אור ברסלב
באר חיים מרדכי חלק ג חלק יורה דעה › סימן לט

באר חיים מרדכי חלק ג· רבי חיים מרדכי רולר

חלק יורה דעה · סימן לט

סימן לח

ש"ע יו"ד סי' א' בפתיחה לפמ"ג בשורש ה' ד"ה ודע ומ"ש שם דה"ט דהולכין בספיקא להחמיר אין ראיה, דסובר כו' די"ל דהכי קאמר אי שחיטת עוף מדרבנן א"כ ליכא גביה עשה דשאינו זבוח כ"א לאו דאמ"ה כו' יש להעיר בזה ולאמור דכל דתקנו רבנן כעין דאורייתא תקנו ואיכא איסור שא"ז מדרבנן, אמנם אין נ"מ לדינא לאחר דקיי"ל דגם שחיטת עוף מן התורה.

כ"ג סעי' ב' שהייה כיצד הרי שהתחיל לשחוט והגביה ידו כו' וכ' הש"ך דאורחא דמלתא נקט והגביה, ואולי י"ל דאתי לאשמעי' דגם בהגביה בעי' שיעור שהייה ולא כהמרדכי ז"ל.

כ"ט בפתיחה לפמ"ג, אמנם כן למאי דקיי"ל בסי' ק"י דס"ס במקום חזקה לא מהני, וא"כ חזקה עדיף מס"ס וכיון דחזקה לא מהני באיסור כרת ומיתה ה״ה ס"ס דלא מהני באיסור כרת ומיתה ע"כ. צ"ע דהרי שם הטעם יען דס"ס הוי כרובא ואמרי' סמוך מיעוטא לחזקה כו', וזה מדרבנן וכמש"כ הפמ"ג בעצמו בכמה דוכתי, אמנם רובא וחזקה הלא רובא עדיף (ב"ב כ"ד) וה"ה ס"ס דהוי כרובא או עוד עדיף מרובא דמהני בכ"מ והכי הלכתא.

ל"א מאאמ"ו הרה"ג וירא ה' זללה"ה בש"ך סק"ד האריך לענין נקיבת הוושט. אם הוה נבלה מחיים, או דלא הוה אלא טרפה מחיים, אלא דאם שחטה, אע"ג דשחט במקום שחיטה. נפסלה בשחיטה קרינן בהו, והוה נבלה לאחר שחיטה יעו"ש. ויש להביא כעין סמוכין לדעת הסוברים דלא הוה נבלה מחיים, מסוגיא דחולין י"א ע"ב, ר"א אמר אתיא משחיטה עצמה, דאמר רחמנא שחוט ואכול, וליחוש שמא במקום נקב קא שחיט, חלא לאו משום דאזלי' בתר רובא, וידוע קושית הראשונים ובכללם גם הר"ן ז"ל, על הילפותא מפרה אדומה, דאזלי' בתר רובא. דלמא שאני פרה אדומה דאית בה תרתי רובא וחזקה, משום דפרה בת שתי שנים וקיי"ל דטרפה אינה חיה י"ב חודש ותי' למש"כ התוס' שם, דחזקה שלא נתבררה לא הוי חזקה יעו"ש בר"ן אלפסי ז"ל ולפ"ז אם נימא דנקובת הוושט לא הוי נבלה מחיים איך יליף ר"א משחיטה דלמא במקום נקב קשחיט, הלא כאן איכא רובא וחזקה שבחייה לא היתה נבלה. דלשיטתם לא הוה נבלה מחיים רק בעשאה גסטרא והוי חזקה שנתבררה ועכצ"ל כדעת הרמב"ם והמחבר ז"ל דגם נקובת הוושט הוה נבלה מחים, וגם זהה הוה חזקה שלא נתבררה. די"ל שנולדה בוושט נקוב אם כי בישוב קושיא זו דהלא יש רובא וחזקה. נאמר עוד תי' אחרים וזה יהיה דעת הסוברים דס"ל דלא הוה נקובה מחיים, אמנם לישובא דא יהיה סעד לשיטת הרמב"ם והמחבר ז"ל וכמובן. כ"ב מאאמ"ו זללה"ה.

ל"ה. בפמ"ג שם ס"ק ט"ו, אלא ביתיר כיס, קשה כו', או דסובר כל יתר כנטול, אף שלא במקומו והראוי, או דימין מקומו הוא, ואף דשינתה מקומה פסולה זה לחומרא כו' יעו"ש. ולפ"ז אם נפל ב' זיתים משני בהמות שאחת היה לה ב' כיסין מימין מרוחקין ואחת משינתה מקומה א"צ לבטל אלא זית אחד מהן, דממ"נ אחת מהן כשרה, משא"כ לטעם הראשון דכל יתר כנטול אך שלא במקומו. ויעיון בש"ך ס"ק י"ג בשם התב"ש דשינתה מקומה מקורו מתוס' ויש להחמיר בו. וצ"ע לדינוא.

ל"ט. בש״ך ס"ק ו' ח', בהאביד את הריאה במזיד, דהוי כמבטל איסור, מ"מ שרי למכור לאחרים בדמי טרפה, כמבואר בתב"ש סק"ב ובלבו"ש בביאוריו שם יעו"ש אם דקיי"ל דלא שרי בנאבדה הריאה רק במקום הפסד, ולאחריני הלא אין הפסד, מ"מ הלא עיקר האיסור הוא על קרקפתא דגברא, דאל"כ כ"א ישליך את הריאה וכמש"כ הש"ך, וא"כ על אחרים, אין שום טעם לאסור אך שלא במקום הפסד דאסור לדידיה אסור גם לאחריני, דאל"כ לא יפסיד הוא, וכסברת הר"ן ז"ל בחמץ שעבר עליו הפסח דאסור לאחרים ולזאת בהאביד את הריאה במזיד, שאינו מוכר רק בדמי טרפה הלא לבעל המבטל קנסינין, ושוב לא ישליך עוד את הריאה, ולאחרים אין שום חשש איסור, כיון דמגוף הדין הכל מודים דכשרה ושרי להו, אם שאין להם הפסד וגם לדעת החת"ס דבכ"מ דמתירין אך במקום הפסד, אחרים ישמרו את עצמם, אם בעלי נפש המה והסכימו לזה האחרונים, מ"מ בזה אין לחוש וכאמור, אמנם גם בנאבדה בשוגג דעת התב"ש ופרת"ב דמ"מ בעלי נפש יחמיר לעצמו אפי בהפ"מ, ויעיון בדרכי תשובה ס"ק נ"ח מש"כ בזה.

צ"ב. בפמ"ג ש"ד סק"י, בהשאלה, שוב ראיתי שזה ליתא חדא דטכ"ע כו' דליהוי מה"ת כו' צ"ע דממ"נ אם טכ"ע דרבנן בלא"ה שרי בנשפך גם בא"מ בספק אם היה ששים, ועכצ"ל מפני דטעם כעיקר מן התורה, והחקירה במקומה עומדת.

צ"ד. בשפתי דעת ס"ק כ"ח בשם המבי"ט ז"ל, דכל מלתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה אינו אלא מדרבנן יעו״ש ובש"ד סי' י"ח:

סק"ח, והדעת תורה בסי' י"ח ס"ק י"ד העיר על זה מלשון הירושלמי שהובא בתוס' סוכה ט' ד״ה סוכה מכיון שלא עשאה לשם פסח דבר בריא הוא שלא דקדק בה. דמשמע דהוי דבר ברור יעו"ש לדעתי יש לחלק ולאמור דשאני דקדוקי דמצוה כי רבים המה והפמ"ג צדד לאמור די"ל דבאיסור דרבנן נאמן לאמור ברי לי אולם בדע"ת שם הביא מבדה"ב שבב"י יו"ד קכ"ח בדין יין של קראים וט״ז סי' ק"צ סק"מ ונה"כ שם ומאו"ח סי' תמ"ז ופמ"ג שם ס"ק כ"א בא"א. דגם בדרבנן לא מהני ברי יפרש דהוי כברור שלא דקדק, וא"כ מה"ת אינו נאמן. דזה תלי בזה וכמובן.

צ"ח. בב״י ז"ל כ' וז"ל. הרא"ש בפ' גה"נ דטכ"ע במבשא"מ דאורייתא כו', ור"ת פי' כו', ואע"פ שבשם רבינו חיים כ' הרא"ש הא דטעמו וממשו קרי ליש בו כזית בכא"פ והאוכל ממנו כזית לוקה לא נמנע רבינו מלכתבו בשם ר"ת ז"ל משום דמשמע דלענין דינא לא פליגי ר"ת ור"ח ז"ל עכ"ל. לא זכיתי להבין דברי קדשו של רבינו הב"י ז"ל דהרי לפי' ה"א דתוס' שיחסו הרא"ש לר"ת ז"ל, לוקה גם באין כזית בכא"פ כמבואר להמעיין, וא"כ מרחק רב ביניהם בשיטתם, והב"ח נשמר מזה באמרו ורבינו כ' כפי' הב' ע"ש ר"ת, נמשך אחר סתם תוס' שהם דברי ר"ת ז"ל עכ"ל. ויעיון פרישה ס"ק י"ב וצ"ע.

צ"ט. ש"ד סק"ב. ומ"מ טעמא דא"ז לא ידענא כיון דהיתר מצטרפין להיתר, דאיסור אמאי אין מצטרפין להיתר, כיון דאין מצטרפין לאיסור. ואולי משום שלא יבוא לטעות באם בישל הנבלה תחלה ע"כ. יש לפקפק קצת, דלטעם זה היה צריך להצטרף לאיסור כמו אם בישל הנבלה תחלה ויש ליישב, ואולי י"ל בטעם האי פסקא כי יש מקום לספק בשלשה פנים, אם ה' כרמב"ן ז"ל דעצמות האיסור מצטרפין לאיסור, או כר"ש רשב"א ורא"ש ז"ל דמצטרפין להיתר, חדא ועוד אם יש להם מיחל וטעם ומ"מ לא אסרה התורה טעם זה, כמש"כ הפ"ת וכו"פ הובא במ"ז בבחינה ה"א, או אין להם מיחל כלל, ועוד בה שלישיה. אם גם מכלי אין כח במשהו לצאת, ולזאת גם באין להם מיחל יכולין לבטל האיסור, או דיש כח בבליעת משהו לצאת מכלי, ואינם מצטרפין להיתר, אם אין להם מיחל וכמבואר בפמ"ג בבחינה ה"א, ולזאת עצמות ההיתר מצטרפין להיתר מפני ס"ס, שמא יש בהן מיחל, ושמא אין יוצא בליעת משהו, יש כח לבטל גם באין מיחל, עצמות האיסור אין מצטרפין לאיסור, מפני דאיכא ס"ס להיתרא שמא אין בהם מיחל וטעם כלל, וגם אם יש. שמא לא אסרה תורה טעם כזה. אמנם להיתר אין מצטרפין דאין לעשות ס"ס שמא אין בהם מיחל ומ"מ יכול לבטל, וגם אם יש בהם מיחל שמא התורה התירה טעם זה כי לעומת זה יש ס"ס לאיסורא, שמא יש בהם מיחל והתורה אוסרתה ושמא אין בהם מיחל ואין יכול לבטל, ואיכא ס"ס נגד ס"ס, והוי ספק השקול ולזאת אין מצטרפין לעצמות היתר בא"מ דהוי ספיקא דאורייתא, למאי דקיי"ל טכ"ע מה"ת (וזה נאמר אך לדעת הפרי תואר, דגם בא"מ מצטרפין משא"כ לפר"ח גם עצמות היתר אין מצטרפין הובא בדרכי תשובה שם סק"ז יעו"ש) וגם במינו כדי שלא נבוא לטעות לצרף גם בא"מ כנלע"ד לפום רהיטא.

ק"ב. מ"ז סק"ב מש"כ בשם הפרישה, יעיון תוס' ביצה י' ע"ב ד"ה איכא חד דנראה כשיטת הב"י, וכ"נ דעת החו"י שהובא בפמ"ג כאן ס"ק הקדום ומש"ך סי' ט"ז ס"ק כ"ה יעו"ש.

שם בש"ד סק"ג, ולפ"ז אפי' בס' רוטב הבלוע בביצה כו', יעיון ביאורים סי' צ"ב סק"א וצ"ע ושם בסק"י י"ל דאזלי' כאן בתר החתיכה ובעין הוא צ"ע דלפ"ז מאי הקשה הש"ך בסק"ט מכלי.

ק"ד. בחוו"ד סק"א כ' דבפחות מכשיעור ליכא למיחש גם בא"א לברר, יען דח"ש ע"י תערובות שרי לדעת החכ"צ, דאיסורא דח"ש הוא מטעם אחשביה יעו"ש, תימה כי החכ"צ לא כ' כן אך לשיטת הרא"ש ז"ל דח"ש חמץ אינו חייב בביעור אשר לא קיי"ל כן כמבואר באו"ח סי' תמ"ב וגם ח״ש בשבת, קיי"ל כמש"כ המל"מ בפי"ח מה' שבת בשם רש"י ז"ל שבת ע"ד והגה"א דאסור מה"ת וכן הלכה גם בח"ש ע"י תערובות דאסור מה"ת והדברים ארוכים וגם אני בעניי כתבתי בזה בספרי חידושי בן יאיר על ש"ס בכמ"ד ובספרי שו"ת בח"מ ח"א סי' ב' יעו"ש.

ק"י. בחוו"ד ס"ק ב' כ' בישוב קושית המפרשים על הא דפסקי' כרב, הלא בזבחים ע"ד מבואר דפליג אמתני' דכל הזבחים. ואנן קיי"ל כמתני' וז"ל דהא לכאורה ק' דמאי פריך כו' ואי כוונתו שיהיו רועין עד שימות אחד ממילא ג"כ ל"ק דהא מבואר ביומא ס"ו בהא דמקשה הש"ס אפר ושעיר ביוה"כ שירעו ומשני כיון דבת הקרבה היא טרוד ואתי לידי תקלה אלמא כו' ע"כ, יש לפקפק על תירוצו כי הרמב"ם ז"ל בפ"ד דפהמ"ק ה' ב' פ' כר"א ור"ש דגם פר ושעיר יוה"כ שאבדו והפריש אחרים תחתיהן דירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה, הרי דאף שאינו מסיח דעתו מהקרבה עבדי' לתקנתא דרעייה ולא חיישי' לתקלה והדק"ל. וטעם הדבר כתוב הוא עלי ספרי חב"י בח' ליומא שם יעו"ש.

קכ"א. בפת"ש הביא, לדין קדרות של ברזל המצופים בהיתוך לבן ושוע אט מועיל בהן ליבון, ולא חיישי' דלמא יפקע ההיתוך בשם החת"ס חיו"ד סי' קי"ג. ושם בחת"ס בא למסקנא וז"ל. ואי פקעי הרי קמו, שהוא כ"ח שהרי פקע ע"י האש ואמנם אי לא פקעו לא נימא דלא אסיק להו שפיר משום דחייס עליה, דכיון דאינו אלא שוע בעלמא וגם ספק אם הוא חרס מותר לסמוך ע"ז עכ"ל. לפ"ז כעת שאנו רואין כי השוע נפקע ע"י האש אין לנו לסמוך אך על הסברא דאינו אלא שוע בעלמא. ויש סעד לזאת הסברא מפסחים י"א ע"ב, ומי אמרי' לר"י אדם בהול על ממונו, והתנן ר"י אומר אין מקדרין הבהמה ביו"ט מפני שהוא עושה חבורה אבל מקרצפין כו' התם דלא שביק ליה מיית אמרי' אדם בהיל על ממונו הכא אי שביק ליה צערא בעלמא הוא לא אמרי' אדם בהול על ממונו כו', כן הכא אם כי נפקע השוע מ"מ לא חיישי' דלמא חייס ולא עביד ליבון מעליא כי זה כלל גדול דבדרבנן על המחמיר להביא ראיה ויש מקום לחלק ולאמור דלא גזרו חז"ל רק היכא דאיכא למיחש דכל הכלי יפקע דהוי רמיית גבי בכור אז דווקא בהול על ממונו, משא"כ בפקיעת השוע דהוי רק כצערא בעלמא בזה אינו בהול כ"כ ומתוס' שבת קי"ז ע"ב ד"ה הא ג"כ סעד לזאת הסברא אשר בכגון דא לא גזרו חז"ל דלא יועיל ליבון מחששא דפקיעת השוע, ושומעין להקל בזה, אמנם לדינא יעיון בדרכי תשובה שם דעת גאוני בתראי בזה.

ר"א. בבית לחם יהודה על סעי' ל״ו האריך והעלה לאסור עשיות מקוה ע"י פלומפף ובספר מי השילוח בסופו פלפל בזה ומסיק להחמיר ובשו"ת שו"מ מהד"ג ח״ב סי' קכ"ב, ובמהד״ד ח"ג סי' ק"ב ובשו"ת הרי בשמים ח"ב סי' קל"ב העלו לאסור גם לנקות את המקוה והשו"מ שם לא התיר אלא באופן שיקבע הפלומפף למעלה משיעור מ' סאה, ושיחזקוהו שם אל דופן המקוה במסמרות דווקא שלא יבוא מכשול ע"י שכחת הבלן, לשאוב גם למטה משיעור זה:

ואין לסמוך על הבטחת הבלנים – אמנם בנחל אשכול שבאשכול סי' נ"ג הביא דיעות המקילים וגם הוא צדד להקל יעו"ש ובשו"ת מהרש"ם ז"ל ח"א סי' מ"ד ובדרכי תשובה הביא בוודאי דעת כל האחרונים המדברים בזה, ואינו עמדי ולהלכה ברורה, לא זו שאין לעשות מקוה לכתחלה. ע"י הפלומפין, גם באין בהם שליטת ידי אדם. ותנועתן הוא ע"י גלגלי המים. או בכח הקיטור, וגם ע"י המשכה, מכל זאת אסור כהכרעת רובם מגאוני בתראי ז״ל, אך גם לנקות על ידי הפלומפין מקואות אסור רק כשיעשה כעצת חכם השו"מ וכנ"ל אז ואך אז יש להתיר.

אמנם כשאירע שנעשה שלא בידיעת חכם העיר ועשרה ימים עברו עד שנודע לו, ותיכף תיקן מקוה טהרה, שתהיה כשרה גם לכתחלה, הנשים שטבלו באלו עשרה ימים, עלתה להן הטבילה, כי הכרעת האחרונים הוא דפלומפ ספק כלי, ושאובה גם בהמשיכוה כולה, מלבד מה דיש מראשונים ז"ל דפסקו כרבין (תמורה י"ב) להכשיר גם בהמשיכוה כולה, כמבואר בב״י ז״ל שם אם כי אנו אין לנו אלא פסק הרמב"ם וטוש"ע:

שם סעי' י"ד, ושיטת רובם ככולם מקמאי ובתראי דאין להכשיר אך ברבייה והמשכה, הלא גם לשיטתם, אינו אלא פסולא דרבנן, וכמבואר להמעיין. אם כי בשו"ת אמרי יושר ח"ב סי' קמ"ו כ' עכ"פ המשכה ושאובה שהמשיכוה כולה, לרוב הפוסקים כשר מה"ת, אבל גם בזה אינו ברור דלשיטת הגהמ"ר בפ"ק דקידושין, הוי פסול תורה, כמ"ש בתשו' בית שלמה ה' מקואות הלא הגהמ"ר הוא דיעה יחידאה ולעומתו הלא יש כמה וכמה מראשונים ז"ל דס"ל בכל פסול שאובה. שאינו אלא מדרבנן, אך אנו קיי"ל כהכרעת פסק הרמ"א ז"ל שם בסעי' ב' דרוב שאובין מה"ת. וכבר ביאר זה הדיח בפתיחה אות ה' דשאובה שהמשיכיה כולה הוא רק מדרבנן וגם האמרי יושר בעצמו שם בסי' ס"ז כ' ושאובה שהמשיכוה כולה הוי רק דרבנן, וא"כ הוי ספיקא דרבנן להקל, וכ"כ הרבה אחרונים בתשובותיהם – ובכן בנדון זה שאירע דמן הפלומפף היה בהמשכה לערך שבעים מעטיר על גבי קרקע הראוי לבלוע (יעיון בספרי שו"ת ח"א סי' ט"ז וח"ב סי' ל"א, ואולי יש עוד לצדד ולאמור דמן המים שהלכו נבלעו בקרקע, ומן הקרקע באו מים אחרים, כעין פסק הש"ע שם סעי' מ״ז, יעיון בב"י שם כשם תשו' הרא"ש ז"ל, ובתשו' מהרש"ם ז״ל ח"ג במפתחות לסי' שס"ז, שחידש דבר לענין מים שנבלעו בפפר יעו"ש) אשר ההמשכה היתה כהלכה, ופלומפף הלא הוא ספק כלי, ויש כאן ספיקא דרבנן שהיא לקולא.

גם ברבייה והמשכה שהלכו כאחד ובהם רוב כשרים ומיעוט שאובים. ולא היה בראשית לא כשרים ולא פסולים, יעיון שם ברמ"א וש״ך ז"ל ס"ק צ"ט, ובשו"ת אמרי יושר שם סי' פ"ו כ' בשם שו"ת משיב כהלכה סי' י"ז דבכה"ג אין מועיל המשכה, ובשם לקם ושמלה אות פ' דחולק על המשיב כהלכה. ויען כי בספר חיבור לטהרה, כלל ג' סעי' כ"ז פקפק בהאי פסקא. גם בהי' מקודם כ"א סאין כשרים, ולזאת עכ"פ בהיה שם רק רוב כשרים. ולא מקודם, יש להחמיר ודלא כהלחו"ש על זה יש להשיב כי לעומת פקפוק של החיבור לטהרה, יש פקפוק של המשנה ברורה בפ"ד דמקוואות מ' ד' על פסקא של רבינו הב"י רמ"א וש"ך ז״ל דבהיה מקודם פסולים שלא יועיל המשכה יעו"ש. וסמי הא מקמי הא ונשאר הדבר בקו המשוה, ולדינא העלה גם האמרי יושר שם לאמור, אך לענין דעבד שכבר טבלו, כיון דבספר מרכבת המשנה פקפק לאמור דסגי ברוב כשרים וכן בדברי חיים, ובס' גולות עליות הביא גם מדברי הצ"צ מהגה"ק מלכאוו"ץ דס"ל דרוב כשרים הוי ככ"א סאה עכ"פ בדעבד גם ברוב כשרים נגד השאובים יש להכשיר יעו"ש. ויראה כי המה אמרי יושר להלכה.

ונתבאר כי אך הנשים שטבלו בלא ידועה אין עליהם שום לעז ובדעבד עלתה להם טבילת טהרה אמנם לכתחלה חלילה ואסור לעשות מקוה ע"י פלומפ מעיקר הדין וכנ"ל וגם לנקות המקוה ע"י פלומפף אין היתר אך כשיעשה כמש"כ השו"מ ככתוב למעלה להלכה ולמעשה.

רס"ו. בש"ע סעי' ה' איפסקא להלכה כדעת רוב הפוסקים ולא כבה"ג יעיון ב"י ז"ל אמנם מצינו חבר לבה"ג ר"ח ז״ל שכל דבריו דברי קבלה בפירושו לעירובין שם שפי' כבה"ג ונתחזק דעת העיטור ללמד זכות על המנהג יעיון טוש"ע או"ח סי' ש״ז, ובש"ע סי' ער"ו ברמ"א ז"ל.

תוכן העניינים

באר חיים מרדכי חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה