אור ברסלב
באר יצחק על פירשי סדר אחרי מות › פרק יז

באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ

סדר אחרי מות · פרק יז

סדר אחרי מות

ג בפ"ק דחולין תניא כי ירחיב ד' אלקיך את גבולך ואמרת אוכלה בשר וגו' בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר ר' ישמעאל אומר לא בא הכתוב אלא להתיר להם בשר תאוה (כשיבואו לארץ) שמתחלה (במדבר) נאסר להם בשר תאוה (משום דהוו מקרבי למשכן והיו יכולין להקריב שלמים ולאכול הבשר) ולבסוף (בארץ) הותר להם (דהוו מרחקי ממשכן) רבי עקיבא אומר לא בא הכתוב אלא לאסור להם בשר נחירה (כשיבואו לארץ) שמתחלה (במדבר) הותר להם בשר נחירה. ומפרש בגמרא דררבי ישמעאל לא הותר להם בשר נחירה כלל גם במדבר ולר"ע רא איתסר להם בשר תאוה כלל גם במדבר. והנה בתוס' ז"ל פירשו דכמו דדייק אליבא דר"ע שע"כ הותר להם בשר נחירה במדבר. מדאיצטריך קרא לאסור להם בשר נחירה בארץ ה"נ דייק אליבא דרבי ישמעאל דמעיקרא במדבר נאסר להם בשר תאוה מדאיצטריך קרא להתיר להם בשר תאוה בארץ. אבל פרשתא דהכא מדברת בקדשים ששחטן בחוץ (ולפ"ז ליכא בבשר תאוה לר' ישמעאל רק לאו דבא מכלל עשה. בכל אות נפשך תזבח ואכלת וגו' בארץ ולא במדבר) בין לרבי ישמעאל ובין לר"ע אבל רש"י ז"ל פירש שם דהא דלרבי ישמעאל נאסר להם בשר תאוה במדבר נפקא לן מפרשתא דהכא איש איש מבית ישראל אשר ישחט וגו' ואל פתח אוהל מועד לא הביאו וגו' ונכרת וגו' ואיכא כרת בבשר תאוה במדבר ולפ"ז צ"ל דרש"י ז"ל פי' כאן אליבא דר"ע. דס"ל בשר תאוה לא איתסר כלל ומוקי לה לפרשתא דהכא בקדשים ששחטן בחוץ. אבל לרבי ישמעאל קרא דהכא בחולין מיירו ולאסור בשר תאוה. וכן כתב גם הרמב"ן ז"ל:

ה ר"ל דאשר דם זובחים אינו אלא לסמן המין שרגילים לזבוח דאי ר"ל זובחים ממש מאי והביאום לד' הרי כבר זבחו אותם על פני השדה. מדברי הרא"ם ז"ל:

ח בפרשה הסמוכה הקודמת הזהיר על שחוטי חוץ. ולכאורה יש לפרש דפרשה שלפנינו מדברת בקדשים ששחטן בפנים והקטירן בחוץ דאי בקדשים ששחטן בחוץ הרי כבר נפסלו משעת שחיטה. ושוב אינן ראויין להקרבה בפנים ולמה יתחייב המקטיר הרי נאמר בפרשה הקודמת ואל פתח אוהל מועד לא יביאנו וגו' דמשמע הראוי להעלותו בפנים חייב עליו הכתוב בחוץ, ושאין ראוי להעלותו בפנים לא חייב עליו בחוץ אבל באמת באה הקבלה הנאמנה שאינו כן. שא פירו בשחוטי חוץ חייב על ההעלאה. ונ"מ שאם שחט אחד בחוץ והשני העלה בחוץ חייב המורה כשוחט וילפינין לה בש "ס דזבחים מדכתיב כאן ואליהם תאמר לערב פרשיות ופירש"י שם וז"ל. ויו מוסף על ענין ראשון (ר"ל פרשה ראשונה שמדברת בשחוטי חוץ) ומערב הפרשיות לומר שאף שחוטי חוץ שהעלום בחוץ חייב עכ"ל. מדברי הרא"ם ז"ל:

י (ד"ה ונתתי) אונקלוס ע"ה תרגמו מענין רוגז (על שם שהרוגז והחימה ניכרת בפנים. ומזה בא אכפרה פניו) ואיתן רוגזי אבל בתורת כהנים פירשו ז"ל מענין השגחה (על שם שהמשגיח פונה בפניו אל המושגח) ואתן השגחתי באיש ההוא וזהו שאמרו ז"ל פנאי שלי. ומה שאמרו ז"ל פונה אני כו' הוא כדי להגזים העול והאון וכדרכם הטוב ז"ל. ור"ל שעצום החטא בשיעור זה עד שאמר עליו השי"ת בתורתו ונתתי השגחתי כאלו כביכול הוצרך לפנות מעסקיו בעבור החוטא הזה כדרך המשגיח וכדי להענישו. ומבואר:

יא ולפי פירוש זה. ויו ואני נתתיו לכם וגו' הוא לנתינת טעם לקשר הסבה והמסובב לפי שהדם הוא עיקר נפשו של אדם. על כן נתתיו לכם על המזבח לכפר:

יג ר"ל אווזין ותרנגולין שאין צריכין צידה כי הם נצודין ועומדין מנין תלמוד לומר ציד מ"מ (ר"ל אפילו הי' ניצוד ועומד בלתי שיצודו אותו) א"כ רמה נאמר אשר יצוד. ר"ל שלפי שאין מצות כסוי תלוי' בצידה א"כ למה נאמר אשר יצוד ציד וגו' ולא הי' לו לומר אלא ואיש איש כי ישחוט חי' או עוף וכסה דמו בעפר. אלא שאמר אשר יצוד ללמדך דרך ארץ. שלא יאכל אדם בשר אלא בהזמנה זאת. ופירש"י ז"ל בחולין וז"ל. כאלו הוא צריך לצודו ולא יאכל בשר תמיד כדי שלא יתמסכן עכ"ל שם:

יד ר"ל ותיבת דמו מושך עצמו ואחר עמו וכאלו כתוב כי נפש כל בשר דמו. דמו בנפשו הוא (דמו הוא במקום הנפש) ומבואר:

(ד"ה כי נפש) ר"ל ולכן כתוב למעלה בפסוק זה. דמו בנפשו הוא ההא (במלת הכנוי הוא) במלאפום. כי הוא כנוי לדם. אבל כאן כתוב כי נפש כל בשר דמו היא. דהא בטלת הגוף היא נקוד בחיריק כי הוא כנוי לנפש כ"כ הרא"ם ז"ל ופשוט:

טו בסדר שמיני י"א פסוק ל"ט ופסוק מם. כתוב משפטי נבלת בהמה וכי ימות מן הבהמה וגו' הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו וגו' והנושא את נבלתה יכבס בגדיו וגו' ופירש"י ז"ל שם דמדכתב לך טומאת בגדים במשא ולא כ' טומאת בגדים במגע שמע מינה שאין לך טומאת בגדים אלא במשא אבל במגע אין בגדיו טמאין ע"כ וממ"ש ג"כ והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו היינו יכולין ללמוד עוד טומאה אחרת בנבלת בהמה דהיינו טומאת בית הבליעה אם תחבה לו חבירו לתוך פיו דהיינו לחוך בית בליעתו שאין כאן טומאת מגע לפי שהוא מגע בית הסתרים וגם טומאת משא (דטומאת משא שייכא אף בבית הסתרים. כדאמרינין בנדה פרק יוצא דופן ויובא להלן. דבית הסתרים נהי דבמגע לא מטמא במשא מיהא מיטמא. ונ"מ דשייכא טומאת משא בבית הקמטים) אין כאן דלאביי בש"ס דנדה פ' יוצא דופן מקים בית הבליעה דעוף ה"ל בלוע ולא בית הסתרים (וקיי"ל דטומאה בלועה בטלה וה"ל כמו שאינה. ולכך נבלת בהמה אינה מטמאה בבית הבליעה. ורק בנבלת עוף גזירת הכתוב הוא) ואפילו לרבא שם דס"ל מקום בית הבליעה דעוף ה"ל בית הסתרים ולא בלוע (ונ"מ בפלוגתייהו כגון שתחב לו חבירו כזית נבלת בהמה לתוך בליעתו דלאביי אינו מטמא משום דאין כאן מגע ומשא רק טומאת בית הבליעה דגז"ה הוא בעוף ולא בבהמה אבל לרבא מטמא משום משא דאינו בלוע רק בית הסתרים כשאר בית הקמטים ולא מיקרי בית הסתרים לרבא רק מתחלת המעים. ולהלן כמו שיבואר בסמוך והא דקיי"ל נבלת בהמה אינה מטמאה בבית הבליעה צ"ל לרבא כמ"ש התוס' בנדה שם ובחולין פ' בהמה המקשה שהקשו שם בהא דמייתי אביי ראי' דבית הבקיעה ה"ל בלוע ולא בית הסתרים מהא דקיי"ל בברייתא דנבלת בהמה אינה מטמא בבית הבליעה ואי איתא ליטמ' משום משא. והקשו שם וז"ל ורבא איך יתרץ הברייתא. וי"ל דמיירי כגון שבית הבליעה רחב כל כך שלא יסוט נבלה שתחב לו חבירו דבנבלת עוף מ"מ טמא משום גז"ה. אבל בבהמה טהור עכ"ל) מ"מ איצטריך קרא ללמד דטמא משום בית הבליעה אף היכא דלא שייך טומאת משא כגון שבית הבליעה רחב דאין הטומאה ניסטת (וכנ"ל לרבא שזה עיקר החלוק אליבא דידי' בין נבלת עוף טהור לנבלת בהמה) אבל ממה שכתוב בפרשת אמור. נבלה וטרפה לא יאכל דטמאה בה וממרת בה שמעינין תרי מיעוטי. א' אין לך טומאה אלא מה שכתוב בה שהוא טומאת האכילה ולא טומאה אחרת דהיינו מגע ומשא ומזה שאין כתוב זה מדבר רק בנבלת עוף טהור. דנבלת בחמה הרי יש כה מגע דמשא ונבלת עוף טמא בלא"ה אסור משום טומאה וקרא דהכא משמע רק איסור נבלה ועוד דנבלת עוף טמא אימעוט ממ"ש אח"כ וטרפה כמו שיבואר זה להלן בציון הסמוך הרי למדנו מיעוטא דבה דנבלת עוף טהור אין לה אלא טומאת בית הבליעה. ועדיין הייתי יכול לו' דנבלת בהמה אית בה ג"כ טומאת בית הבליעה. חדא מק"ו דנבלת עוף טהור שאינה מטמאה במגע ובמשא ומטמאה בבית הבליעה זו שמטמאה במגע ומשא. אינו דין שמטמא בבית הבליעה (אף אם אין כאן משא לאביי כדאית לי' ולרבא כדאית לי' וכנ"ל) ותו דתיפוק לן טומאת בית הבליעה בנבלת בהמה מקרא דסדר שמיני הנ"ל. והאוכל מנבלתה וגו'. דאבהמה שבמקרא שלפניו קאי וכי ימות מן הבהמה וגו' אבל באמת למדנו עוד ממלת בה מיעוט שני בה אתה מטמא באכילתה. ולא באכילת בהמה. ולפ"ז קרא דסדר שמיני הנ"ר והאוכל מנבלתה וגו' דקאי ע"כ רק אנבלת בהמה וכנ"ל א"א שיתפרש כפשוטו דאי בגוונא דשייך טומאת משא. תיפוק לי' ממ"ש אח"כ והנושא נבלתה יכבס וגו' ולמה לי קרא דוהאוכל וגו' ואי דטומאת בית הבליעה לחוד בלי משא הרי כבר איתמעיט גברת בהמה ממיעוטא דבה. לכן דרשוהו ז"ל בתורת כהנים כמו שפירש"י ז"ל שם על הך קרא וז"ל יכול תטמאנו אכילתו וכו'. א"כ מה תלמוד לומר והאוכל וגו' ליתן שיעור לנושא שהוא כדי אכילה והוא כזית עכ"ל. ובאמת שבחולין פ' בהמה המקשה הובאה בברייתא אחרת, דרבה דמפיק מהך קרא דוהאוכל וגו' דטומאה בלועה בטלה והיא כמו שאינה ולא מטמאה דמי לא עסקינין דאכל סמוך לשקיעת החמה וקאמר רחמנא דטביל מיד וטהר. ואע"ג דאכתי איתא לטומאה בעינה ובשלמותה במעים ולפ"ז קשיא מנ"ל דהך קרא דוהאוכל וגו' אתי ליתן שיעור למשא כדי אכילה. דילמא אתיא בפשוטו לאכילה דשייך בה משא וכי תימא תיפוק לי' דמשא כתיבא בהדיא אח"כ זה אינו דאיצטריך כדי ללמד על טומאה בלועה דלא מטמאה. אבל כבר עמדו ז"ל בזה רבותינו בעלי התוספת ז"ל. וזה תורף דבריהם ז"ל שם בפרק בהמה המקשה דלאביי דס"ל בפרק יוצא דופן דמקום בית הבליעה דעוף ברוע הווי ומייתי ראי' מהא דקיי"ל דנבלת בהמה אינה מטמא בבית הבליעה [וא"כ צ"ל ע"כ דדוחק לי' לאוקמי קרא בבית הבליעה רחב שלא הסיט) א"כ כבר ידענו דטומאה בלועה לא מטמאה ממיעוטא דבה הנ"ל. ולדידי' וודאי לא איתא מימרא דרבה הנ"ל בחורין שם דמפיק לי' מקרא דוהאוכל מנבלתה וגו' וע"כ איצטריך לדרשא הנ"ל ליתן שיעור לנוגע ונושא כדי אכילה אך עדיין קשיא לרבא דס"ל בית הבליעה דעוף בית הסתרים הווי ומתרין לברייתא דנבלת בהמה אינה מטמאה בבית הבליעה דמשכחת לה באופן דלא שייך משא. כגון שבית הבליעה רחב שלא הסיט ואע"ג דמ"מ שייך משא לבסוף כשהונח במעים אי אפשר דלבסוף מודה רבא דבלוע הווי. והא דפליג אדאביי. היינו בתחלה דוקא ואיצטריך מימרא דרבה הנ"ל אליבא דרבא דלדידי' רא שמעינין ממיעוטא דבה דממעט דנבלת בהמה אינה מטמא בבית הבליעה דטומאה בלועה אינה מטמאה. לכך איצטריך למילף מקרא דוהאוכל מנבלתה וגו' דטומאה בלועה אינה מטמא. ואין לומר דאכתי שמעינן גם לרבא ממיעוטא דבה דטומאה בלועה אינה מטמא דאל"כ נהי דלא שייך טומאת משא כשבית הבליעה [רחב] מ"מ אכתי ליטמי אוכל נבלת בהמה גם בתחב לו חבירו משום שהונח לבסוף במעים ויש כאן טומאת משא אע"כ משום דבלועה אינה מטמאה ובמעיים בלוע הווי (דאין לומר דס"ל לרבא דגם לבסוף במעיים אינו בלוע ורק בית הסתרים דא"כ טומאה ברועה לרבא לא משכח' כלל וע"כ דגם לרב' טומאה בלועה אינה מטמאה כמ"ש התוס' דאיצטריך קרא דוהאוכל מנבלתה וגו' אליבא דרבא וכנ"ל. ועוד דרבא גופי' אמר שם בפרק בהמה המקשה דטומאה בלועה תנינא דאינו מטמא. דתנן בלע טבעת טמאה (טומאת מת דחרב הרי הוא כחלל ומטמא אדם) טובל ואוכל בתרומה לערב ואע"ג דאכתי איתא שלמה במעיו) זה אינו דממיעוטא דבה לא שמעינן להא כלל דאיכא לאוקמי שתחב לו חבירו בבית הבליעה רחב שלא הסיט וחזר והוציאו קודם שהונח במעים דכמו שאין דוחק לו לרבא לאוקמי בבית הבליעה רחב שלא הסיט כן יכולין לומר אליבי' שחזר והוציאו לכך צריך קרא דוהאוכל מנבלתה וגו' דהכא למילף מיניה דטומאה בלועה אינה מטמא וממילא א"צ תו לאוקמי מיעוטא דבה בחזר והוציאו רק בתחב לבית הבליעה רחב לחוד (ומה שכתבתי הוא כוונת התוס' בפרק בהמה המקשה שם. ואין כוונתם דלרבא גם לבסוף במעיים אינו בלוע דע"כ ז"א וכנ"ל אבל כוונתם ז"ל דאין דוחק לוקים אליבא דרבא בחזר והוציאו ומכח הוכח' הנ"ל) היוצא מכל הנ"ל דלאביי ודאי לא אתיא מימר' דרבה ואיצטריך קרא דוהאוכל מנבלתה וגו' ליתן שיעור לנוגע ונושא כדי אכיל' אלא דאכתי לרבא קשיא דעדיין מנא לן דרבא ליתן שיעור לנוגע ונושא בכזית אימור לטומאה בלועה בלחוד הוא דאתי דאי ממיעוטא דבה. הוה אמינא דבה למעט בחזר והוציאו וכנ"ל וכן להפך מנ"ל דטומאה בלועה אינו מטמא דמיעוט' דבה י"ל דמיירי בחזר והוציאו וקרא דוהא וכל מנבלתה וגו' ליתן שיעור וכו' בלחוד הוא דאתי ומנ"ל הנך תרתי דרשות ליתן שיעור וכו' ולטומאה בלועה מהך קרא דוהאוכל מנבלתה וגו' וצ"ל דמשמע לי' הנך תרתי דרשות מהך קרא דאי לטהר טומאה בלועה לחוד הוא דאתי זהו נגד משמעות הלשון דמשמע דבא לטמא ולא לטהר ולפי הלשון נראה כן ולדרש הנ"ל עיקר הכוונה לטהר ולא לטמא וע"כ שבא ליתן שיעור כו' ואי ליתן שיעור כו' לחודא הוא דאתי זהו נגד פשוטו של מקרא דפשטא דקרא מיירי באכילה ממש ולא בשיעור אכילה נמצא דהדרש הראשון לבד לטומאה בלועה מסכים עם הלשון שהוא אכילה ממש אבל אינו מסכים עם הכוונה הפשוטית. והדרש השני ליתן שיעור כו' מסכים עם הכוונה הפשוטית אבל אינו מסכים עם הלשון הפשוטי הילכך נשמע ממקרא הזה שני הדרשות. כל זה תורף כוונת דבור התוס' הנ"ל בארוכה. וראיתי לרא"ם ז"ל בסדר שמיני דבר זר ותמוה מאוד שהקשה ג"כ איך יתרץ רבא הברייתא דמייתי אביי מינה סייעתא ממיעוטא דבה הנ"ל ותירץ דלרבא צ"ל דהא דנבלת בהמה אינה מטמאה בבית הבליעה אף דבית הסתרים הוי ושייך טומאת משא היינו מכח גזירת הכתוב אלו דבריו ז"ל והוא פלאי דאטו טומאה בלוע לאו גזירת הכתוב הוא. וא"כ אדרבה נימא מכח גזירת הכתוב דנפיק ממיעוטא דבה דבית הבלועה בלוע הווי. ועוד דהא רבא גופי' אית ליה טומאה בלועה כדאמר בחולין שם טומאה בלועה דטהורה תנינא בלע טבעת טמאה כו'. והובא בעיוני זה בדף הקודם ואי איתא הווי הך מתני' תיובתא לרבא דלדידי' מנ"ל דטומאה בלועה טהורה הא מקרא דוהאוכל נבלתה וגו' אין ראי' דהא גם בתחלת בית הבליעה דלדידי' בית הסתרים הווי מ"מ בנבלת בהמה גזירת הכתוב הוא דטהורה מכ"ש לבסוף במעים דבלוע הווי וא"כ מנ"ל דטבעת טמאה בלוע דטהור ותו דהא כתבו התוס' בחולין דלאביי נשמע ממיעוטא דבה דטומאה בלועה טהורה ורבה דיליף מקרא דוהאוכל מנבלתה וגו' היינו לרבא ואי איתא איך מוכח לרבא הא נבלת בהמה שאני דאפילו היכי דרא שייך טומאה בלועה טהור מגז"ה. ובעיקר קושייתו אישתמיטתי' שזהו קושיית התוס' בנדה ובחולין ותירצו דרבא מתרין הברייתא בבית הבליעה רחב כו' וכנ"ל. וכבר כתבתי איך יתיישבו כל השמועות לפירוש זה. שוב ראיתי למרן המהרש"א ז"ל בחדושיו לחולין ונדה שעמד על דברי הרא"ם ז"ל הללו ותמה עליהם וז"ל בחולין שם אבל הרא"ם ז"ר כתב בזה לרבא וכו' גז"ה הוא כו' אע"פ שהוא נושא אותה בתוך בליעתו ונעלם ממנו דברי התוס' גם שמעתין מוכחת דלרבא מטמא במשא (ר"ל גם בבית הבליעה היכי דשייך בה משא כגון בבית הבליעה בלתי רחב) דקאמר בנדה שם בפלוגתא דאביי ורבא הנ"ל למאי נ"מ כגון שתחב לו חבירו כזית נבלה כו'. אי אמרת בלוע הווי לא משמא במשא ואי אמרת בית הסתרים הווי מטמא במשא ואהא פליגי אביי אמר בלוע הווי ורבא אמר בית הסתרים הווי אלמא דלדידי' מטמא במשא עכ"ל ז"ל. ובאמת שהוא תמיהה גדולה ודברי הרא"ם ז"ל סתורים ממקומם אחרי הכנעה הנאותה לכבוד תורתו הקדושה. ועתה אחרי כל האריכות הזה המצטרך לשלמות הבנת המקראות ע"פ דרשת חכמינו ז"ל נחזור לענינינו דמהנך קראי דסדר שמיני וסדר אמיר מוכח דמשא בעי שיעור כדי אכילה ונבלת עוף טהור הוא דמטמא בבית הבליעה ולא נבלת בהמה. ומעתה כתוב שלפנינו בסדר אחרי וכל נפש אשר תאכל נבלה וגו' וכבס בגדיו וגו' ומדכתיב אשר תאכל וכבס דמשמע דהטומאה תלוי רק באכילה דליתן שיעור למשא כדי אכילה כבר נשמע מקרא הנ"ל דוהאוכל מנבלתה וגו' שבסדר שמיני וכפשוטו לענין אכילה ממש הרי נבלת בהמה אינה מטמאה משום בית הבליעה. ולזה דרשו ז"ל דגם קרא דהכא מיירי בנבלת עוף טהור וכי תימא הא כבר נשמע מקרא דפרשת אמור דנבלת עוף טהור מטמא בבית הבליעה ז"א דאכתי לא נשמע טומאת בגדים בנבלת עוף טהור לכך איצטריך קרא דהכא השמיענו דין טומאת בגדים בבית הבליעה דעוף ומ"מ איצטריך גם קרא דפרשת אמור להשמיענו שאין נבלת בהמה מטמא בבית הבליעה ושאין לעוף רק טומאת בית הבליעה. ואחרי ביאור כל הנך דרשות הצריכים לענינו נעמוד על לשון רש"י שלפנינו שכתב וז"ל בנבלת עוף טהור וכו' ולמדך כאן שמטמא באכילתה ואינה מטמאה במגע כו' עכ"ל ולהנ"ל לשון זה מוקשה דאדרבה עיקר דין זה נשמע ממ"ש בפרשת אמור ממיעוטא דבה דכתיבא התם דרק נבלת עוף מטמאה בבית הבליעה ולא נבלת בהמה ושאין לעוף רק טומאת בית הבליעה ולא טומאת מגע ומשא. ואי לאו קרא דפרשת אמור. ה"א דקרא דהכא בנבלת בהמה מיירי וללמד שגם נבלת בהמה מטמאה משום בית הבליעה לחוד וכי תימא הא כבר נשמע זה לפ"ז מקרא דסדר שמיני והאוכל מנבלתה וגו' וכבס בגדיו. ז"א דה"א דחדא לטומאת בית הבליעה דבהמה ואידך ליתן שיעור לנוגע ונושא בכדי אכילה. אבל מקרא דפרשת אמור למדנו שאין נבלת בהמה מטמאה בבית הבליעה ושאין לעוף רק טומאת בית הבליעה. וקרא דהכא לא איצטריך אלא ללמדנו שיש בבית הבליעה טומאת בגדים לכך נראה לי שכן צ"ל הנוסחא ברש"י שלפנינו ולמדך כאן שמטמאה באכילתה לטמא בגדים ואינה מטמאה במגע כלל ור"ל דלמדך כאן שאף שאינה מטמאה במגע כלל כמו שנלמד מקרא הנ"ל שבפרשת אמור מ"מ טומאת הבליעה שלה חמורה אף לטמא בגדים ולאפוקי מקל וחומר דה"א לומר ומה טומאת מגע דשייכא בכל הטומאות אינה מטמאה בגדים טומאת בית הבליעה שאינה אלא בעוף אינו דין שלא תטמא בגדים כן נ"ל:

בא"ד וטרפה האמורה כאן וכו'. ר"ל דאי כפשוטו טרפה אין בה טומאה כלל כמו שדרשו ז"ל בפסוק וכי ימות מן הבהמה וגו' בסדר שמיני דטרפה שחיטתה מטהרתה וע"כ ללמד שאין נבלת עוף טמא מטמא בבית הבליעה:

תוכן העניינים

באר יצחק על פירשי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה