אור ברסלב

באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ

סדר קדושים

סדר אחרי מות

פרק יט

ב מדרך המקרא לומר בכל מקום דבר אל ב"י וכאן הוסיף עוד לומר דבר אל כל עדת ב"י מלמד שנאמרה פו שה זו בהקהל מפני שרוב גופי תורה תלויים בה ר"ל שבפ' זו מבוארים דינים שונים הרבה מאוד מה שלא נמצא בשום פרשה. ואף שכל הפרשיות שבתורה נאמרו לכל ישראל מ"מ לא היו כולם בהקהל יחד אלא היו נכנסין לפניו כת אחר כת מדברי הרא"ם ז"ר:

(ד"ה קדושים) ר"ל שאין המקרא הזה הקדמה למה שיזכיר אח"כ כמו שהביאו ז"ל ראיה לזה שגדר הקדושה אינו אלא הפרישה מן התאות החושיות ובמצות שיזכיר אח"כ אין נופל בהם קדושה לכן צ"ל שפסוק זה דבוק עם המקראות שלמעלה בפרשה הקודמת המדברת בגדרי עריות ואח"כ כ' לך המצות האחרות. ואמר הש"י לפ"ז למשה רבינו ע"ה שאחרי שזהיר את ישראל על העריות האמורות בפ' הקודמת כשישוב ללמדם אח"כ דיני שאר המצות האסורות בפ' זו ישוב להזכירם בקוצר ע"י דבור המקרא הזה על אזהרת העריות שבפ' הקודמת. וכ"ז להראותם חומר האזהרה הזו ושהיא קודמת בטבע לכל התורה ואם אין קדושה כל המצות בטלים וכמו שהארכתי בזה בסוף פ' הקודמת ולכך הקדים הקדושה לכל יתר המצות שבפ' זו ובזה סר הקושי מה שלא בא פסוק זה בסוף פ' הקודמת. ומבואר מאוד:

ג ר"ל ולכך כ' אמו ואביו בל' יחיד וכן שם איש ופעל תיראו בל' רבים לפי שהאב ואם מיוחד לכ"א מהם אבל פעל המורא משותף לכולם:

בא"ד ומדרשו כו'. ר"ל דלכך כ' לך תיראו בל"ר לכלול בזה גם האשה ואף שהיא מ"ע שלה"ג וכל מ"ע שלה"ג נשים חייבות מ"מ ס"ד למעוטי מדכתיב איש דמשמע מיעוטא בהדיא ולא אשה. והקשו ז"ל בברייתא א"כ למה נאמר איש ר"ל לא ליכתוב איש ולא יצטרך לכתוב אח"כ תיראו בל' רבים. ותירצו שהאיש ספק בידו לעשות אבל אשה רשות אחרים עליה ור"ל שהאיש מחוייב תמיד במצות כבוד להיותו תמיד ברשות עצמו אבל האשה אין עליה מצות כבוד רק אם היא פנויה או גרושה אבל אשת איש אין ספק בידה לעשות מפני שרשות בעלה עליה אינה מחוייבת להניח מלאכת בעלה ולשרת את אביה. ובעלה יכול למחות ע"ז. הרי דפעל תיראו מרבה פנויה ושם איש ממעט אשת איש ממצות כבוד. וא"ת תינח גבי כבוד שייך למעט באשת איש דכבוד הוא עשיית השירות לאב, כמ"ש רש"י ז"ל להלן בד"ה אני ד' וגו'. איזהו כבוד מאכיל ומשקה ומלביש וכו' ואשה אינה בשירות לפי שצריכה לשרת את בעלה אבל מורא שענינו כמ"ש רש"י ז"ל להלן בדבור הנ"ל שלא ישב במקומו ולא יסתור דבריו מה הפרש יש בין פנויה לאשת איש והרי הפסוק הזה מדבר במורא ואיך נתמעט מורא ממלת איש וי"ל דאם אינו ענין למורא תנהו ענין לכבוד. מדברי הרא"ש ז"ר:

ד אין ר"ל לעבדם ממש שהרי אין זה במשמע לשון אל תפנו אבל הפירוש שלא תפנה מחשבתך לעבדם והוא החקירה וההסתכלות לידע ולהכיר אותם ודרך עבודתן ויותר נ"ל להגיה אפילו שלא לעובדן) וז"ש רש"י ז"ל בדבור הסמוך אם אתה פונה אחריהן סופך לעשותן אלקות ואם ר"ל בכאן לעבדן ממש מהו סופך לעשותן אלקות הרי כבר עשה אתהן אלקות משעה שעבדן. וכ"כ הראב"ע ז"ל כאן וז"ל אל תפנו אל האלילים אפי' בלב להסתכל בהם עכ"ל. מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור ותבין לדבריו ז"ל:

(ד"ה לא תעשו) ר"ל שאין זה אזהרה א' לא תעשו לעצמכם מסכה שא"כ היה הנמשך מזה שאתם עושין לאחרים וכמו כן שאחרים עושין לכם ואין פעל העשיה עצמה באזהרה זולת בעושה בעצמו ובשביל עצמו אבל אם אחרים עושין בשבילו וכן הוא שעשה בשביל אחרים אינו באזהרה זו ואינו חייב דק על העבודה באזהרת לא תעבדו אבל באמת זה אינו שהרי כתוב במ"א לא יהיה לך וגו' דמשמעו עכ"פ שגם אחרים לא יעשו לך ולפ"ז ע"כ אין הפירוש לא תעשו אתם לעצמכם דהא גם אחרים אין עושין לכם וצ"ל א"כ שפירושו שהכתוב הזה נחלק לשני אזהרות לא תעשו ולא לכם ובאלו כתוב אלקי מסכה לא תעשו אלהי מסכה לא לכם. ומאזהרה ראשונה נפיק לא תעשו לא לאחרים ולא לכם. ומאזהרה ב' נפקא לן לא יעשו אחרים לכם ועכ"פ כיון שב' אזהרות הן נשמע בהכרח דגם העושה לאחרים באזהרה ואיתא בת"כ העושה ע"ז לעצמו עובר משום שני שמות (ר"ל על פעל העשיה עצמה זולת העבודה) משום לא תעשו ומשום לא לכם. ר' יוסי אומר משום שרש משום לא תעשו ומשום לא לכם ומשום לא יהיה לך. מדברי הרא"ם ז"ל ובתוספת ביאור:

ה הנה להבין דבורי רש"י ז"ל בד' מקראות הללו שהם ע"פ קבלתם ז"ל האמתית אפרש תחלה סדר המקראות הללו דרך כלל לפי שטה זו ואח"כ יתבאר הכרח דרשתם ז"ל בכל פרט שיעור ארבעת מקראי קודש הללו כך הם וכי תזבחו זבח שלמים לרצונכם תזבחוהו ולמד לרצונכם הוא ל' התכלית ור"ל תזבחוהו באופן שיעלה לכם לרצון ולא תחללוהו במחשבת פגול. ואח"כ מבאר בפסוק הב' מהו מחשבת רצון ההיא ואשר ביום זבחכם יאכל וממחרת והנותר עד יום הג' באש ישרף ור"ל שישחט הזבח על דעת שיאכל רק לב' יום ולילה אחד ושהנותר ממנו עד יום השלישי ישרף. ואח"כ אמר שוב בפסוק ג' ואם האכל יאכל ביום הג' פגול הוא לא ירצה והא וודאי שאין הקרבן נפסל למפרע באכילת נותר רק פירושו שאם נשחט במחשבת אופן אכילה זו ה"ל פגול ופסול, ולאו במחשבת חוץ לזמנו מיירי הכא, רק במחשבת חוץ למקומו דהיינו לאכלו חוץ לחומת ירושלים ואח"כ כתב בפסוק ד' ואוכליו עונו ישא וגו' ונכרתה וגו' ואינו מוסב על פסוק הקודם לומר לך שאם אכל פגול דחוץ למקומו אפי' בזמנו ובמקומו הוא בכרת אבל היא ענין אחר ומיירי בנותר ממש שאש אכל אחר ב' ימים ולילה א' הוא בכרת. זהו ביאור פסוקים הללו ע"פ הקבלה הנאמנה. אמנם ההכרח לכל זה הוא ממ"ש בפ' צו ואם נדר או נדבה זבח קרבנו ביום הקריב את זבחו יאכל וממחרת וגו' והנותר מבשר הזבח ביום הג' באש ישרף. ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום הג' לא ירצה המקריב אותו לא יחשב לו פגול יהיה והנפש האוכלת ממנו עונה תשא ופירשו ז"ל דקרא קמא ביום הקריבו וגו' וממחרת וגו' יאכל. וכן קרא תנינא והנותר וגו' ישרף באו לקבוע זמן האכילה (לשני ימים ולילה אחד) ושהנותר אחר זמן זה ישרף. אבל פסוק ג' ואם האכל יאכל וגו' אינו מדבר בנותר ממש לומר לך שבאכילת נותר הקרבן נפסל למפרע (וצריכין הבעלים להביא קרבן אחר לנדרם) וגם לחייב כרת באכילת נותר דז"א דלא מסתבר לומר שהקרבן שנעשה בהכשר יפסל למפרע בשביל האכילה שאח"כ. ועוד שהרי כתיב המקריב אותו לא יחשב בשעת הקרבה הוא נפסל ולא למפרע לכן פירשו ז"ל שפירוש המקרא הזה במחשבת אכילת חוץ לזמנו בלבד. והשיעור ואם ישחט הזבח על דעת שהאכל יאכל חוץ לזמנו לא ירצה המקריב אותו (ר"ל את הזבח) לא יחשב לו ר"ל לא יעלה מחשבה זו לפניו בשעת ההקרבה. ואמר אח"כ פגול יהיה ואוכליו עונו ישא ר"ל ואם חשב מחשבה זרה זו פגול הוא ופסול. ואוכליו אפי' בתוך זמנו עונו ישא. ולמדנו ג"כ כאן שהפגול הוא בכרת מנ"ש דעון עון מנותר. כתיב הכא ואוכליו עונו תשא וכתיב התם (בפ' קדושים) גבי נותר ואוכליו עונו ישא. מה נותר בכרת אף פגול בכרת ומדכתיב הכא (בפ' צו) גבי פגול והנפש האוכלת ממנו עונה תשא דממנו משמע מיעוטא ובא למעט שאינו בכרת, אלא כפגול דחוץ לזמנו דמיירי מיני' הכא אכל לא פגול דחוץ למקומו ומהך פרשתא שבסדר צו הכפולה כאן בפ' קדושים למדו ז"ל הכרח שיטת פירושם הנ"ל בפ' שלפנינו שאם הפרשה דכאן כפשוטה תתפרש א"כ כזה וכי תזבחו וגו' לרצונכם תזבחוהו ר"ל תזבחוהו באופן שיהיה הזבח לכם לרצון ולא תעשו מעשה ש הי' הקרבן בלתי רצוי על ידה ומפרש אח"כ אופן המעשה הרצויה דהיינו שזמן האכילה לשני ימים ולירח א' והנותר אח"כ ישרף ואח"כ אמר בפסוק ג' ואם האכל יאכל וגו' פגול היא לא ירצה שמדבר ע"כ כנ"ל במחשבת אכילה חוץ לזמנו שנפסל הקרבן במחשבה זו. ובפסוק ד' אמר על הפגול הזה ואוכליו עונו ישא ונכרתה וגו' ר"ל ואוכליו אפי' בזמן אכילתו הוא בכרת הרי דלפי הפירוש הפשוט הזה לא הזהירה התורה כלל על פגול דחוץ למקומו ואין הקרבן נפסל כלל ע"י מחשבת חוץ למקומו. וגם שלפי הפירוש כרת דפגול חוץ לזמנו מבואר בתורה בפירוש, וא"צ ללמדו בג"ש מנותר. ונהפוך הוא דבנותר ליכא כרת כלל רק לאו גרידא לפי הפירוש הזה אכל לפי הפירוש הפשוט הזה כל הפרשה הכפולה הזו למה לי הרי כבר נתבאר דין זמן האכילה ודין הנותר והפגול בפ' צו ואף שלא נתבאר שם עונש הפגול שהוא בכרת מ"מ קשה ליכתוב שם כרת בהדיא ולא יכפור הדברים. לכן דרשו ז"ל דפרשתא דהכא לא באה לקבוע זמן האכילה כלל רק לבאר פרטי דין הפגול ובאה להוסיף ב' דברים. א' שאין די שלא לחשוב בשעת ההקרבה מחשבת פגול אבל צריך לחשוב ג"ב בפירוש שנשחט ע"מ לאכלו במקומו ובזמנו. ב' שהקרבן מתפגל גם במחשבת חוץ למקומו. נמצא שפ' זו אינה מדברת אלא מדין מחשבתו של המקריב בב' פסוקים הראשונים (וכי תזבחו וגו' ביום זבחכם וגו') הוא מדבר ממחשבה הרצויה ופסוק נ' מדבר ממחשבה הבלתי רצויה וכלל בא באם אנו ענין מחשבת חוץ למקומו. ולפי שפסוק הנ' הנ"ל מיירי במחשבת חוץ למקומו ידענו מן הסברא דמיעוטא דממנו דכתיב בפ' צו בא למעט פגול דחוץ למקומו מכרת. ועי"ז נשמע ממילא שמ"ש כאן אח"כ בפסוק ד' ואוכליו עונו ישא ונכרתה וגו' אינו שב אל פסוק הג' שהרי בפגול דחוץ למקומו ליכא כרת. לכן מוקמינן לי' באם אינו ענין בנותר ממש כפשטא דקראי ובא לחייב כרת באכילת נותר. ומעתה ילפינן כרת בפגול דמחשבת חוץ לזמנו בג"ש דעון עון מנותר וכנ"ל. אלא דאכתי קשה מנ"ל דאיכא כרת בנותר ונוקים קרא דהכא באם אינו ענין לפגול דחוץ למקומו תנהו ענין לפגול דחוין לזמנו וזה יותר קרוב לפשוטו של המקראות המדברים לפי פשוטם בפגול דחוין לזמנו בלבד ויהיה פסוק ד' זה מחובר עם הפסוק הקודם לפי פשוטו. תריץ דגם זה למדו חז"ל בג"ש שפסוק זה מדבר באם אינו ענין בנותר ממש והוא בג"ש דקודש קודש כתיב הכא ואוכליו עונו ישא כי את קידש ד' חלל וגו' וכתיב בפ' צו בענין המלואים ואם יותר מבשר המלואים לא יאכל כי קודש הם מה להרן נותר אף כאן נותר. ובזה יובנו כל דבורי רש"י ז"ל במקראות הללו. וז"ש ז"ל בפרקא קמא דכריתות לעולם אל תהי ג"ש קרה בעיניך שהרי פגול אחד מגופי תורה ולא למדו הכתוב (להתחייב עליו כרת) אלא בג"ש דא"ר יוחנן תני זבדא בד לוי נאמר כאן ואוכליו עונו ישא וגו' ונאמר להלן גבי פגול והנפש האוכלת ממנו עונה תשא מה כאן (בנותר) כרת אף להלן (בפגול) כרת. אמר ר' סימא לעולם אל תהי ג"ש קרה בעיניך שהרי נותר א' מגופי תורה ולא למדו הכתוב (שיהא בכרת) אלא מג"ש (דקודש קודש וכנ"ל) ע"כ וכ"ז מבואר מאוד:

ו ר"ל שמקרא זה מחובר עם הקודם מהו לרצונכם תזבחוהו ואיננו ענין בפ"ע לקבוע זמן אכילה וכנ"ל באורך:

ז ג"ז מבואר בסמוך באורך:

ח ג"ז כבר מבואר לעיל באורך ט באמת שם פאה הוא שם כולל לכל ארבעת קצות השטח ולזה מל' פאה משמע גמי שמניח בתחלת הקציר אבל מדכתיב לא תכלה משמע שחובת הפאה אינה אלא בסוף הקציר. מדברי הרא"ם ז"ל:

יא כבר אמרו ז"ל כל היכי דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בראוי יתירי ובפרט הכא בלאוי דגניבה שהן דבר הלמד מענינו בעשרת הדברות כתיב לא תגנוב אצל ניאוף ורציחה. וע"כ בגונב נפשות מדבר שיש בו חיוב מיתה אבל כאן כתוב לא תגנובו אצל לא תכחשו ולא תשקרו שמדבר בחיוב ממון א"כ מן הסתם לא תנגובו מיירי ג"כ בגונב ממון וכ"ז מבואר מאוד:

(ד"ה ולא תכחשו) כצ"ל הגירסא ברש"י לפי שנאמר וכחיש בה למדנו עונש אזהרה מנין ת"ל לא תכחשו וכן הוא הנוסחא בת"כ ובפ' הגוזל קמא ור"ל לפי ששם מבואר בויקרא גבי שבועת כפירת ממון שהכופר בפקדון ונשבע ואח"כ הודה משלם קרן וחומש ואשם והיינו דוקא אש הודה מעצמו אחר שנשבע אבל אם לא הודה מעצמו רק כי עדים אחר שבועתו אינו משלם חומש ואשם רק קרן לחודא דבלא הודה מעצמו לאו בר כפרה הוא. וזהו עונשו להתחייב בעונשין בשביל שבועת שקר ובזה יובן לך דבור רש"י בסמוך אח"כ. ובתוספת הקשו וז"ל תימא בממון מה שייך לומר לא ענש הכתוב אלא א"כ הזהיר בשלמא בעונש שבועה (ר"ל בהודה אחר שבועתו) דהיינו קרבן שייך אזהרה דפסח ומילה אע"פ שהן בכרת לית בהו קרבן מפני שאין בהם לאו עכ"ל מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה ולא תשקרו) כבר ביארתי בדבור הקודם דקרא קמא אתי לאזהרה לענין חיוב קרן לחודא (ומיירי בלא הודה רק באו עדים אחר שבועתו וכנ"ל) לזה אמרו ז"ל דאיצטריך גם קרא דולא תשקרו לאזהרה לחיוב חומש ואשם בהודה מעצמו אחר שבועתו. וכבר כתבתי ג"כ לעיל בשם התוס' מה שהקשו דלמה לי אזהרה בממון וא"כ לאו דלא תכחשו מיותר אבל לאו דרא תשקרו איצטריך שפיר דקרבן בעי אזהרה וכנ"ל:

יב אבל באשר"י שבועות פ' שבועת העדות הקשה ע"ז דאדרבה בשמי משמע דוקא שמו המיוחד לי וכמ"ש רש"י ז"ל גופי' בפ' יתרו ובפ' נשא לכן תירץ הוא ז"ל דהך דרשא מסיפא דקרא אתיא שסיים וחללת את שם אלקיך ומאלקות נתרבו ג"כ כל הכנויין עכ"ל מדברי הרב בעל צל"ד ז"ל:

יג בש"ס הקשו עושק שכר שכיר בהדיא כתיב קרא אחרינא לא תעשוק שכיר עני ואביון ומשני לעבור עליו בב' לאוין:

(ד"ה לא תלין) ר"ר שת' השמוש שבראש פער תלין הוא נסתר לנקבה ואיננו ת' הנוכח לזכר ומוסב על השוכר שא"כ יהיה זה פעל יוצא. וזאת המלה כרוב עומדת אפי' בכבד כמו וילינו שם, כי ברחוב גרין והרבה כיוצא. מדברי הרא"ם ז"ל:

יד ר"ל שהיל"ר ונשיא לא תאור מאי ונשיא בעמך שמע מינה כל שבעמך מדברי רא"ם ז"ל:

בא"ד מה חרש מיוחד שהוא בחיים וכו'. זה מבואר מעצמן שבגופים המתים אינו נופל תואר חרשות ולא יתכן להבדיל בין המתים מצד זה:

בא"ד אף כל וכו'. ר"ל ואינו דומיא דמקלל אביו ואמו שחייב אפי' לאחר מיתה זהו מדברי הרא"ם ז"ל:

טז ר"ל ופירוש לא תלך רכיל לא תלך רגילה ומלת רכיל תואר הפעל לא תלך הליכה המתוארת רכיל רפי שבעלי לשון הרע מפיקים זממם ע"י ההלוך מבית לבית לראות מה יראו ומה ישמעו. לכן הונח השם רכיל שענינו רגילה על הפעל המגונה הזה שהוא ספור לשון הרע ונתכנה הפעל אחרי סבתו שהוא ההלוך התמידי. ולכן אמר הכתוב לא תלך הליכה זו המכונה בהליכת רכיל והליכה זו מכונה אחרי כלי ההליכה שהם הרגלים לפי שמעמל ומיגע רגליו ע"י ההלוך התמידי וכאלו עיקר הגוף הם הרגלים שמוציא על ידיהם מחשבתו אל הפעל:

יז ר"ל ופירוש עליו בעבורו והענין לא תשא בגללו חטא. שאם אתה מוכיחו ברבים ומלבין את פניו אתה נושא עליו חטא מדברי הרא"ם ז"ל:

יט (ד"ה ובגד) ר"ל תלמוד לומר ובגד וסתם בגד הוא טווי ואריג מנין קרבות הלבדין שאין בהם טוי' ואריגה. (כעין שקורין קאצין) תרמוד לומר שעטנז שוע טווי ונוז וס"ל כתנא דהך ברייתא או שוע או טווי או נוז והילכך הלבדין אסורין מפני שהם שועין וכרב אשי בגמרא דנדה דפריך ואימא או שוע או טווי או נוז. אבל רוב הפוסקים פסקו כמר זוטרא דמשני על הך אתקפתא דמדאפקינהו רחמנא בחד לישנא (שעטנז) ולא כתבן בשלש תיבות (שוע טווי נוז) ש"מ דכולהו דוקא בעינן. ומה ששנינו בכלאים הלבדין אסורין מפני שהם שועין אינו אלא מדברי סופרים דגזור בחד מנייהו אטו היכי דאיכא כולהו. והרמב"ם ז"ל פסק כהך ברייתא דהלבדין אסורין מדברי תורה והרב בעל כסף משנה ז"ל המליץ עליו בזה. וכן פסק רבינו ז"ל בש"ע י"ד ריש סימן שין כוותי' לחומרא דלבדין אסורין מן התורה מדברי הרב בעל צדה לדרך ז"ל:

בא"ד ואומר אני כו'. דע דפירוש שוע חלק שיהי' הצמר והפשתן כל א' משניהם סרוק היטיב במסרק וכן כר אחד מהם יהי' טווי וכמו כן כל אחד מהם יהי' נוז. ופירש"י ז"ל כאן שנוז מענין שזירה ור"ל שיהי' כל אחד מהחוטין שזור עם חוטין אחרים ממינו. ולפ"ז אם כל אחד מהחוטין שוע טווי ונוז ואה"כ חבר שני החוטין יחדיו ע"י שני תכיפות הווי חבור כדילפינן מיחדיו כל זה לפי פירש"י ז"ל כאן בחומש אבל בש"ס פירש"י ז"ל דנוז היינו אריג וקאי על אופן החבור שיהיו הצמר ופשתים ארוגים יחד. והקשו עליו ז"ל מהא דהתוכף שתי תכיפות דהווי חבור אע"פ שלא נארגו יחד ותו דכלאים בציצית היכי משכחת לה ובש"ס דקדקו ז"ל מזה דקשר דעליון דאורייתא ולפירוש הנ"ל קשה מה בכך ואטו נארגו הציצית לטלית בכשר זה אבל לפי פירוש רבינו תם ז"ל דנוז הוא שזור א"ש שהרי חוטי הציצית צריכין ג"כ להיותן שזורין כדנפקא בש"ס ממלת מחיל הכתובה בפרשת ציצית מדברי הרא"ם ז"ל:

ב כאן אבאר בבת אחת כל דבורי רש"י שבמקרא זה הכתוב חייב כאן מלקות ואשם לבא על שפחה חרופה. והנה משום שאין מלקות ואין אשם בבא על גוי' דעלמא שנשואה לגוי דהא תלי דכתוב קרבן ומלקות בשפחות דוקא וקיי"ל ג"כ בעלמא דאין אישות לגוי ומדתלי הכתוב הקרבן ומלקות בשפחות דוקא ש"מ שיש מעלה לשפחה על הנכרית ולפ"ז אין לומר שהמארס הוא ישראל בן חורין דא"כ לא מיבעיא למ"ד שבשפה גמורה הכתוב מדבר שאין בה צד חירות כלל קשה א"כ מה לי גוי' דעלמא ומה לי שפחה כנענית הא שניהם אסורין לו ובשניהם ליכא שום צד קידושין והדרא קושיא לדוכתא מה מעלה לשפחה על הכותית אלא אפילו למ"ד שבחצי' שפחה וחצי' בת חורין הכתוב מדבר ומשום צד חירות חייב הכתוב אשם ומלקות מ"מ אין לפרש שהמארס היא ישראל דהא קי"ל בעלמא דדאי לא מיירי קרא וחצי' שפחה וחצי' בת חורין אסורה לישראל (ולכאורה קשה לדעת הרמב"ם ז"ר דס"ל דאיסור עבדות בבן חורין אינו אלא מדברי סופרים אימא דמיירי למ"ד בחצי' שפחה וחצי' בת חורין הכתוב מדבר אם המארס הוא ישראל ולתירוץ ב' שאכתוב בסמוך א"ש). ותו דא"כ לפ"ז כל מעלת השפחה שגורמת חיוב קרבן ומלקות. אינו אלא משום צד חירות דידה דשייך בצד זה תפיסת קדושין אמאי תלי הכתוב רק בדידה ליתלי גם בדידי' שהבא על הישראלית המאורסת לחצי עבד וחצי בן חורין חייב קרבן ומלקות וכמו כן קר להבין שאין לפרש דמיירי קרא שהיא חרופה לנכרי או לעבד כנעני, דא"כ למ"ד בשפחה גמורה הכתוב מדבר. הדרא קושיא לדוכתא מה לי שפחה חרופה לעבד ומה לי גוי' דעלמא המיוחדת לגוי ואפי' למ"ד בחצי' שפחה וחצי' בת חורין הכתוב מדבר מ"מ קשיא קושיא כוללת לשני הדיעות איך סיים הכתוב בטעם הפטור ממיתה לא יומתו כי לא חופשה הא אפילו בת חורין גמורה המיוחדת לגוי אין כאן חיוב מיתה שאין אישות לגוי ועבד וע"כ צ"ל שהמארס הוא עבד עברי שהתירה התורה לרבו למסור לו שפחה כנענית ובזה יש מעלה לשפחה על הגוי' לפי שהעבד עברי סותר בה וגם שייחוד הישראל יותר קרוב לצד אישות מיחוד הגוי לפי שבישראל שייך אישות וקידושין אבל בגוי ליכא אישות כלל ובשר חמורים בשרם ובשביל שני המעלות הללו היינו היתר הישראל בשפחה כנענית וקורבת יחודו לצד אישות חייב הכתוב אשם ומלקות. אלא שיש להבין לדעת הרמב"ם ז"ל דאיסור עבדות בבן חורין אינו אלא מדברי סופרים קשה לא מיבעיא למ"ד בשפחה שאינה גמורה הכתוב מדבר. מג' דהמארס הוא עבד עברי דוקא אימור המארס הוא בן חורין דהא הנך שני מעלות איתנייהו גם בבן חורין אלא אפי' למ"ד בשפחה גמורה הכתוב מדבר אכתי קשה דלמא מיירי קרא במארס בן חורין ואין להקשות כנ"ל א"כ מה מעלה לשפחה על הגוי' דהא בשניהם ליכא תפיסת קדושין ז"א דהא לדידי' ז"ל נ"מ רבתי איכא דבגוי' איכא איסורא ובשפחה ליכא אסורה. וליישב זה צ"ל דאכתי מוכח דמיירי קרא במארס עבד עברי. דאי בישראל בן חורין קשה כנ"ל אמאי תלי הכתוב בדידה דוקא ליתלי גם בדידי' שהבא על הישראלית המאורסת לעבד כנעני (או לעבד גמור או לחצי עבד וחצי בן חורין לכל מר כדאית לי') חייב אשם ומלקות משום דהנך תרתי מעליותא איתנייהו גם בהך גוונא וע"כ דמיירי במארס עבד עברי. וכי תימא דלדעתו ז"ל היא גופא קשיא מה איכא בין עבד עברי לישראל וגם למה לא תלה הכתוב באמת גם בדידיה ז"א דלדעתו ז"ל יש באמת להוכיח דמצריך הכתוב (מכח הוכחה דלא תלי גם בדידי') תלתא למעליותא א' שפחה שהישראל מותר עכ"פ (משא"כ בגוי') ב' שתהי' מיוחדת לישראל שיחודו קרוב לאישות כנ"ל. ג' שתהי' מיוחדת לו בע"כ ע"י רבו ולא יוכל לשלחה מעל פניו תוך זמן עבודתו ומפני היתר יחודו וקורבתו לצד אישות והעדר כוחו לשכחה ה"ז דומה במקצת לצד קידושין ולכך חייב הכתוב אשם ומלקות. אלא דאכתי קשה לדעת הרמב"ם ז"ל דלמ"ד בהשולח דחצי' שפחה וחצי' בת חורין שנתקדשה לישראל תפסי קדושין בצד חירות משום דאינו דומה למקדש חצי אשה דהתם שייר בקנינו והכא לא שייר בקנינו א"כ מנ"ל דמיירי שדמארסהוא עבד עברי אימור מיירי קרא שהמארס בן חורין ומפני צד חירות דתפסי בה קדושין חייב הכתוב אשם ומלקות ובשלמא לדעת החולקים ניחא דאינהו דייקי כנ"ל מדלא תלה הכתוב גם בדידיה ש"מ דקפיד הכתוב ג"כ שיהי' באופן היתר אבל לדעת הרמב"ם ז"ל דגם ישראל דעלמא מותר בעבדות דבר תורה היא גופא קשיא אמאי לא תלה הכתוב גם בדידי' ומאי שנא והנ"ל דבאמת אליבא דמ"ד דתפסי קדושין בצד חירות בחצי שפחה וחצי בת חורין צ"ל לדעת הרמב"ם דגם בחצי שפחה וחצי בת חורין שחרופה לבן חורין הדין כן אלא דקרא אורחא דמילתא נקט דאף שמותר לישראל לישא שפחה מ"מ חלילה לעם קדוש להתערב בעבדים ולפיכך לא תלה הכתוב בדידי' רק בדידה דבדידה משכחת לה שהיא חרופה לעבד עברי שרבו מוסר לו שפחה כנענית בע"כ אבל באמת דלהרמב"ם ז"ל רמ"ד בחצי' שפחה וחצי' בת חורין הכתוב מדבר ה"ה בישראלית החרופה לחצי עבד וחצי ב"ח. וכן בחצי' שפחה וחצי' בן חורין הנשואה לבן חורין בכולהו אי נימא דתפסי קידושי כצד חירות שבה יש ג"כ חיוב קרבן ומלקות כן נ"ל בכל זה. והנה בש"ס פליגי ר' ישמעאל ור' עקיבא דלר' עקיבא בחצי' שפחה וחצי' בת חורין הכתוב מדבר ומפיק לה מדכתיב והפדה לא נפדתה דמשמע פדוי' ואינה פדוי' ולדידי' בעינן לענין חיוב קרבן ומלקות תלתא למעליותא יחוד לישראל וצד חרות ואופן היתר היינו עבד עברי (ולהרמב"ם ליכא רק תרתי למעליותא וכנ"ל ולמ"ד דיש תפישת קדושין בצד חרות. ניחא יותר מה דקפיד הכתוב בצד חרות) ולרבי ישמעאל בשפחה גמורה הכתוב מדבר והפדה לא נפדתה דברה תורה כלשון בני אדם. והנה אמר הכתוב והפדה לא נפדתה ופדיון נופל על כסף ואח"כ אמר או חפשה לא נתן לה וחופשה הוא א בר כגוי לשטר שחרור ופירוש חופשה (פרייא בריב ברע"ז) על שפחה כזו אמר הכתוב בקורת תהי' לא יומתו וגו'. ולפי פשוטו פירושו יבקרו הב"ד ויעיינו בדבר שלא יחשבוה לא"א גמורה שבאמת אם לא נשתחררה כולה אין כאן אשת איש גמורה ואין בזה דין מיתה אלא זהו תקונו והביא את אשמו וגו' ורז"ל למדו עוד מלשון בקורת מלקות כמ"ש הטעם ברש"י ז"ל להלן. ואמרו ז"ל עוד שאע"פ שבכל העריות האיש והאשה שווין בעונשן וה"נ ראוי שיהיו שניהם במלקות במזיד ובקרבן בשוגג מ"מ בשפחה חרופה אינו כן שהוא אינה בקרבן אפי' בשוגג רק במלקות אם היא מזידה והוא אינו במלקות אפי' במזיד רק בקרבן בין בשוגג ובין במזיד וילפי לה מדכתיב גבי מלקות דהבא בקורת תהי' דמשמעו היא ולא הוא (ר"ל דכל התורה כולה בלשון זכר נאמרה וראוי א"כ לומר יהי' ומ"מ לא הוה ממעטינן נקבה) וגבי אשם כתיב והביא את אשמו והי' לו לומר והביא אשם אבל אשמו משמע מיעוטא הוא ולא היא:

(ד"ה בקורת) כן צריך להיות הנוסחא ברש"י בקורת יש על ב"ד לבקר הדבר כו' גמורין ורבותינו למדו שהיא במלקות ולשון בקורת תהי' תהא בקריאה שהדיינין המלקין כו' והפלא ד' את מכותך וגו' תהי' היא רוקה ולא הוא:

כב ר"ל דהך מחטאתו אשר חטא יתירא הוא דהא לעיל מיני' כתיב על חטאתו אשר חטא ובא לרבות המזיד כשוגג. ובש"ס דכריתות פריך רמה רי רבווייא למזיד הא קרא בהדיא במזיד כתיב. דכתיב בקורת תהי' ואין מלקות אלא במזיד ומשני איפכא קתני לעשות שוגג כמזיד דהוה אמינה דכיון שצריכה היא להיות מזידה (דקיי"ל בזמן שאין האשה לוקה אין האיש מביא קרבן) איהו נמי דוקא במזיד הוא דמביא, קרבן קמ"ל רבוייא דהכא שגם שוגג בקרבן ע"כ ולפ"ז יש לתמוה איך תפס כאן רש"י ז"ל הגירסה הראשונה הדחוי' מדברי הרא"ם ז"ל:

כג (ד"ה שלש) ר"ל ואין המנין משעה שעושה פרי:

כד תיבת וגו' וכן שני נקודות ההפסק שאחרי' הכל טעות סופר וכן נראה ברא"ם והכל דבור אחד. וכן צ"ל כמעשר שני שכתוב בו וכל מעשר הארץ קודש לד' מה מעשר שני כו' ור"ל כמ"ש הרא"ם ז"ל והוא מפורסם בש"ס דגמרינן ג"ט קודש קודש ממעשר דאין קודש דהכא שאסור בהנאה כקודש אלא שלא יאכל בלי פדיון חוין לחומת ירושלים כמו קודש דמעשר שני:

בא"ד שנושאו שם. ר"ל שנושא הפירות עצמן או דמיהן לירושלים כדי לשבח שם השמים:

כח ר"ל שאין מאמר להוסיף לכם תבואתו דבוק עם שלפניו ובשנה החמישי' תאכלו את פריו דא"כ אין לזה טעם כלל. ואיך יהי' היתר האכילה שבשנה החמשית סבת הברכה אבל הוא דבוק עם שלפני פניו שלש שנים וגו' ובשנה הרביעית וגו' שזהו סבת הברכה וכוונת הכתוב כאן שבמה שלא תאכלו פריו עד השנה החמישית יתוסף לכם תבואתו בשכר זה. ואולם מה שלא נאמר זה רק כאן ולא בהפרשת המעשרות שבלי ספק שגם בקיום המעשרות הברכה משתלחת כמ"ש הנביא (מלאכי) והביאו את כל המעשר וגו' והרקותי לכם ברכה עד בלי די. ע"ז דרש ר' עקיבא דברה תורה כנגד יצה"ר וכו' ומה נעימים דבריו ז"ל והוא כעין הכתוב אצל אזהרת עבודת קרקע בשנת השמטה. וכי תאמרו מה נאכל וגו' וצויתי את ברכתי וגו'. וכ"ז מבואר מאוד:

(ד"ה אני) כמה פעמים נמצא סיום זה בסדר זה ובכל מקום דרשו הכוונה בו לפי ענינו ומה נעימים דבריהם:

כו הנה לפן הא' פירושו לא תאכלו הבשר ועדיין הדם במזרק קיים. והדרש הב' ענינו שאף שמצד איסור בשר מן החי כיון ששחט בה רוב שנים כבשרא בדקולא דמיא ואין שם בשר מן החי עליו ואינו בלאו דלא תאכלו הנפש עם הבשר מ"מ הוא בכלל לאו דלא תאכלו על הדם דגזירת הכתוב הוא שאע"פ שנשחטה הבהמה כהלכתה ובשרא כמנח בדקולא דמיא אעפ"כ אינו רשאי לאכול ממנה עד שתצא נפשה עכ"ל הרא"ם ז"ל. והנה לב' הדרשות פירוש על הדם בעוד הדם קיים וענינו כמו לא תשחט על חמין דם זבחי שפירושו בעוד החמץ קיים ואין הלאו הזה אזהרה לאכילת הדם עצמו שא"כ היל"ל לא תאכלו את הדם מאי על הדם. וע"כ פירושו דבר אחר על הדם. ומבואר:

(ד"ה לא תנחשו) וענין הנחוש בכלל התלות איזה דבר אם לטוב ואם לרע. בתולדות היצורים בקריאתם או בפגיעתם או במקריהם:

(ד"ה לא תעוננו) הוא החלות אחרית הדבר בזמן מן הזמנים והוא פעל נגזר מהשם לא תבחרו עונות:

כח ופירוש לנפש לגוף המת לאפוקי שרט על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה בים:

כט ואין כוונת הכתוב כאן אל תמסור בתך לזנות זנות אסור חייבי לאוין או חייבי כרת כזונה האמורה אצל אסור כהונה שהיא הנבעלת לגוי ועבד דלא תפסי בהו קידושין או לחייבי לאוין כממזר ונתין או לחייבי כריתות אבל כוונת הכתוב שלא תמסרנה לביאה שלא לשם קידושין ואף דלית הילכתא כרבי אלעזר דאמר פנוי דבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה ואסורה לכהונה מ"מ היינו דוקא אם הוא בדרך ארעי ובמקרה אבל קרא דהכא במיחדה לזנות מיירי או לכל העולם או לאדם מיוחד והוא קדשה האמורה בתורה. מדברי הרא"ם ז"ל ומבואר:

(ד"ה ולא תזנה) ר"ל כי ו' ולא תזנה הוא לנתינת טעם והו' של ומלאה הוא במקום אם וענינו אל תחלל וגו' למען לא תזנה הארץ אם תמרא זמה:

לא (ד"ה אל תבקשו) ר"ל לפי שאינו נופל בקשה על הטומאה כי שום אדם לא יבקש להתטמא ואין החוטא מבקש הטומאה לתכליתו רק מבקש למלאות תאות יצרו. לכן פירש"י ז"ל שפירוש פעל לטמאה להיות עסוקין בהם ומפני שהעוסק בתועבות הללו ממשיך עליו טומאה כנה הכתוב את הפעל אחרי הנמשך ממנו בעבור גנות הפעולה ההיא. והוא מבואר:

לב (ד"ה והדרת) יכול יעצים עיניו וכו'. וא"ת ל"ל קרא להכי אטו ברשיעי עסקינן והלא אם ראה את הזקן הוא חייב בקימה והדור והוא עצם עיניו הרי עבר על תקים והדרת כבר תירצו בגמ' דה"ק יכול יעצים עיניו מקמי דלימטי זמן חיובא דהיינו קודם שיגיע לתוך ד' אמותיו דכי מטי זמן חיובא הא לא חזי לי' דליקום מקמי' ת"ל ויראת ע"כ. מדברי הרא"ם ז"ל ופשוט:

לג ר"ל ואין אונאה הנזכרת כאן אונאת ממון במקח וממכר שא"כ היל"ל וכי תמכרו ממכר לגר או קנה מידו לא תונו אותו וע"כ באונאת דברים מיירי שלא תונו אותו מצד גירותו. ופשוט:

לה ר"ל אם המודד הוא איש הממונה על זה מבלתי שיהיה הוא המוכר א"כ נמסר לו משפט המדידה והמשקל כנהוג בערי המרכולת הרי הוא הדיין בדבר וגם אם המוכר בעצמו הוא המודד והשוקל מ"מ אין המדידה והמשקל כענין שער המקחים שהשער יוכל גם הלוקח להיות בקי בדבר וסומך על אומד דעתו משא"כ במדה ומשקל שבזה נשען הלוקח רק על נאמנותו של המוכר א"כ הרי הוא בעצמו הדיין בדבר ולכן לא אמר הכתוב סתם לא תעשו עול במדה במשקל ובמשורה אבל הוסיף לא תעשו עול במשפט במדה וגו' להורות בזה עוצם החטא שההונאה בדברים האלו שוה לקלקול ועות הדין וממילא שקשה עונשו כעונש הטית משפט. ומבואר:

לו (ד"ה אני) ר"ל לפי שקשה עונשן של מדות. רק סיים אני ד' וגו' אשר הוצאתי וגו' ע"מ כן הוצאתי והוסיפו עוד דבר אחר אני הבחנתי כו'. ומה נעים זה וכבר דרכם הטוב שבכל מקום שבא הסיום הזה לדרוש בו התייחסות סיים זה עם ענין האזהרה הקודמת לה וכראוי לדרוש במקראי קודש דברי אלקים חיים ועד"ז דרשו ז"ל ג"כ טעם סיום מאמר אני ד' אלקיכם האמור אצל אזהרת אונאת הגר ומה נעים הפירוש ההוא:

פרק כ

ב מפני שכל הכתוב בפ' זו נאמר כבר בסדר אחרי מות אמר שכפלן כאן להזכיר עונשן שקצתן בערירי וקצתן במיתת ב"ד כי בסדר אחרי לא זכר רק האזהרות ועונשן הכללי שהוא כרת:

(ד"ה עם הארץ) נתן טעם הגון התייחסות תואר זה בפסוק זה והיל"ל כל הקהל או כל העדה ירגמוהו כמנהג הכתוב בכל מקום.

ג כבר ביארתי זה באורך בסדר אחרי וכאן אקצר שפנים הוא כנוי להשגחה. וז"ש ז"ל פנאי שלי ומה שהוסיפו ז"ל עוד פונה אני מכל עסקי וכו' הוא להגזים העמל והאון. ולכך אמר ונתתי פנים וכנה ההשגחה בנתינת פנים כאלו כביכול לא יפנה פניו מנוכח החוטא ההוא לחומר החטא:

(ד"ה כי) כבר פירש"י ז"ל בש"ס דהך כי מזרעו נתן למולך דבקרא דהכא וכן בתתו מזרעו למולך האמור להלן בסמוך פסוק ד' שאחריו כולהו יתירי נינהו דהרי פתח הכתוב תחלה אשר יתן מזרעו למולך ועלה קאי הך קרא דהכא וקרא דלהלן וא"צ עוד א"כ לכפול הדברים לכן אמרו שבאו לרבות בן הבן וזרע פסול:

(ד"ה למען) ר"ל ואין כוונת הכתוב מקדשי ממש כי מה ענין טומאת מקדש אצל חטא הנתינה למולך אבל הוא כנוי לכנ"י המקודשת לשמים:

(ד"ה והכרתי) ר"ל דהיל"ל והכרתיו למה נאמר אותו:

(ד"ה לזנות) ר"ל דמאמר זה יתירא הוא ולדרשה אתי לרבות שאר ע"ז שעבדה בכך שהוא בהכרת ואף שאין דרך עבודתה בכך ואע"ג דקיי"ל דשלא כדרך עבודתה פטור ואפי' מגפף ומנשק ומחבק אם אין דרך עבודתה בכך אינו אלא בלאו לפי שהוא דרך כבוד אבל בשאר עבודות כגון זרק אבן לפעור אפילו בלאו אינו חוץ מזבוח וקטור ונסוך והשתחויה לפי שד' עבודות הללו הם מעבודת פנים חייב עליהן כרת וסקילה אפי' שלא כדרכו מ"מ בעבודת המולך ג"כ איתרבי מקרא דהכא לחייב כרת אפי' שלא כדרכה להיותה עבודה משוקצת יותר ונראית כאלו הקריבה אלי' אדם:

ו והוא דבר הלמד מענינו שהרי לפניו הוא מדבר בע"ז ופשוט:

יג ר"ל דאל"כ משכבי אשה למה לי וכי לזכר משכב אחר שיצטרך הכתוב לסמנו מדברי הרא"ם ז"ל:

יח הנה לדעת רש"י ז"ל גם נחי למד הא הם משרשום השניים ושורש הערה ער והויו בשם ערוה הוא למשקל השם כמו היוד בשם צדיק אלא ששם צדיק הוא מהשרשי' בעלי שלש אותיות ומשקלו פעיל. אבל שם ערוה אחוה משקלו פעוה. אבל לדעת שאר המדקדקים חכמי ספרד שורש דהערה ערה וההא שרשית וכן שורש שם אחוה אחה והויו שבאה באמצע השם הוא תמורת ההא למד הפעל. וההא שבסוף השם איננה הא השרשית רק הוא לסימן הנקבי ומשקלו אחד עם שם שפחה שכולם משקל פעלה:

יט מ"ש רש"י ז"ל שנה הכתוב באזהרתן וכו' ר"ל כפל. דהכתוב באזהרתן. ור"ל שהרי כל העריות כבר נכתב אזהרתן בסדר אחרי ולא נשנו בסדר קדושים אלא לפרש עונשן בפרט אבל אצל אחות אביו ואחות אמו שלא נאמר עונשן גם בסדר זה רק אזהרתן ותרתי למה לי. לכן דרשו שבא לרבות אחות אביו ואחות אמו מן האם:

כ דודתו האמור כאן הוא אשת אחי אביו ובא כאן ללמד על הכרת האמור למעלה בסדר אחרי שהוא העונש הכולל לכל העריות כולן שהם בכרת אם לא התרו בם שענין הכרת הזה הוא שהוא וזרעו נכרתין:

כא הוא מבואר דערירים יהיו היינו בהווייתן יהיו שישארו ערירים כמו שהיו וא"כ משמע שגם בחייהם היו ערירין אבל ערירים ימותו משמעו אבל בחייהם לא היו ערירים והנה בדבור זה וכן בדבור שלפניו פירש"י ז"ל הטעם למה חזר ושנה הכתוב כאן אותן העריות שאינן במיתת ב"ד רק בכרת. ועונש הכרת שהוא עונש הכללי לכל העריות כבר זכר אותו בסדר אחרי בסוף אזהרת כל העריות כולן. אלא שקשה למה לא כתב רש"י ז"ל הטעם לכרת דכתיב הכא באחותו ובנדה. ובש"ס יבמות נתנו הטעם לכולן ורש"י ז"ל עזב קצת וביאר קצת עכ"ל הרא"ם ז"ל ובאמת שרש"י ז"ל לא כ' רק הדרשות שהם מיוסדות בפשוטו של מקרא כדרכו הטוב לפעמים. ולכן גם כאן השמיט אותן הדרשות היוצאות רק מייתורא דקראי ואינם נכללות בלשון הכתוב כנ"ל:

(ד"ה נדה) תימה דלא קאי הכי במסקנא דלמסקנא ילפינן העראה בהיקשא דרבי יונה דכתיב בתר כל האזהרות בפ' אחרי מות כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו וגו' הוקשו כל העריות זה לזה. אבל נדה היא דכתיב הכא איצטריך לאשת אח שאין לה בנים בחיי בעלה כגון שגרשה שאסורה לו. מדברי הרב בעל צל"ד ז"ל:

כה (ד"ה אשר) זהו לשיטת פירושו לעיל שכוונת הכתוב אינה טמאה וטהורה ממש רק טמאה וטהורה ע"י פעולתך והיינו איסור והיתר והשתא הווי לפ"ז לטמא דהכא ג"כ לטמא ע"י פעולתך והיינו לאסור ולא לטמא ממש כמשמעו. מדברי הרא"ם ז"ל:

כו ר"ל שלמד להיות הוא למד התכלית. והכוונה ואבדיל אתכם ע"י אזהרת מאכלות האסורות מן העמים כדי שע"י הבדלה זו תהיה שני וא"כ מכלל הן אתה שומע לאו שאם אינכם מובדלין בקדושתכם מן העמים ואתם כאחד האומות אינכם שלי:

תוכן העניינים

באר יצחק על פירשי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה