באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ
סדר אחרי מות
טז הנה בביאור דברי הברייתא הזו מאוד נדחקו המפרשים ז"ל ומה שנ"ל בביאורה כי יקשה לרז"ל שאם בא מאמר אחרי מות וגו' להודיענו זמן הדבור לאיזה צורך הזכיר כאן זמן הדבור יותר מבמקום אחר בשאר הדבורים ועוד שנית יקשה כמ"ש בעל צל"ד ז"ל דמנהג הכתוב לומר בכל מקום ויהי אחרי מות שני בני אהרן ויאמר ד' אל משה דבר וגו' כמו ויהי אחרי מות משה וגו' ויאמר ד' אל יהושע וגו'. שלישית והוא הנראה לי מוקשה יותר שאם להודיע זמן הדבור בלבד יספיק לנו באמרו אחרי מות שני בני אהרן בלבד ולמה היה צריך להזכיר עוד סבת מיתתם בקרבתם לפני ד' וימותו. ולטעם הזה אמר התנא ר' אליעזר בן עזריה ע"ה שאין מאמר אחרי מות וגו' להודיענו זמן הדבור רק להודיענו סבת הדבור הזה שלכך לא הספיק הש"י בצוואת בואו פ"א בשנה לפני ולפנים לצורך עבודת יום הכפורים וממילא היה יודע אהרן שאסור לו ליכנס ביאה רקנית בחנם שלא לצורך שום עבודה. אך מיתת בני אהרן היה סבת הדבור הזה ולכן כדי לפרש איך מותם היה סבת הדבור הזה הוצרך להוסיף בקרבתם לפני ד' וימותו כדי לומר שאחרי שקרה לבני אהרן עון מיתה בעבור קרבתם לפני ד'. לכן בא הדבור הזה לזרז את אהרן לבלי יקרב גם הוא תמיד לפני ד' לגשת מבית לפרוכת שלא ימות כדרך שמתו בניו. ואזיל ראב"ע לשיטתי' כמו שהובא בצל"ד דראב"ע דהוא מרא דהך דרשה גופא אמר במקום אחר בת"כ שמוכח מהכתובים שאזהרה זו דואל יבוא וגו' נאמרה ג"כ לאהרן קודם מות נדב ואביהוא אלא שאז לא נאמרה רק האזהרה ואחרי מות נדב ואביהוא נאמרה לו שוב שנית האזהרה ועם העונש. ועפ"ז יומתק דרשה זו עוד יותר (אבל אין צורך לזה דבלא"ה הדרשה מוכחת כמ"ש לעיל בטוב טעם) שהוצרך הכתוב להודיע סבת השנות האזהרה הזו לאהרן שהוא כדי לומר לו העונש ולהביא ראיה ג"כ על אמתת העונש ממיתת בני אהרן ע"י חטא הקריבה ההיא שלא בזמן ומתכונת הראוי. לכל מ"ד כדאית לי' אם מטעם ששתויי יין נכנסו או כאידך מ"ד. ונלמד מזה לאהרן על הקריבה מבית לפרוכת שלא בזמן הראוי הוא יוה"כ ושלא באופן הראוי האמור בפ' זו בזאת יבוא אהרן וגו'. ולטעם זה הזכיר רבי אליעזר בן עזריה במשלו הנעים שני רופאים רופא א' הזהיר בלי עונש והוא נגד האזהרה שנאמרה לאהרן סתם לפני מות נדב ואביהוא. ולכן הוצרך רופא הב' כדי לזרזו יותר באזהרה אחרת בעונש המבורר ממיתת אחר בהתנהגות הבלתי ראויה כזה והוא נגד האזהרה הב' שנאמרה לאהרן עם העונש אחרי מות שני בניו כנ"ל בזה:
בא"ד ואל יבוא. בדפוס שלפנינו נרשם דבור זה בפ"ע על פסוק ב' ובאמת שהוא ט"ס והכל דבור א' קשור עם מה שלפנינו. לכך נאמר אחרי מות שני בני אהרן ויאמר ד' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא שלא ימות כו'. כצ"ל הנוסח ברש"י. וכמו שפירשתי למעלה דאחרי מות וגו' הוא סבת האזהרה ההיא ובזה מיושב דבור הסמוך שאינו כפל לשון ברש"י:
(ד"ה ולא ימות) כאן צ"ל הציון על פסוק ב' וכוונת רש"י ז"ל בזה שאזהרה זו היא ע"ד מכלל לאו אתה שומע הן. ו"ו ולא ימות הוא קשור הסבה עם המסובב והכוונה כדי שלא ימות:
(ד"ה כי) לפי הפירוש הפשוט פירוש מלת כי דהא שמשמש לנתינת טעם אבל לפי הדרש פירושו אלא. ופשוט:
ג כבר הארכתי בזה במ"א שדרש כזה הוא ממדרש דורשי רשומות ואינו מהכרח הכתובים ואח"כ ביאר רש"י ז"ל שבפסוק הקודם (ואל יבוא בכל עת וגו') ובפסוק שלפנינו (בזאת יבוא אהרן וגו') הגביל זמן הביאה ואופן הביאה. ופשוט הוא:
ד (ד"ה קודש) ר"ל שיקנו הבגדים ממעות תרומת הלשכה. מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה ורחץ) והוא כמו ששנינו ביומא חמש טבילות טובל בו ביום ועשרה קידושין וכו'. והעולה מהסוגיא בקצור. עבודות של אותו היום היו חמש. תמיד של שחר בבגדי זהב. עבודת היום בבגדי לבן. אילו ואיל העם בבגדי זהב. הוצאת כף ומחתה בבגדי לבן. מוספין ותמיד הערב בבגדי זהב ובכל עבודה טעון טבילה ושני קדושין בכל טבילה. א' לפניה לאחר פשיטת בגדים (לעבודת התמיד פשיטת בגדי חול ולשאר העבודות פשיטת בגדי קודש) וא' לאחר הטבילה קודם לבישת בגדי קודש:
ו ר"ל דהאי אשר לו יתירא שהרי הצבור לא הביאו פר שיצטרך הכתוב לסמן באיזה פר הוא מדבר. וע"כ לדרשא אתי למידרש מיני' שמממונו הוא בא ולא משל דמי הצבור דהיינו ממעות תרומת הלשכה:
(ד"ה וכפר) ר"ל ולא כפרת דמים בלבד כסתם כפרה שכתובה אצל הקרבנות אלא שטעון ג"כ וודוי דברים כדילפינן בברייתא דת"כ:
ח (ד"ה עזאזל) עז וקשה ממלת עזאזל קא מפיק לי' (פירוש הר סלעים ואבנים ולא הר אדמת עפר) וצוק וגבוה מפקינן מארץ גזרה שפירוש צוק סלע ששנים בולטות ממנו. וזהו ארץ גזרה חתוכה ובלתי חלקה ומשום כך שנינו ביומא לא הגיע למחצית ההר עד שנעשה איברים איברים. מדברי הרא"ם ז"ל:
ט ר"ל ואין פירוש ועשהו חטאת מענין הקרבה כמו ועשה את האחד חטאת וגו' רק פירושו ועשהו בדבור וראיה כי אחריו פסוק ט"ו ושחט את שעיר החטאת וגו' מדברי הרא"ם ז"ל:
י ר"ל דמלת יעמד הוא מבניני התולדה והוא מההפעל כידוע בדקדוק הלשון:
בא"ד מה ת"ל וכו'. ר"ל שמלת חי מיותרת שכיון שהוצרך שלוח לעזאזל ע"כ שקודם שלוחו היה חי אבל הוסיף מלת חי כדי ללמד ששלוחו למיתה כדתנן לא היה מגיע למחצית ההר וכו':
יא ר"ל ממה שכתוב אצל פר החטאת ב"פ וכפר בעדו ובעד ביתו. א' בפסוק ו'. ב' בפסוק שלפנינו מזה למדו ז"ל שטעון על הפר שני וודוים. הא' לפני ההגרלה שעל השעירים. והב' לאחר שהגריל עליהם בווידוי הראשון אומר חטאתי לפניך אני וביתי. ובוודוי הב' הוא אומר חטאתי לפניך אני וביתי ובני אהרן עם קדושיך. והא דלא כלל ווידוי אחיו הכהנים בווידוי ראשון היינו כדאמרינן בש"ס מוטב יבוא זכאי ויכפר על החייב ואל יבוא חייב וכו'. ומשום הטעם הזה הוצרך לב' וודוים, ואף שגם בפסוק שלפנינו שמדבר בוודוי הב' לא נזכר אלא וכפר בעדו ובעד ביתו כמ"ש בוודוי ראשון בפסוק ו' היינו משום על ביתו הוא שם הנאמר בכלל וביחוד. בייחוד על בניו וביתו של האדם ובכלל על כל הבית אב כמו שמצאנו בית אהרן ברכו את ד'. וכ"ז מבואר מאוד:
בא"ד וכל כפרתן וכו'. ר"ל דוכפר על הקודש מטומאת וגו' משמע מעון טומאה הנוגע אל הקודש. ופשוט:
יג הוצרך לבאר זה אף שהוא מובן מעצמו כדי לאפוקי משיטת הצדוקים שהיו אומרים שמבחוץ היה משים הקטורת על האש ואח"כ היה נכנס בו לפני ולפנים וראייתם מדכתיב כי בענן אראה על הכפורת וכשטענו חכמים על דבריהם מקרא דהכא ונתן את הקטורת על האש לפני ד' ההכרח היה שישיבו שזה הוא אש אחרת שהיה לפני ד'. לכן פירש"י ז"ל כאן שאינו כן אלא שהוא האש שבתוך המחתה. ולפני ד' דבוק עם ונתן שתהיה הנתינה על האש לפני ד'. מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה ולא) ר"ל דקרא דולא ימות מוסב על כל האמור למעלה דהיינו אשלמות מנין הסממנים (דכתיב לעיל בפסוק הקודם ומלא חפניו קטורת סמים דקה וכתיב בתרי' ונתן את הקטורת דמשמע הקטורת שלמה במנין סממני' ולא חסרה) וכן אמעלה עשן דכתיב לעיל מיני' וכסה ענן הקטורת וגו' שעל ידו היה מעלה עשן ולולי עשב המעלה עשן היו הבשמים מתבערין על הגחלים מבלי עלות הקטור. והנה בש"ס הקשו ותיפוק לי' משום ביאה רקנית (דכתיב ואל יבוא וגו' בזאת יבוא) ומשני דאיצטריך כגון דעייל ב' הקטרות. א' שלמה וא' חסרה אביאה רקנית לא מיחייב דהא עייל לי' שלמה ואהקטרה מיהא מחייב דקא מקטיר קטורת חסרה ע"כ. ומכאן תימא אפירש"י דכריתות שפירש בברייתא דפטום הקטורת דהא דקתני התם ואם חסר א' מכל סממני' חייב מיתה דהיינו ביוה"כ וחייב מיתה משום ביאה רקנית דא"כ מה הקשה הש"ס דיומא ותיפוק לי' משום ביאה רקנית דאה"נ דמשום הכי הוא דמחייב מיתה. ועוד מה משני דאכתי אהקטרה חסרה לא ליחייב דהא אין כאן ביאה רקנית. וכן תימא ג"כ על הרב ב"י שכתב בטור או"ח דאם חסר מעלה עשן אינו חייב מיתה. עכ"ל הרב בעל צל"ד ז"ל יד הנה רש"י ז"ל פירש זה ע"פ פשוטו של מקרא דוהזה הזאה א' במשמע דתפסת מועט תפסת וכו' ככלל הידוע בכ"מ. אבל רבותינו ז"ל למדו זה בגזרה שוה. מדברי הרב בעל צל"ד ז"ל
טו ר"ל דמחמר אשר לעם נראה מיותר שנראה כאלו בא לסמן איזה שעיר ישחוט ובאמת שלא הי' שם שעיר אחר זולתי שעיר הזה של צבור. ולכן דרשו ז"ל מה שהפר מכפר על הכהנים. השעיר מכפר על ישראל ששניהם כפרה אחת להם על טומאת מקדש וקדשיו ובבחינה זו אמר אשר לעם לסמן בזה כפרת שעיר הצבור ור"ל שעיר החטאת אשר הוא לצורך העם כמו שהפר לצורך הכהנים וכוונת אשר לעם אשר מכפר כפרה זו של הפר לעם:
טז (ד"ה וכן יעשה) מבואר מעצמו:
(ד"ה השוכן אתם) ר"ל דבאמת אין שכינה נופלת רק בבעלי חיים ולא בדוממין. וכאן אומר לאוהל מועד השוכן אתם ועוד שסיים בתוך טומאותם והוא לעורר בחתימה זו צורך הכפרה. ומה צורך כפרה בעצים ודוממין המצויים בין הטמאים אבל ברור שאין עצם הכוונה על אוהל מועד רק על הקדושה השורה באוהל הקדוש הזה ובבחינת הקדושה נופל עלי' פעל השכינה וכן בבחינה זו עורר הכפרה והכרחיותה במאמר שסיים בתוך טומאותם וממילא מוכרח מלשון זה אעפ"י שהם טמאים שכינה ביניהם זהו כוונת הדרש הזה ומבואר מאוד:
יח ר"ל דע"י פעל ויצא שלכאורה אין לו מקום בכאן שהרי כבר הי' עומד בהיכל בשביל ההזיות שעל הפרוכת והמזבח הי' ג"כ בהיכל וא"כ הי' לו לומר ובא אל המזבח אבל השמיענו בזה שבמתנות המזבח הוא זקוק לעמוד מן המזבח ולחוץ ולא מן המזבח ולפנים כמו שהי' עומד בהזאה שעל הפרוכת:
יט ר"ל דעליו' על גגו משמע:
(ד"ה וקדשו) ר"ל ע"י שיטהרנו מטומאה שעברה יקדשנו לעתיד לבוא כלומר שישאר בקדושתו:
כג ר"ל שמסדור הכתובים נראה שאחר שכלה כל ההזיות האמורות בפסוקים הקודמין היינו הזיות דם הפר והשעיר לפני ולפנים ובהיכל על הפרוכת ועל מזבח הזהב. וגם כלה ודוי שעיר המשתלח. בא לחצר אוהל מועד (שגם חצר אוהל מועד יכונה לפעמים בכתוב בשם אוהל מועד) ופשט בגדי לבן והניחם שם ולבש בגדי זהב. ויעש עולתו ועולת העם והקטרת אימורי החטאות הפנימיות (ושריפת בשרן ועורן הי' ע"י אחר כמבואר בכתוב). אבל בש"ס הוכיחו ז"ל שאין הסדר הזה מדוקדק משום דאמר רב חסדא בגמרא גמירי חמש טבילות ועשרה קידושין הי' בו ביום ואי ס"ד שהמקראות כסדרן לא משכחת לה אלא שלש טבילות ועשרה קידושין (וששה קידושין כצ"ל) ראשונה לתמיד השחר שעבד בבגדי זהב (ובכלל זה תרומת הדשן וקטורת והטבת הנרות) והשני' בינו ובין עבודת היום כולה שבכללה הוצאת כף ומחתה. והשלישית בין הוצאת כף ומחתה לעבודת אילו ואיל העם ועמהם המוספין ותמיד של בין הערבים. הרי כאן שלש טבילות ולכל טבילה שני קידושין לכן אמרו ז"ל שצריך להפסיק עבודת אילו ואיל העם בין עבודת היום (שהוא הקטורת שלפני ולפנים ועבודת הקרבנות שנעשה בהם צורך פנים והוא הפר והשעיר) להוצאת כף ומחתה והיא תפסיק בין אילו ואיל העם למוספין ותמיד הערב הרי חמש טבילות ראשונה לכל עבודת השחר שנעשית בבגדי זהב שני' לעבודת היום שנעבדה בבגדי לבן שלישית לאילו ואיל העם שנעשו בבגדי זהב על מזבח החיצון רביעית להוצאת כף ומחתה שהיתה בבגדי לבן חמשית לעבודת המוספין ותמיד הערב שנעשית בבגדי זהב הרי ה' טבילות לה' לבישות ובכל לבישה קידוש לפני' וקדוש לאחרי' הרי חמש טבילות ועשרה קידושין ולפ"ז צ"ל כי המקראות שלא כסדרן וביאור פסוק שלפנינו לפ"ז כך הוא ובא אהרן אחר מעשה עבודת האילים והקטרת אימורי החטאות הפנימיות האמורים בפסוקים שאחרי פסוק זה אל אוהל מועד הוא לפני ולפנים להוציא משם הכף ומחתה. ופשט אחרי הוצאת הכף והמחתה את בגדי הבד כדי ללבוש בגדי הזהב לעבודת המוספין ותמיד הערב. והי' ראוי להיות מקום המקרא הזה אחרי פסוקי כ"ד כ"ה ורחץ וגו' ועשה את עולתו ואת עולת העם וגו' ואת חלב החטאת וגו' וכאן הי' ראוי להיות פסוק שלפנינו ובא אהרן וגו' אלא שסמך את המקרא הזה לעבודת היום האמורה בפסוקים הקודמין לו להיות גם העבודה האמורה במקרא זה בכלל עבוד היום לפי שנעשית לפני ולפנים ובבגדי לבן כעבודות שבפסוקים הקודמין ורצה הכתוב להסמיך כל העבודות שבבגדי לבן ולפני ולפנים יחד ולא להפסיק בינם וכל זה מבואר מאוד:
(ד"ה והניחם) ר"ל דמאמר והניחם שם נראה מיותר ולא הי' לו לומר אלא ופשט את בגדי הבד אשר לבש בבואו אל הקודש ורחץ את בשרו וגו' ולבש את בגדיו (דהיינו בגדי הזהב) וגו' וע"כ מ"ש אחר הפשיטה והניחם שם הוא ללמד שטעונין גניזה וכ"כ הרמב"ן ז"ל שאחרי יום הכפורים אסורין בהנאה:
כד כלומר ומשום כך הוצרכו שני המקראות ללמד שטעון טבילה קודם לבישה:
(ד"ה במקום קדוש) בש"ס פליגי תנאי שלרבי יודא חובת טבילה הראשונה ללבישת בגדי הזהב לעבודת השחר אינה מן התורה רק מד"ס וכל יומא נמי איתי' ומשום סרך כדי שיעלה על לבו אם יש עליו איזה טומאה ושכחה ויפרוש מלבוא לעזרה. אבל לבן זומא הוא מן התורה וקאי עלי' בעשה ומפיק לי' מקל וחומר. ומה המשנה מקודש לקודש (מבגדי לבן לבגדי זהב וכן להפך) וממקום שענוש כרת (הנכנס בו בפנים בטומאה) למקום שענוש כרת טעון טבילה. מחול לקודש וממקום שאינו ענוש כרת למקום שענוש כרת אינו דין שטעון טבילה ע"כ. ומ"מ שפיר פירש"י ז"ל אפי' לבן זומא דגם אליבי' טבילה זו אינה מן חובת היום דכתיב בי' במקום קדוש לפיכך נעשית בחול וא"צ מקום קדוש:
לב ר"ל דאשר ימשח אינו נופל אלא בכ"ג כדכתיב והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה וגו':
בא"ד לפי שנאמרה וכו'. ור"ל בזה כמ"ש הרשב"ם ז"ל וז"ל לפי שאמר בתחלת הפ' בזאת יבוא אהרן וגו' (וכן אח"כ בהמשך הפרשה והקריב אהרן וגו' ונתן אהרן וגו' ובא אהרן וגו') הוצרך לומר שאם אין אהרן קיים תהיה עבודת יום הכפורים בכהן המשיח תחתיו עכ"ל (ד"ה ואשר ימלא) מפני שמילוי ידים לכהונה גדולה והדיוטות ע"י לבישת בגדים הוא כמ"ש בפ' תצוה והלבשת וחגרת וגו' וחבשת לו וגו' ואמר אח"כ ומלאת יד אהרן ויד בניו. מדברי הרא"ם ז"ל:
בא"ד והן כל וכו'. וכ"כ רש"י ז"ל במגלה במשנת אין בין כהן המשיח למרובה בגדים וכו'. וז"ל מרובה בגדים הן כהנים ששמשו בבית שני ואף בבית ראשון מימות יאשי' ואילך שנגנז שמן המשחה. מדברי הרב בעל צל"ד ז"ל:
[ד"ה לכהן] ר"ל דמלת אביו נראה מיותר דהיל"ל אשר יכהן תחתיו אבל בא לעורר בזה שבשביל היותו בנו הוא קודם לכל אדם ומדסמיך לי' ואשר ימלא את ידו למדנו שאין בנו קודם לכל אדם אלא כשהוא ממלא מקומו ואע"ג דקרא דאשר ימלא למרובה בגדים אתיא וכנ"ל מ"מ למדנו גם זו בת"כ מן הסמיכות. מדברי הרא"ם ז"ל:
לד ר"ל ולא שעשה זה אז ביום שנצטווה כי הציווי היה למחרת ר"ח ניסן יום הב' למיתת בניו כדמשמע מר' אחרי מות וגו'. ופשוט:
בא"ד ולהגיד שבחו וכו'. בכל מקום דכתיב פעל העשי' אחרי הציווי הקודמת לה בפעל הזה. מדרך חז"ל לדרוש כן להגיד שבחו וכו' וכבר הארכתי בביאור זה במ"א וכאן ארמוז בקצרה שעוררו אותנו רז"ל בזה שאין הכתוב מספר פעל העשי' כמודיע רק להגיד ולפרסם בזה חביבות עושי דברו ית' בעיני ד' עד שמחזר נותן התורה ית' ואומר ראו פלוני עשה כמצותי. והבן:
פרק יז
ג בפ"ק דחולין תניא כי ירחיב ד' אלקיך את גבולך ואמרת אוכלה בשר וגו' בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר ר' ישמעאל אומר לא בא הכתוב אלא להתיר להם בשר תאוה (כשיבואו לארץ) שמתחלה (במדבר) נאסר להם בשר תאוה (משום דהוו מקרבי למשכן והיו יכולין להקריב שלמים ולאכול הבשר) ולבסוף (בארץ) הותר להם (דהוו מרחקי ממשכן) רבי עקיבא אומר לא בא הכתוב אלא לאסור להם בשר נחירה (כשיבואו לארץ) שמתחלה (במדבר) הותר להם בשר נחירה. ומפרש בגמרא דררבי ישמעאל לא הותר להם בשר נחירה כלל גם במדבר ולר"ע רא איתסר להם בשר תאוה כלל גם במדבר. והנה בתוס' ז"ל פירשו דכמו דדייק אליבא דר"ע שע"כ הותר להם בשר נחירה במדבר. מדאיצטריך קרא לאסור להם בשר נחירה בארץ ה"נ דייק אליבא דרבי ישמעאל דמעיקרא במדבר נאסר להם בשר תאוה מדאיצטריך קרא להתיר להם בשר תאוה בארץ. אבל פרשתא דהכא מדברת בקדשים ששחטן בחוץ (ולפ"ז ליכא בבשר תאוה לר' ישמעאל רק לאו דבא מכלל עשה. בכל אות נפשך תזבח ואכלת וגו' בארץ ולא במדבר) בין לרבי ישמעאל ובין לר"ע אבל רש"י ז"ל פירש שם דהא דלרבי ישמעאל נאסר להם בשר תאוה במדבר נפקא לן מפרשתא דהכא איש איש מבית ישראל אשר ישחט וגו' ואל פתח אוהל מועד לא הביאו וגו' ונכרת וגו' ואיכא כרת בבשר תאוה במדבר ולפ"ז צ"ל דרש"י ז"ל פי' כאן אליבא דר"ע. דס"ל בשר תאוה לא איתסר כלל ומוקי לה לפרשתא דהכא בקדשים ששחטן בחוץ. אבל לרבי ישמעאל קרא דהכא בחולין מיירו ולאסור בשר תאוה. וכן כתב גם הרמב"ן ז"ל:
ה ר"ל דאשר דם זובחים אינו אלא לסמן המין שרגילים לזבוח דאי ר"ל זובחים ממש מאי והביאום לד' הרי כבר זבחו אותם על פני השדה. מדברי הרא"ם ז"ל:
ח בפרשה הסמוכה הקודמת הזהיר על שחוטי חוץ. ולכאורה יש לפרש דפרשה שלפנינו מדברת בקדשים ששחטן בפנים והקטירן בחוץ דאי בקדשים ששחטן בחוץ הרי כבר נפסלו משעת שחיטה. ושוב אינן ראויין להקרבה בפנים ולמה יתחייב המקטיר הרי נאמר בפרשה הקודמת ואל פתח אוהל מועד לא יביאנו וגו' דמשמע הראוי להעלותו בפנים חייב עליו הכתוב בחוץ, ושאין ראוי להעלותו בפנים לא חייב עליו בחוץ אבל באמת באה הקבלה הנאמנה שאינו כן. שא פירו בשחוטי חוץ חייב על ההעלאה. ונ"מ שאם שחט אחד בחוץ והשני העלה בחוץ חייב המורה כשוחט וילפינין לה בש "ס דזבחים מדכתיב כאן ואליהם תאמר לערב פרשיות ופירש"י שם וז"ל. ויו מוסף על ענין ראשון (ר"ל פרשה ראשונה שמדברת בשחוטי חוץ) ומערב הפרשיות לומר שאף שחוטי חוץ שהעלום בחוץ חייב עכ"ל. מדברי הרא"ם ז"ל:
י (ד"ה ונתתי) אונקלוס ע"ה תרגמו מענין רוגז (על שם שהרוגז והחימה ניכרת בפנים. ומזה בא אכפרה פניו) ואיתן רוגזי אבל בתורת כהנים פירשו ז"ל מענין השגחה (על שם שהמשגיח פונה בפניו אל המושגח) ואתן השגחתי באיש ההוא וזהו שאמרו ז"ל פנאי שלי. ומה שאמרו ז"ל פונה אני כו' הוא כדי להגזים העול והאון וכדרכם הטוב ז"ל. ור"ל שעצום החטא בשיעור זה עד שאמר עליו השי"ת בתורתו ונתתי השגחתי כאלו כביכול הוצרך לפנות מעסקיו בעבור החוטא הזה כדרך המשגיח וכדי להענישו. ומבואר:
יא ולפי פירוש זה. ויו ואני נתתיו לכם וגו' הוא לנתינת טעם לקשר הסבה והמסובב לפי שהדם הוא עיקר נפשו של אדם. על כן נתתיו לכם על המזבח לכפר:
יג ר"ל אווזין ותרנגולין שאין צריכין צידה כי הם נצודין ועומדין מנין תלמוד לומר ציד מ"מ (ר"ל אפילו הי' ניצוד ועומד בלתי שיצודו אותו) א"כ רמה נאמר אשר יצוד. ר"ל שלפי שאין מצות כסוי תלוי' בצידה א"כ למה נאמר אשר יצוד ציד וגו' ולא הי' לו לומר אלא ואיש איש כי ישחוט חי' או עוף וכסה דמו בעפר. אלא שאמר אשר יצוד ללמדך דרך ארץ. שלא יאכל אדם בשר אלא בהזמנה זאת. ופירש"י ז"ל בחולין וז"ל. כאלו הוא צריך לצודו ולא יאכל בשר תמיד כדי שלא יתמסכן עכ"ל שם:
יד ר"ל ותיבת דמו מושך עצמו ואחר עמו וכאלו כתוב כי נפש כל בשר דמו. דמו בנפשו הוא (דמו הוא במקום הנפש) ומבואר:
(ד"ה כי נפש) ר"ל ולכן כתוב למעלה בפסוק זה. דמו בנפשו הוא ההא (במלת הכנוי הוא) במלאפום. כי הוא כנוי לדם. אבל כאן כתוב כי נפש כל בשר דמו היא. דהא בטלת הגוף היא נקוד בחיריק כי הוא כנוי לנפש כ"כ הרא"ם ז"ל ופשוט:
טו בסדר שמיני י"א פסוק ל"ט ופסוק מם. כתוב משפטי נבלת בהמה וכי ימות מן הבהמה וגו' הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו וגו' והנושא את נבלתה יכבס בגדיו וגו' ופירש"י ז"ל שם דמדכתב לך טומאת בגדים במשא ולא כ' טומאת בגדים במגע שמע מינה שאין לך טומאת בגדים אלא במשא אבל במגע אין בגדיו טמאין ע"כ וממ"ש ג"כ והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו היינו יכולין ללמוד עוד טומאה אחרת בנבלת בהמה דהיינו טומאת בית הבליעה אם תחבה לו חבירו לתוך פיו דהיינו לחוך בית בליעתו שאין כאן טומאת מגע לפי שהוא מגע בית הסתרים וגם טומאת משא (דטומאת משא שייכא אף בבית הסתרים. כדאמרינין בנדה פרק יוצא דופן ויובא להלן. דבית הסתרים נהי דבמגע לא מטמא במשא מיהא מיטמא. ונ"מ דשייכא טומאת משא בבית הקמטים) אין כאן דלאביי בש"ס דנדה פ' יוצא דופן מקים בית הבליעה דעוף ה"ל בלוע ולא בית הסתרים (וקיי"ל דטומאה בלועה בטלה וה"ל כמו שאינה. ולכך נבלת בהמה אינה מטמאה בבית הבליעה. ורק בנבלת עוף גזירת הכתוב הוא) ואפילו לרבא שם דס"ל מקום בית הבליעה דעוף ה"ל בית הסתרים ולא בלוע (ונ"מ בפלוגתייהו כגון שתחב לו חבירו כזית נבלת בהמה לתוך בליעתו דלאביי אינו מטמא משום דאין כאן מגע ומשא רק טומאת בית הבליעה דגז"ה הוא בעוף ולא בבהמה אבל לרבא מטמא משום משא דאינו בלוע רק בית הסתרים כשאר בית הקמטים ולא מיקרי בית הסתרים לרבא רק מתחלת המעים. ולהלן כמו שיבואר בסמוך והא דקיי"ל נבלת בהמה אינה מטמאה בבית הבליעה צ"ל לרבא כמ"ש התוס' בנדה שם ובחולין פ' בהמה המקשה שהקשו שם בהא דמייתי אביי ראי' דבית הבקיעה ה"ל בלוע ולא בית הסתרים מהא דקיי"ל בברייתא דנבלת בהמה אינה מטמא בבית הבליעה ואי איתא ליטמ' משום משא. והקשו שם וז"ל ורבא איך יתרץ הברייתא. וי"ל דמיירי כגון שבית הבליעה רחב כל כך שלא יסוט נבלה שתחב לו חבירו דבנבלת עוף מ"מ טמא משום גז"ה. אבל בבהמה טהור עכ"ל) מ"מ איצטריך קרא ללמד דטמא משום בית הבליעה אף היכא דלא שייך טומאת משא כגון שבית הבליעה רחב דאין הטומאה ניסטת (וכנ"ל לרבא שזה עיקר החלוק אליבא דידי' בין נבלת עוף טהור לנבלת בהמה) אבל ממה שכתוב בפרשת אמור. נבלה וטרפה לא יאכל דטמאה בה וממרת בה שמעינין תרי מיעוטי. א' אין לך טומאה אלא מה שכתוב בה שהוא טומאת האכילה ולא טומאה אחרת דהיינו מגע ומשא ומזה שאין כתוב זה מדבר רק בנבלת עוף טהור. דנבלת בחמה הרי יש כה מגע דמשא ונבלת עוף טמא בלא"ה אסור משום טומאה וקרא דהכא משמע רק איסור נבלה ועוד דנבלת עוף טמא אימעוט ממ"ש אח"כ וטרפה כמו שיבואר זה להלן בציון הסמוך הרי למדנו מיעוטא דבה דנבלת עוף טהור אין לה אלא טומאת בית הבליעה. ועדיין הייתי יכול לו' דנבלת בהמה אית בה ג"כ טומאת בית הבליעה. חדא מק"ו דנבלת עוף טהור שאינה מטמאה במגע ובמשא ומטמאה בבית הבליעה זו שמטמאה במגע ומשא. אינו דין שמטמא בבית הבליעה (אף אם אין כאן משא לאביי כדאית לי' ולרבא כדאית לי' וכנ"ל) ותו דתיפוק לן טומאת בית הבליעה בנבלת בהמה מקרא דסדר שמיני הנ"ל. והאוכל מנבלתה וגו'. דאבהמה שבמקרא שלפניו קאי וכי ימות מן הבהמה וגו' אבל באמת למדנו עוד ממלת בה מיעוט שני בה אתה מטמא באכילתה. ולא באכילת בהמה. ולפ"ז קרא דסדר שמיני הנ"ר והאוכל מנבלתה וגו' דקאי ע"כ רק אנבלת בהמה וכנ"ל א"א שיתפרש כפשוטו דאי בגוונא דשייך טומאת משא. תיפוק לי' ממ"ש אח"כ והנושא נבלתה יכבס וגו' ולמה לי קרא דוהאוכל וגו' ואי דטומאת בית הבליעה לחוד בלי משא הרי כבר איתמעיט גברת בהמה ממיעוטא דבה. לכן דרשוהו ז"ל בתורת כהנים כמו שפירש"י ז"ל שם על הך קרא וז"ל יכול תטמאנו אכילתו וכו'. א"כ מה תלמוד לומר והאוכל וגו' ליתן שיעור לנושא שהוא כדי אכילה והוא כזית עכ"ל. ובאמת שבחולין פ' בהמה המקשה הובאה בברייתא אחרת, דרבה דמפיק מהך קרא דוהאוכל וגו' דטומאה בלועה בטלה והיא כמו שאינה ולא מטמאה דמי לא עסקינין דאכל סמוך לשקיעת החמה וקאמר רחמנא דטביל מיד וטהר. ואע"ג דאכתי איתא לטומאה בעינה ובשלמותה במעים ולפ"ז קשיא מנ"ל דהך קרא דוהאוכל וגו' אתי ליתן שיעור למשא כדי אכילה. דילמא אתיא בפשוטו לאכילה דשייך בה משא וכי תימא תיפוק לי' דמשא כתיבא בהדיא אח"כ זה אינו דאיצטריך כדי ללמד על טומאה בלועה דלא מטמאה. אבל כבר עמדו ז"ל בזה רבותינו בעלי התוספת ז"ל. וזה תורף דבריהם ז"ל שם בפרק בהמה המקשה דלאביי דס"ל בפרק יוצא דופן דמקום בית הבליעה דעוף ברוע הווי ומייתי ראי' מהא דקיי"ל דנבלת בהמה אינה מטמא בבית הבליעה [וא"כ צ"ל ע"כ דדוחק לי' לאוקמי קרא בבית הבליעה רחב שלא הסיט) א"כ כבר ידענו דטומאה בלועה לא מטמאה ממיעוטא דבה הנ"ל. ולדידי' וודאי לא איתא מימרא דרבה הנ"ל בחורין שם דמפיק לי' מקרא דוהאוכל מנבלתה וגו' וע"כ איצטריך לדרשא הנ"ל ליתן שיעור לנוגע ונושא כדי אכילה אך עדיין קשיא לרבא דס"ל בית הבליעה דעוף בית הסתרים הווי ומתרין לברייתא דנבלת בהמה אינה מטמאה בבית הבליעה דמשכחת לה באופן דלא שייך משא. כגון שבית הבליעה רחב שלא הסיט ואע"ג דמ"מ שייך משא לבסוף כשהונח במעים אי אפשר דלבסוף מודה רבא דבלוע הווי. והא דפליג אדאביי. היינו בתחלה דוקא ואיצטריך מימרא דרבה הנ"ל אליבא דרבא דלדידי' רא שמעינין ממיעוטא דבה דממעט דנבלת בהמה אינה מטמא בבית הבליעה דטומאה בלועה אינה מטמאה. לכך איצטריך למילף מקרא דוהאוכל מנבלתה וגו' דטומאה בלועה אינה מטמא. ואין לומר דאכתי שמעינן גם לרבא ממיעוטא דבה דטומאה בלועה אינה מטמא דאל"כ נהי דלא שייך טומאת משא כשבית הבליעה [רחב] מ"מ אכתי ליטמי אוכל נבלת בהמה גם בתחב לו חבירו משום שהונח לבסוף במעים ויש כאן טומאת משא אע"כ משום דבלועה אינה מטמאה ובמעיים בלוע הווי (דאין לומר דס"ל לרבא דגם לבסוף במעיים אינו בלוע ורק בית הסתרים דא"כ טומאה ברועה לרבא לא משכח' כלל וע"כ דגם לרב' טומאה בלועה אינה מטמאה כמ"ש התוס' דאיצטריך קרא דוהאוכל מנבלתה וגו' אליבא דרבא וכנ"ל. ועוד דרבא גופי' אמר שם בפרק בהמה המקשה דטומאה בלועה תנינא דאינו מטמא. דתנן בלע טבעת טמאה (טומאת מת דחרב הרי הוא כחלל ומטמא אדם) טובל ואוכל בתרומה לערב ואע"ג דאכתי איתא שלמה במעיו) זה אינו דממיעוטא דבה לא שמעינן להא כלל דאיכא לאוקמי שתחב לו חבירו בבית הבליעה רחב שלא הסיט וחזר והוציאו קודם שהונח במעים דכמו שאין דוחק לו לרבא לאוקמי בבית הבליעה רחב שלא הסיט כן יכולין לומר אליבי' שחזר והוציאו לכך צריך קרא דוהאוכל מנבלתה וגו' דהכא למילף מיניה דטומאה בלועה אינה מטמא וממילא א"צ תו לאוקמי מיעוטא דבה בחזר והוציאו רק בתחב לבית הבליעה רחב לחוד (ומה שכתבתי הוא כוונת התוס' בפרק בהמה המקשה שם. ואין כוונתם דלרבא גם לבסוף במעיים אינו בלוע דע"כ ז"א וכנ"ל אבל כוונתם ז"ל דאין דוחק לוקים אליבא דרבא בחזר והוציאו ומכח הוכח' הנ"ל) היוצא מכל הנ"ל דלאביי ודאי לא אתיא מימר' דרבה ואיצטריך קרא דוהאוכל מנבלתה וגו' ליתן שיעור לנוגע ונושא כדי אכיל' אלא דאכתי לרבא קשיא דעדיין מנא לן דרבא ליתן שיעור לנוגע ונושא בכזית אימור לטומאה בלועה בלחוד הוא דאתי דאי ממיעוטא דבה. הוה אמינא דבה למעט בחזר והוציאו וכנ"ל וכן להפך מנ"ל דטומאה בלועה אינו מטמא דמיעוט' דבה י"ל דמיירי בחזר והוציאו וקרא דוהא וכל מנבלתה וגו' ליתן שיעור וכו' בלחוד הוא דאתי ומנ"ל הנך תרתי דרשות ליתן שיעור וכו' ולטומאה בלועה מהך קרא דוהאוכל מנבלתה וגו' וצ"ל דמשמע לי' הנך תרתי דרשות מהך קרא דאי לטהר טומאה בלועה לחוד הוא דאתי זהו נגד משמעות הלשון דמשמע דבא לטמא ולא לטהר ולפי הלשון נראה כן ולדרש הנ"ל עיקר הכוונה לטהר ולא לטמא וע"כ שבא ליתן שיעור כו' ואי ליתן שיעור כו' לחודא הוא דאתי זהו נגד פשוטו של מקרא דפשטא דקרא מיירי באכילה ממש ולא בשיעור אכילה נמצא דהדרש הראשון לבד לטומאה בלועה מסכים עם הלשון שהוא אכילה ממש אבל אינו מסכים עם הכוונה הפשוטית. והדרש השני ליתן שיעור כו' מסכים עם הכוונה הפשוטית אבל אינו מסכים עם הלשון הפשוטי הילכך נשמע ממקרא הזה שני הדרשות. כל זה תורף כוונת דבור התוס' הנ"ל בארוכה. וראיתי לרא"ם ז"ל בסדר שמיני דבר זר ותמוה מאוד שהקשה ג"כ איך יתרץ רבא הברייתא דמייתי אביי מינה סייעתא ממיעוטא דבה הנ"ל ותירץ דלרבא צ"ל דהא דנבלת בהמה אינה מטמאה בבית הבליעה אף דבית הסתרים הוי ושייך טומאת משא היינו מכח גזירת הכתוב אלו דבריו ז"ל והוא פלאי דאטו טומאה בלוע לאו גזירת הכתוב הוא. וא"כ אדרבה נימא מכח גזירת הכתוב דנפיק ממיעוטא דבה דבית הבלועה בלוע הווי. ועוד דהא רבא גופי' אית ליה טומאה בלועה כדאמר בחולין שם טומאה בלועה דטהורה תנינא בלע טבעת טמאה כו'. והובא בעיוני זה בדף הקודם ואי איתא הווי הך מתני' תיובתא לרבא דלדידי' מנ"ל דטומאה בלועה טהורה הא מקרא דוהאוכל נבלתה וגו' אין ראי' דהא גם בתחלת בית הבליעה דלדידי' בית הסתרים הווי מ"מ בנבלת בהמה גזירת הכתוב הוא דטהורה מכ"ש לבסוף במעים דבלוע הווי וא"כ מנ"ל דטבעת טמאה בלוע דטהור ותו דהא כתבו התוס' בחולין דלאביי נשמע ממיעוטא דבה דטומאה בלועה טהורה ורבה דיליף מקרא דוהאוכל מנבלתה וגו' היינו לרבא ואי איתא איך מוכח לרבא הא נבלת בהמה שאני דאפילו היכי דרא שייך טומאה בלועה טהור מגז"ה. ובעיקר קושייתו אישתמיטתי' שזהו קושיית התוס' בנדה ובחולין ותירצו דרבא מתרין הברייתא בבית הבליעה רחב כו' וכנ"ל. וכבר כתבתי איך יתיישבו כל השמועות לפירוש זה. שוב ראיתי למרן המהרש"א ז"ל בחדושיו לחולין ונדה שעמד על דברי הרא"ם ז"ל הללו ותמה עליהם וז"ל בחולין שם אבל הרא"ם ז"ר כתב בזה לרבא וכו' גז"ה הוא כו' אע"פ שהוא נושא אותה בתוך בליעתו ונעלם ממנו דברי התוס' גם שמעתין מוכחת דלרבא מטמא במשא (ר"ל גם בבית הבליעה היכי דשייך בה משא כגון בבית הבליעה בלתי רחב) דקאמר בנדה שם בפלוגתא דאביי ורבא הנ"ל למאי נ"מ כגון שתחב לו חבירו כזית נבלה כו'. אי אמרת בלוע הווי לא משמא במשא ואי אמרת בית הסתרים הווי מטמא במשא ואהא פליגי אביי אמר בלוע הווי ורבא אמר בית הסתרים הווי אלמא דלדידי' מטמא במשא עכ"ל ז"ל. ובאמת שהוא תמיהה גדולה ודברי הרא"ם ז"ל סתורים ממקומם אחרי הכנעה הנאותה לכבוד תורתו הקדושה. ועתה אחרי כל האריכות הזה המצטרך לשלמות הבנת המקראות ע"פ דרשת חכמינו ז"ל נחזור לענינינו דמהנך קראי דסדר שמיני וסדר אמיר מוכח דמשא בעי שיעור כדי אכילה ונבלת עוף טהור הוא דמטמא בבית הבליעה ולא נבלת בהמה. ומעתה כתוב שלפנינו בסדר אחרי וכל נפש אשר תאכל נבלה וגו' וכבס בגדיו וגו' ומדכתיב אשר תאכל וכבס דמשמע דהטומאה תלוי רק באכילה דליתן שיעור למשא כדי אכילה כבר נשמע מקרא הנ"ל דוהאוכל מנבלתה וגו' שבסדר שמיני וכפשוטו לענין אכילה ממש הרי נבלת בהמה אינה מטמאה משום בית הבליעה. ולזה דרשו ז"ל דגם קרא דהכא מיירי בנבלת עוף טהור וכי תימא הא כבר נשמע מקרא דפרשת אמור דנבלת עוף טהור מטמא בבית הבליעה ז"א דאכתי לא נשמע טומאת בגדים בנבלת עוף טהור לכך איצטריך קרא דהכא השמיענו דין טומאת בגדים בבית הבליעה דעוף ומ"מ איצטריך גם קרא דפרשת אמור להשמיענו שאין נבלת בהמה מטמא בבית הבליעה ושאין לעוף רק טומאת בית הבליעה. ואחרי ביאור כל הנך דרשות הצריכים לענינו נעמוד על לשון רש"י שלפנינו שכתב וז"ל בנבלת עוף טהור וכו' ולמדך כאן שמטמא באכילתה ואינה מטמאה במגע כו' עכ"ל ולהנ"ל לשון זה מוקשה דאדרבה עיקר דין זה נשמע ממ"ש בפרשת אמור ממיעוטא דבה דכתיבא התם דרק נבלת עוף מטמאה בבית הבליעה ולא נבלת בהמה ושאין לעוף רק טומאת בית הבליעה ולא טומאת מגע ומשא. ואי לאו קרא דפרשת אמור. ה"א דקרא דהכא בנבלת בהמה מיירי וללמד שגם נבלת בהמה מטמאה משום בית הבליעה לחוד וכי תימא הא כבר נשמע זה לפ"ז מקרא דסדר שמיני והאוכל מנבלתה וגו' וכבס בגדיו. ז"א דה"א דחדא לטומאת בית הבליעה דבהמה ואידך ליתן שיעור לנוגע ונושא בכדי אכילה. אבל מקרא דפרשת אמור למדנו שאין נבלת בהמה מטמאה בבית הבליעה ושאין לעוף רק טומאת בית הבליעה. וקרא דהכא לא איצטריך אלא ללמדנו שיש בבית הבליעה טומאת בגדים לכך נראה לי שכן צ"ל הנוסחא ברש"י שלפנינו ולמדך כאן שמטמאה באכילתה לטמא בגדים ואינה מטמאה במגע כלל ור"ל דלמדך כאן שאף שאינה מטמאה במגע כלל כמו שנלמד מקרא הנ"ל שבפרשת אמור מ"מ טומאת הבליעה שלה חמורה אף לטמא בגדים ולאפוקי מקל וחומר דה"א לומר ומה טומאת מגע דשייכא בכל הטומאות אינה מטמאה בגדים טומאת בית הבליעה שאינה אלא בעוף אינו דין שלא תטמא בגדים כן נ"ל:
בא"ד וטרפה האמורה כאן וכו'. ר"ל דאי כפשוטו טרפה אין בה טומאה כלל כמו שדרשו ז"ל בפסוק וכי ימות מן הבהמה וגו' בסדר שמיני דטרפה שחיטתה מטהרתה וע"כ ללמד שאין נבלת עוף טמא מטמא בבית הבליעה:
פרק יח
ב הרואה יראה שארבעת הפסוקים הללו מפסוק שלפנינו עד פסוק ואו הם הקדמה לפרשת העריות שיזכיר אח"כ לפי שטומאת גלוי עריות היא מן התועבות הגדולות ויצרו של אדם תקפה עליהם ועונשם חמור מאוד כרת בעולם הזה ולעולם הבא לכך הקדים הפסוקים הללו שענינם להראות ההכרח לישראל לקבל חוק המלך האדיר והקדוש ב"ה בכלל לכך הקדים כאן בפסוק שלפנינו שהיא הקדמה למצוה הכוללת שבפסוקים שאחריו והוא שמירת וקבלת חוקי האלקים בכלל שאמר אני ד' אלקיכם ר"ל שעליכם לקבל גזרותי מצד הכרח כולל והכרח פרטי'. ההכרח הכולל מצד היותי דיין שופט ומנהיג לכל באי עולם שעל זה מורה תואר האלקות בכלל. וההכרח הפרטי הוא הנכלל בכנוי הנוכח אלק כפאתם שקבלתם עליכם עור מלכותי בסיני קבלתם מרבותי קבלו גזרותי:
ג זה דרשו ז"ל ממה שהוסיף בפסוק לומר אשר ישבתם בה ומרמז על ארץ גושן וכן ממה שתפס ארץ מצרים וארץ כנען ולא אמר בכלל כמעשה העמים מרמז הכתוב שמצריים מכל האומות קלקולם יותר והכנענים מקולקלים אף מן המצרים. והנה ידוע ומפורסם שארץ מצרים מלאה כשפים וגלולים. וכן הכנענים הן השבעה אומות שבא עליהם האזהרה לא תחי' כל נשמה מפני טומאותם ותועבותיהם ואמרו ז"ל שמרמז כל זה בפסיק זה. ואף שיש לפרש כפשוטו. שלכך תפס מצרים וכנען הוא לומר שאם תדמו למצרים במעשיהם למה זה הוצאתי אתכם משמה וכן אם תתדמו במעשיכם לכנענים למה זה אגרשם מפניכם על תנאי כך הוצאתי אתכם ממצרים ומגרש אנשי כנען מפניכם לבלתי עשות כמעשיהם מ"מ אסמכו ז"ל גם דרשה הנזכרת על פסוק זה. דאי לכינה הפשוטית לחוד אתי ליכתוב כמעשה ארץ מצרים אשר הוצאתי אתכם משם וכמעשה ארץ כנען אשר אני מגרש אותם מפניך ומדכתב אשר ישבתם בה וגו' אשר אני מביא אתכם שמה ש"מ גם לדרשה זו ומבואר (ד"ה ובחוקותיהם) ר"ל שאפילו כמעשים הבלתי מקולקלים שאינם נגד משפט השכל לא תתדמו להם והטעם לזה נגלה שאם יתדמו להם במקצת יגרום השיווי הזה הקורבה בכולו ולהתדמות להם בכולו:
ד ר"ל בפסוקים הקודמים הזהיר על מצות לא תעשה לבלתי עשות כמעשה העמים ובפסוק שלפנינו ושלאחריו הזהיר על מצות עשה וחבורו עם הפסוקים הקודמים הוא כזה כמעשה העמים אל תעשו אבל כמשפטי וחוקתי תעשו בהכרח (ד"ה ואת חוקותי) באמצע הדבור לכך נאמר אני ד' כו' ר"ר שכמו שעל אזהרת לא תעשה לבלתי התדמות להעמים הקדים לומר אני ד' אלקיכם להראות הכרח קבלת אזהרה זו כמו כן על מצות העשה שהוא קיום מצות השי"ת אמר אני ד' אלקיכם להראות הכרח קיום מצוה זו:
(ד"ה ללכת בהם) כפשוטו יורה שם דרך במובן הרוחני על החוק הכולל אשר על פיהו יתנהג האדם בכל עת וקיום החוק ההוא הנופל בכל עת וזמן יכונה דריכה ולזה אמר כאן ללכת בהם ר"ל שלא ילוז חחוק ההוא מנגד עיניו וישמרנו בכל מעשיו לבלי יעבור אותו. אבל לפי שהכוונה ההיא כבר נכללת במה שאמר מקודם ואת חוקותי תשמרו שענין השמירה הוא הזהירות שלא יטעה וישנה בחוקים ההם וישמרם בלבו תמיד וא"כ מה הוסיף עוד ללכת בהם לכן דרשו ז"ל שענין ההלוך בכאן להוראת השקידה וההתמדה בדבר מענין את האלקים התהלך נח ולכן הוסיף ללכת בהם שילמדם ויחזור עליהם תמיד ובזה יוכל לשמור חוקותיו ר"ל להזהר לבלי ישגה בם כנ"ל:
ה כל הפסוק הזה נראה אך למותר שהרי ענינו אינו אלא מצוה כוללת לקבל גזירת מלכו של עולם ב"ה וכבר צוח על המצוה הכוללת ההיא בפסוק הקודם הסמוך את משפטי וגו' ואת חוקותי וגו' ותרתי למה לי לכן דרשו ז"ל בפירוש הראשון שבא כאן לצוות על קבלת המצות שלא באו בכתובים בביאור רק ברמז עפ"י מדות התורה והלכה למשה מסיני וכיוצא. ובפירוש השני דרשו ז"ל שרפי שבפסוק הקודם נתן עשי' למשפטים ושמירה לחוקים לכן הוסיף כאן פסוק זה שבא בו פעל השמירה בראש ופעל העשי' בסוף ונתן חוקים ומשפטים בין שמירה לעשי' למען יהי' כל אחד מפעלים ההם מוסב על שניהם כדי ליתן שמירה ועשי' למשפטים ושמירה ועשי' לחוקים אבל לפ"ז עדיין אין השאלה הנ"ל תרתי למה לי מיושבת שאף שאין די בפסוק הקודם לבדו לפי שלא נתן בו למשפטים אלא עשי' לבד ורחוקים שמירה לבד מ"מ די בפסוק שלפנינו לבד שנתן שמירה ועשי' לכל אחד מהם אבל פסוק הקודם מיותר לפי זה. והתירין לזה מבואר נגלה שהורה לנו הכתוב ע"י השנות המאמר עד כמה צריך האדם להזהר ולדקדק במצות התורה הקדושה לשמור אותם ולעשותם ליקרת המצוה ית' ויקרת הציווי המדרכת את האדם לשלמותו וצורך הזהירות היתירה ההיא נראה בעליל ע"י מה שנתן בפסוק הקודם רק עשי' למשפטים ושמירה לחוקים עד שמכח זה הוצרך עוד להוסיף פסוק שלפנינו למען תת שמירה ועשי' לכל אחד משניהם וע"י זהירות המצוה ית' לבלתי תת מקום לטעות. נשמע הכרח זהירות המצטוה וזה ברור ונכון. ואמנם העשי' ענינה מבואר שהוא הקיום וענין השמירה הוא הלמוד בכל פרטי המצוה ודקדוקה לשמרה בלבו ולזכור אותה תמיד וזה שכתב רש"י ז"ל ליתן שמירה ועשיה וכו' (ד"ה אני ד') שם ההוי' ב"ה נכלל בהוראתו כפי הידוע השלמות הבלתי תכליתי ומפני שאין הנקמה שלמות בעצם רק ביחס להיותה תכלית הטובה לחוטא לזה דרשו במאמר אני ד'. שהכוונה בו הוא היכולת והנאמנות לשלם שכר. ואין הכוונה בו נאמן ליפרע כן נראה לי. ומה נעמה פתיחה וחתימה זו למי שיש לו חיך לטעום כי פתח באני ד' אלקיכם וסיים באני ד' וכ"א מענין אחר כי הפתיחה למצוה הכוללת שבפרשה זו שהוא שמירת וקבלת חוקי האלקים בכלל באה בתואר האלקות להראות ההכרח לקיום הגזרה הכללית ההיא מצד היותו ית' מלך רב ושליט והיכולת בידו לנקום נקם. אבל החתימה למצוה הכללית ההיא באה בשם העצם להורות בזה כאומר אף שהנכם מוכרחים לקיים גזרתי בכל זאת לא אמנע מעמכם כפי הוראת שמי העצמי הטוב והשכר לפעולתכם כאלו היתה הפעולה הזאת מעצמכם ומרצונכם ולזה הפתיחה והחתימה שבפרשה זו הוא להראות את ישראל שראוי לקיים גזרותיו ית' מצד שני הבחינות אם מיראת העונש לעוברי דברו ית' ואם מפאת הטוב והגמול המגיע לעושי דברו בזה וכל זה מבואר:
ו ר"ל דפתח בלשון פרטי איש וסיים לא תקרבו בלשון רבים והי' לו לומר לא יקרב כמו איש איש מבית ישראל אשר ישחט וגו' אשר יעלה עולה וגו' לזה דרשו ז"ל להזהיר הנקבה כזכר. וא"ת הא מדר' יהודא אמר רב נפקא דאמר רב יודא אמר רב איש או אשה כי יעשו וגו' השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה וי"ל דה"א הני מילי היכי דלא כתיבא מיעוטא בהדיא. רק שנאמרה האזהרה בלשון זכר אבל הכא הא כתיב מיעוטא בהדיא איש אי נמי י"ל דאי מדר"י אמר רב לא נפקא אלא היכי שמהות הפעולה אחת בשניהם כגון אכילת חלב וחמץ וכיוצא אבל איסור עריות אין הפעולה משותפת לזכר ולנקבה שפועל האיש לבעול ופועל האשה להבעל הילכך איצטריך תקריבו דהכא לחייב שניהם וראי' לזה דבזכר גופא במשכב זכור איצטריך למוד לנשכב וכ"ז אינו אלא מפני שפעל השוכב לחוד ופעל הנשכב לחוד עד כאן דברי הרא"ם ז"ל. וכבר קדמוהו התוס' ז"ל בקושיתו ותירצו כתירץ הראשון של הרא"ם ז"ל ובאמת שתירץ השני שר הרא"ם ז"ל הוא יותר מחוור ודפח"ח (ד"ה אני ד') ר"ר דכבר כתב לך בפרשה הקודמת הסמוכה שהיא הקדמה לפרשת עריות שלפנינו אני ד' אלקיכם בתחלתה ואני ד' בסופה להעיר אותנו שהיכולת בידו לנקום נקם ולשלם שכר טוב, ולמה חזר הכתוב וכתב מיד כאן בראש הפרשה אני ד' ולכן צ"ל שבא ללמד כאן שיש ליתן שכר אף אף למקיימי מצות לא תעשה שלא תחשוב שמתן שכר אינו אלא בקיום מצות עשה. ולא לבלתי עוברים על אזהרות לא תעשה קמ"ל קרא דהכא דגם הנזהרים בעריות הם במתן שכר והיכי דמי כדפירשו ז"ל בש"ס דמסכת קידושין שאם בא אדם לידי עבירה ונתרחק ממנה נותנין לו שכר כעושה מצוה מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור:
ז ר"ל או אינו אלא כמשמעו כו' ר"ל ותהי' זו אזהרה יתירה על אזהרת משכב זכור וכדעת רבנן דפליגי אדר' יהודא בש"ס וס"ל דקרא דהכא במשכב זכור דאב מיירי ולחייבו שתים אבל רש"י ז"ל פירש אליבא דרבי יודא שדבריו קרובים לפשוטו של מקרא מדברי הרא"ם ז"ל:
בא"ד ונאמר להלן ערות אביו כו'. נראה מזה שהביא הג"ש מקרא דפ' קדושים דמיירי בעונש דכתיב בי' ואיש אשר ישכב את אשת אביו ערות אביו גלה וגו' ויש לתמוה על הש"ס למה לא הביאו הג"ש של אביך אביך ממקרא שאחריו מיד בפרשה זו שהיא בעדו ערות אשת אביך לא תגלה ערות אביך הוא מדברי הרא"ם ז"ל:
ח זה מבואר דאל"כ קרא יתירא הוא דכבר כתב לך אזהרה זו בפסוק ז' בין דאשת אביו ובין לאנוסת אביו:
ט ר"ל דבפסוק י"א להלן כתיב ערות בת אשת אביך מולדת אביך וגו' לא תגלה הרי שהזהיר הכתוב שם על אחותו מאביו ולמה כתב כאן אחותך בת אביך אבל לפי שמפסוק דלהלן לא נשמע רק אחותו שע"י קידושין כמ"ש שם בת אשת אביך וגו' לכן כתב לך כאן אחותך בת אביך דמשמע בין אחותו מנשואת אביו ובין אחותו מאנוסת ומפותת אביו:
(ד"ה מולדת) לאו דוקא ממזרת ונתינה שדם מחייבי לאוין דה"ה מחייבי כריתות נמי אחותו היא חוץ מהנולדת משפחה ונכרית דקיי"ל דולד בתרה אזיל ואינה אחותו כלל כדאיתא בש"ס מדברי הרא"ם בשם הרמב"ן ז"ל:
י בש"ס רבא דמי כתיב ערות בת בנך ובת בתך לא תגלה דמשמע הא בת בנה ובת בתה דידה גלי וכתיב ערות אשה ובתה לא תגלה את בנה ואת בת בתה לא תקח דמשמע בין שבת דבן ובת הבת ממנו ובין מאיש אחר הא כיצד כאן באונסין וכאן בנישואין ובזה חבין דברי רש"י ז"ל. בא"ד ובתו ובת בתו מאשתו כו'. ר"ר ומקל וחומר ליכא למילף דאין מזהירין מן הדין:
י בש"ס אמרו בתו מאנוסתו מנין ויליף אביי מק"ו דבת בתו וס"ל דאין זה אזהרה מן הדין דגלוי מילתא בעלמא הוא ורבא אמר אמר לי רב יצחק בר אבדימי אתיא הנה הנה לאיסורא ואתיא זמה זמה לשריפה:
יא כבר הוא מבואר למעלה בפסוק ט' שלפי שמפסוק שלפנינו לא נשמע רק אחותו שע"י קידושין לכך כתב לך פסוק ט' ערות אחותך בת אביך דמשמע בין אחותו מנשואת אביו ובין אחותו מאנוסת ומפותת אביו אבל לפ"ז יקשה עדיין דהא סגי בפסוק ט' לחוד ופסוק שלפנינו ערות בת אשת אביך וגו' אחותך היא וגו' למה לי לכן דרשו ז"ל שבא ללמד מי שיש לו אישות לאביך בה פרט לאחותו משפחה ונכרית שאין נופל בהם אישות כלל ומבואר
טו אבל לעיל בפסוק ערות בת אשת אביך וגו' לא דרשו ז"ל למעט מלשון אשת רק לאחותו משפחה ונכרית שלא יצוייר בהם אישות כלל ולא למעט גם אנוסה ומפותה משום דחתם נתרבה אנוסה ומפותה מפסיק ט' הקודם ערות אחותך בת אביך (כמבואר בציוני שם) שכל אחד פסיק לעצמו והאחד מרבה והאחד ממעט ומן הסברא לרבות אנוסה ומפותה ולמעט שפחה ונכרית. משא"כ בפסוק שלפנינו ששני הדבורים (ערות כלתך לא תגלה אשת בנך היא לא תגלה וגו') מקרא אחד הם. אין כל אחד מהם נדרש לעצמו אלא קצתו מבאר לקצתו באיזה כלתך אמרתי באותה שיש לבנך אישות בה מדברי הרא"ם ז"ר וראויים אליו והוא כלל גדול:
ין במשנה ריש פרק נושאין נושאין על האנוסה ועל המפותה (אנס אשה מותר רישא בתה. וכן להפך אנס אשה מותר רישא אמה) האונס והמפתה על הנשואה חייב (נשא אשה ואנס אח"כ בתה או אמה חייב) ואמרינן עלה בגמרא מנא הני מילי דתנו רבנן בכולן נאמר שכיבה (ופירש"י בכל העריות בפרשת קדושים בכלתו ודודתו וזכור ובהמה) וכאן נאמר קיחה (באשה ואמה) לומר לך דרך לקוחין אסרה תורה (ופירש"י ז"ל שהיתה ראשונה לקוחתו חייב על השני' כשבא עליו דבשני' ריכא למימר לקוחין דהא לא תפסי בה קידושין עכ"ל ור"ל דהא השני' מחייבי כריתות רבא אמר מהכא כתיב ערות בת בנך וכו' (כמו שהועתק לעיל בציוני פסוק יו"ד בריש עמוד זה) הא כיצד כאן באונסין וכאן בנישואין. ופריך איפוך אנא (ר"ל כיון דרבא לא דייק לשון קיחה איפוך אנא נשא אישה ואח"כ אנס בתה או אמה פטור אבל אנס אשה תחלה ואח"כ בא על אמה או בתה חייב) ומשני מסתברא עריות שאר כתיב בהו בנישואין איכא שאר באונסין ליכא שאר ע"כ הש"ס שם. ורש"י ז"ר תפס כאן ילפותא דנקט בברייתא מלשון לקוחין משום דרבא לא פליג אברייתא שדין זה מוכרע מלשון לקוחין אלא דאמר דגם לולי מובן לשון זה מוכרע דין זה מכח דומיא דקראי הנ"ל ובזה תבין שע"כ מ"ש כאן בפסוק שלפנינו את בת בנה ואת בת בתה לא תקח מדבר מן לקוחין הקודמין דאלו בשני' ריכא לקוחין כלל וכל זה מבואר מאוד:
(ד"ה זמה) והוא שם הנגזר מפעל זמם שענינו מחשבה ועצה ודגוש המס להבלעת אות הכפל בשקר סבה והוא ממשקל פלה א"כ ולא ממשקל מעה כידוע בדקדוק. וענין האמור הזה"ד נלע"ד שאף שעריות נפשו של אדם מתאוה להם בכל זאת הוא נגד התולדות שיתאוה האדם אל האם והבת או נכדה לזה אמר זמה הוא שיצרך גבר על התולדות והשיאך לחטוא אף שהוא זר להאדם חד לבעול האם ובתה יד כבו פירשו ז"ל בפרקא דהאומר בקידושין דוודאי קרא דהכא בזה אחר זה קא מיירי (שאם קדש אשה ובא אח"כ ער אחותה חייב כרת) דאי בבת אחת קא מיירי ואמר רחמנא לא תקח לא יהא לך לקוחין אפילו באחת מהן א"כ היכי מיחייב הא אין כאן אסור אחות אשה כלל דהא לא תפסי קידושין בשום אחת מהן ומ"מ אף דקרא דהכא בזה אחר זה קא מיירי מ"מ בבת אחת נמי מהך קרא נפיק מכח סברא כדרבה דאמר רבה עלה דהך משנה המקדש אשה ובתה או אשה ואחותה באחת אינן מקודשות משום דכל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו מדברי הרא"ם ז"ל:
כא (ד"ה לא תתן) ר"ל ולכן לא אמר הכתוב ומזרעך לא תעביר למולך אבל אמר לא תתן להעביר למולך ש"מ שאינו חייב אם העבירו האב בעצמו וכן הוא במשנה דפ' ד' מיתות מסר ולא העביר העביר ולא מסר אינו חייב עד שימסור ויעביר
כח מה נעים הדרש הזה שיחס הכתוב הקאה לארץ שנראית מליצה זרה ורחוקה והיל"ל ולא תאבדו מן הארץ אבל ביארו ז"ל שבאמת הוא מליצה נפלאה והוא מסגולת הארץ כמו שהוא מסגולת המעים להקיא כל אוכל מאוס ומתועב. ואונקלוס תרגם לפי הכוונה ולא לפי הלשון שתרגם ולא תרוקן והוא על דרך אריק חרבי אף שבאמת התער הוא המורק מהחרב ואין החרב מורק. ועל דרך זה נתן גם כאן פעל ההורקה לארץ. וכ"ז מבואר:
כט ואיצטריך רבוייא דעונש בעריות גם לנקבה כמו שצריך רבוי גם אצל אזהרת עריות בתחלת הפ' ההיא ממה שנאמר לא תקרבו לגלות וגו' בל' רבים וכבר ביארתי שם טעם הדבר בשם הרא"ם ז"ל:
ל ר"ל שהב"ד מחוייבים להעמיד שומרים על ככה דאם בשביל ישראל הרי כבר אמור בפסוק כ"ו ושמרתם אתם את חוקותי וגו':
(ד"ה ולא תטמאו) כמה פעמים כתוב זה בפ' זו. בראש הפ' נאמר אני ד' אלקיכם ובסוף הציווי הכולל שהקדים לפ' עריות חתם בואני ד' ואח"כ כשהתחיל באזהרת העריות אמר בפסוק הכולל שהקדים לפ' העריות איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה אני ד' (וזהו המקרא הכולל לא תקרבו אל שאר בשר ואח"כ פרט איזהו שאר בשר. וז"ש ז"ל ביבמות הבאתי לעיל עריות שאר כתיב בהו ר"ל שהקדים בפסוק הכולל שאיסור העריות משום שאר) ואחר שפרט כל העריות חזר להזהיר עליהם בכלל בסוף הפ' ההיא מן פסוק כ"ה עד פסוק שלפנינו והתחיל בפסוק כ"ה אל תטמאו בכל אלה וגו' עד סוף הפ' ופסוק שלפנינו בסוף הפ' חתם ג"כ בואני ד' אלקיכם. ולא דבר ריק הוא הכפלת המאמר אני ד' כ"פ ואף שבא המאמר הזה מפני חומר האיסור ומפני חמוד היצר לעבור עליו ולזה בא המאמר הזה כפשוטו להזכיר ולעורר לבב המצטוה מי הוא המצוה הלא הוא ד' ית' איום ונורא שמו. בכל זה השכילו והטיבו חז"ל לראות שבכל מקום בא לבחינה אחרת וכל בחינה הנכללת במאמר זה אני ד' באה בפסוק הראוי כפי ענינו לרמז על הבחינה ההיא. ומה נעימים דבריהם הקדושים ז"ל. ואחזור ואשנה עליהם ראשון ראשון בראש הפ' הקדים תיכף בואני ד' אלקיכם להראות הכרח קבלת כל מצותיו ית' בכלל ולבלתי עבור עליהם מצד היותו שופט נורא הרמוז בתואר האלקות וגם מצד קבלת מלכותו ית' הרמוז בכנוי הנוכח אלקיכם. ולכן פירשו שם דיין ליפרע וכו' ואני שאמרתי בסיני אנכי כו' וקבלתם מלכותי כו' ובפסוק ה' כשחתם ציווי הכולל חתם בואני ד' ודרשו ז"ל בו נאמן לקבל שכר לפי שחתם כאן בשם העצם לבדו. והפרשה ההיא אף שהיא הקדמה לפ' עריות שאח"כ בכל זה הוא ציווי כולל לכל המצות והאזהרות שבתורה ומשמע המקרא הזה הוא במצות עשין ושמרתם וגו' משפטי אשר יעשה אותם האדם וגו' לכן סיים אני ד'. וכמו שהסברתי למעלה בציוני על פסוק זה שהוא כאומר אף שהנכם מוכרחים מצד תואר האלקות הנזכר בראש הפ' לקיים אזהרותי ומצותי למנוע מעליכם הפורענות. בכל זאת לא אמנע מעמכם כפי הוראת שמי העצמי השכר לפעולתכם ולכן בא בשם העצם לבד ואצל מצות עשה שהשכר ראוי בקיום העשה ולא בשמירת ל"ת לכן הקדים בעונש וסיים בשכר. ושוב כשהתחיל בפ' העריות אמר בפסוק הכולל שהקדים לפ' העריות אני ד' כדי להראות בזה שאף שהעיר למעלה בפ' הכוללת הנ"ל ע"י פתיחתה וחתימתה שהיכולת בידו ית' לנקום נקם מהעובר ולשלם שכר למקיים. בכל זה יש לטעות ולומר שקבלת שכר אינו נופל אלא בקיום מצוה עשה ולא בהיותו נזהר ממצות ל"ת. לכן סיים הפסוק הכולל שבראש פ' העריות בואני ד' להעיר בזה שאף שפסוק זה מדבר במצות ל"ת לא תקרבו לגלות ערוה בכל זאת יש כאן קבלת שכר וכמו שביארתי שם בשם חז"ל שאם באה עבירה לידו של אדם ופירש הימנה נותנין לו שכר כעושה מצוה. ואחר שפרט כל העריות חתם בסוף הפ' מן פסוק כ"ד עד פסוק ל' שלפנינו להראות חומר איסור העריות ועד מה המה שנואים בעיני ד' כי הוא תועבה וטומא' ומיאוס עד שהארץ מקיאה את כל המתעבים והנמאסים והמתטמאים בה. לכן אמר עוד בפסוק ל' שלפנינו ושמרתם וגו' לבלתי עשות מחוקות התועבות וגו' ולא תטמאו בהם אני ד' אלקיכם למען העיר אותנו בזה עד מה ראוי לנו להזהר מטומאות העריות מעשה תועבות הגוים הקדמונים להיותנו העם אשר בחר ד' לנחל' לו. ואיך יהי' עם טמא ומתועב מיוחס לאלקים קדושים. קדוש וטהור ית' אשר אין כמוהו והיחס אשר לנו אליו ית' איננו זולתי מצד התקדשנו והתטהרנו מטומאות המגואלות וזהו היסוד העיקרי שנוכל לעלות על ידו למרומי המעלה ההיא להיות בחירי הש"י ולקרוא שמו עלינו. והנה נהג הש"י עמנו באזהרת העריות ההם לחומר איסורם ותועבת מעשיהם כמנהג המלך הרחמן אשר יזהיר להקרובים אליו ורואי פניו בתחלה הקדים הכרח קבלת גזרותיו מפאת שולטנתו שהיכולת בידו לנקום נקם, וכן להפך על דרך פיוס שהוא נאמן לשלם שכר טוב לעושי דברו ואחר המצוה הכוללת ההיא הזהיר עליהם בפרטות מה שראוי להזהירם כל פרט ופרט. ואחר כל האזהרות האלו והקדמת הכרח קיומם מפני רוב שלטנותו חזר לפייסם ולהסבירם בתוכחת אהבה וחסד כי לבד כל הנ"ל אין התועבות האלו נאותות להם ואיך יקרא שמי עליכם ואתם טמאים ומגואלים ואנכי נאדר בקדושה ובטהרה והטמא וסל מאחרי. ולכן חתם כאן ולא תטמאו בהם אני ד' אלקיכם ר"ל איך תטמאו בהם ואני ד' אלקיכם שמי קרוא עליכם ואם תטמאו בהם מה הנאה יש לי בכם למה בחרתי בכם ואתם נפסלים מאחרי וזו היא סבת חומר העונש כי אחרי אשר בחרתי בכם ואתם במעשה תועבותיכם וטומאת נפשכם התפסלתם עצמכם את מתחייבים כלי' יותר מכל העמים אשר לא בם בחר ד' ובכל זה תבין ותשכיל ידידי הקורא. כי למען היות אזהרות העריות האבן פנה מיוסדה עלי' בחירתנו אשר בחר בנו הש"י ולולי זה לא היה אפשר שיקרא עלינו שם ד' לא היינו מכונים עמו ועבדיו. והוא ית' לא היה נקרא אלקי ישראל הרי שפ' זו קודמת בטבע לכל התורה כולה. לכן החריד הש"י אלינו את כל החרדה בפתיחה שהקדים לפרשה זו ובחתימה שחתם אחריה שעי"ז יחקק בלבותנו עוצם האזהרה והכרח זריזות השמירה מלהכשל באזהרה ההיא. הארכתי עד כה ליוקר הענין: