלל וא"כ לביתי' מצי אזיל ה"נ מן המקדש לאו דוקא ועיקר הכוונה מקדושתו לא יצא והדרא סברא הנ"ל לדוכתא דברחוק מן המטה מצי אזיל דכיון דאית ליה היכרא לא אתי למינגע אבל ר"י ס"ל דמ"מ מדלא כתב קרא בהדיא מקדושתו רק כתב מן המקדש כדי לרמוז בזה שלא יצא הוא לשון כולל קצת ובא לרבות אפי' ברחוק מן המטה וע"כ צ"ל שאף שכתב אח"כ ולא יחלל מ"מ גם ברחוק שייך חלול דחיישי' אגב מררי' אתי למינגע אבל מ"מ גם ר"י מודה שהכוונה בעיקר. מקדושתו לא יצא מכח קושיית ר"מ דא"כ לביתי' ה"נ דלא מצי אזיל. וה"ה דהוה מצוי לאקשויי דהא ע"כ גם מפתח ביתו אינו רשאי ללכת אחרי המטה דזיל בתר טעמא שכתב אח"כ ולא יחלל אלא דס"ל לר"י דמן המקדש בא לרבות שולא יצא הכתוב אח"כ הוא עכ"פ לשון כולל בענין ההלוך אחרי המטה שבשום אופן לא יצא ע"מ ללכת אחרי המטה בין מקרוב בין מרחוק. אבל לעולם דשלא ע"מ ללכת אחרי המטה רק ע"מ לילך לביתו אפי' מן המקדש מותר לו לצאת וכן ע"מ ללכת אחרי המטה אפי' מביתי' לא מצי אזיל והכל מכח דזיל בתר טעמא דולא יחלל הכתוב אח"כ וע"כ שעיקר הכוונה מקדושתו לא יצא לדברי הכל כן הוא ביאור הסוגיא וברור זהו לפי דרש הא', ולפירוש זה פירוש מן המקדש לא יצא בין בשעת עבודה ובין שלא בשעת עבודה אינו יוצא אחר מטתם, ועיקר האזהרה רק שלא לצאת אחרי המטה ואפי' מפתח ביתו. אבל לפי המדרש השני מה שאמר כאן ומן המקדש לא יצא קאי ג"כ אדלעיל מה שאמר לאביו ולאמו לא יטמא ואמר אח"כ אע"פ שהוא אונן אינו צריך לצאת מן המקדש בשעת עבודתו ולהניח עבודתו ואמר הטעם ולא יחלל ור"ל שכ"ג מקריב אונן ואינו מחלל עבודתו ככהן הדיוט. ולפי פירוש זה מן המקדש דוקא כתב קרא והמקרא מדבר בשעת עבודה דוקא. והרמב"ן ז"ל הקשה על רש"י ז"ל וז"ל ושני המדרשים האלו חלוקים זה על זה כי לפי הדרש הראשון הוא אזהרה שלא יצא אחר מטתו ואפי' כשאיננו בעזרה ומטעם דילמ' אתי למינגע ולפי הדרש הזה אינו נשמע כלל שכ"ג חלוק מכהן הדיוט שזה מקריב אונן וזה אינו מקריב אונן ומן הסבר ששניהם אינם מקריבין אונן כמו ששניהם אינם אוכלין אונן כמו שאמר אהרן למשה ואכלתי חטאת היום הייטב וגו' אבל לפי הדרש הב' נשמע שכ"ג חלוק מכהן הדיוט לענין הקרבה באנינות אבל לא נשמע כלל שכ"ג מוזהר שלא יצא אחרי מטת אביו ואמו ויכול להיות ששלא בשעת עבודה ומכ"ש מפתח ביתו מותר לו לצאת אחרי מטתם. ורש"י ז"ל כ' ועוד למדו כו' משמע שב' הדרשות צדקו יחדיו אינם חלוקין כלל. אלו דבריו ז"ל בתוספת ביאור רב. ולענ"ד י"ל דתרתי שמעת מינה דאי לדרשא ראשונה לחוד אתי קשה ליכתוב קרא בהדיא ומקדושתו לא יצא והוה ידענא דמוזהר ללכת אחרי המטה אבל יוצא ברחוק מן המטה לר"מ ואפי' לר"י דס"ל דלכך כ' קרא מן המקדש כדי לרבות דלא נפיק ממקומו כלל לצאת אף ברחוק מן המטה מ"מ קשה ליכתוב בהדיא ואחרי מטתם לא ילכו והוה ידעינן ממילא דאף ברחוק לא ילכו כלל דבשלמא אי הוה כתב מקדושתו לא יצא הוה מצי למיטעי דלכך לא כתב קרא בהדיא ואחרי מטתם לא יצאו כדי לרמז שיוצא מרחוק דבזה לא נפיק מקדושתי' דלא אתי למינגע וע"כ לדרשא ב' אתי שאינו מפסיק מן העבודה ומקריב אונן. ואי לדרשא ב' לחוד אתי שאמר ומן המקדש לא יצא ולא יחלל לרמז שכ"ג מקריב אונן. א"כ ע"כ ולא יחלל אין פירושו שאם הוא מניח עבודתו ועובד אחר במקומו הוא מחלל דאין ענין לזה כלל ולמה יחלל אם הוא איננו עובד וצ"ל א"כ שפירושו בהפך אם לא יניח עבודתו אפ"ה לא יחלל שכ"ג מותר להקריב אונן א"כ אין נופל ע"ז הטעם שאמר אח"כ בסוף הפסוק כי נזר שמן אלקיו עליו וגו' ומה טעם הוא להאמור שלכך אינו מחלל בהקריבו אונן לפי שנמשח בשמן משחת קודש ואיך תלוי זה בזה. ואפילו תימא דהא בהא תליא מ"מ קשה למה כ' קרא לא יצא דמשמע דסגי במה שנשאר במקדש לחוד הלא עיקר הכוונה לבל יניח העבודה וליכתוב בהדיא ולא יעזוב עבודתו ולא יחלל. נמצא דבמ"ש קרא ומן המקדש נשמע דרש הראשון האזהרה ללכת אחרי המטה וממ"ש ולא יצא נשמע דרש הב' שכ"ג מקריב אונן (צ"ל בהפך ושגגה פלטה קולמסי) כנל"ב. וכללו של דבר שהכתוב סובל ב' הפירושים ושקולין הן ויבואו שניהם:

(ד"ה ולא יחלל) בסוף הדבור הא כהן הדיוט שעבד אונן חלל עכ"ל. ור"ל מדכתיב ולא יחלל רק בכ"ג ולא כ' נמי גבי כהן הדיוט בסדר שמיני בפסוק ומפתח אוהל מועד לא תצאו וגו'. שמעת מינה שדוקא כ"ג אינו מחלל בהקריבו אונן אבל כהן הדיוט מחלל. ובש"ס איכא פלוגתא בזה דאיכא דמפיק לה מהך קרא אבל אידך תנא אמר לך מי כתיב הא כהן הדיוט שלא הניח עבודתו חלל. ופירש"י דילמא כהן הדיוט נמי לא חלל ובכה"ג איצטריך למישרי דלא תימא מתוך חשיבותי' וקדושתו הוא דפסול אונן והך תנא מפיק לה מדכתיב בסדר שמיני הן היום הקריבו את חטאתם וגו' ודרשינן וכי אינהו אקרבוה אני הקרבתי מכלל דאי אינהו אקריבוה שפיר אישתרוף

טו ובש"ס קידושין אמרו קידש ובעל לוקה שתים משום לא יקח ומשום לא יחלל:

יח פשוט שמלת כי הוא לנתינת טעם. ועוד שאין טעם בכפל המאמרים וע"כ שהוא לנתינת טעם לאזהרה הקודמת וכאומר שא"צ טעם ונכלל הטעם בכלל האזהרה עצמה. בעל מום לא יקריב כי בעל מום אינו ראוי להקריב כמ"ש במלאכי בענין מומי הקרבן הקריבהו נא לפחתך כן הוא כאן בענין ניומי כהן המקריב:

(ד"ה חרום) ר"ל שחוטמו הסמוך לעיניו הוא שקוע לגמרי וכשרוצה לכחול שתי עיניו כאחת אין חוטמו מעכבו מלכחול שתי עיניו כאחת בכחילה אחת. מדברי הרא"ם ז"ל:

כ (ד"ה גרב) חרס משמעו יבש מבפנים ומחוץ דוקא כמ"ש הרא"ם ז"ל. ובזה תבין כל מ"ש רש"י ז"ל כאן בדבור שלפנינו ודע ששני נקודות סימן ההפסק ט"ס והכל דבור א':

כא פשוט דכולא קרא יתירא ולדרשה אתי בהכרח:

(ד"ה מום) גם זה מייתור הלשון הוא נדרש:

(ד"ה ומן) כדכתיב מאיל המלואים למשה היה למנה:

כג (ד"ה ואל) דקשה אל הפרוכת למה לי השתא בעבודת חוץ פסול בעבודת פנים מיבעיא:

(ד"ה ולא) ופירוש מקדשי לפי זה עבודתי. מדברי הרא"ם ז"ל:

כד (ד"ה אל) ר"ל שיזהירו ב"ד של ישראל את הכהנים בעלי מומין מלגשת לעבודה דאל"כ מה ענין ישראל עם אזהרה זו של הכהנים. מדברי הרא"ם ז"ל:

פרק כב

ב ר"ל והוא מקרא קצר וכאלו כתוב וינזרו מקדשי ב"י בטומאתם וסמך על מ"ש אח"כ בפסוק ג' אמור אליהם וגו' וטומאתו עליו וגו':

בא"ד ד"א כו'. מלת ד"א הוא ט"ס וצריך למחקו והכל דבור אחד אלא שיישב רש"י ז"ל לשון הכתוב ע"י הסרוס. מדברי הרב בעל צל"ד ז"ל ופשוט:

ג טעות נפל בספרים וצ"ל ולמדוה רז"ל מהיקשא ור"ל דגבי יולדת כתיב בכל קודש לא תגע ותניא בברייתא דת"כ בכל קודש לא תגע אזהרה לאוכל או אינו אלא לנוגע ת"ל אח"כ ואל המקדש לא תבוא מקיש קודש למקדש מה מקדש דבר שיש בו נטילת נשמה אף קודש דבר שיש בו נטילת נשמה ובנגיעה ליכא נטילת נשמה כמ"ש רש"י ז"ל אח"כ והא דאפקי' קרא בל' נגיעה לומר לך נגיעה כאכילה האסור לאכול אסור ליגע מדברי הרא"ם ז"ל:

בא"ד לא הוצרך וכו'. ר"ל דכאן אין שייך לומר אין עונשין מן הדין אלא בדיני אדם ולא בדיני שמים. מדברי הרא"ם ז"ל:

בא"ד וכן נדרש פירוש ועוד נדרש מזה בת"כ ענין אחר שאין האוכל מן בשר הקדשים בטומאת הגוף בכרת ר"ל שאינו חייב עליו משום טומאה עד שיקרבו מתיריו והן האמורין וזריקת הדם. מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה וטומאתו) ר"ל כנוי וטומאתו שב אל כל איש אשר יקרב דרישא דקרא ולא על מבשר הקדשים:

בא"ד ממשמעו וכו'. ר"ל שאם הכוונה בטומאת בשר היל"ל והוא טמא לפי שאין הטומאה עוברת מהאוכלין הטמאים אבל וטומאתו עליו משמעו שעדיין טומאתו עליו ולא פרחה ממנו ולא נטהר ממנה אלמא שבטומאה פורחת הכתוב מדבר וזהו האדם שיש לו טהרה בטבילה והך דהכא הוא אליבא דאחרים בש"ס אבל ת"ק מפיק לי' מג"ש דטומאתו טומאתו דפ' פרה מדברי הרא"ם ז"ל:

ה ר"ל ופירוש לו בשבילו ובסבתו כמ"ש הראב"ע ז"ל וז"ל ואמר אשר יטמא בשבילו ואף שאיננו שלם (ד"ה לכל) ר"ל דלכל טומאתו איננו שב אל מאמר באדם אשר יטמא לו רק שב אל איש אשר יגע וא"כ לכל טומאתו בא לרבות נוגע בזב וזבה וכו' והוא פשטות הכתוב וכאלו אמר לאו דוקא טומאת מת ושרץ ושכבת זרע הכתובים לעיל דה"ה ליתר הטומאות שהאדם נטמא בהם:

ז שני נקודות ההפסק שבא אחר דבור זה בדפוס הוא ט"ס והכל דבור אחד. והפירוש דתלתא קראי כתיבי תרי הכא בפסוק ו' הקודם ולא יאכל וגו' כי אם רחץ וגו' דמשמע הא רחץ טהור מיד. ובפסוק ז' שלפנינו אמר ובא השמש וטהר ואחר יאכל וגו'. והג' בפ' תזריע ששם כתוב אצל קרבן יולדת וכפר עליה הכהן וטהרה הא כיצד פסוק הראשון למעשר ובפסוק ז' לתרומה ופסוק שלישי לקדשים. ולכן כתיב כאן בפסוק ז' מן הקדשים דמשמע מן הקדשים ולא כל הקדשים להוציא את הקדשים שמחוסרי כפרה אינן אוכלין בקדשים עד הבאת קרבנם:

ח כבר הארכתי וביארתי בזה די הביאור בסדר אחרי י"ז פסוק ט"ו וא"צ לכפול המאמרים עוד:

ט (ד"ה ומתו) הרא"ם ז"ל הקשה מנא לן דבמיתה בידי שמים דילמא בחנק וכדאמרינן בעלמא כל מיתה האמורה בתורה סתם אינו אלא חנק. ולע"ד דיש לחלק דכל היכי דכתיב בל' ציווי כמו מות יומת או לשון אחר שיש לפרשו בל' ציווי כמו אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי אשר לא צויתיו ומת הנביא ההוא דיש לפרשו ומת בציווי שנצטוו ב"ד להמיתו אח"כ משא"כ כאן שע"כ איננו ציווי שהרי קדם לו לשון שלילה ולא ישאו עליו חטא ומתו בו וע"כ מלת ולא מוסב גם על ומתו בו והכוונה ולא ימותו בו ר"ל ושמרו את משמרתי כדי שלא ימותו בו. או כזה ושמרו את משמרתי ולא ישאו עליו חטא אשר ימותו בו ואחרי שאיננו ציווי רק כמודיע ע"ד מכלל הן אתה שומע לאו שאם לא ישמרו לאכלו בטומאה ימותו בו ע"כ איננו מיתה בב"ד רק מיתה בידי שמים שאל"כ היה קדם לו ציווי בהכרח שא"א שמצוה בב"ד להרגו ולא נצטוו על ככה וע"כ שהוא מיתה בידי שמים שאינו נופל בזה ציווי. הגע עצמך שהזהיר הכתוב את אהרן ואל יבוא בכל עת אל הקודש ולא ימות וגו'. וכי נאמר שאם בא אל הקודש הוא בחנק מדכתיב ולא ימות וע"כ ז"א לפי שלא בא כאן ציווי על המיתה וה"נ הכא גבי תרומה:

י (ד"ה תושב) ור"ל אבל אם היתה השין קמוצה היה משמעו תושב שהוא כהן ובאמת ז"א שאף שהוא קנוי קנין שנים או אפי' קנין עולם מ"מ לא הפסיד כהונתו בכך ואוכל בתרומה מדברי הרא"ם ז"ל ופשוט:

יב ר"ל ולא אלמנה וגרושה בכלל דוודאי בת כהן שהיא אלמנת כהן הרי היא כמו שהיתה בתחלה בין יש לה זרע ממנו ובין אין לה. מדברי הרא"ם ז"ל ופשוט:

(ד"ה וזרע) פשוט שהרי עיקר הטעם שזרע שיש לה מעכבתה מלאכול בתרומה כאלו הי' בעלה הישראל קיים וא"כ ע"כ צריך להיות הזרע ממנו:

יג (ד"ה וכל זר) ר"ל דכולי' קרא ית ירא הוא שהרי כבר הזהיר לעיל על התרומה לזרים וכל זר לא יאכל קודש וע"כ שחזר ושנה לאו זה כאן להורות בזה שאין הקפיד' אלא בזרות ולהוציא את האונן:

יד ר"ל דלא היה לו אלא לומר ויסף חמישיתו עליו ונתן לכהן את הקודש למה לי שהרי כבר אמר ויסף חמשיתו עליו ועליו היינו על הקרן וע"כ לדרשא אתי ומבואר:

טו ר"ל שבא בכתוב זה אזהרה לכהנים שלא יאכילו תרומה לזרים:

טז הרמב"ן ז"ל הקשה ואמר מי דחקו להספרי לדרוש אותם בעצמם ולמה לא נאמר שמוסב על הכהנים שהזהיר אותם במקרא הקודם ולא יחללו וגו' ובזה שני המקראות קשורים שאמר ולא יחללו הכהנים את קדשי ב"י להאכילם לזרים. וע"ז אמר כאן והשיאו אותם עון אשמה ר"ל שע"י שיאכילו הכהנים את ב"י תרומה יטעינו אותם עון אשמה וכינוי אותם הוא כינוי הפעול כמו שהוא לרוב ולמה נאמר שפעל והשיאו איננו פועל הנזכר למעלה בפסוק ולא יחללו וגו' שהם הכהנים רק הפועל הוא ישראל ועי"ז נצטרך לפרש שכינוי אותם הוא כינוי החוזר הנמצא רק על המעט אלו דבריו ז"ל. ודברי הרא"ם ז"ל ביישוב זה מגומגמים מאוד. ולע"ד נראה ליישב זה בפשיטות לפי שמדרך הלשון לפעמים להשתמש בפעל סתמיי ולא להזכיר הפועל בפירוש אבל אין מדרך הלשון להשמיט הפעול הנרמז בכינוי אותם וע"כ שהוא מחובר או עם הפועל הנזכר למעלה בפירוש בשמו העצמי או עם הפועל הנכלל בכנוי הפעל שלפניו. ולזה למעלה בפסוק ו' שאמר ולא יחללו את קדשי ב"י וגו' ע"כ הפועל של הפעל יחללו מוסב על הכהנים ואין לומר שהפועל הוא בני ישראל. וזה לב' טעמים. א' שאף שמדרך הל' להשתמש לפעמים בפעל סתמי היינו כשאין הפועל מיוחד אבל כאן שהפועל מוגבל אם הכהנים ואם ב"י אין הדרך להשתמש בפעל סתמי. לכן יותר י"ל שמוסב על הכהנים שהם הפועלים הנזכרים לעיל בראש הפרשה דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו וגו' אמור אליהם לדורותיכם וגו' ושמרו את משמרתי וגו' ועל הפועל הזה מוסב ג"כ פעל ולא יחללו וגו' הנזכר כאן ממה שנאמר שמוסב על ב"י שאין נזכרין בפועלים בכל הפ'. ב' אם נאמר שהפועלים הם ב"י א"כ היל"ל ולא יחללו את קדשיהם אשר ירימו לד'. אבל ממ"ש ולא יחללו את קדשי ב"י אשר ירימו לד' ע"ש הפועלים בולא יחללו הם פועלים אחרים זולת ב"י והם הכהנים ומוסב על הפועלים וינזרו ושמרו שבתחלת הפ' כל זה בנעל ולא יחללו אבל כאן בפעל והשיאו אם נאמר שהפועלים הנכללים בפעל והשיאו הם ג"כ הכהנים כמו שמסתבר לומר לכאורה מטעם הראשון הנ"ל לפי שהם הפועלים בכל הפ'. אבל לפ"ז יהיה כינוי אותם מוסב על פעול שלא נזכר בפעול בפירוש והוא פעל נשמט ואין מדרך הלשון להשמיט הפעול הנרמז בכינוי אותם. לכן יותר נוח לומר שהפעול בכאן הוא הפועל הנרמז בכנוי הפעל שלפניו ואין הפעול נשמט לפ"ז שהפעול הוא בעצמו הפועל שהרי הוא כאלו אמר והשיאו את המשיאים. ולפ"ז כיון שכנוי אותם שב בהכרח על הפועל שלפניו בעצמו ע"כ כנוי אותם הוא פעל וכנוי החוזר ואף כי לפ"ז נשמט הפועל בפעל והשיאו כבר כתבתי שמדרך הלשון להשתמש לפעמים בפעל סתמי כנ"ל ברור בזה:

בא"ד ואונקלוס כו' לדעת המתרגם פעל והשיאו שב ג"כ על הכהנים ופירוש אותם בעצמם אפס שסובר שפסוק ולא יחללו איננו אזהרה לכהנים שלא יאכילו תרומה לזרים רק שהוא אזהרה לכהנים שלא יאכלו תרומה בטומאה והוא מוסב למעלה אתחלת פרשה וינזרו מקדשי ב"י וכ' רש"י ז"ל שפירוש זה דחוק דהא כבר באה אזהרה זו למעלה וינזרו וגו' ולא יחללו וגו' ותרתי למה לי ועוד שלפירוש זה צריך להוסיף מלת בטומאה בפסוק שלפנינו וצ"ל בתשלומו והשיאו אותם וגו' באכלם את קדשיהם בטומאה ולכן יותר מסתבר לפרושי דקאי על שלמעלה בסמוך לו דמיירי באכילת תרומה לזרי ואין כאן חסרון ולא כפל:

יט (ד"ה לרצונכם) וחסר לפ"ז פעל יהיה בכתוב והשיעור לרצונכם יהיה:

כב ר"ל שאיננו שם תואר לנקבה כמו עור לזכר שהרי כל הענין מדבר בל' זכר. לכן צ"ל היותו שם. דבר במשקל נקבי כמו אדרת אבל עורון הוא שם דבר במשקל זכר. מדברי הרא"ם ז"ל:

בא"ד שלא יהא בו מום של עורת ממ"ש רש"י ז"ל כאן וכן ממ"ש רש"י ז"ל בדבור הסמוך שלאחריו תשכיל שלדעת רש"י ז"ל הפסוק הזה איננו דבוק עם לא תקריבו אלה האמור אח"כ שהרי לא חשב כאן רק המומין בעצמם מזולת היותם נשואים על הקרבן וא"כ אלה שב ג"כ על המומין בעצמם ואין נופל במומין הקרבה רק בבעלי המומין. ולכן פירש"י ז"ל כאן שמאמר זה דבוק עם סוף הקודם כל מום לא יהיה בו ומפרש כאן מה לא יהיה בו ואמר עורת גרב ילפת לא יהיה בו. ומ"ש אח"כ לא תקריבו וגו' הוא ענין בפ"ע וקאי על בעלי המומין זהו כוונת רש"י ז"ל כאן:

(ד"ה או שבור) ר"ל לפי ששם שבור הוא שם תואר ולא שם דבר א"כ נוכל לומר שהוא דבוק עם לא תקריבו אבל לפי שבא בתוך המומין שהם בשמות המכונים שם דבר א"כ הוא מחובר עם הפסוק שמחוברים אליו שאר שמות המומין וע"כ הוא דבוק ג"כ עם סוף פסוק הקודם כל מום לא יהיה בו. אבל מלת בו אינו נופל בשם תואר ולכן לפי ששם שבור שם תואר לא יפול עליו לא יהיה בו. לכן תיקן רש"י ז"ל את הלשון ואמר או שבור לא יהיה אבל בעורת פירש"י ז"ל לעיל עורת לא יהיה בו לפי שבשם דבר נופל מלת בו. וכן בגרב וילפת שהם שמות דבר נופל מלת בו ומבואר:

(ד"ה לא) שלשה אזהרות הללו רצופות בפסוקי כ' כ"א כ"ב כ"ג ופירוש שרוע עודף מענין קצר המצע מהשתרע מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה קלוט) והיא כענין פרסת החמור והסוס:

(ד"ה נדבה) והוא כמו שפירש הרמב"ן ז"ל שבעבור שאין בשום פעם חיוב לבדק הבית רק נדבת נפש יכונה מה שיתן איש לבדק הבית בשם נדבה. ואני מוסיף עוד לומר שהנודרין מפני עת צרה או מפני נס גדול שנעשה להם הדרך שנודרין למזבח ופעמים שנודרין בנדבת נפשם ובכוונה רצויה ופעמים שאין כוונתן שלמה אבל המתנדב לבדק הבית הוא מתנדב בלא שום סבה ושלא לכפרת נפשו מפני נס או צרה לפיכך כל הניתן לבדק הבית קרוי נדבה לפי שנתינה זו הוא בברור מנדבת הלב. אבל סתם נדר הוא למזבח לפי שרוב הנודרין הוא לכפרת נפשם מפני נס או צרה לכן הם נודרין קרבן אבל באמת על דרך הרחבת הלשון יפלו נדר ונדבה שהן הרי עלי והרי זו בין בבדק הבית ובין במזבח ועיקר הטעם שלבדק הבית דהווי קדושת דמים ונמכר מה לי תם ומה לי בעל מום משא"כ למזבח ומבואר:

(ד"ה ולנדר) מלבד ההכרח שביארתי לעיל בסמוך הוסיפו עוד חז"ל להוכיח זה מלשון ריצוי הנופל רק בעולה למזבח:

כד (ד"ה ובארצכם) ר"ל שע"כ הוא אזהרה על הסרוס שאין לפרש שהכוונה על ההקרבה שהרי כבר אמר לא תקריבו בסמוך לו בפסוק זה בעצמו. ועוד דלענין ההקרבה לאיזה צורך אמר ובארצכם וכי יש הקרבה בחוצה לארץ. וע"כ שהכוונה על הסרוס ואמר לפ"ז ובארצכם לרבות בהמה טמאה וכמ"ש ז"ל בגמ' חגיגה שאלו את בן זומא מהו לסרוסי כלבא אמר להם ובארצכם לא תעשו כל שבארצכם. אבל אין לפרש שבא למעט חוצה לארץ שהרי הסרוס חובת הגוף הוא וחובת הגוף נוהגת בין בארץ ובין בחו"ל:

כה (ד"ה לא ירצו) ר"ל שפירוש לכם בשבילכם ר"ל לתכליתכם דהיינו לכפר עליכם אבל אין פירוש לכם כפשוטו שאין נופל רצון במקריב אלא במי שלשמו הוקרב ר"ל שמקריבין אליו והוא הש"י:

כז ר"ל דיוצא דופן פסול להקרבה:

כח (ד"ה אותו) בש"ס דחולין יליף זה במה מצינו משלוח הקן חייב כאן אותו ובנו לא תשחטו וגו' וחייב בשלוח הקן לא תקח האם על הבנים מה להלן נקבות ולא זכרים כדכתיב והאם רובצת וגו' ולא והאב רובץ או והוא רובץ אף כאן נקבות ולא זכרים והא דכתיב בל' זכר צ"ל לפ"ז משום דאשור ושה דלעיל מיני' קאי שגם הנקבה נקראת שור ושה להיות שור או שה שם המין וכילל זכרים ונקבות וכן תרגם אונקלוס תורתא או שיתא ואלו גבי שור ושה שרוע או קלוט תרגם ותור א אמר. מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה אותו) בש"ס אין לי אלא אותו ואת בנו. בנו ואותו מנין כשהוא אומר לא תשחטו הרי כאן שנים (ופירש"י ז"ל הזהיר את שניהם שוחט האם ושוחט הבת) הא כיצד (דלא משכחת שניהם עוברין אלא בשלש בהמות ואי בשוחט אם ושני בנים ל"ל קרא פשיטא. ואי באם ובתה ובת בתה הא נמי פשיטא) השוחט את הפרה ואת אמה ואת בתה שנים האחרונים חייבין ר"ל השני חייב משום בנו ואותו. והג' חייב משום אותו ואת בנו:

כט ר"ל שאין כנוי הנוכח לרצונכם כנוי הקנין רצון שלכם שאין זה נופל במקריב רק הרצון נופל אצל הש"י וע"כ פירושו לרצון לכם אבל לפירוש הב' שכ' רש"י ז"ל הוא כנוי הקנין:

לב פשוט שהשמירה הוא בלב שלא יבוא לידי מכשול במעשה:

לג כבר כתבתי במ"א שבכל מקום שבא אחר הציווי זכרון יצי"מ ר"ל בזה שע"מ כן הוצאתי אתכם לשמור גזרותי. ועד"ז אמר ג"כ כאן ע"מ כן הוצאתי אתכם שתקדישו את שמי:

(ד"ה אני ד') לעיל בפסוק ל' שקדם למאמר זה מצות לא תעשה פירש"י ז"ל שהכוונה במאמר זה דעו מי גזר עליכם. אבל כאן שקדם לו מ"ע ונקדשתי וגו' פירש שהכוונה במאמר זה נאמן לשלם שכר ובפרט במקום מצות קדוש השם ראוי יותר החתימה הזו לפי שהיא מצוה היותר קשה מצות אבוד נפש. ולכך אמר שבאבדן נפשכם בעוה"ז הריני הנאמן ובעל היכולת לגמול שברכם בעוה"ב אשר כדאי הוא נטילת חייכם מפני רב טוב הצפון הזה:

פרק כג

ב והוא כדתניא בת"כ הובא ברא"ם ז"ל מנין שמעברין את השנה על הגליות שעלו ועדיין לא הגיעו לירושלים ת"ל ב"י מועדי ד' עשה את המועדות שיעשו אותם כל ישראל ואם לאהיו מגיעין כל הגליות אל ירושלים אין עושין אותן (ר"ל כדינן בראי' וחגיגה ושמחה) כל ישראל אלא מקצתן. והילכך ב"ד מעברין את השנה כדי שיגיעו הכל לירושלים ויעשו כל ב"י יחד את המועדות ופירוש מ"ש בברייתא עשה מועדות שיהיו ישראל מלמדים בהם ר"ל מלומדים ומורגלים. והכוונה עשה המועדות באופן שיהיו כל ישראל מרגילים א"ע לעלות לרגל וזה יהיה כשידעו שעברו בשבילה את השנה וירגילו א"ע לעלות לרגל בכל שנה ושנה. כן פירש"י ז"ל בש"ס פ"ק דסנהדרין. מדברי הרב בעל צל"ד ז"ל:

ד ר"ל הפסוק הזה כפול שכבר אמר כן למעלה בפסוק ב' אבל כ"א מורה על ענין אחד שבשני הפסוקים. אמר מועדי ד' אשר תקראו אותם מקראי קודש וישון אשר תקראו אותם משמע שהדבר תלוי בב"ד ואיך תלייתם בב"ד לפי שהמועדות תלויים בעבור השנה ואם הוסיפו ב"ד אדר אחד נדחו המועדות מזמנם וכמו כן תלוין המועדות בעבור החודש מפני דטעם דזה. ולמעלה אמר שתלויין המועדות בעבור השנה באיזה חודש מחדשי השנה שיחולו כמ"ש שם ב"י מועדי ד' דמשמע שמעברין השנה בשביל הגליות כו' וכמ"ש רש"י ז"ר שם. ובפסוק שלפנינו הוסיף עוד שהלויין גם בעבור החודש לענין באיזה יום ובאיזה שבוע שיחולו מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור רב:

ה (ד"ה פסח) ר"ל שאין הכוונה חג הפסח שלא נקרא החג דזה בשום מקום בכתוב ע"ש הפסח רק נקרא חג המצות ועוד שאין בי"ד חג אבל דכוונה הקרבת הקרבן הקרוי פסח בי"ד ופשוט:

ח שני נקודות ההפסק שבאו אחרי דבור זה הוא ט"ס והכל דבור א' ובזה יובן כל מ"ש רש"י ז"ר כאן:

(ד"ה שבעת) מבואר בפ' בא באורך קחנו משם:

י והוא כדתניא בת"כ ראשית קצירכם שתהא תחלה לכל הנקצרים שאין רשות לישראל לקצור שדותיהן עד שיקצר דעומר תהלה ר"ל ולא שפירוש ראשית קצירכם שידא העומר נקצר מראשית השדה ולא מאמצע השדה או מסופה דקצירכם קציר דכולהו ישראל משמע עכ"ל הרא"ם ז"ל ור"ל דאל"כ דוה לי' למימר ראשית הקציר (ד"ה עומר) ר"ל כלי המדה המחזקת עשירית האיפה עומר שמה:

יא (ד"ה לרצונכם) ר"ל שאין גזרת דציווי תיבת לרצונכם שיגיף העומר באופן שיהיה לרצונכם לרצון לכם. כמו לרצונכם תזבחו דלעיל בפ' שור או בשב וגו' דא"כ הי' צריך לפרש אח"כ מהו האופן הזה שיהיה לרצונכם כמו שמפרש למעלה בפ' הנ"ל. לזה צריך לפרש ע"כ שגזרת הציווי במאמר הזה הוא פעל והניף ר"ל שנצטווה להניף העומר. ומ"ש אח"כ לרצונכם איננו מן הציווי רק הכוונה שאם יקצרנו ויניפנו יהיה לרצון לכם ולמד לרצונכם הוא ל' הסבה אבל גבי לרצונכם דגבי תודה בפ' דנ"ל שהוא גזרת הציווי למד לרצונכם הוא ל' התכלית. ומבואר:

(ד"ה ממחרת) ר"ל שהעומר נקצר בניסן ומונח עד ט"ז בניסן שאז הכהן מניפו ומקריבו. ופירוש ממחרת השבת ממחרת דיו"ט שבזמן הקציר שהוא בניסן והיינו ט"ז בניסן שהוא יום הראשון לחול המועד פסח עד הזמן דזה יהיה מונח העומר הנקצר. אבר אין לפרש ממחרת שבת בראשית כדעת הצדוקין שאם נקצר העומר בזמן קצירתן לפני שבת בראשית יהיה מונה עד ממחרת שבת בראשית. ולפירוש זה תהיה הקרבת העומר פעמים בט"ז בניסן ופעמים אחר ט"ז בניסן. ז"א שהרי כתיב ממחרת השבת בהא הידיעה שהוא השבת המיוחד ושבת בראשית איני יודע איזהו:

יב ד"ל לא שהוא חובת היום כשאר המוספין של ימות הפסח שהרי בפ' פנחס שכתוב שם מוספי כל ימות הפסח לא כ' שם הכבש הזה עכ"ל הרא"ם ז"ל. ור"ל שע"כ איננו מן המוספין ורק חובה לעומר הוא בא ואם לא יהיה שם עומר כגון שנשתדף הקציר ואין ממה להקריב העומר גם הכבש הזה אינו קרב שאינו חובה ליום רק חובה לעומר:

יג (ד"ה שני) ר"ל שהמנחה הזאת היא כפולה שהרי מנחת נסכים בכל מקום שלשה עשרונים לפר ושני עשרונים לאיל ועשרון לכבש:

טז (ד"ה השבת השביעית) ר"ל לעיל בפסוק ממחרת השבת יניפנו הכהן. וכן בפסוק וספרתם לכם ממחרת השבת תרגם אונקלוס ע"פ קבלת חכמי ישראל מבתר יומא טבא. אבל כאן תרגמו מבתר שבועתא שביעתא וגם כאן אין פירוש ישבת ישבת בראשית כמו שיתכן זה ע"פ דעת הצדוקין ימ"ש. דק פירוש שבת שבוע כפירוש שבע שבחות תמימות תהיינה שאמר אח"כ:

(ד"ה עד ממחרת) ר"ל שאם נאמר שר"ל כאן עד ועד בכלל א"כ תהיה הספירה חמשים יום והרי אמר למעלה בפסוק שלפניו וספרתם לכם וגו' שבע שבתות תמימות תהיינה א"כ אין הספירה רק מ"ט יום. וע"כ צריך לפרש שר"ל כאן עד ולא עד בכלל ואין הספירה רק מ"ט יום ואולם מ"ש כאן אח"כ תספרו חמישים יום אין זה סתירה כאשר יתבאר בדבור הסמוך:

(ד"ה חמשים יום) כבר מבואר למעלה בסמוך שע"כ אין הספירה רק מ"ט יום. לזה צריך יישוב מ"ש כאן תספרו חמשים יום. לזה דרשו שצריך לחלק מאמר זה לשנים ופעל תספרו מוסב אשלפניו וחמשים יום דבוק עם מה שאחריו והשיעור כזה עד ממחרת השבת השביעית תספרו ור"ל עד ולא עד בכלל והיינו מ"ט יום וכנ"ל. ואח"כ אמר חמשים יום והקרבתם ור"ל ביום החמשים שהוא יום החג תקריבו מנחה חדשה כל זה למדרשו. אבל לפי פשוטו כתב רש"י ז"ל דיש לפרש כזה דגם מאמר חמשים יום מוסב על פעל תספרו שלפניו ומקרא מסורס דיא וכאלו כתוב כסדרו כזה עד ממחרת השבת השביעית חמשים יום תספרו. ור"ל עד ממחרת השבת השביעית שהוא יום חמשים תספרו. ועד ולא עד בכלל ואינו אלא מ"ט יום וכנ"ל והנה באמת שגם לפי הדרש דחמשים יום מחובר עם והקרבתם שאחריו חמשים יום דוא לשון מסורס וצ"ל כסדרו יום חמשים שהרי אינו מקריב בכל החמשים יום רק ביום החמשים לבד וכששם המספר הוא שם תואר מספרי ראוי להקדים המתואר כמו וקדשתם את שנת החמשים ואחת שנה. וזהו ההבדל שבין מאמר חמשים יום ובין מאמר יום חמשים שבפן הא' חמשים הוא שם מספרי וכולל כל הסך. ובפן הב' הוא שם תואר מספרי ואינו דק על יום א' בלבד שהוא החמשים בסדר הזמני אבל ההבדל שבענין דסרום בין הדרש ובין הפשומי שלהדרש דסרום בתיבות חמשים יום ומלת יום הוא מסורס ולפי פשוטו צריך לסרס תיבת תספרו. והנה מ"ש רש"י ז"ל שהפירוש הב' קרוב יותר לפשוטו של מקרא מפירוש הדרש אף שלב' הפירושים יש כאן סרוס הוא לב' טעמים א' שלהדרש מלבד שצריך לסרס מאמר חמשים יום צריך להוסיף גם בית משרת וראוי כסדרו ותשלומו ביום חמשים משא"כ לפירוש הפשוט א"צ לתוספת אות ב' שדרך הלשון להקדים הפעל לזמן הפעולה ואם חמשים יום מחובר עם והקרבתם שאחריו ראוי לומר או והקרבתם חמשים יום ר"ל והקרבתם ביום חמשים ואם יקדים זמן הפעולה לפעל מדרך הלשון במקום שהזמן שלפניו חלוק במין הפעולה מזמן שאחריו להוסיף ו' משמשת על הזמן שאחריו וא"כ היה ראוי לומר עד ממחרת השבת השביעית תספרו וביום חמשים והקרבתם וגו' והוא ו' מעוררת ההפוך בזמן הקודם תספרו. ואולם ביום חמשים תקריבו וא"כ לפי הדרש יש כאן סרוס הלשון וגם חסר ו' משמשת ובית משמשת משא"כ לפירוש דפשוט זהו כוונת רש"י ז"ל וברור:

(ד"ה מנחה) ר"ר דלהכי קרא למנחה זו מנחה חדשה לפי שבאה מן החדש כדי להתיר החדש במקדש (ומנחת העומר מתיר החדש במדינה) וא"כ היא מנחה חדשה שקודם לה לא היו מקריבין במקדש מן החדש. ולכן הקשה רש"י ז"ל דאכתי אין זה חדשה שהרי קרב קודם לה מן החדש מנחת העומר. ותירץ דמ"מ אין שווין במינן שמנחת העומר באה מן השעורין וכל המנחות באות מן החטין א"כ לגבי כל המנחות ה"ל מנחה חדשה:

יז (ד"ה להם תנופה) ר"ל שאין פירוש לחם תנופה לחם שטעון תנופה כמ"ש להלן פסוק כ' והניף וגו' על לחם הבכורים וגו' שהרי כתוב כאן תביאו לחם תנופה ובשעת הבאה לא היתה עדיין לחם תנופה וע"כ צ"ל שפירוש לחם תנופה כמו לחם תרומה שהורם והונף לשם גבוה:

(ד"ה בכורים) ר"ל ואין פירוש בכורים שתהיה מן האביב כמנחת העומר (ר"ל שז"א שהרי ע"י מנחת העומר כבר הותר החדש להדיוט וכל אדם רשאי לקצור ולאכול) אלא שהמנחה עצמה היא בכורים שהיא ראשונה לכר המנחות הבאות מן החדש. ומנחת בכורים היא סמיכות המתואר אל התואר ור"ל מנחה הראשונה. אבל אם נאמר שפירוש מנחת בכורים מנחה הבאה מן הבכורים שהוא האביב א"כ מנחת בכורים הוא סמיכות הביאור:

בא"ד אף למנחת קנאות. הכי איתא בת"כ הובא ברא"ם אם למנחות של חטין בלבד (אבל מנחת קנאות לפי שבאה מן השעורין הותר ע"י העומר שהוא ג"כ מנחת שעורין) הרי כבר נאמר חדשה מה ת"ל בכורים תנהו ענין אף למנחת שעורין:

יח מלת על ישמש לפעמים הצרוף וכן פירושו כאן בגלל הלחם שהן חובה ללחם והאחד בא בשביל חבירו ואם לא הביא לחם אינו מביא כבשים:

(ד"ה ומנחתם) ר"ל ולפיכך סתם לך הכתוב ולא פירש, לפי שסמך ער האמור בחומש הפקודים

יט מ"ש רש"י ז"ל כאן הוא מבואר מעצמו. והנה מ"ש רש"י ז"ל ברייתא זו כאן ולא למעלה בפסוק והקרבתם שמדבר בקרבנות העולה לפי שגם השעיר חטאת שנזכר כאן אמור במוספי חומש הפקודים וניתן מקום יותר לומר שכבשים ושעיר האמורין כאן הן האמורין בחומש הפקודים:

כ דכי איתא במנחות זבחי שלמי צבור טעונין תנופה חיין ושחוטין ומפיק לה שם בגמ' ממ"ש בשלמי יחיד את חזה החנופה ואת שוק התרומה לקחתי מאת ב"י מזבחי שלמיהם. ומדכתיב בל' רבים (מזבחי שלמיהם) אע"ג דבקרבן יחיד קא מישתעי ש"מ שבא לרבות שגם שלמי צבור טעונין תנופה שחוטין כשלמי יחיד וא"כ מה ת"ל עוד כאן והניף הכהן אותם תנופה ללמד שטעונין ג"כ תנופה מחיים:

(ד"ה קודש יהיו) ר"ל שאין פירוש קודש יהיו קדשים קלים כשלמי יחיד דא"כ קרא יתירא הוא דפשיטא דרא גריעי משלמי יחיד וע"כ שהפירוש קודש יהיו בערך שלמי יחיד שאלו קדשים קלים (ר"ל ונאכלין לזרים וחוץ לקלעים לפנים מן החומה. אבל קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים לזכרי כהונה) ואלו קדשי קדשים מדברי הרא"ם ז"ל

כב מה מאוד השכיל הדרש הזה שבכוון הציג לך הכתוב חובת מתנות עניים בין עבודת הקרבנות כדי לעורר אותנו בזה שאין תכלית עבודת הנתינה לשמים ומקרא מלא הוא אם ארעב לא אומר לך. רק התכלית הנרצה בעבודת בית המקדש הוא טהרת הלבב הבאה באמצעות עבודת הקרבנות ובפרט בחגים ומועדות שהם ימי משתה ושמחה באו מצות החג בראיה וחגיגה ושמחה להורות שעיקר השמחה הוא עבודת המקום ב"ה והוא שמחת הנפש. ולכוונה זו באה בפרשת המועדות שלפנינו חובת מתנות עניים בין קרבנות החג לעורר אותנו שתכלית עבודת הקרבנות איננו הנתינה רשמים מקור העושר ית'. אבל עיקר הנתינה לשמים הוא הנתינה לעני. וזהו התכלית הנרצה בעבודת הקרבנות ר"ל טהרת הלב הנמשך ממנה ורק בזה תתייחס עבודת הקרבנות נתינה רשמים אם ימשך ממנה הנתינה לעני. וזהו כוונת אמרם ז"ר ללמדך שכר הנותן לקט וכו' מעלה עליו כאלו בנה ביהמ"ק והקריב עליו וכו' ר"ל שהרי יש כאן הנתינה רשמים שהוא תכלית הקרבנות (ד"ה תעזוב) ר"ל מדכתיב תעזוב ולא כתיב תתן נשמע שאין בזה טובת הנאה לבעל הבית כמו בתרומה ומעשרות שנותן לכל כהן שירצה אבל בזה צריך הבעל הבית לעזוב לעניים והם יטלו מעצמם וד"ה אני ד') ר"ל ובזה למד אותנו הכתוב גודל מצות מתנות עניים ולפיכך חזר המצוה ואמר עשה זה ואני נאמן לשלם שכרך להורות נחיצת מעשה הציווי עד שלבלתי יתעצל בזה הבטיח לו שכר רב על ככה:

כד ר"ל שהיל"ל יום תרועה כמ"ש באמת בחומש הפקודים פ' פנחס. אבל אמר כאן זכרון תרועה להורות חובת זכרון פסוקי זכרונות ושופרות וזכרון ר"ל זכרון בפה ואמר שם יום תרועה ללמד חובת תרועה ממש בשופר וכאן אמר זכרון תרועה להורות עוד חובת הזכירה בפה וטעם אמירת פסוקי זכרונות כדי שנזכר לטובה ופסוקי שופרות הטעם לפי ששופר של איל זכר לעקדת יצחק כדאיתא כל זה בש"ס דר"ה. והנה לא זכר רש"י ז"ל כאן פסוקי מלכות לפי שזה הוציאו בש"ס ממקרא אחר מדברי הרא"ם ז"ל:

לא ר"ל לפי שבפסוק כ"ח אמר וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה וידמה משמעו בהיות השמש על האופק וכמו בעצם היום הזה בא נח וגו' וא"כ היינו סבורים לומר שבלילה אינו מוזהר על המלאכה כלל ועוד שכתוב אח"כ בפסוק כ"ח הנ"ל כי יום כפורים הוא וגו' דמשמע שבא לתת טעם איסור המלאכה להיותו יום כפורים וראוי להפנות אז מכל עסק זמני ולהקדישו לד'. וידוע מן הש"ס בי עצם היום לבדו מכפר וא"כ ה"א דבלילה כיון שאינו מכפר אינו מוזהר בו על עשיית מלאכה. לכן חזר וכ' לך כאן וכר מלאכה לא תעשו ולא כ' בעצם היום הזה כדי להורות שמזוהר גם בלילה ממלאכה ומעתה ידענו שפירוש בעצם היום הזה שבפסוק כ"ח הנזכר עצומו של יום הכולל גם הלילה עמו (ופירוש יום א"כ מעת לעת וכן הוא סתם ביאור מלה זו בלה"ק כמ"ש הראב"ע ז"ל בתהלים ממ"ש יום צעקתי בלילה נגדך וללמדנו ג"כ במה שאמר שם בעצם היום הזה ולא אמר ביום הזה שעל עצומו של יום הוא מוזהר וענוש כרת ולא על התוספת ועינוי מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור:

לה נרשם כאן הציון ברש"י בטעות כי הדבור הזה מקומו למעלה בפסוק כ"ז בציווי יום הכפורים וכ"כ הרא"ם ז"ל ופשוט. ור"ל ביוה"כ קדשהו בכסות נקי' ותפלה ובשאר ימים טובים קדשהו ג"כ בכר זה וגם במאכל ומשתה:

לו לפי שחג המצות שבעת ימים וחג הסוכות שמונת ימים הרי יום א' יותר ועוד שבאמת יום השמיני איננו חג הסוכות כלל בעצם שהרי אינו טעון סוכה ולולב שהרי לענין מצות סיכה אמר בסוכות תשבו שבעת ימים ולא יותר ובמצות לולב אמר ושמחתם לפני ד' אלקיכם שבעת ימים ולא יותר א"כ יום השמיני נראה כיום הנוסף על החג לכן אמרו ז"ר בדרש שמטעם זה נקרא כאן שמיני של חג עצרת שפעל עצר נופל על הנעצר יותר מזמן הקצוב ואמר הכתוב אע"פ שבמשך שבעה ימים שעברו כבר נשלם חג הסוכות יעצור אתכם השי"ת עוד יום אחד נוסף לחוג גם חג השמיני וכנוי זה הוא ג"כ כנוי של חבה יתירה כאשר אמרו ז"ר בנועם משלם כמלך המבקש מבנו שיהי' נעצר עמו עוד יום אחד לפני פרידתו ומה ערבו דבריהם ז"ל

לז (ד"ה דבר יום). ר"ל שפירוש דבר יום חוק הקרבנות של כל יום לפי שאין מוספי החג שווין בכל יום כי פרי החג מתמעטין והולכין כל יום ואח"כ אמר עוד ביומו להורות שדבר בל יום הוא רק ביומו הא עבר זמנו בטל קרבנו ואין להמוספין תשלומין כל שבעה בעולת ראי' ושלמי חגיגה:

לט ר"ל שפירוש תחוגו האמור כאן הוא על הבאת החגיגה דאלו חגיגת הרגל כבר כתוב הוא למעלה בפסוק ל"ד:

(ד"ה שבעת ימים) תחלה פירש"י ז"ל שפירוש שבעת ימים תחוגו הוא לתשלומין ועיקר החובה ביום הראשון ושאר הימים תשלומין דראשון הם שאם לא הביא בזה יביא בזה ואח"כ כתב רש"י ז"ל יכול יהא כו' ר"ל או אינו שאין כוונת הכתוב לתשלומין רק כפשוטו שיביא כל שבעה תלמוד לומר במקום אחר והגותם אותו יום אחד במשמע הא כיצד יום אחד לחובה שבעה לתשלומין:

מ ר"ל ומכאן מוכח שהוא אתרוג כמו שאמרו בגמרא דסוכה:

(ד"ה הדר) ר"ל דמזה נמי משמע שהפרי הזה הוא אתרוג ולפ"ז שם הדר איננו שם התואר רק שם המין ואין הדר דבוק עם פרי שלפני פניו רק עם עין שלפניו ושם עץ סמוך לשם הדר. וענינו פרי שר עין אתרוג ופשוט:

מב (ד"ה בישראל) מלת בישראל נראית יתירה שלא הי' לו לומר אלא כל האזרח ישבו בסוכות. וע"כ לדרשא אתיא בישראל כל שהוא בישראל ובא לרבות את הגרים:

מג הפירוש הוא אליבא דרבי עקיבא בש"ס ולא כר"א דאמר סוכות ממש היו ומה שפירש רש"י ז"ל אליבא דר"ע דלא כר"א. מפני שמרת הושבתי מורה שהיתה הישיבה פעל אלקי ואלו לר"א ישבו אבותיכם מיבעי' לי'. מדברי הרא"ם ז"ל:

פרק כד

ב ר"ל בסדר תצוה לא נאמר ציווי ההדלקה רק פעל ההדלקה בדרך ספור לפרש טעם מצות מעשה המגורה והציווי לא בא שם רק על מעשה המנורה לכן לא אמר שם צו את בני ישראל ויקחו אליך וגו' אבל אמר שם ואתה תצוה וגו' כלומר סופך לצות בעתיד על זה כאשר תצוה ממני לצות את ב"י על ככה אבל כאן בא פעל ההדלקה בדרך ציווי. לכן אמר צו את ב"י וגו' ומבואר (ד"ה שמן) מבואר בואתה תצוה:

(ד"ה תמיד) גם זה מבואר באריכות בסדר ואתה תצוה קחנו משם וא"צ לשנות את האמור:

ג לפי פשוטו פירוש מחוץ לפרוכת העדות מחוץ לפרוכת קדשי קדשים ששם דעדות שההדלקה היתה בהיכל אבל לפי הדרש פירוש פרוכת דעדות פרוכת ההיכל ששם העדות של נר מערבי שהיה דולק כל היום ע"פ נס וממנו היה מתחיל ההדלקה בערב ולא היה מטיבו בבוקר רק בערב ולא קשה א"כ מאי מחוץ לפרוכת העדות אדרבה מבית לפרוכת דעדות מיבעי' לי' שבאמת הדרש לא יכחיש דפשוט רק שאמר שרמז יש בדבר:

(ד"ה יערוך) באמת אין פעל העריכה כל הלילה רק ההדלקה כל הלילה אבל כבר ביארתי הכלל דזה פעמים רבות שבבוא שני פעלים רצופים זה על זה שפעל הב' הוא פעל התכלית והפעל הראשון נעשה עבורו מדרך לה"ק להשמיט פעל התכלית ולקשור פעל הראשון עם המלות שיתקישר בהם הפעל הב'. ועד"ז השיעור כאן יערוך אותו אהרן ובניו לדלוק מערב עד בוקר:

ד פשוט שאין שם טהורה כאן הפוך טומאה דלמה יעלה על הדעת היותה ח"ו בלתי טהורה

ו הוסיף רש"י ז"ל את החסר בלשון כדרכו הטוב. ופשוט שהחסרון הזה הוא בטבע צחות הלשון ואינו חסרון באמת (ד"ה השולחן) פשוט שאין הטהרה כאן הפך הטומאה רק הפך תערובת הסיגים:

(בא"ד ד"א על טהרו כו') ר"ל שהלחם הראשון של המערכת ר"ל מהמערכת לחם התחתון לא היה מונח על הסניפין רק על עצם השולחן וכבר מבואר הוא באורך בסדר שמות:

ז (ד"ה והיתה) ר"ל ופירוש ללחם לאזכרה והיתה לאזכרה בשביל הלחם הוא ההקטרה שמקטירין אותה בשבת ולמד לאזכרה הוא למד השינוי וההוי' החדשה כי כן הוא שמוש הלמד בהיותו קשור עם פעל די' כמו והיו לדם והרבה כיוצא ולמד ללחם הוא ל' התכלית:

(ד"ה והיתה) הציון ברש"י בטעות ולפני הדבור הזה ראוי לעיין אות ט'. והנה יישב רש"י ז"ל כאן את הלשון דאם נאמר שמלת והיתה מוסב על החלות שלמעלה בפסוק ה' היל"ל והיו בל' רבים. ואם נאמר שמוסב ע"ש הכולל לחם שזכר בפסוק ז' היל"ל והיה בל' זכר. וע"כ צ"ל שהוא דבוק עם שם מנחה הבלתי נזכר בכתוב רק הוא בכח הלשון וכנה כאן ללחם הפנים בשם מנחה כמ"ש רש"י ז"ל הטעם שכל דבר הבא כו' ומבואר:

ט כבר כתבתי לעיל כי הציון הזה ראוי להיות בדבור שלפני זה הוא בד"ה והיתה. והנה כאן כוונת רש"י ז"ל שאף שתיבת והיתה ע"כ מוסב ע"ש מנחה מ"מ פעל ואכלוהו שהוא לשון זכר מוסב ע"ש לחם שבפסוק ז' דלעיל:

י ופירוש פעל ויצא לר' ברכיה שסיים דפ' של מעלה. ומ"ש רש"י ז"ל אמרו לו איש על דגלו באותות לבית אבותם כתיב ר"ל לבית אבותם ולא לבית אמותם:

(ד"ה בן) שוט שהוא ע"פ קבלתם ז"ל ואינו נרמז בכתוב:

(ד"ה בתוך) ר"ל דכן הוא משמעות הכתוב אע"פ שהוא בן איש מצרי בכל זאת הוא בתוך ב"י שנתגייר והרמב"ן ז"ל הקשה דהרי א"צ גרות דקיי"ל נכרי ועבד הבא על בת ישראל הוולד ישראל ותירץ דגרות לאו דוקא. ועיקר הכוונה שנדבק בישראל ויגע אתם במדבר ולא נדבק באביו אבל בתוספת ז"ל תירצו שנתגייר ממש שקודם מ"ת הדין שהולד הולך אחר הזכר ולא נכנס בברית מילה וטבילה והרצאת כאבותינו יוצאי מצרים לפי שהיה גוי ואח"כ כשגדל נתגייר לדעתו מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה וינצו) ר"ל ורכך זכר כאן מלת במחנה ואין ספק שהמאורע הזה שהוא סבת הריב עם הישראלי היה להם ז"ל בקבלה ובכתוב לא זכר רק הריב אבל הסבה נזכרה רק ברמז:

יא (ד"ה ושם אמו וגו') ר"ל וע"כ לא פרסם הכתוב רק שם האשה הישראלית ולא ייחס את האיש הישראלי לפי שא"צ לנו לדעת מי היה אבל שם האשה הישראלית הוצרך להודיענו למען דעת שהיא לבדה היתה זונה. והענין לפי שהפועל פעולה זרה ומשונה יחפוץ האדם לדעת מי הוא הפועל הזה בין אם הפעל הזר הזה הוא פעל מעולה וטוב ובין אם הוא פעל מגונה ורע. ולזה מאשר הודיענו הכתוב מי היתה האשה הישראלית הזאת נדע בברור שלא הורגל ח"ו הפעל הרע דזה בינותם גם בהיותם במצרים השטופים בזמה ולכן היה הפעל הרע הזה פעל זר ומשונה בעיניהם עד שיבוקש לדעת שם האיש ושם אביו ושם שבטו. ומבואר (ד"ה שלומית) כל זה הוא מדרשת דורשי רשומות ופשוט:

יב ע"פ קבלתם האמתית ז"ל היה הרשע המקלל הזה עם המקושש בפרק אחד:

בא"ד ויודעים היו כו'. ר"ל בוודאי ידעו שהמקושש במיתה שהרי נאמר לו בסיני מקרא מפורש כל העושה בו מלאכה יומת אבל לא נתפרש במקרא זה באיזה מיתה יהרג' ולכך נאמר בספור מאורע המקושש שלכך הניחוהו במשמר כי לא פורש מה יעשה לו. ולשון זה משמעו שלא היו מסופקים כלל אם יעשה בו איזה משפט בכלל רק שהיו מסופקים במהות המשפט ר"ל באיזה מיתה ולכן אמר מה יעשה לו ר"ל מהות העשיה. אבר כאן אצל המקלל אמר לפרוש להם על פי ד' לפי שהיו מסופקים על העשי' בכלל אם יעשה בו איזה משפט ולפ"ר יקשה בזה דאחרי שהיו מסופקין אם יהרג אם לא. א"כ ה"ל התראת ספק ולא שמה התראה בשלמא במקושש י"ל שהתרו בו מיתה סתם לפי שעכ"פ ידעו שהוא במיתה בכלל וצ"ל שההתראה היתה באופן זה שים על לבך אולי יחרץ למות משפטך על פי ד' וכיון שהדבר עתיד להתברר תיכף ה"ל שפיר קבלת ההתראה ולא מיקרי התראת ספק ואין התראת ספק אלא אם באפשר שלא יתברר הדבר לעולם דומיא דנותר שיכול להיות שלא יותיר או ישרוף הנותר. שוב ראיתי שבש"ס פרק אלו הן הנשרפין בסנהדרין שנינו שם מחלוקת ר' יודא וחכמים אם צריך להתרות בפירוש באיזה מיתה נהרג ות"ק יליף ממקושש דסגי בהתרו בו למיתה סתם וכנ"ל ור"י ס"ל דמקושש הוראת שעה היתה ובזה א"ש לר"י גם במגדף אבל באמת לת"ק קשה ולטעמיך מה תעשה במגדף שהי' ספק גם כן אם דינו במיתה ואיך התרו בו אפילו מיתה סתם וע"כ צ"ל דהוראת שעה היתה א"כ גם ממקושש אין ראי' ושפיר קאמר ר"י. ולכן צ"ל דכיון דסגי בהתראה סתם למיתה כדילפינן ממקושש יצוייר גם במגדף התראה עפ"י הדרך הנ"ל כיון דסגי גם בהתראה בלתי מבוררת וא"צ לומר גם במעשה דמגדף שהוראת שעה היתה כן נ"ל בזה. ואחרי כתבי זאת מצאתי סברא זו בתוספת יבמות פרק הערל עלה דאיתמר בש"ס התם אכל חלב מבן שתים עשרה שנה ויום אחד ולאחר י"ח שנה נולדו בו סימני סריס אמר רב נעשה גדול למפרע ופירשו התוס' וז"ל ולקי על חלב שאכל בהיוחו בן י"ב (דבנקבה מיירי התם בש"ס) דלא חשיב התראת ספק אע"ג דבשעת התראה הי' ספק שמא יביא שערות קודם י"ח דהשתא מיהא איגלי מילתא למפרע שהי' גדול בשעת התראה ולא דמי להכה את זה וחזר והכה את זה. דאף לאחר שהכה את שניהם לא ידיע איזהו אביו עכ"ל. וביאור דבריהם כנ"ל דבדבר שעתיד להתברר בהכרח אינו התראת ספק ומיקרי שפיר התיר עצמו למיתה כיון שיתברר בעתיד ולא חשיב התראת ספק אלא היכי שאפשר שלא יתברר לעולם ובזה אפילו הוברר אח"כ לא ה"ל התיר עצמו למיתה לפי שסומך המותרה א"ע שרא יתברר כלל ולכן אמר אע"פ ויש שחשוב התראת ספק אע"פ שעומד להתברר כגון בנותר או בשבועה שאוכל ככר זה היום ועבר היום ולא אכלה אע"פ שעתיד להתברר האיסור (ולעיל כתבתי בטעות דנותר ה"ל דבר שאין עומד להתברר) אם יותיר או לאו שאני התם שהספק אינו בתולדה ר"ר במהו' הדבר (אם דוא אביו אם היא עברה שיש בה חיוב מיתה אם העושה גדול או קטן וכיוצא) רק שכל הספק מפני שבידו עדיין לתקן שלא יעבור על האיסור וכיון שכל הספק מפני שבידו לתקן שפיר ה"ל התראת ספק אף שיתברר בוודאי לאחר זמן אם יתקן או לא והטעם מבואר מפני שלא ה"ל בשעת התראה התרת עצמו למיתה די"ל שסומך עצמו על התקון מפני שהתקון בידו ושחק בהמתרה. ואף דחזינן אח"כ שלא תקן. מ"מ אח"כ י"ל ששכח ההתראה משא"כ בדבר שאינו בידו והספק בתולדה חשיבא שפיר התרה למיתה בספק שעתיד להתברר בהכרח זהו ביאור דבריהם ז"ל. ושש לבי שכוונתי בסברא זו לדבריהם וגם זכיתי למצוא און וראי' לסברא זו ממעשה דמקלל וש"ס דפרק אלו הנשרפין:

יד ר"ל שאין הפירוש שומעי המאורע רק שומעי הנקיבה והם העדים. והוא מילתא דמסתבר:

(ד"ה כל) לפי שהעדים מפרשין הנקיבה לפני הדיינין כדתנן בסנהדרין. ועוד שהרי ענין הסמיכה כמ"ש רש"י ז"ל בדבור הסמוך שאומרין לו דמך בראשך ולא אנחנו גרמנו לך מיתתך וזה רא יתכן רק בדיינין ועדים לפי שעל ידיהן יצא לו משפט מות:

(ד"ה כל) ר"ל שפירוש כל העדה שלוחם. דשלוחו של אדם כמותו דאיך אפשר שירגמוהו כל הששים רבוא:

טו ר"ל דאין פירוש ונשא חטאו בב"ד שהרי כתוב אח"כ ונוקב שם ד' יומת. וכפר דבר אחד רצוף זה ער זה למה לי ועוד שענין נשיאת חטא בכל מקום אינן אלא שלא ינוקה מהעונש ועתיד שיקבל גמול מעשהו אבל על העונש הבא תיכף על המעשה אינו נופל כלל ענין נשיאת חטא לכן פירש"י ז"ל שתחלה אמר דדרך כלל כי יקלל אלקיו ונשא חטאו. כלומר שלא יוותר לו העון וגם אם לא יומת בב"ד כגון שאין שם עדים והתראה בכל זאת גמולו יושב לו בראשו ובהכרח הכוונה שכרת יכרת האיש ההוא והדבור הזה כלפי המקלל ואח"כ אמר ונוקב שם ד' מות יומת והוא הדבור כרמי ב"ד ר"ל אליכסאני מצוה שנוקב שם ד' יומת על ידכם כשיש עדים והתראה ומבואר:

(ד"ה ונוקב) כאן צריך דהיות ציון אות ט"ז שבדבור שאחריו ודציון בא בדפוס בטעות כי דבור שאחריו עם דבור זה הכל דבור אחד ושתי נקודות ההפסק שבנתים הוא טעות סופר כמו שיבואר בסמוך:

טז כבר כתבתי כי דבור זה עם שלפניו הכל דבור אחד. והציון דכאן ראוי להיות בדבור שלפניו וכל נקודות ההפסק שבאמצע הוא ט"ס. והנה כוונת רש"י ז"ל בדבור זה לבאר הוראת פעל נקיבה ואמר כי הוראתו בכלל ליחד בפרט את העצם מבין שאר העצמים ולהגביל את הגוף והמספר והכלל הגברת והתיחדות החלק המכוון מבין הכל כמו הנקובים בשמותם נקבה שכרך עלי זהו הוראתו בכלל. אבל הוא ג"כ שם הנאמר ביחוד לענין הקללה והוראתו הגבלת הפרט שיכוון אליו המקלל מבין הכלל כמו מה אקוב לכן בתחלה ביאר רש"י ז"ל הוראתו הכללית שהוא לפרש ולפרוט את העצם. לכן אמר ונוקב שם ד' ומפרש שם ד' שאינו חייב, עד שיפרש השם המיוחד ולא המקלל בכנוי כי ידוע שכל הכנויין אינן אלא שמות התואר וא"כ אין זה הגבלת והתייחדות הפרט כי רחום וחנון ואלקים ואדני וכיוצא הם תוארים נופלים ג"כ על הנבראים כידוע אבל שם בן ד' אותיות הוא שם העצם נופל רק על הבורא ית' בעצמו א"כ זהו התייחדות יותר פרטי ונופל על זה שם הפעל נקיבה ואח"כ ביאר רש"י ז"ל כי עם דיות שהוראתו בכלל הוא הפרישה וההגבלה נאמר ג"כ כאן וכל מקום שלא בא אחריו הפרט המוגבל (ר"ל דענין שבעבורו נתפרש ונתפרט הדבר) ביחוד על ענין הקללה ר"ל שמובן מזה שנגבל ונתייחד הפרט ההוא לענין הקללה וא"כ פירוש נוקב מפרש ומקלל ר"ל מפרש לצורך קללה וכל זה מבואר מאוד:

כ ר"ל שמין אותו בעבד לענין תשלומי נזק אבל חוץ מזה משלם עוד ארבעה דברים צער רפוי שבת ובושת כמו שלמדנו ממקראות אחרות מדברי הרא"ם ז"ל ופשוט:

כא ר"ל שכתוב בו נפש ומכה נפש בהמה ע"כ שמדבר בהריגה שהכאת נפש הוא המיתה כמו שפירש רש"י ז"ל אח"כ בדבור הסמוך אבל כאן שלא כתיב בו נפש אלא הכאה לבדה אינו מדבר אלא בהיזק לבדו ואין המקראות מיותרות כלל ומ"מ צ"ל שבהכאה שיש בה חבורה קא מיירי דאל"כ מהו ישלמנה מה חסרון עשה לה שישלמנה מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה ומכה אדם) כאן נמי שלא נאמר בו נפש מדבר בהכאה גרידא. ואין המקראות מיותרין ופשוט:

בא"ד ובמכה אביו ואמו כו'. ר"ל דאלו במכה אדם דעלמא שאינו אביו ואמו מכה איש ומת אמר רחמנא. ועוד שהרי מקרא מפורש בפרשת משפטים שאפי' בהכהו באבן או באגרוף לא חייבתו תורה רק חמשה דברים כדכתיב שם רק שבתו יתן ורפא ירפא ושלשה דברים האחרים אנו למדין ממקראות אחרים. וע"כ שאינו מדבר כאן אלא במכה אביו ואמו לבד. ואם תאמר אי במכה אביו ואמו מיירי אכתי קרא יתירא הוא שהרי כבר נאמר בפרשת משפטים מכה אביו ואמו מות יומת לזה תירצו ז"ל דחזר וכתבו כאן כדי להקישו למכה בהמה וללמדנו שאינו חייב אלא בחבורה מה מכה בהמה בחבורה שאם אין חבלה אין תשלומין אף מכה אביו אינו חייב מיתה עד שיעשה בו חבורה מדברי הרא"ם ז"ר ומבואר:

כב כבר אמר משפט אחד וגו' כגר כאזרח וגו' כי אני ד' אלקיכם ולשון זה משמע שהוא לנתינת טעם על השואת הגר לאזרח אבל איך הוא נתינת טעם להשואה הנ"ל ביאר רש"י ז"ל שהוא על דרך זה שראוי לחייב מיתה על ההורג את הגר ולחייב תשלומין בחובל בו או במזיק נכסיו כמו שראוי לחייב מיתה בהורג אזרח ולחייב תשלומין בחובל בו או במזיק את נכסיו כי למה יגרע הגר מאזרח הארץ הלא אני מייחד שמי על הגרים כמו שאני אני מייחד את שמי על האזרחים ר"ל כולם עמי המה ואני מלכם ומסדר להם נימוסם ותקוני יישובם ומזה נלמד ג"כ שנכרי שאינו גר אין חייב מיתה על הריגתו ואין חיוב תשלומין בהיזקו זהו ביאור דברי רש"י ז"ל:

כג ר"ל שלשון הכתוב הזה מוקשה שהרי פרט בפסוק זה עצמו וידבר משה וגו'. ויוציאו את המקלל וגי' וירגמו אותו וגו'. א"כ למה אמר שוב אח"כ ובני ישראל עשו כאשר צוה ד' את משה שנראה זה כהודעה חדשה ואך למותר הודעת הכלל אחרי הפרט וא"כ הי' לו להקדים הכלל לפני הפרט כדרך המקרא במקום אחר ולומר ובני ישראל עשו כאשר צוה ד' את משה ויוציאו את המקלל וגו' וירגמו אותו אבן. או לומר כן ויעשו כן בני ישראל ויוציאו את המקלל וגו' וירגמו אותו אבן כאשר צוה ד' את משה. לזה פירשו ז"ל שסוף הפסוק ובני ישראל עשו וגו' איננו העשי' הנזכרת לפני זה והוא ההוצאה והרגימה רק הוא הודעת עשי' אחרת שתחלה לא הזכיר רק מעשה הרגימה לזה אמר אח"כ שעשי' זו והיא הרגימה עשוה בכל הפרטים הנחרין בה שהוא הדחי' והתרי' הנוהגת בה כמו שגלמד ממקומות אחרים לכן אמר שבני ישראל עשו רגימה זו כאשר צוה ד' את משה ד"ל שאופן הרגימה היתה כאשר נצטוה משה לא הפילו דבר מכל מצות השי"ת בה ומבואר:

תוכן העניינים

באר יצחק על פירשי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה