באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ
סדר אחרי מות · פרק יח
ב הרואה יראה שארבעת הפסוקים הללו מפסוק שלפנינו עד פסוק ואו הם הקדמה לפרשת העריות שיזכיר אח"כ לפי שטומאת גלוי עריות היא מן התועבות הגדולות ויצרו של אדם תקפה עליהם ועונשם חמור מאוד כרת בעולם הזה ולעולם הבא לכך הקדים הפסוקים הללו שענינם להראות ההכרח לישראל לקבל חוק המלך האדיר והקדוש ב"ה בכלל לכך הקדים כאן בפסוק שלפנינו שהיא הקדמה למצוה הכוללת שבפסוקים שאחריו והוא שמירת וקבלת חוקי האלקים בכלל שאמר אני ד' אלקיכם ר"ל שעליכם לקבל גזרותי מצד הכרח כולל והכרח פרטי'. ההכרח הכולל מצד היותי דיין שופט ומנהיג לכל באי עולם שעל זה מורה תואר האלקות בכלל. וההכרח הפרטי הוא הנכלל בכנוי הנוכח אלק כפאתם שקבלתם עליכם עור מלכותי בסיני קבלתם מרבותי קבלו גזרותי:
ג זה דרשו ז"ל ממה שהוסיף בפסוק לומר אשר ישבתם בה ומרמז על ארץ גושן וכן ממה שתפס ארץ מצרים וארץ כנען ולא אמר בכלל כמעשה העמים מרמז הכתוב שמצריים מכל האומות קלקולם יותר והכנענים מקולקלים אף מן המצרים. והנה ידוע ומפורסם שארץ מצרים מלאה כשפים וגלולים. וכן הכנענים הן השבעה אומות שבא עליהם האזהרה לא תחי' כל נשמה מפני טומאותם ותועבותיהם ואמרו ז"ל שמרמז כל זה בפסיק זה. ואף שיש לפרש כפשוטו. שלכך תפס מצרים וכנען הוא לומר שאם תדמו למצרים במעשיהם למה זה הוצאתי אתכם משמה וכן אם תתדמו במעשיכם לכנענים למה זה אגרשם מפניכם על תנאי כך הוצאתי אתכם ממצרים ומגרש אנשי כנען מפניכם לבלתי עשות כמעשיהם מ"מ אסמכו ז"ל גם דרשה הנזכרת על פסוק זה. דאי לכינה הפשוטית לחוד אתי ליכתוב כמעשה ארץ מצרים אשר הוצאתי אתכם משם וכמעשה ארץ כנען אשר אני מגרש אותם מפניך ומדכתב אשר ישבתם בה וגו' אשר אני מביא אתכם שמה ש"מ גם לדרשה זו ומבואר (ד"ה ובחוקותיהם) ר"ל שאפילו כמעשים הבלתי מקולקלים שאינם נגד משפט השכל לא תתדמו להם והטעם לזה נגלה שאם יתדמו להם במקצת יגרום השיווי הזה הקורבה בכולו ולהתדמות להם בכולו:
ד ר"ל בפסוקים הקודמים הזהיר על מצות לא תעשה לבלתי עשות כמעשה העמים ובפסוק שלפנינו ושלאחריו הזהיר על מצות עשה וחבורו עם הפסוקים הקודמים הוא כזה כמעשה העמים אל תעשו אבל כמשפטי וחוקתי תעשו בהכרח (ד"ה ואת חוקותי) באמצע הדבור לכך נאמר אני ד' כו' ר"ר שכמו שעל אזהרת לא תעשה לבלתי התדמות להעמים הקדים לומר אני ד' אלקיכם להראות הכרח קבלת אזהרה זו כמו כן על מצות העשה שהוא קיום מצות השי"ת אמר אני ד' אלקיכם להראות הכרח קיום מצוה זו:
(ד"ה ללכת בהם) כפשוטו יורה שם דרך במובן הרוחני על החוק הכולל אשר על פיהו יתנהג האדם בכל עת וקיום החוק ההוא הנופל בכל עת וזמן יכונה דריכה ולזה אמר כאן ללכת בהם ר"ל שלא ילוז חחוק ההוא מנגד עיניו וישמרנו בכל מעשיו לבלי יעבור אותו. אבל לפי שהכוונה ההיא כבר נכללת במה שאמר מקודם ואת חוקותי תשמרו שענין השמירה הוא הזהירות שלא יטעה וישנה בחוקים ההם וישמרם בלבו תמיד וא"כ מה הוסיף עוד ללכת בהם לכן דרשו ז"ל שענין ההלוך בכאן להוראת השקידה וההתמדה בדבר מענין את האלקים התהלך נח ולכן הוסיף ללכת בהם שילמדם ויחזור עליהם תמיד ובזה יוכל לשמור חוקותיו ר"ל להזהר לבלי ישגה בם כנ"ל:
ה כל הפסוק הזה נראה אך למותר שהרי ענינו אינו אלא מצוה כוללת לקבל גזירת מלכו של עולם ב"ה וכבר צוח על המצוה הכוללת ההיא בפסוק הקודם הסמוך את משפטי וגו' ואת חוקותי וגו' ותרתי למה לי לכן דרשו ז"ל בפירוש הראשון שבא כאן לצוות על קבלת המצות שלא באו בכתובים בביאור רק ברמז עפ"י מדות התורה והלכה למשה מסיני וכיוצא. ובפירוש השני דרשו ז"ל שרפי שבפסוק הקודם נתן עשי' למשפטים ושמירה לחוקים לכן הוסיף כאן פסוק זה שבא בו פעל השמירה בראש ופעל העשי' בסוף ונתן חוקים ומשפטים בין שמירה לעשי' למען יהי' כל אחד מפעלים ההם מוסב על שניהם כדי ליתן שמירה ועשי' למשפטים ושמירה ועשי' לחוקים אבל לפ"ז עדיין אין השאלה הנ"ל תרתי למה לי מיושבת שאף שאין די בפסוק הקודם לבדו לפי שלא נתן בו למשפטים אלא עשי' לבד ורחוקים שמירה לבד מ"מ די בפסוק שלפנינו לבד שנתן שמירה ועשי' לכל אחד מהם אבל פסוק הקודם מיותר לפי זה. והתירין לזה מבואר נגלה שהורה לנו הכתוב ע"י השנות המאמר עד כמה צריך האדם להזהר ולדקדק במצות התורה הקדושה לשמור אותם ולעשותם ליקרת המצוה ית' ויקרת הציווי המדרכת את האדם לשלמותו וצורך הזהירות היתירה ההיא נראה בעליל ע"י מה שנתן בפסוק הקודם רק עשי' למשפטים ושמירה לחוקים עד שמכח זה הוצרך עוד להוסיף פסוק שלפנינו למען תת שמירה ועשי' לכל אחד משניהם וע"י זהירות המצוה ית' לבלתי תת מקום לטעות. נשמע הכרח זהירות המצטוה וזה ברור ונכון. ואמנם העשי' ענינה מבואר שהוא הקיום וענין השמירה הוא הלמוד בכל פרטי המצוה ודקדוקה לשמרה בלבו ולזכור אותה תמיד וזה שכתב רש"י ז"ל ליתן שמירה ועשיה וכו' (ד"ה אני ד') שם ההוי' ב"ה נכלל בהוראתו כפי הידוע השלמות הבלתי תכליתי ומפני שאין הנקמה שלמות בעצם רק ביחס להיותה תכלית הטובה לחוטא לזה דרשו במאמר אני ד'. שהכוונה בו הוא היכולת והנאמנות לשלם שכר. ואין הכוונה בו נאמן ליפרע כן נראה לי. ומה נעמה פתיחה וחתימה זו למי שיש לו חיך לטעום כי פתח באני ד' אלקיכם וסיים באני ד' וכ"א מענין אחר כי הפתיחה למצוה הכוללת שבפרשה זו שהוא שמירת וקבלת חוקי האלקים בכלל באה בתואר האלקות להראות ההכרח לקיום הגזרה הכללית ההיא מצד היותו ית' מלך רב ושליט והיכולת בידו לנקום נקם. אבל החתימה למצוה הכללית ההיא באה בשם העצם להורות בזה כאומר אף שהנכם מוכרחים לקיים גזרתי בכל זאת לא אמנע מעמכם כפי הוראת שמי העצמי הטוב והשכר לפעולתכם כאלו היתה הפעולה הזאת מעצמכם ומרצונכם ולזה הפתיחה והחתימה שבפרשה זו הוא להראות את ישראל שראוי לקיים גזרותיו ית' מצד שני הבחינות אם מיראת העונש לעוברי דברו ית' ואם מפאת הטוב והגמול המגיע לעושי דברו בזה וכל זה מבואר:
ו ר"ל דפתח בלשון פרטי איש וסיים לא תקרבו בלשון רבים והי' לו לומר לא יקרב כמו איש איש מבית ישראל אשר ישחט וגו' אשר יעלה עולה וגו' לזה דרשו ז"ל להזהיר הנקבה כזכר. וא"ת הא מדר' יהודא אמר רב נפקא דאמר רב יודא אמר רב איש או אשה כי יעשו וגו' השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה וי"ל דה"א הני מילי היכי דלא כתיבא מיעוטא בהדיא. רק שנאמרה האזהרה בלשון זכר אבל הכא הא כתיב מיעוטא בהדיא איש אי נמי י"ל דאי מדר"י אמר רב לא נפקא אלא היכי שמהות הפעולה אחת בשניהם כגון אכילת חלב וחמץ וכיוצא אבל איסור עריות אין הפעולה משותפת לזכר ולנקבה שפועל האיש לבעול ופועל האשה להבעל הילכך איצטריך תקריבו דהכא לחייב שניהם וראי' לזה דבזכר גופא במשכב זכור איצטריך למוד לנשכב וכ"ז אינו אלא מפני שפעל השוכב לחוד ופעל הנשכב לחוד עד כאן דברי הרא"ם ז"ל. וכבר קדמוהו התוס' ז"ל בקושיתו ותירצו כתירץ הראשון של הרא"ם ז"ל ובאמת שתירץ השני שר הרא"ם ז"ל הוא יותר מחוור ודפח"ח (ד"ה אני ד') ר"ר דכבר כתב לך בפרשה הקודמת הסמוכה שהיא הקדמה לפרשת עריות שלפנינו אני ד' אלקיכם בתחלתה ואני ד' בסופה להעיר אותנו שהיכולת בידו לנקום נקם ולשלם שכר טוב, ולמה חזר הכתוב וכתב מיד כאן בראש הפרשה אני ד' ולכן צ"ל שבא ללמד כאן שיש ליתן שכר אף אף למקיימי מצות לא תעשה שלא תחשוב שמתן שכר אינו אלא בקיום מצות עשה. ולא לבלתי עוברים על אזהרות לא תעשה קמ"ל קרא דהכא דגם הנזהרים בעריות הם במתן שכר והיכי דמי כדפירשו ז"ל בש"ס דמסכת קידושין שאם בא אדם לידי עבירה ונתרחק ממנה נותנין לו שכר כעושה מצוה מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור:
ז ר"ל או אינו אלא כמשמעו כו' ר"ל ותהי' זו אזהרה יתירה על אזהרת משכב זכור וכדעת רבנן דפליגי אדר' יהודא בש"ס וס"ל דקרא דהכא במשכב זכור דאב מיירי ולחייבו שתים אבל רש"י ז"ל פירש אליבא דרבי יודא שדבריו קרובים לפשוטו של מקרא מדברי הרא"ם ז"ל:
בא"ד ונאמר להלן ערות אביו כו'. נראה מזה שהביא הג"ש מקרא דפ' קדושים דמיירי בעונש דכתיב בי' ואיש אשר ישכב את אשת אביו ערות אביו גלה וגו' ויש לתמוה על הש"ס למה לא הביאו הג"ש של אביך אביך ממקרא שאחריו מיד בפרשה זו שהיא בעדו ערות אשת אביך לא תגלה ערות אביך הוא מדברי הרא"ם ז"ל:
ח זה מבואר דאל"כ קרא יתירא הוא דכבר כתב לך אזהרה זו בפסוק ז' בין דאשת אביו ובין לאנוסת אביו:
ט ר"ל דבפסוק י"א להלן כתיב ערות בת אשת אביך מולדת אביך וגו' לא תגלה הרי שהזהיר הכתוב שם על אחותו מאביו ולמה כתב כאן אחותך בת אביך אבל לפי שמפסוק דלהלן לא נשמע רק אחותו שע"י קידושין כמ"ש שם בת אשת אביך וגו' לכן כתב לך כאן אחותך בת אביך דמשמע בין אחותו מנשואת אביו ובין אחותו מאנוסת ומפותת אביו:
(ד"ה מולדת) לאו דוקא ממזרת ונתינה שדם מחייבי לאוין דה"ה מחייבי כריתות נמי אחותו היא חוץ מהנולדת משפחה ונכרית דקיי"ל דולד בתרה אזיל ואינה אחותו כלל כדאיתא בש"ס מדברי הרא"ם בשם הרמב"ן ז"ל:
י בש"ס רבא דמי כתיב ערות בת בנך ובת בתך לא תגלה דמשמע הא בת בנה ובת בתה דידה גלי וכתיב ערות אשה ובתה לא תגלה את בנה ואת בת בתה לא תקח דמשמע בין שבת דבן ובת הבת ממנו ובין מאיש אחר הא כיצד כאן באונסין וכאן בנישואין ובזה חבין דברי רש"י ז"ל. בא"ד ובתו ובת בתו מאשתו כו'. ר"ר ומקל וחומר ליכא למילף דאין מזהירין מן הדין:
י בש"ס אמרו בתו מאנוסתו מנין ויליף אביי מק"ו דבת בתו וס"ל דאין זה אזהרה מן הדין דגלוי מילתא בעלמא הוא ורבא אמר אמר לי רב יצחק בר אבדימי אתיא הנה הנה לאיסורא ואתיא זמה זמה לשריפה:
יא כבר הוא מבואר למעלה בפסוק ט' שלפי שמפסוק שלפנינו לא נשמע רק אחותו שע"י קידושין לכך כתב לך פסוק ט' ערות אחותך בת אביך דמשמע בין אחותו מנשואת אביו ובין אחותו מאנוסת ומפותת אביו אבל לפ"ז יקשה עדיין דהא סגי בפסוק ט' לחוד ופסוק שלפנינו ערות בת אשת אביך וגו' אחותך היא וגו' למה לי לכן דרשו ז"ל שבא ללמד מי שיש לו אישות לאביך בה פרט לאחותו משפחה ונכרית שאין נופל בהם אישות כלל ומבואר
טו אבל לעיל בפסוק ערות בת אשת אביך וגו' לא דרשו ז"ל למעט מלשון אשת רק לאחותו משפחה ונכרית שלא יצוייר בהם אישות כלל ולא למעט גם אנוסה ומפותה משום דחתם נתרבה אנוסה ומפותה מפסיק ט' הקודם ערות אחותך בת אביך (כמבואר בציוני שם) שכל אחד פסיק לעצמו והאחד מרבה והאחד ממעט ומן הסברא לרבות אנוסה ומפותה ולמעט שפחה ונכרית. משא"כ בפסוק שלפנינו ששני הדבורים (ערות כלתך לא תגלה אשת בנך היא לא תגלה וגו') מקרא אחד הם. אין כל אחד מהם נדרש לעצמו אלא קצתו מבאר לקצתו באיזה כלתך אמרתי באותה שיש לבנך אישות בה מדברי הרא"ם ז"ר וראויים אליו והוא כלל גדול:
ין במשנה ריש פרק נושאין נושאין על האנוסה ועל המפותה (אנס אשה מותר רישא בתה. וכן להפך אנס אשה מותר רישא אמה) האונס והמפתה על הנשואה חייב (נשא אשה ואנס אח"כ בתה או אמה חייב) ואמרינן עלה בגמרא מנא הני מילי דתנו רבנן בכולן נאמר שכיבה (ופירש"י בכל העריות בפרשת קדושים בכלתו ודודתו וזכור ובהמה) וכאן נאמר קיחה (באשה ואמה) לומר לך דרך לקוחין אסרה תורה (ופירש"י ז"ל שהיתה ראשונה לקוחתו חייב על השני' כשבא עליו דבשני' ריכא למימר לקוחין דהא לא תפסי בה קידושין עכ"ל ור"ל דהא השני' מחייבי כריתות רבא אמר מהכא כתיב ערות בת בנך וכו' (כמו שהועתק לעיל בציוני פסוק יו"ד בריש עמוד זה) הא כיצד כאן באונסין וכאן בנישואין. ופריך איפוך אנא (ר"ל כיון דרבא לא דייק לשון קיחה איפוך אנא נשא אישה ואח"כ אנס בתה או אמה פטור אבל אנס אשה תחלה ואח"כ בא על אמה או בתה חייב) ומשני מסתברא עריות שאר כתיב בהו בנישואין איכא שאר באונסין ליכא שאר ע"כ הש"ס שם. ורש"י ז"ר תפס כאן ילפותא דנקט בברייתא מלשון לקוחין משום דרבא לא פליג אברייתא שדין זה מוכרע מלשון לקוחין אלא דאמר דגם לולי מובן לשון זה מוכרע דין זה מכח דומיא דקראי הנ"ל ובזה תבין שע"כ מ"ש כאן בפסוק שלפנינו את בת בנה ואת בת בתה לא תקח מדבר מן לקוחין הקודמין דאלו בשני' ריכא לקוחין כלל וכל זה מבואר מאוד:
(ד"ה זמה) והוא שם הנגזר מפעל זמם שענינו מחשבה ועצה ודגוש המס להבלעת אות הכפל בשקר סבה והוא ממשקל פלה א"כ ולא ממשקל מעה כידוע בדקדוק. וענין האמור הזה"ד נלע"ד שאף שעריות נפשו של אדם מתאוה להם בכל זאת הוא נגד התולדות שיתאוה האדם אל האם והבת או נכדה לזה אמר זמה הוא שיצרך גבר על התולדות והשיאך לחטוא אף שהוא זר להאדם חד לבעול האם ובתה יד כבו פירשו ז"ל בפרקא דהאומר בקידושין דוודאי קרא דהכא בזה אחר זה קא מיירי (שאם קדש אשה ובא אח"כ ער אחותה חייב כרת) דאי בבת אחת קא מיירי ואמר רחמנא לא תקח לא יהא לך לקוחין אפילו באחת מהן א"כ היכי מיחייב הא אין כאן אסור אחות אשה כלל דהא לא תפסי קידושין בשום אחת מהן ומ"מ אף דקרא דהכא בזה אחר זה קא מיירי מ"מ בבת אחת נמי מהך קרא נפיק מכח סברא כדרבה דאמר רבה עלה דהך משנה המקדש אשה ובתה או אשה ואחותה באחת אינן מקודשות משום דכל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו מדברי הרא"ם ז"ל:
כא (ד"ה לא תתן) ר"ל ולכן לא אמר הכתוב ומזרעך לא תעביר למולך אבל אמר לא תתן להעביר למולך ש"מ שאינו חייב אם העבירו האב בעצמו וכן הוא במשנה דפ' ד' מיתות מסר ולא העביר העביר ולא מסר אינו חייב עד שימסור ויעביר
כח מה נעים הדרש הזה שיחס הכתוב הקאה לארץ שנראית מליצה זרה ורחוקה והיל"ל ולא תאבדו מן הארץ אבל ביארו ז"ל שבאמת הוא מליצה נפלאה והוא מסגולת הארץ כמו שהוא מסגולת המעים להקיא כל אוכל מאוס ומתועב. ואונקלוס תרגם לפי הכוונה ולא לפי הלשון שתרגם ולא תרוקן והוא על דרך אריק חרבי אף שבאמת התער הוא המורק מהחרב ואין החרב מורק. ועל דרך זה נתן גם כאן פעל ההורקה לארץ. וכ"ז מבואר:
כט ואיצטריך רבוייא דעונש בעריות גם לנקבה כמו שצריך רבוי גם אצל אזהרת עריות בתחלת הפ' ההיא ממה שנאמר לא תקרבו לגלות וגו' בל' רבים וכבר ביארתי שם טעם הדבר בשם הרא"ם ז"ל:
ל ר"ל שהב"ד מחוייבים להעמיד שומרים על ככה דאם בשביל ישראל הרי כבר אמור בפסוק כ"ו ושמרתם אתם את חוקותי וגו':
(ד"ה ולא תטמאו) כמה פעמים כתוב זה בפ' זו. בראש הפ' נאמר אני ד' אלקיכם ובסוף הציווי הכולל שהקדים לפ' עריות חתם בואני ד' ואח"כ כשהתחיל באזהרת העריות אמר בפסוק הכולל שהקדים לפ' העריות איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה אני ד' (וזהו המקרא הכולל לא תקרבו אל שאר בשר ואח"כ פרט איזהו שאר בשר. וז"ש ז"ל ביבמות הבאתי לעיל עריות שאר כתיב בהו ר"ל שהקדים בפסוק הכולל שאיסור העריות משום שאר) ואחר שפרט כל העריות חזר להזהיר עליהם בכלל בסוף הפ' ההיא מן פסוק כ"ה עד פסוק שלפנינו והתחיל בפסוק כ"ה אל תטמאו בכל אלה וגו' עד סוף הפ' ופסוק שלפנינו בסוף הפ' חתם ג"כ בואני ד' אלקיכם. ולא דבר ריק הוא הכפלת המאמר אני ד' כ"פ ואף שבא המאמר הזה מפני חומר האיסור ומפני חמוד היצר לעבור עליו ולזה בא המאמר הזה כפשוטו להזכיר ולעורר לבב המצטוה מי הוא המצוה הלא הוא ד' ית' איום ונורא שמו. בכל זה השכילו והטיבו חז"ל לראות שבכל מקום בא לבחינה אחרת וכל בחינה הנכללת במאמר זה אני ד' באה בפסוק הראוי כפי ענינו לרמז על הבחינה ההיא. ומה נעימים דבריהם הקדושים ז"ל. ואחזור ואשנה עליהם ראשון ראשון בראש הפ' הקדים תיכף בואני ד' אלקיכם להראות הכרח קבלת כל מצותיו ית' בכלל ולבלתי עבור עליהם מצד היותו שופט נורא הרמוז בתואר האלקות וגם מצד קבלת מלכותו ית' הרמוז בכנוי הנוכח אלקיכם. ולכן פירשו שם דיין ליפרע וכו' ואני שאמרתי בסיני אנכי כו' וקבלתם מלכותי כו' ובפסוק ה' כשחתם ציווי הכולל חתם בואני ד' ודרשו ז"ל בו נאמן לקבל שכר לפי שחתם כאן בשם העצם לבדו. והפרשה ההיא אף שהיא הקדמה לפ' עריות שאח"כ בכל זה הוא ציווי כולל לכל המצות והאזהרות שבתורה ומשמע המקרא הזה הוא במצות עשין ושמרתם וגו' משפטי אשר יעשה אותם האדם וגו' לכן סיים אני ד'. וכמו שהסברתי למעלה בציוני על פסוק זה שהוא כאומר אף שהנכם מוכרחים מצד תואר האלקות הנזכר בראש הפ' לקיים אזהרותי ומצותי למנוע מעליכם הפורענות. בכל זאת לא אמנע מעמכם כפי הוראת שמי העצמי השכר לפעולתכם ולכן בא בשם העצם לבד ואצל מצות עשה שהשכר ראוי בקיום העשה ולא בשמירת ל"ת לכן הקדים בעונש וסיים בשכר. ושוב כשהתחיל בפ' העריות אמר בפסוק הכולל שהקדים לפ' העריות אני ד' כדי להראות בזה שאף שהעיר למעלה בפ' הכוללת הנ"ל ע"י פתיחתה וחתימתה שהיכולת בידו ית' לנקום נקם מהעובר ולשלם שכר למקיים. בכל זה יש לטעות ולומר שקבלת שכר אינו נופל אלא בקיום מצוה עשה ולא בהיותו נזהר ממצות ל"ת. לכן סיים הפסוק הכולל שבראש פ' העריות בואני ד' להעיר בזה שאף שפסוק זה מדבר במצות ל"ת לא תקרבו לגלות ערוה בכל זאת יש כאן קבלת שכר וכמו שביארתי שם בשם חז"ל שאם באה עבירה לידו של אדם ופירש הימנה נותנין לו שכר כעושה מצוה. ואחר שפרט כל העריות חתם בסוף הפ' מן פסוק כ"ד עד פסוק ל' שלפנינו להראות חומר איסור העריות ועד מה המה שנואים בעיני ד' כי הוא תועבה וטומא' ומיאוס עד שהארץ מקיאה את כל המתעבים והנמאסים והמתטמאים בה. לכן אמר עוד בפסוק ל' שלפנינו ושמרתם וגו' לבלתי עשות מחוקות התועבות וגו' ולא תטמאו בהם אני ד' אלקיכם למען העיר אותנו בזה עד מה ראוי לנו להזהר מטומאות העריות מעשה תועבות הגוים הקדמונים להיותנו העם אשר בחר ד' לנחל' לו. ואיך יהי' עם טמא ומתועב מיוחס לאלקים קדושים. קדוש וטהור ית' אשר אין כמוהו והיחס אשר לנו אליו ית' איננו זולתי מצד התקדשנו והתטהרנו מטומאות המגואלות וזהו היסוד העיקרי שנוכל לעלות על ידו למרומי המעלה ההיא להיות בחירי הש"י ולקרוא שמו עלינו. והנה נהג הש"י עמנו באזהרת העריות ההם לחומר איסורם ותועבת מעשיהם כמנהג המלך הרחמן אשר יזהיר להקרובים אליו ורואי פניו בתחלה הקדים הכרח קבלת גזרותיו מפאת שולטנתו שהיכולת בידו לנקום נקם, וכן להפך על דרך פיוס שהוא נאמן לשלם שכר טוב לעושי דברו ואחר המצוה הכוללת ההיא הזהיר עליהם בפרטות מה שראוי להזהירם כל פרט ופרט. ואחר כל האזהרות האלו והקדמת הכרח קיומם מפני רוב שלטנותו חזר לפייסם ולהסבירם בתוכחת אהבה וחסד כי לבד כל הנ"ל אין התועבות האלו נאותות להם ואיך יקרא שמי עליכם ואתם טמאים ומגואלים ואנכי נאדר בקדושה ובטהרה והטמא וסל מאחרי. ולכן חתם כאן ולא תטמאו בהם אני ד' אלקיכם ר"ל איך תטמאו בהם ואני ד' אלקיכם שמי קרוא עליכם ואם תטמאו בהם מה הנאה יש לי בכם למה בחרתי בכם ואתם נפסלים מאחרי וזו היא סבת חומר העונש כי אחרי אשר בחרתי בכם ואתם במעשה תועבותיכם וטומאת נפשכם התפסלתם עצמכם את מתחייבים כלי' יותר מכל העמים אשר לא בם בחר ד' ובכל זה תבין ותשכיל ידידי הקורא. כי למען היות אזהרות העריות האבן פנה מיוסדה עלי' בחירתנו אשר בחר בנו הש"י ולולי זה לא היה אפשר שיקרא עלינו שם ד' לא היינו מכונים עמו ועבדיו. והוא ית' לא היה נקרא אלקי ישראל הרי שפ' זו קודמת בטבע לכל התורה כולה. לכן החריד הש"י אלינו את כל החרדה בפתיחה שהקדים לפרשה זו ובחתימה שחתם אחריה שעי"ז יחקק בלבותנו עוצם האזהרה והכרח זריזות השמירה מלהכשל באזהרה ההיא. הארכתי עד כה ליוקר הענין: