אור ברסלב

באר חיים מרדכי חלק ג· רבי חיים מרדכי רולר

חלק יורה דעה

חלק אורח חיים

סימן כא

לגאון וצדיק מפורסם שליט"א במדינת הגר.

בדבר השאלה בזה"ל:

בעיר גדולה ל"א, שיש שם אב"ד ושלשה דיינים, וגם שלשה שוחטים, והתקנה שאין לשוחט רשות לשחוט, בלתי אם מראה סכינו לאחרים, ונצרנה הקהלה לשוחט, ושמו עיניהם על אחד מצאצאי האב"ד, שיש לו קבלות מגדולי ישראל, ונמצא חיש אחד מערער, מטעם שהה"כ צריך להראות סכינו לחכם יופסל זה מלהיות שו"ב, נא בטובו להודיעני, אם יש מקום לערעור זה עכ"ל השאלה, שאלת חכם וצדיק.

הנה סברת המערער וטעמו לא הביא כהד"ג, וכנראה כי ראיית סכין לחכם בא נו לעמק השוה, עם סמיכה, מאב לבנו להוראה, או קבלה לשחיטה, דיש מחמירין בזה, אם זה טעמו גם לשיטתו י"ל להידוע דעת ההלכות קטנות בסי' ל' להכשיר גם לכתחלה, ואם כי השבו"י בח"א סי' מ"ד שדי נרגא בזה, מכתובות כ"ג, בספרי שו"ת ח"א סי' ח"י יישבתי ועוד כעין סעד הבאתי מהסוגיא דשם לפסק ההלק"ט יעו"ש. ובברכ"י ז"ל סי' א' סק"ה ציין בזה לכמה תשובות, וכי דכמה אחרונים מכשירים גם לכתחלה, והעיד שראה עושה מעשים לכתחלה, כי איש בבנו ובאחיו באלו אמרו לסמוך ואם כי סיים ומיהו ראוי ליזהר, ולחוש ליקח סמכא מאחר וכ"ה הסכמת אחרונים, וכמ"ש בספרי שם, ובשו"ת שלי ח"ב סי' מ״ד יעו"ש. הוא רק אזהרה על לכתחלה כי אפשר לו ליקח הסמיכה והתעודה מאחרים, משא"כ בזה שנתקבל השו"ב, או יוכל להתקבל. בזאת העיר אשר אביו האב"ד, הוא חכם הראשי שבעיר, ופרנסתו שם, הלא ידוע פסק הרמ"א ז"ל ביו"ד סי' ק"ח, וכן אם עכו"ם אפה פת עם איסור אסור לקנות אותו פת. אם יש פת אחר, דכ"ז מקרי לכתחלה, אבל אם אין לו פת אחר בריווח מותר בשניהם, דמקרי לענין זה דיעבד, והקניה נחשב כדיעבד כבט"ז שם בשם הת"ח. ובספרי חדושי בן יאיר בחי' לע"ז ל"ט כ' בזה יעו"ש על אחת כמה וכמה לענין פרנסה. שהוא חיי אדם וכבש"ס ב"ב כ"א קידושין כ"ח בוודאי דאין מקום לומר כיון שאולי אפשר שימצא עיר אחרת להתקבל שם להחשיב זה כעין לכתחלה ופשיטא דזה נחשב לדיעבד:

אשר גם בסמיכה וקבלה, סמכי' על תעודת אב לבנו בדיעבד, כמבואר בתשו' שציינם שם הברכ"י ז"ל.

חדא ועוד קאמינא, כי בתחלת קבלת השו"ב לעיר, הלא אין עומד שום דבר עלי דרך, ולאחר שנתקבל, ובא השעה של החיוב בראיית הסכין לחכם. הלא אז הוא דיעבד, ואם כי מראשית כזאת ידוע, שיוכרח אח"כ להראות הסכין לאביו האב"ד, הלא כעין זה מבואר בב"י ז"ל או"ח סי' רמ"ד, גבי יהודים הקונים המכס שהתיר הר"ם ז"ל לשכור עכו"ם לקבל המכס משום פסידא דהוא כמציל מידם, שכ' וז"ל:

ונ' שאין ד' הר"ם אלא במי שכבר קנה המכס כו'. ומיהו אפשר דבשעת קנויה שרי, דהא לח עביד איסורא ולכי מטי שבת כיון דכבר קנוי הוא, שרי להשכיר לעכו"ם בקבולת לקבל לו המכס משום פסידא עכ"ל יעו"ש. ומה"ט התיר הדעת תורה בסי' י"ז ס"ק ד' לקנות בהמה מסוכנת מעכו"ם, כי הקנויה שרי, ואח"כ שוב הוא ממון ישראל דשרי בהפ"מ. והביא מב"י ועוד מכמ"ק סעד לזאת הסברא יעו"ש. (וכעין סעד יש עוד מת"כ, הובא בפירש"י ז"ל צו, דיותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש חסרון כיס, ופי' המפרשים כיון שאין להכהנים. אלא עור העולה נקרא חסרון כים הרי דגם ריווח מיעוט, ומניעת ריווח שם חסרון כיס עליו בלשון חז"ל) ויש להביא עוד כעין זה, מרמב"ם ז"ל פ"ה מה' מלכים ה' ח' מותר לחזור לארץ מצרים לסחורה ולפרקמטיא כו', ואינו אסור אלא להשתקע שם, ואין לוקין על לאו זה, שבעת הכניסה מותר הוא, ואם יחשוב לישב ולהשתקע שם, אין בו מעשה יעו"ש. ויעיון ב"ב י"ז ע"ב, התם דבעידנא דקא נטע ליתנהו לשרשיו דמזקי להבור, אם כי בוודאי יבוא אח"כ, אנו דנין אך כאשר הוא עתה שהוא ג"כ, כעין סברא האמורה והוא הנאמר גם בנד"ד, וכמובן.

וכ״ז לרוותא דמלתא, גם לשיטת סברת המערער אם זאת היא סברתו אמנם באמת ראיית סכין לחכם לא בא כלל לעמק השוה, עם סמיכה להוראה וקבלה לשחיטה, כי ש"ס ערוך הוא בחולין י' י"ז. דלא אמרו להראות סכין לחכם אלא מפני כבדו של חכם, ולזאת האידנא נהגו למנות אנשים ידועים על השחיטה והבדיקה, ולהם מחלו חכמים כבודם, כבטוש"ע יו"ד סי' ח"י אם כי לטעם הרמב"ם ז"ל ב"פ מה"ש, דשמא יסמוך על שחיטתו פעם אחרת וימצא פגימה, כ' הש"ך שם בס"ק כ"ח, דאפשר דאין החכם יכול למחול כבודו, אין ספיקו שבדרך אפשר לשיטת הרמב"ם ז"ל, מוציא מפי וודאי של כל הפוסקים, וכדמסיק שם הש"ך, דמשמעות הסוגיא, דפ"ק דחולין י' הוא כרש"י ור"ן ז"ל, וכן משמעות הפוסקים, ואין לנו אך הלכה ברורה, של פסק הטוש"ע בזה, שאין בזה אך משום כבודו של חכם, ושלא יהיה כמורה הלכה בפני רבו, כמבואר בעירובין ס"ג, ועתה הלא מבואר מעצמו אם אביו הוא חכם העיר, עוד ביתר שאת מסתייע מלתא להעמיד הסכין היטב היטב – וזה מוסבר בדברי נועם של הכו"פ שם ביו"ד, מש"כ בישוב טעם הרמב"ם ז"ל יעו"ש – כשמראה סכינו לפני רבו. ואביו, אשר שתים עלתה בידו לקיים כיבוד אביו, ורבו, וטובים השנים מן האחד הן לענין המנהג ותקנת הקדמונים ז"ל, שיבדקו דווקא שני שובי"ם את הסכין, ובבדיקת הריאה, דבזה יש מקום לחששא דשמא יחפה על קרובו, מ"מ העלה בשו"ת אוריין תליתאי סי' ל"א ל"ב להלכה. דגם אב ובנו מונין להם שנים בזה. והביא מש"ס סנהדרין ל"ו, הובא בדרכי תשובה סי' א' ס"ק רס"ו, והביא גם בשם הטוטו"ד תליתאי סי' מ"ד יעו"ש. ק"ו לענין ראיית סכין לחכם שאינו אלא מפני הכבוד וכדאמרן.

יש עוד למעליותא בזה, דאיכא ג' שוחטים, והתקנה, שאין לשוחט רשות לשחוט בלתי אם מראה סכינו לחכם, וידועים המה דברי התב"ש שכ' בשמ"ח שם סעי' כ' דבמקומות החרדים לדבר ה'. ממנים שני שו"ב. וטובים השנים מן הא', ואיש את רעהו יעזורו ויזהירו, ובזה אפי' הוה דין ת"ק בזה"ז כבודו מחול, ובמשמ"הק בהשמטות להד"ק כ' מש"כ הרשב"א בשם הראב"ד ז"ל פ"ק דחולין שאין לחכם למחול. מלהראות לו סכין י"ל דביש שני שו"ב משגיחין זע"ז קיל טפי יעו"ש, ואולי יש לרמז זה באמרם ז"ל דלא אמרו להראות סכין לחכם אלא. מפני כבודו של חכם, ולפרש דיוק מלת "אלא״ דלאחר משפט קדומה מהחיוב להראות לחבירו השו"ב כי טובים השנים מן האחד, ולהראות עוד לחכם, גם לאחר שהראה אותו לחבירו, זה הוא אך מפני כבודו של חכם, ובכה"ג לכ"ע יכול החכם למחול על כבודו וכמש"כ השמ"ח ז"ל.

ועוד בה שלישיה בנ"ד. דיש שלשה דיינים בעיר הלא יכול השו"ב להראות עוד לדיין אחד ומיוחד שבהם, אשר גם הוא כיון שנמנה דינו כחכם העיר ובד"ת שם ס"ק קנ"ז הביא בשם תוס' ירושלים כשיש ב' רבנים ממונים בעיר צריך להראות סכינו לשניהם יעו"ש וא"כ יש כאן מקום לירא שמים לצאת ידי שניהם. להראות סכינו לאחד מהדיינים, לצאת בזה גם טעם הרמב"ם ז"ל דשמא ימצא פגימה כיון שהדיין לאו קרובו הוא אין כאן חששא דשמא יחפה, וגם להראות לאביו האב"ד, מפני כבודו של חכם הראשי שבעיר, אשר כולם חייבין בכבודה ובסגנון זה גם המערער יודה, והאמת אגיד כי לדעתי העניה כמעט שאין כאן מקום שאלה כלל והאריכות בזה למותר הוא. ומש"כ הוא לענ"ד פשוט ואמר, להלכה ולמעשה.

החותם ברגשי כבוד ואהבה חיים מרדכי

סימן כב

להרה״ג וכו' מו"ה שמואל מאיר האלענדער נ"י רב בטשערנאוויץ.

בדבר מה שהעיר, עמש"כ בספרי שו"ת באר חיים מרדכי חלק שני, בסי' כ"א. בענין הלעטה בשם השאילת שלום ומקדש מעט. כי בכל מדינת רוסיא ופולין רומעניען, מעולם נוהגין איסור בהלעטה, וקבלו זאת על נפשם ועל זרעם, והעובר הוא בכלל פורץ גדר כו' ובזה ציין לשו"ת מהר"ם שי"ק חאו״ח סי' רמ"ט שכ' כי מה שקיבל עליהם איסור שי שטאפשמאלץ. הוא רק עליהם ולא על זרעם אחריהם, עד שהבנים בעצמם קבלו עליהם וכעין זה בשו"ת ד"ח ח"ב סי' ל"ט – שו"ת מהר"מ שי"ק ז"ל לא ראיתי, אולם כאשר הביא כ"ת דבריו הלא דבר ממקומות שנוהגין היתר בהלעטה אך אנשים פרטים כמנהג הירחים בכל המקומות– קבלו עליהם איסור, בזה לדעתו אין הבנים נגררים אחר קבלת אבותיהם, יען כי המה יחידים, כאשר כבר הרחיב בזה הדבור, בשו"ת חו"י סי' קכ"ו חם הבן מחיוב לנהוג חסידות ופרישות שנהג בו אביו, הובא בבה"ט יו"ד סי' רי"ד סק"ו יעו"ש ובפת"ש סק"ה, ובכעין זה מיירי הד"ח, אמנם רבים וכל המקום הלא הוא בפסחים נ' סוגיא ערוכה, וביו"ד שם פסק הלכה ברורה כי קבלת הרבים חלה עליהם ועל זרעם, ואפי' בדברים שלא קבלו עליהם בני העיר בהסכמה. אלא שנוהגין כן מעצמם, לעשות גדר וסייג לתורה, על אחת כמה וכמה בזה אשר רבים וגדולים במנין הפוסקים אוסרים הלעטה גם ע"י בדיקה, וכמש"כ בספרי שם. דהוי כעין דברים האסורים ואחרים נהגו בהם היתר, פשיטא דבכל אלו המדינות שנקבע המנהג כדעת פוסקים האוסרי הוא עליהם ועל זרעם אחריהם, ואין בכח להתיר וכאשר כבר הורה זקן גם הד"ח ז"ל, באמרו שם, וז"ל. ולענד"נ שלא מהני היתר לזה, ואנו שנהגו איסור לא עפ"י טעות, רק שאחזו כדברי האוסרים, בוודאי אסור להתיר להם, יעו"ש והוא האמת.

ולציוניו לכמה ספרים בענין להציל רבים ממכשול, דאמרי' לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך. הלא בדברי העקידה שהבאתי, ובמש"כ שם בד"ה ומה שצדד. תשובה קדומה ומספקת לכל דבריו בזה יעו"ש, וישום אל לבו דברים הברורים שכ' שם בד"ה עוד זאת. כי המתיר אסורים לא יהיה כזה, גם כאותו זקן (שבפ"ב דחלה) שקלקל לעצמו ותיקן לאחרים. אך גם לאחרים קלקל ומכשול גדול לכללות המדינה, ונהניתי במש"כ כת"ה, כי גם בספר מיכלא דאסותא אות ק"ל הביא קול קורא מבעל שו"ת אבן יקרה, שבאלו המדינות אסור לפרוץ גדר אפי' ע"י בדיקה, ושכ"כ בשו"ת צור יעקב סי' י' כדבריי ואת אשר באתי שם למסקנא בזה"ל:

זה כ' אך להוספה כאשר הוא האמת לאמתו אמנם בלא זה מעיקרא דדינא חלילה ואסור לכת"ה להתיר זה בעירו מטעמים הנאמרים אשר המה כנים וברורים. ואך זה יעשה כ"ת בכח תורתו וביראת ה' אשר בלבו, לתן צו ופקודה חזקה בכח מרא דאתרא על השו"ב כי עופות המפוטמים וגם אלו אשר יש להסתפק בהם, כי נתפטמי מבלי לשחטם וכה עשיתי בעירי – וכ"ת יצוה להכריז בשמי ובשמו שאסור לקנות עופות הלעוטים ולשחטם, ולכל האוכל מהם הוי כנתפטם באיסור וכאלו אוכל ספק נבלות, ובזה את נפשינו הצלנו, וישראל קדושים הם לשמוע לקול אזהרת התירה, אשר אך היא לבית ישראל לאורה. עכ"ל שבספרי שם מפסק זה אין לזוז גם זוז כ"ש כי הוא פשוט ברור ואמת בס"ד.

ובענין וי"ש שנעשה מסתם יינם שנתבאר שם בסי' ל"א להוראה ברורה כי דינו כיין בסך גמור הביא כ"ת דברי החת"ס חיו"ד סי' ק"ז לענין חגב עכו"ם ואין ישראל רואה שנאסר במנין כיי"נ ראשית דבר אודיעהו, אשר השבתי מאז לצורבא מרבנן בר אבהן ובר אוריין – בהעלם שמו מפני כבוד אבותיו וכבוד תורתו בזה"ל:

מכתבו בשאלתו הגעני והאמת אגיד כי בקראי אותו רעדה אחזתני, איך עלה כזאת על דעתו להתיר גזירת חז"ל, בחלב עכו"ם ואין ישראל רואה, בנוי על יסוד תהו וקו בהו יען כי בעירו אינו בנמצא חלב ישראל ועוד דברי הבאי אשר כבר עמד בזה גאון ישראל וקדושו רבינו החת"ס ז"ל בחיו"ד סי' ק"ז אם חלב נאסרה במנין גם במקום וזמן שאין בהמה טמאה ראויה לחלוב ומצוי ביניהם כבזמן ומקומות האלו, שהבהמות הטמאות המצוים, גם הגוים ממאסם חלבם ולאחר שהביא דעת הרדב"ז ופר"ח ז"ל בא למסקנא בזה"ל:

מעתה חלב שחלבו נכרי ואין ישראל רואהו אסורה עלינו אי דאורייתא ואי דרבנן כמבואר לעיל. ופורץ גדר ישכנו נחש כו' יעו"ש אשר הוא עמוד הוראה שכל בית ישראל רשען עליו ואם רבים מקילים בזה כבשאר איסורים בעו"ה, ובכגון דא אחז"ל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין:

אמנם לא נאמר יהיה מותרין חלילה להתיר איסורים וכבר כ' העקידה בשער כ' הביאו להלכה הגאון מהרש"ם ז"ל בהגהותיו בספר ארחות חיים סי' תקנ״א, כי חטא גדול שנעשה שלא ברשות ב"ד כל ישראל נקיים אבל חטא קטו הנעשה ברשות ב"ד היא חטאת כל הקהל, וזה היה עון סדום ופלגש בגבעה, וסיים כי מי שלא יקבל זה בדעתו אין לו חלק ונחלה בתורת השם יעו"ש. ודברי חז"ל המה דברי א' חיים, אשר לא ישתנו לרוח העת לעולם המה בנצחיותם. וזה יסוד הדת והדעת האמונה והתבונה ואם כי בעזהשי"ת דרכי להשיב להשואלים בד"ת פעמים בארוכה ופעמים בקצרה. ואולם על דבריו אין על מה להשיב כלל, כי כל מש"כ כ"ת מדמיון שאלות פרטיות לפרקים הוא דמיון שוא והבל ואינו ענין כלל וכלל לענין זה, ואך לאפרושי לכ"ת ממכשלה הזאת באתי ושלא ימנה בכלל מחטיא את הרבים ואלמלא ראיתי לא האמנתי כי כ"ת לעת זקנותו יעלה על לבו לחשוב כזאת ועוד לעשות קו"ט על זה להדפיס הלא יסודו הנבנה על שנא ושקר הוא יען כי בעירו.... וקשה למצוא חלב ישראל והוא הפ"מ ושעה"ד הלא סדנא דארעא חד הוא ובכל המדינה כן וחלב ישראל הוא ביוקר רב מחלב עכו"ם, ועתה למה יבוא במחתרת לדון אך על עיר... פרטי הלא יגלה דעתו הרעה בתוך קהל ועדה, לעקור איסורא דחלב עכו"ם, ולמחר – כאמרם ז״ל כך הוא דרכו של יצר כו' ועד שיאמר לו לך עבוד ע"ז – יאמר כזאת גם על סתם יינם. אשר בעו"ה בזאת המדינה... והרבה היה לדבר בזה, אם יהיה בידינו לעשות ולתקן – אם כי עתה בעו"ה ימים שאין בהם חפץ. אשר אין בכח לכפות הר כגיגת ולהכריח לשמירת דת תורתינו הקדושה, ואיש גם מה שאינו ישר בעיני ה' ואדם יעשה, אולם זה אך בפרט. אבל בכלל ישראל קדושים הם, לאמור נעשה ונשמע גם לאיסורי דרבנן, מדחז"ל אם כי קשה לפרקים ויש הפסד ממון ושעת הדחק, ואמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה רבש"ע עריבים עלי דברי דודיך (פירש"י ז"ל דברי סופרים) יותר מיינה של תורה (עיקר תורה שבכתב) כאמרם ז"ל בע"ז ל"ה יעו"ש. ובתשו' הרדב"ז ז"ל ח"א סי' קמ"ה כ' כי מי שהוא בין עכו"ם ואינו מוצא לאכול אלא דברים אסורים. דבאפשר למצוא דברים המותרים מחויב ליתן כל ממונו, ואפי' היכא דאיכא איסורי דרבנן כגון חלב שחלבו עכו"ם כו'. חייב ליתן כל ממונו עד שימצא דבר היתר, שהרי הוא עובר על בל תסור, וכ"כ בתשו' חות יאיר סי' קפ"ג הובאו בפת"ש יו"ד קנ"ז סק"ד יעו"ש, כי תושב"כ ושבע"פ כולם נתנו מרועה אחד כבחגיגה ג') דברי א' חיים. וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה אחז"ל (ברכות ד') ואיך יעלה על לבו בדברי הבאי להפוך איסור להיתר, ולא תתורו אחרי לבבכם וגו' זו. אחז"ל (ברכות י"ב). זאת לא תהי' בעזהש"י, והנני באזהרה כפולה ומכופלת בכח התורה לקיים מצות ביעור חמץ, את הקונט' הזה לבערו ולדונו בשריפה. ולא יראה אורו כי חושך הוא ולא אור, פגול הוא לא ירצה לפני ה' ובית ישראל אשר בכלל המה דבקים בתורת א' חיים, וזאת ישים אל לבו כי אני וידידיי הגאונים המפורסמים כו' מהרי"ל צירילסאהן ומהר"ז שאפראן שליט"א. ורובם ככולם מרבני המדינה מפה וטראנסילוואני, ובסרביא, נצא נגדו במחאה חזקה ויהי' לו בעוה"ז כלימה, ובעוה"ב חרפה, ויענש ויבוש בעלמא דקשוט, אשר הכרוז יצא לפניו לאמור, זה האיש אשר אבותיו גאוני וקדושי עולם עמדו בפרץ לגדור גדר לדברי תורה וסופרים. והוא פירש מדרכי אבותיו, להמנות בין פורצי גדר, כל זה ישים אל לבו, וישוב מדרכו הרעה. ואז טוב לו, ואת כ"ת הסליחה, על אשר דברתי קשות נגדו, כי כל יודעי ומכיריי יעידון ויגידון, כי לא באלה דרכי, אך לדבר בנחת, אמנם גלוי וידוע לפניו ית"ש כי אש שלהבת דת תוה"ק הבוער בנקודה הפנימיות שבלבי מדבר מתוך קולמסי וזכות אבותיו הק' נ"ע יגין עליו להצילו מזה וב"ה כי שמע לקולי קול התורה, והחזיק לי טובה, ואהבה בסופה כאמרם זכרונם לברכה.

ויען כי כ"ת העיר מזאת התשו' של החת"ס, נזכרתי ואמרתי בדרך אגב להודיעהו את זאת שהוא לחיזוק דת תוה"ק. ועתה לבוח לענינינו לאמור כיון דנשתנה משם יין לשם יי"ש נדון בזה שלא היה בכלל הגזירה, אתפלא עליו איך לא שת לבו להסוגיא דע"ז כ"ז שהבאתי שם. ומה שהארכתי לבאר ההבדל בין השמן שדן החת"ס ליי״ש שנעשה מיי"נ מן ר"ה אמנם ההבדל כו' כו' עד ד"ה ידעתי גם ידעתי שנתבא' שם כל באר היטב ולאח' עיונו היטב שם הלא יראה בעצמו שאין מקום כלל לכל מש"כ כ"ת בזה ומש"כ כי יש כעין חזרה מחת"ס חיו"ד סי' קי"ז לחאו"ח סי' קל"ה כי שם החזיק בדעת החולקים על ר"י ז״ל, יפה כ' כת"ה. ובשו"ת מהרש"ם ז"ל ח"ג סי' רל"ד אשר רמזתי לשם בספרי הביא ג"כ מהמרדכי פ"ב דיו"ט ומסי' פ"א סיג דמוכח דלא כר"י ז"ל יעו״ש. ואני ביארתי האיסור גם לשיטת ר"י ז"ל – והבאתי גם דברי הצ"צ סי' ע"ד – למען שלא יהיה מקום כלל לפקפק הזה. והדין דין אמת כי יי"ש שנעשה מסתם יינם גם בזה"ז דינו כיי״נ גמור ואסור בשתיה כפסק הרמ"א ז"ל כאשר נתברר שם בספרי באריכות בדברים כנים וברורים להלכה פסוקה וברורה בעזהש"י.

בהערותיו לסי' ט' שלא הבאתי דברי הד"ח ז"ל בחי"וד סי' נ"ט ובח"ב חחו"מ סי' ל"ג הלא בציוני שם לארחות חיים בסי' מ' שהביא כמעט כל דברי גאוני בתראי בזה גם הד"ח שהובא שם בכללם ולסי' י"ג שהראתי פנים מסבירות למנהג וותיקין חסידים ולומדי תורה לטבול בשבת קודש שחרית גם במקוואות חמין, מה שהביא כ"ת מכה"ג ביוה"כ. ודברי האר"י ה"ק ז"ל הלא הובא שם בד"ה עוד אמרתי וערך גודל מעלת הטבילה במקוה גם להוספת קדושה וטהרה מלבד ציוניי שם שבספרי בביאורי על פ"ז דמקוואות יש אתי אריכות דברים בעזהש"י פ"ד הלכה, דרוש וסוד. השי"ת יהי' בעזרתי להוציא לאור עולם – ומה שהביא כת"ה מכמה תשובות – אשר רובם ככולם אינם עמדי, וגם אלו אשר יש לי עתי בל אתי לחפש ולעיין – סעד לדבריי שבשם וכן למש"כ בסי' מ"א – להטעם שכ' דכל שנהגו הוי כהותנה, ועוד מטעמים אשר עמדי. גם אם כהנים נקברים בשורה ראשונה, הרשות נתונה להוסיף על בית החיים – ולמש"כ בסי' י"ז לענין קציצת ענפי אילן עבור מקום עשיית סוכה של מצוה, את אשר השבתי לכת"ה שם בספרי סי' כ״ה אני כופל גם עתה לאמור כי דין הניין לו אשר בעזהש"י דעתי דעת תורה לכוון לדעת גדולים בהלכה ברורה בס"ד.

ומה שדייק בסנהדרין י"ט בעובדא דשמעון בן שטח שאמר לינאי המלך עמוד על רגליך ויעידו בך, דאיך היה יכול לדונו הלא גיסו היה. כי המלך הי' בעל אחותו. כבר עמד בזה בעיון יעקב שם ותי' דצ"ל דאותו פעם לא היה נשוי לאחותו. וי"ל עוד דיהי' מכאן כעין סעד למש"כ הסמ"ע בסי' ה' ס"ק ז' דכשבא לדין כששולחין אחריו ה"ל כקבלוהו. וכיוצא בזה כ' הש"ך בסי' ז' בשם המהרש"ל ז״ל לענין קרוב יעו"ש דכיון שבא המלך הו"ל כקבלוהו. אולם בשו"ת חו"י סי' ב' ד' הובא בפת"ש שם חולק בזה יעו"ש ויעיון בתנחומא פ' שופטים סי' ז' דזה המעשה בא בשינוי בסגנון דאחד היה לו דין עם מלך ממלכי בית חשמונאי. א"כ לא היה קרובו. ושפיר נאמר שם כי אח״כ שמעון בן שטח בעצמו דן את הדין יעו"ש. ובגמ' בשם הרמ"ה ז"ל וז"ל חייביה ר״י. הא דחייביה ר״י נשמט זה כי לינאי גיסו לא היה יכול לדונו. וי"ל דעיקר המשפט היו דנים הסנהדרין שלא היו קרובים אך שמעון בן שטח בתור ראש הסנהדרין נטל בזה. חלק בראש במשא ומתן. ולהורות איך לעשות. כעין דאמרי' ב"ק צ"ג ההוא ארנקי דצדקה דאתי לפומבדיתא אפקדה ר"י גבי ההוא גברא פשע בה. אתו גנבי גנבוה. חייביה ר"י כו'. וכ' בשט"מ שם לההוא גברא לאו למימרא דאיהו דייניה. חדא דהא אפקיד גביה ולח מצי דאין ליה. ועוד וכו' אלא דהאי חייביה דקאמר אודועוי הוא דאודעי' דמחייב תשלומין וכמאן דמחייביה דמי ע"כ יעו"ש ובשו"ת חו"י סי' קצ"ט. כן יש לפרש גם כאן ולאמור דשמעון בן שטח אמר לחכמים תנו עיניכם בו. כי להם שאינם קרובים זה המשפט לדון ובאמרו ונדוננהו שכלל עצמו עמהם, הוא יען שמוכרח להורות להם את הדרך אשר ילכו בדבר גדול כזה במשפט הנוגע למלך. כמו דחייביה ר"י אשר פי' הרמ"ה ז"ל אך בתור הודעה וכמאן דמחייביה דמי. כן נפרש ונדוננהו בסגנון זה. וא"ל שמעון בן שטח ינאי המלך עמוד על רגליך. כי להעמיד המלך על רגליו לראש הסנהדרין הדבור בזה. ולא נעשה בזה דיין. אך להורות הלכה כי צריך לעמוד מטעמים המבוארים בתוס' וראשונים. וינאי השיב לו לא כשתאמר אתה. יען שאתה קרובי ולא לך המשפט. אך כמה שיאמרו חביריך אשר המה השופטים בזה וא"ש.

והנלע"ד כתבתי. חיים מרדכי

סימן כג

להרה"ג חו"ב וכו' מו"ה משה קאפל כ״ץ נ״י אבד"ק רומינענקא בסרביא.

מכתבו הגיעני. ובדבר שאלתו בזה"ל. הנה לדאבונינו בעוה"ר נפרץ הדבר שרבים מעם הארץ מבני עמנו מורים היתר לעצמם ליקח בשר מסלאים שלא נבדקו הריאות שלהם. שכמובן שוחטים אותם רק בשביל אינם יהודים. בכדי להציל הטבחים מאיסור נחירה ויש מהמון העם בכדי להפטר מתשלומי מכס הבשר כמובן בשר שנבדק עולה פי שנים המכס שלהם. הם קונים הבשר ההוא שלא נבדק וכו' ועי"ז הם נכשלים גם בבשר שאינו מנוקר וכו':

ושאלו השובי"ם אם יש לצוות להקצבים שעכ"פ ינקרו אותו בכדי להציל את העוברים עכ"פ מחוטים וקרומים האסורים של חלב ודם. עכ"ל שאלתו שאלת חכם עם התשובה יחד כי דעתו לאסור. והביא מתשו' הריב"ש ז״ל שהובא בבה״ט ריש ה' נדה לענין טבילת בתולות. כן גם הכא כשיראו שמנקרים הבשר שלא נבדק יבואו להקל ביותר ויאמרו כבר התירו חלילה פרושין את הדבר. וא"צ לבדוק הריאות כלל. ואין לנו לתקן את הרמאים ולסייע ידי עוברי עבירה וכו' עכת"ד כת"ה.

הנה דעתו דעת תורה להלכה ברורה דקיי"ל כרשב"ג ב"ק ס"ט. דאמר בד״א בשביעית דהפקר נינהו אבל בשאר שני שבוע הלעיטהו וכו' כמבואר ברמב"ם ז"ל פ"ט מה' מע"ש ה' ז'. ולהסתירה מהסוגיא דשבת ד' וכי אומרים לו לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך. להא דאמרי' בעירובין ל"ב דניחא ליה לחבר דליעבד איסורא קלילא ולא ליעבד ע"ה איסורא רבה. האריכו בזה התוס' בשבת שם ופסחים פ"ח גטין מ"א ושאר ראשונים בחידושיהם שם. ובב"י ז"ל באו"ח סי' ש"ו ד"ה כ' המרדכי רפ"ק דשבת. הביא פלוגתא דתוס' ורשב"א ז"ל ובש"ע שם סעי' י"ד איפסקא כשיטת התוס' יעו"ש בט"ז מג"א ופמ"ג ואחרונים. והעולה משם להלכה ה״א. דלכל השיטות וחילוקי דיעות שיש בזה. בפשיעה אין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך. והמלצתי על זה. כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם. ולא יטו מדרך התורה שהוא דרך ה' הטוב והישר לעבור אפילו איסרא קלילא. בעת אשר ופושעים יכשלו בם כי כשלונם אם שהוא כשלון הרבים. כשיבוא מפשיעתם אז אין אנו אחראין להם. ושפיר אמר כת"ה שאין לנו לתקן הרמאים. ועוד לסייע ידי עוברי עבירה שמקלקלין את מכס העיר. ובפרט זה מהאיסור דמסייע וע"ע הארכתי בספרי שו"ת בח"מ ח"א סי' ל"ה יעו"ש. ולא זו אף זו כי יתרבה עוד עי"ז תקלה גדולה. כשיראו שמנקרים הבשר שלא נבדק יבואו להקל ביותר ויאמרו כבר התירו חכמים את הדבר, ולבטל חלילה תקנת חז"ל של בדיקת הריאה דטלאים. ישתקע הדבר ולא יאמר. והס מלהזכיר כזאת לצוות להקצבים לנקר. הלא ידועין המה דברי העקידה בשער כ' כי חטא גדול שנעשה שלא ברשות בי"ד כל ישראל נקיים. אבל חטא קטן הנעשה ברשות בי"ד הוא חטאת כל הקהל יעו"ש באריכות ובהסבר לשון צדיק ככסף נבחר. הובא להלכה בהגהות המהרש"ם ז״ל בספר ארחות חיים סי' תקנ"א לענין הצנעת הסכין של שחיטה מר"ח אב עד אחר ת"ב במקום דיש חששא דעי"ז יפרצו קלי הדעת והדת לאכול טרפות. והרחיב בזה הדבור. ואם כי הוא דן אך במנהגא שחין בזה סרך איסור בא למסקנא דאין לבטל מנהג קבוע בשבילם יעו"ש. על אחת כמה וכמה בנד"ד הנוגע לתקנת חז"ל של בדיקת הריאה אשר עי"ז שיראו כי הקצבים מנקרים בשר טלה שלא נבדק בוודאי תתרבה התקלה יעיון תב"ש סי' כ"ג ס"ק כ"ה שכ' דלא ישחטנו הישראל שלא יבא לידי תקלה והביא מגמ' עז י"ג ונשחטיה משחט אתו בהו לידי תקלה יעו"ש. והפרצה להקל ולזלזל חלילה באיסורא דרבנן באכילת בשר טלה בלא בדיקה – ובכן כת"ה בכח מרא דאתרא ימחה בזה בכל עוז מבלי לנקר. ולעשות. הכרזות ולהודיע ולהזהירם על זה שלא יטמטמו את לבם באכילת טלאים בלתי נבדקים. אשר המה מעיקר הדין כטריפה ואסיר לאכ״ם ומאוד הפליגו חז"ל העונש של העובר על דברי חכמים וכל השומע דבריהם המה דבקים בעץ חיים וישראל קדושים המה לשמוע בקול תורה.

ומה שהעיר כת"ה לבאר לשון זוה"ק ויקרא מ"ז ע״ב: איוב על ב"נ דאוליף חכמתא למילף זעיר מן שטותא ולמנדע להו כו'. והיינו דר"ה סבא כד הוו כו' הוי מסדר קמייהו פרקא רשטותיה וכו' הנה לדעתי אין הכוונה כאשר כ' בשם אחד לפרש שהוא כהא דרבה שבת ל"ו מקמי כו'. אמר מלתא דבדיחותא וכו' דהאי מלתא דבדיחותא ג"כ בדברי תורה היה ואך לחדודי ולא להלכה. וכמש"כ הפ"י ז"ל בהקדמה ואין זה חלילה בכלל מילי ד"ש ואדרבה נכלל בתורה שנקראת טוב וכאמרם ז"ל בירושלמי בשלהי ברכות פיטמיא דאורייתא טבין וגם יסכר פי דובר שקר ומגלה פנים בתורה שלא כהלכה, לאמור כי זוה"ק התיר חלילה לעיין לפרקים בספרי מינים ימ"ש. ושפיר עביד כ"ת דמחי ליה במאה עוכלי ואין לנו אלא דברי א' חיים של פסק הרמ"א ז"ל ביו"ד סי' רמ"ו דמותר ללמוד באקראי בשאר חכמות, ובלבד שלא יהיו ספרי מינים אשר מבואר כי בספרי מינים גם באקראי אסור. ויעיון בהגהות רש"ש סנהדרין ק' ע"ב. אך פירוש האמיתי הוא דסובב והולך על חכמות הטבעיות וחיצוניות אשר כמילי דשטותא המה נחשבים נגד אור תורת א' חיים חכמת אמת אשר בהם מותר באקראי והמה פעמים רבות נצרכים ללימוד התורה, וע"ד שאמרו חז"ל על כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים וכמבואר זה באריכות בספרים קדושים.

החידושי תורה בהלכה ואגדה אשר שלח כת"ה אלי לשום עיני עליהם ראיתי בהם דברים ישרים בהשכל ודעת נאמרים ובנוים על אדני הש"ס והפוסקים. השי"ת יהיה בעזרתו להוציאם לאור עולם.

דברי חיים מרדכי

סימן כד

להרה"ג כו' מו"ה יוסף חיים שעכטער נ"י רב בעיר קאנסטאנצא.

מכתבו הגיעני. ובדבר תנורי ברזל הנקראים שפאהרהערד והבראטרעהרין שבהם התשובה לכל הפרטים כבר כתובה היא עלי ספרי שו"ת אחרונים, הובאו בספר דרכי תשובה, יו"ד צ״ב ס"ק קס״ו, קע"א, קע"ב, ק"פ. קפ"ב. וכולם המובאים שמה אינם אתי. ובדבר אשר כבר האריכו בזה גאוני בתראי ז"ל למעניתם מה אני בעניי להכריע אך לזה באתי מה שראיתי בשו"ת אבן יקרה ח"ג סי' ח"י שנשאל ג"כ אודות הבראט רעהרין של מתכות שהאש מהלך תחתיו וסביביו שנותנין בתוכו תבשילי בשר או חלב בזה אחר זה, אשר השואל חשש מחמת הזיעה שעולה מתבשיל אחד ונופל לתבשיל השני, ודעת האבן יקרה כי במתכות דקיי"ל חם מקצתו חם כולו, גם בהוסק אך מבחוץ כהוסק מבפנים יחשב. ומה"ט אין לחוש לזיעה, כי נשרפת טרם נבלעה בעליונו של תנור, ועשה סמוכין לסברתו בזה"ל. וראיה לזה מהא דאיפליגו רב ולוי בפסחים ע"ו ע"ב כו', ומותבינין אלוי מברייתא דאין צולין שני פסחים כאחד מפני התערובות, מאי לאו תערובת טעמים כו', ולכאורה ק' הא מברייתא זו איכא תיובתא אתרווייהו, וגם אברייתא בפ"ע קשיא לפמש"כ רש"י בשבת ל"ח ע"ב במשנה שם דתנור היא רחב למטה וקצר למעלה, והא כ' הפוסקים דהזיעה היא ממשו של הדבר המזיע, וא"כ כו' יקשה אדתני בברייתא דאין צולין שני שסחים כאחד כו', ליתני רבותא טפי דאין צולין כו' אפי' בזאח"ז, דהא הזיעה עולה מפסח הראשון, ונבלע בעליונו של תנור במקום הקצר, שהוא ע"ג הפסח והפסח מונח תחתיו, וכשמשימין אח"כ פסח השני בתנור ומזיע למעלה נופל הזיעה עליו כו', וזה אפי' למאן דס״ל ריחא לאו מלתא הוא אסור דהא זיעה הוא ממשו כנ"ל כו', אע"כ כמ"ש, דבתנור שהוסק מבפנים לא שייך בו חשש זיעה ודו"ק היטב עכ"ל. ומסיק אך אם בכ"ז דעת השואל להחמיר במקומו יעשה כרצונו ותע"ב יעו"ש.

ואני אומר כי לראייתו יש כמה תשובות, ראשית, כי אך בתוספתא שם פ"ה נאמר בזה לשון תנור, אבל בגי' הגמרא שהיא עיקר, וכן ברמב"ם ז"ל פ"ח מהק"פ נשנית זאת ההלכה, בלשון אין צולין שני פסחים כאחד מפני התערובות, סתם ולא נאמר תנור, וי"ל דמיירי בכעין כירה וכדומה, אשר מטה ומעלה שוין המה – שנית אם דהלכה פסוקה היא דזיעת משקין כמשקין, כברמב"ם ז"ל בפ"ז מהט"א וברא"ש בתשו' כלל כ"ו סי' כ"ו, ובריב"ש סי' רנ"ה. שהוכיחו זאת ממשניות דפ"ב ופ"ה דמכשירין דזיעה היוצא מן חום המשקה כמשקה דמי יעו"ש, ובד"מ יו"ד קכ"ג סק"ז, ובח"י או"ח תמ"ב סק"ד ופמ"ג או"ח תמ"ז במ"ז סק"ט, בהנהגות שו"מ בפתיחה ח"ב אות ל"ז, ומש"כ בזה בשו"ת פ"י ונכדו הפ"י בפסק דחדש בקו"א לקידושין ומה שהאריכו בזה גאוני קמאי ובתראי, הלא ידועים המה, ופירות הנושרים מכל דבריהם, הוא, דזיעה משקין כמשקין, אולם דוקא זיעת משקין, אבל באוכלין הלא כ' הפמ"ג שם, הובא גם בפת"ש שם סק"ו, דזיעת אוכלין אינו כמוהו, ורבינו הרמ"א ס"ל כ' בת"ח כלל ל"ה דין ו' די"ל דדבר יבש אינו מעלה זיעה, והזיעה הוי כמו ריחא בעלמא, שאין בו ממש יעו"ש, אברא דלהלכה קיי"ל דגם זיעת אוכלין כמוהו. וכמש"כ גם הפמ"ג בעצמו באו"ח תנ"א. וכ"כ הד"ת שם בס"ק קס"ד בשם שו"ת שו"מ ב"ש ועוד מגדולי האחרונים יעו"ש, אמנם למה שהרחיב בזה הדבור הגנזי יוסף בביאורו לפתיחה שם ח"ג אות ח"י ס"ק פ"ב, ומסיק בד"ה נקטי' סיומא דפסקא, דזיעה של כל מיני אוכלין אפי' של בשר לא הוי כמותן, וזה אך מדאורייתא, אבל מדרבנן הכל אסור, אפי' זיעה של כל דבר וכ"ז לא שייך אלא ביוצא מאוכלין, אבל ממשקין גם זיעה היוצא מהן הוי כמותן מדאורייתא יעו"ש באריכות, וכיון שאינו אלא מדרבנן, בפסח לא גזרו דאין שבות במקדש, אם כי המהרש"א ז"ל בשבת מ"ב ע"א בתוס' ד״ה אפי' של עץ כ' דאך באיסורי שבת נאמר אין שבות במקדש, הלא רבים החולקים בזה, יעיון בקונט' באר יצחק לאאמ״ו הרה"ג וירא ה' זללה"ה בחי' שבת כ"א שהביא מתפארת שמואל בפ"ק דפסחים, ומיעיר אוזן בשם תוס' זבחים צ"ו ד״ה ואם טש, ומפרמ"ג או"ח תרכ"א סק"ד, ואני הבאתי בספרי חידושי בן יאיר בחי' לשבת מ"ב, ממרדכי פ"ב דשבועות סי' תש"נ שאין לחלק ובכל ענין נאמר האי כללא דאין שבות במקדש יעו"ש ועוד בה שלישיה בשנדייק שם בלשון הג"מ, דקאמרה, מאי לאו תערובות טעמים וקשיא ללוי. לא מפני תערובות גופין, הכי נמי מסתברא כו', אלא מאי ע"כ מפני תערובות גופין הוא דאסור כו', לימא תיהוי תיובתיה דרב כו', מה זה אשר ללוי נאמר בלשון קשיא, ולרב בלשון תיובתא, וזה טעמא] בפי, ונראה להודיע מש"כ הרא"ש ז"ל בפ' ת"ה סי' ב' בשם הגאונים, וכן פירש"י ז"ל בסנהדרין ע"ב ע"א ד"ה קשיא – אך הרשב"ם ב"ב נ"ב ע"ב ד"ה ופ' ר"ח דחולק בזה יעו"ש – דאיכא בין קושיא לתיובתא כי לקשיא יש יותר פירוקא ולזאת על לוי דהמקשן ידע מסיפא דברייתא, דאפי' גדי וטלה, ובספר יד דוד שם כ', דמפירש"י ז"ל בד"ה אין צולין, נראה גירסתו בגמ', כי המקשה הביא כל הברייתא יעו"ש, אשר מאפי' גדי וטלה מבואר, כי עיקר הברייתא נשנית להרחקה דתערובות גופין, וכדאמרי' שם ה"נ מסתברא כו', לזאת בדיוק נאמר אך בלשון וקשיא ללוי כי התירוץ סמוך ונראה, משא"כ לרב אשר הקושיא חזקה, כיון דע"כ הברייתא מפני תערובות גופין, וכנראה דפירוקא בדרך דוחק קצת להוסיף בלשון הברייתא, לזאת בא לשון תיובתא, וכיון דמבואר מהסוגיא דעיקר זאת ההלכה שבברייתא, נאמרה אך לחששא דתערובת גופין, הלא אין מקום כלל להאי דיוקא, דליתני אין צולין אפי' בזה אחר זה וכמובן. ע"י שלש אלה נסתרה הראיה ועוד הרבעה אשיבנו, כי גם התחלה לראיה אין כאן, יען היסוד שבנה על פירש"י ז"ל בשבת שם במשנה שפי' תנור מתוך שקצר למעלה ורחב למטה נקלט חומו לתוכו טפי מכירה, לאמור בכ"מ שנאמר תנור כן הוא, ז"א, הלא הר"ן אלפסי שם לאחר שהביא פירש"י, הוסיף עוד לאמור, וכ' ר"ח ז"ל וקיי"ל מתני' בתנור של נחתומין. ותנור של נחתומין מפורש בפ' לא יחפור כ' ע"ב כו', אשר זה פשוט ומבואר, כי אך במשנה דשבת נאמר תנור של נחתומין בלשון תנור סתם. כן נאמר לפירש"י ז"ל דאך במשנה שמה, דנאמר להבדיל בין תנור לכירה, פי' הטעם יען כי התנור קצר למעלה ורחב למטה כלומר דמתני' מיירי בתנור כזה, כמו דלר"ח ז"ל מיירי מתני' בתנור של נחתומין יעיון ב"י ז"ל בסי' רנ"ג ד"ה ומ"ש אפי' אם הוא גרוף כו' דהשוה הפירושים של ר"ח ורש"י ז"ל – אבל אין הכרח כלל מזה לפרש כן בכל מקום שנאמר תנור. ובשאר מקומות שנאמר תנור י"ל דשווין המה, ואין כאן לא קושיא ולא ראיה וכדאמרן.

אמנם אם כי ראיית האבן יקרה נסתרה, אבל סברתו כי הזיעה נשרפת טרם שנבלעה, ע"י היסק וחום התנור, היא נכונה מעצמותה, וכתובה היא עלי שו"ת שאילת יפב״ץ ח"א סי' צ"ג, הובא ביד אפרים בי"ד צ״ג יעו"ש וכבר הורה זקן ההוראה אשר בית ישראל נשען עליו. מחו' הגאון מהרש"ם ז"ל במהד"ג סי' ר"ח, וערבים עלי דברי דודים, להעתיק כל לשונו בתשובת זאת השאלה, יען כי לעולם נחוצה וז"ל – ע"ד שאלתו בתנורי ברזל שיש בראטרעהר רין של ברזל, שיש תקרה למעלה של ברזל, והעולם נוהגין לבשל ולאפות מאכלי חלב. והזיעה עולה למעלה, ואח"כ בתוך מעל"ע מבשלין תבשיל בשר, בוודאי אין להקל לכתחלה אבל בדיעבד יש לצדד עפמש"כ בשו"ת שאילת יעב״ץ ח"א סי' צ"ג. דהברזל הרותח ע"י האש תיכף מתלבן כרגע ע״י ההיסק, ואף שבנד"ד היסקו מבחוץ, מ"מ נשאר רק מעט, וכבר כ' באו"ה כלל ל"א דין י"א דמספיקא תולין שיש ס' נגד טיפות הזיעה הנופלת, ודווקא דידעי' דליכא ס' יש לאסור ע"ש, א"כ מכ״ש בנ"ד, שנגעל בשעת בליעת הזיעה, ע"י החום פ"י היסק מבחוץ עכ"פ, וע' בשו"ת מראה יחזקאל סי' כ"ד שצידד בתנורי ברזל להקל בהיסק מבחוץ, ורק הרעהרין. שיש כיפה גם למעלה. ושם אין האש שולט מבחוץ אין להקל, ולא אדע מהו דכבכ"פ, ובשאי"ע שם מוכח דמיקל בזה, גם בתנורי ברזל כפולים, והיינו ברייערין ואייבאליך ברזל, וס"ל דההיסק מועיל שלא יאסר כלל, דבשעת בליעתו מתלבן מידי ודוקא אם נאסר מקודם צריך אח"כ ליבון כדינו יעו"ש היטב שכ"נ כוונתו, והנה לפמש"ל דיש ס' יש לדון דברגילין בכך, הרי אין מבטלין לכתחלה (יש לצדד לענין דאין מבטלין לכתחלה, כיון דבכל עת יש ס' לדונו כאיסור מיעוט שנבלע בכלי גדולה שדרכו להשתמש בשפע הרבה, דשרי לדעת המחבר ביו"ד צ"ט קכ"ב, וגם לדעת החולקים שמה, היכי דבדעבד שרי גם המה מודים, וכמש"כ בספרי חידושי בן יאיר לחי' ע"ז ד' ע"ו ע"א יעו"ש) אבל י"ל דבכה"ג דהוי ספק, ובצירוף דברי השאי"ע יש להקל, ומ״מ לכתחלה בוודאי אין לסמוך ע"ז, וע' תשו' מיימוני להמ"א סי' ה' באמצע דבריו במ"ש, דאפי' נגע בכלי, כשחוזר ואופה תחתיו היה ראוי להתיר כיון שהוא מעט, וגם כח האור מייבש כו' יעו"ש היטב בדבריו וימצא סיוע להקל, ובנ״ד יש לצרף עוד ספיקו של הרא"ש ז"ל, דבעודו רותח אינו בולע הזיעה, כמ"ש בהגהת מהרל"ח בשמו, ובדאיכא ספיקות מבטלין לכתחלה כנודע – ועיין שו"ת טוטו"ד תליתאה סי' קע"ו שנשאל בזה, ופסק להקל, מטעם אחר דכיון דבתחלה נאסר רק ע"י זיעה, איני חוזר ואוסר ע"י זיעה, ודבריו תמוהים במחכת"ה, אבל עכ"פ הסכים שם להקל, וטעמא דידי נראה יותר נכון. ואף דבשו"ת ב"ש סי' קס"ד מחמיר, נתאמצתי לחפש צד היתר, כיון שהעולם נוהגין כן, וע' שו"ת בית היוצר עכ"ל – ובמפתחות שם הוסיף עוד בזה לאמור, בזה"ל. בדבר תנורי ברזל שיש תקרה למעלה. ומבשלין מקודם מאכלי חלב, והזיעה עולה, ואח"כ מבשלין תבשיל בשר תוך מעל"ע ונתבאר דבדעבד כשר, שהברזל מתלבן מיד, ואף דאין ללבן כלי חלב לבשר, כמש"כ המג"א סי' תק"ט ובמש"ז סיס"י תנ"א, היינו לכתחלה, אבל אין מקום לאסור בדעבד, ובפרט דהא כל הטעם, דלא ליתי למיטעי, ומבואר בט"ז יו"ד סי' ס"ד סק״ב דמחשש דילמא אתי למיטעי חין לאסור בדעבד, ואף שמדברי הט"ז סי' צ"ד סק"ג מוכח להיפוך, ועמג"א סי' פ"ט סק"ג מ"ש לחלק בזה. מ"מ בנ"ד שמתלבן תמיד כמ"ש בפנים ליכא חשש ואף שבדבר שרגילים בכך, גם דעבד דינו כלכתחלה, כמ"ש מהרי"ק והובא בד״מ יו"ד סי' ע"ו. ותשו' הרא"ש שהובא בש"ע או"ח סי' תקי"ז. מ"מ הכא דהוי רק חומרא מצד מנהג ולא מדינא. יש להקל בדעבד עכ"ל דעת תורה של המהרש"ם ז"ל.

סיומא דהך פיסקא הלא נתבאר, כי גם המצדדים להקל היא רק לדעבד וללמד זכות על המנהג – ובדרכי תשובה שם ס"ק קפ"ב הביא בשם הכתב סופר חיו"ד סי' נ"ד על התנורים של ברזל שפארהערד שכ' כ"ז אני כותב ללמד זכות וקצת כו' אבל כל הירא דבר ה' מדקדק ונזהר שיהי' לו חתיכת ברזל לקדרה חולבת בפ"ע וכן נוהגין בפק"ק כל הירא וחרד לדבר ה' וכן ראוי להזהיר ולהנהיג עיי"ש – ובביתי הכלי של מים אשר בתוך הבראהטרער שיש בה תמיד מים חמין שלוקחין מהם להדחת כלי בשר ולהדחת כלי חלב היא כלי בפני עצמה בשולים ועומדת על התקרה של הבראטרעהר. ובזה הלא מפורש ההיתר גם לכתחלה מפסק הרמ"א ז"ל ביו"ד שם צ"ב דאין איסור בלוע יוצא מכלי לכלי בלא רוטב וגם בבלוע שמן קיי"ל הכי, וכמש"כ שם הד"ת בס"ק ק"פ דאין לזוז מפסק הרמ"א ז״ל גם זוז כ״ש יעו"ש. והזהרתי כי בתוך הבראטרעהרין מבלי לבשל או לאפות אך מניחין שם תבשילי בשר או תבשילי חלב לשמור חומם ולא ביחד אך זה אחר זה והזהרתי מאוד (יעוין תשו' הר"ן לריב"ש ז"ל שהובא בב"י ז"ל באו"ח סי' תר"צ) אשר בכל עת יהיו הכלים מכוסין. ובזה אנו יוצאין ביד הרמ"א ז"ל שכ' שם דאם המחבת מכוסה הכל שרי. וכן ראוי לנהוג לכתחלה שהיא מנהג וותיקין כדת התורה וביראת ה' טהורה. ואחתום בזה חיים מרדכי

סימן כה

להרב התורני כו' ר' יוסף לערניר נ"י מו״ץ טעקוטש

בדבר שאלתו, אם שן תותבת או סתימת נקבי השינים הוי חציצה לטבילה. הנה כבר דברו בזה גאוני בתראי ז"ל, והאריכו למעניתם עד שכמעט לא הניחו מקום להוסיף על דבריהם לזאת הכני לכ"ת אך בציונים להלכה ולהביא הכרעת דעתם. בינת אדם ודעת קדושים אשר בכלל ק"כ אות י"ב יצא לחלק ולאמור, דשן תותבת אינו חוצץ וסתימת הנקבים חוצץ. והיד שאול בסי' קצ"ח סעי' כ"ד בהגהותיו חולק עליו, ובאמרו דבתשובה האריך והיא בשו"ת שו"מ מה"ד תנינא ח"ג סי' ק"ח. שם האריך והעלה שאינו חוצץ, ובשו"ת מהרש"ם ז"ל ח"א סי' ע"א, הביא בשם שו"ת אמרי אש סי' ע"ה ע"ו. בנין ציון החדשות סי' י"ז ומשיבת נפש סי' ל"ב שהעלו לדינא דאם זמן רב עובר שא"צ להוציאו לנקותו וא"א לה להוציאו בעצמה בלא רופא אומן אז הוי מיעוטו שאינו מקפיד ואינו חוצץ. וכתב המהרש"ם דמבואר מדברי כולם, דאם דרכה להוציאו בכל עת בוודאי חוצץ. ובשם תשו' גדולי טהרה סי' כ"ב ותשו' מהר"י אסור סי' רכ"ט שהוסיפו דאם א"י להוציאו בלא אומן אינו חוצץ. אפי' אם מוציאת בכל זמן קרוב ע"י האומן, אבל אם יכולה להוציאה בעצמה בלא צער וכאב אסור לה לטבול עד שתוציאו. ומסקנת המהרש״ם שם להחמיר וז"ל:

ובפרט כפי הנהוג בזה"ז שהם מוציאין אותם בכל עת לנקותם נראה דגם בדיעבד שטבלה הוי חציצה וצריכה לחזור ולטבול, ורק אם אינו דבוק בבשר שסביב. השינים בחוזק והוא רפוי עד שראוי לביאת מים בתוכו יש לצדד, אבל הוא כמעט מהנמנע להבחין ואין להקל יעו"ש. ובסי' ע"ט בענין סתימת נקבי השיניים שצדד להקל וכ"ה במי נדה סי' קצ"ח סעי' י"א. ובנח"א בה' מקואות סי' ס"ה סק"ו. ובשו"ת הרי בשמים מהד"ת סי' קכ"ח יע"ש. ואחר אחרון אני בא, המצוין בגאוני זמנו מהר"ם אריק ז"ל בשו"ת אמרי יושר ח"ב סי' קי"ב ובסי' קצ"ג אות ב' באשה שיש לה שיניים תותבות וגם עשו קראנעס על השיניים ובצירוף הוא רוב השיניים דמסיק להלכה בזה"ל:

וכיון דעיקר לדינא דבשיניים תותבות וכן הקראלעס שאין דעתה להוציאם רק אם יתרחיש סיבה ברוב הימים שיקולקל הבשר דהוי דבר שאינו מקפיד ודאי ככל האחרונים החולקים על בינת אדם ואין להחמיר בזה לבטל ח״ו בנות ישראל מפו"ר ובפרט בזמנינו רוב הנשים יש להם שיניים תותבות וגם נראה כיון דכל הפה הוי ביהס"ת הוי מיעוטא לגבי הפה עכ"ל. אשר המה אמרי יושר וברורים להלכה.

מכל האמור הלא נתבאר כי כל הטעמים הנאמרים בזה להקל יש להם מקום אך לשיניים תותבות פרטיים גם לרובם אמנם לאלו אשר להם כל השיניים למעלה או למטה אחרים והמה – פלאקעס וזה דרכם להוציאם בעצמם בכל עת ובנקל ולפרקים גם בכל יום, דמעיקר הדין הוי חציצה, ואסורים לטבול עד שיוציאם, אז דאך אז תעלה להם הטבילה לטהרה. ואחתום בטהרה

דברי חיים מרדכי

סימן כו

להתורני כו' ר' יעקב מאיר נ"י לעספיץ

חשובה לשאלתי, כי הצדק עמו עפ"י התורה דקדושת ספרים גדולה עד מאוד וגם הנדפסים בכלל זה כמבואר במג"א ז"ל סי' ק נ"ד ס"ק י"ד. ויעיון בית לחם יהודא ביו"ד סי' רפ"ב. ובשו"ת תשובה מאהבה סי' ט' כ' דכל המיקל לענין קדושת ספרים הנדפסים. עתיד לתן את הדין. יעו"ש ויישר חיליה שהתעורר למצוה זו הגדולה לכרוך ספרי קודש שלא יהיו מונחים... והמעות שנאסף עבור זה אסור לשנות, כדקיי"ל דאין משנין מצדקה לצדקה והגבאי אסור לו לעכב מעות הנאסף לזה עבור חוב אחר שיש לו, כמבואר בהלכה ברורה, ביו"ד ה' צדקה ויעיון בספרי חידושי בן ואיר בחי' לב"מ קט"ז). ובוודאי כל הבע"ב מהביהמ"ד והגבאי בראשם כן יעשו עם מעות הנאסף ואשר יאסף לזה. אך לכרוך ספרי קודש, וכל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות דברי הכותב בכח התורה למען כבוד התורה. חיים מרדכי

סימן כז

להרה"ג וכו' מו״ה שלום צבי נ"י אדלר אבד"ק דיאסעג.

מכתבו הגיעני ובדבר שאלתו בזה"ל:

בעת הבציר העבר שכר בעל כרם אחד אשר הוא בעו"ה מחלל ש"ק בפרהסיא, אנשים יהודים לעסוק בהיין. אנשים האלו היו שלא ממקומינו דבעיו"כ הפל"ט אחר חצות היום חישו האנשים ליסע לביתם על יום הקדוש ומפתח של המרתף בא ליד בעל הכרם, ונשאר שם עד מחרת יוה"כ השכם בבקר. כאשר שאלתי את בעל הכרם, האם בידו היה המפתח. ע"ז השיב לי שנתנו ליד איש אחד אשר עבד אצלו שהי' פה גם ביוה"כ אבל האיש הזה אין לפנינו לשאול מה בפיו והיא הפסד מרובה. מה דין היין הזה עכ"ל שאלתו. הנה יש כאן ס"ס שמא כדברי בטל הכרם כי מסר המפתח לאיש יהודי נאמן אשר עבד אצלו. את"ל לא שמא לא נגע בעל הכרם בהיין והוי עוד ס"ס בדרבנן, גם חזי לאיצטרופי דאימת יוה"כ עליו, כבאו"ח ער"ה סטי' ח' באופן דמעיקרא דדינא היין כשר, אמנם לענין סייג וגדר יעיון בספרי שו"ת באר חיים מרדכי ח"ב סי' י"ד וסי' ל"א בסופו אשר יפה כח מדינתכם בזה ויישר חילכם לשמירת יין כשר בהוספת סייגים וגדרים ובזה הלא כת"ה מבפנים ובין יבין את אשר לפניו איך להורות בזה למעשה בדעת תורה – ומה ששאל עוד, כי בין הגפנים ישנם ג"כ אשר כבר אין נושאים פירות כי אם עשרה פירות ולא קבא, וכ"כ ישנם אשר צלם רב מאוד ועי"ז יש היזק להגפנים איך לעשות בזה תשובת שאלתו הלא היא כתובה עלי ספרי שו"ת שם סי' י"ז, אשר תח"י כת"ה, ובסיום התשובה שכ' להוסיף בכגון אלו הדברים:

וההיתר מבואר עפ"י ש"ע למכור עוד זאת האילן לעכו"ם בשט"מ ובקנין כנהוג במכירת חמץ ובכור, שיש בזה איסור אכילת קדשים בחוץ שהוא בכרת חמור מחששא דסכנה דספר חסידים. יש להביא לזה ממנחות מ'. אדיסקו ליקום ולסמוך. אמר רבא, השתא חמץ בפסח ויה"כ דכרת סמכינן אדיסקו, הכא דעשה בעלמא לא כל שכן. ולאחר שיתן כת"ה עינו בכל מה שציינתי שם בתשובתי ובמה שהוספתי הלא יראה תשובת שאלתו איך להורות בזה למעשה וטוב עוד כי לאחר המכירה לעכו"ם כדת תוה"ק, ביום זה אשר העכו"ם יקצץ ירבה בעל הכרם בצדקה לעניים שהוא עץ חיים. ובזה אחתום חיים מרדכי

סימן כח

לבני אהובי בלבי הרה"ג בהלכה, וגאון באגדה מוכתר בתורה ויראה יקר רוח ואיש תבונה כו', מו"ה מנחם מענדל ראללער שליט"א רב בעיר אקערמאנן בסרכיא.

יקרת מכתבך הגיעני, עם ח"ת, ובדבר שנשלח לך מעיר אחת לשאול את פי בהכשר מקוה בזה"ל. בעירנו קבוע בית המרחץ עם מקוה, זה יותר משלשים שנה, מקוה אשר כרוה נדיבי העם ביחד עם הרבנים, גדולים ויראי ה'. ובאשר המעינות בעירנו רחוקים המה, בערך שלשים מעטיר לכן קבעו מקוה של מי גשמים מהגג ע"י צנורות, והמקוה שטובלים בה מכשירים ע"י השקה, ע״י נקב כשפופרת הנוד. בציור כזה $$ציור בספר$$ הכל כמבואר בש"ע יו"ד סי' ר"א, סעי' ל"ו, סעי' מ"ח, וסעי' נ"ב, דין הצנורות, ודין ההכשר בהשקה. וכך קבוע ועומדת המקוה הזאת כל אותם השנים. וכמה גדולי הרבנים, וצדיקים, טבלו באותה מקוה, ולא מצאו בו שום חסרון כש"כ שום פסול, וטהרו וטבלו כל הטמאות ע"י מקוה זו באין פוצה פה ומצפצף. ועכשיו לאחר פטירת הרבנים ז"ל, חפשו למצוא שאלות. ומצאו לפי דעתם, ושלש אלה המה, א.) הגג של רעפים, אומרים שזה אינו נקרא מחובר אל הבנין (נגד פסק המחבר שם סעי' ל"ז שמכשיר בפשיטות הרעפים) ב.) הצנורות ההולכים מהגג של ברזל, אינם מחוברים אל הבנין נקראים, שזהו שקבועים במסמרים אל הכותל אינו נקרא מחובר (ג"כ נגד דעת כל הפוסקים, כמבואר בסי' ר"א סעי' מ"ח, ובפרט שבכאן הצנור של מתכת, יורד אל צנור ביודאי מן חמש אמות של חרס שהולך תחת הקרקע אל הבור) ג.) חשש היותר גדול, שבהמשך הימים ע"י ההשקה מקוה השאובה עם הבור, יתרבו השאובים על המי גשמים (חששא כזאת לא שמענו, ושום פוסק לא הזכיר מזה כלום) ועי"ז רוצים לעשות מקוה אחרת באופן כזה. לעשות מקוה חדשה, וצנור מהגג עד הטפחות של צעמענט וגם הגג לחבר את הרעפים בצעמענט. אשר על ידם יקוה מים גשמים, אל המקוה החדשה, ובמקוה של מי גשמים בעצמה. תהיה הטבילה, והחימום של המקוה תהיה ע"י סאמאוואר, ולא במים חמים שאובים, ואני אמרתי, שאני רואה שמזה התקנה, תצא ח"ו תקלה גדולה, ראשית הוצאת לעז על מקוה הישינה. לאמור שמקוה פסולה חלילה היתה מאז עד היום, והא ראיה כי נעשה חדשה, שנית כי מקוה החדשה של מי גשמים, אי אפשר בשום אופן שחהיה נקיה, ע"י אי נקיות של הגג, וגם של עמידתה ימים רבים (כי במקומינו אין שכיח כ"כ גשמים) תהיה סרוחה ובעתים הללו ובזמן הזה, אשר בעו"ה רבות בנות ישראל שאינם הולכים אפילו במקוה נקיה משוכללת בטובה, והדרה וצחצוחה, והמיעוט שהולכים. אם יראו את האי נקיות של מקוה החדשה יבעטו גם המה באותה המקוה, ואין לך תקלה גדולה מזה, ועוד במקום אשר מקוה הישינה כשרה עפ"י התורה, ע"כ לשון השואל מדעת.

הנה כפי הצעת השאלה. דברי השואל המה כהלכה, ובגדול החל, כלומר בחששא היותר גדולה, של המערערים. שבהמשך הימים ע"י השקה של מקוה השאובה עם הבור, יתרבו השאובים עג המי גשמים, הלא משנה שלימה שנינו בפ"ז דמקואות, מקוה שיש בה ארבעים סאים מכוונות נתן סאה ונטל סאה כשר, ובגמ' יבמות פ"ב אר"י ב״ר שילא, אר"א אר״י עד רובו, אשר ידוע שיטת רש"י תוס' ר"ש רמב״ן רשב"א ריטב"א ר"ן וטור ועוד רובם ככולם מהפוסקים ומפרשים ז"ל פירשו הסוגיא במי פירות אבל במים שאובין אפי' נתן סאה ונטל סאה עד עולם כשר, והכי איפסקא בטוש"ע יו"ד ס' ר"א סעי' כ"ד, אך הש"ך שם בס"ק ס״ג כ' וז"ל. ודעת הרמב"ם דבמים שאובים עד רובו דווקא כשר, וכן הביא הב"י הרשב״ץ ז"ל שכ"כ בשם הראב"ד ז"ל, וכ' אע"פ שהאחרונים הסכימו להכשיר, מ"מ אין ראוי להכניס הראש בין המחלוקת ע"כ, ובספרי חידושי בן יאיר על ש"ס, בחי' ליבמות שם, ביארתי שיטת הרמב"ם וראב"ד ז״ל באריכות באר היטב בעזהשי"ת יע"ש, ובספרי ש"ת באר חיים מרדכי ח"ב סי' ל"ב העתקתי דבור אחד משם הנוגע גם לתשובת זאת השאלה, וז"ל שם כי בספרי חב"י שם בררתי כי מה יפה אף נעים דברי פורת רבינו הב"י ז"ל, שנתן הטעם עלי עין שהוא עיקר הטעם בפסק הרמב"ם ז״ל, והיכא דלא ניטלו ביד ליכא למיחש למ"ע ולזאת ממלא בכתף ונותן לעליון עד שירד לתחתון מ"ס דתנינן בפ"ו דמקואות כיון דלא נטלו ביד. ומקור זאת הסברא נובע עוד מחי' רמב"ן ז"ל ב"ב ס"ו כמבואר בב"י שם בד"ה אבל הרמב"ם ז"ל יעו"ש. – והבאתי שם דברי החת"ס בסי' רי"ד דמחי' הרמב"ן ז"ל. נראה קצת דדווקא בנותן ונוטל אבל אם נפלו מאליהם. אע"פ שניטל בידים או להיפוך כל שלא שלטו בו ידי אדם פעמים לא גזרו יעו"ש, מה שפקפקתי בזה והנחתי בצ"ע. אמנם בנחסר מאליה ובאופן שאין בזה חששא דזוחלין – וודאי לדעת הרמב"ם ז"ל שרי, ולאחר שביארתי החילוק וההבדל בין שיטת הראב"ד לשיטת הרמב"ם ז"ל, כ' בד"ה המורם מן המדובר בזה"ל. ולראב"ד ז"ל פסול גם בנחסר מאליהן. אמנם דעת הרמב"ם ז"ל נ' דמכשיר במע"מ וכנ"ל, וגם אינו פוסל רק בנותן ונוטל ביד, משא"כ כשנחסר מאליהן וכנ"ל, ולפ"ז יש מקום דיוק דמה ראה הש"ך להביא דעת הרמב"ם וראב"ד ז"ל בחדא מחתא. דנראה דשווין המה. אשר לא כן, ונלע"ד די"ל כי שפתי כהן ישמרו דעת לכוון בזה כוונה מיוחדת, והוא. אם דחזי' להרשב"ץ ז״ל שסיים בסי' י"ז, וז"ל מ"מ מקום שאפשר לצאת ידי כל הספיקות, אין ראוי להכניס ראשינו במחלוקתן ע"כ, ובח"ג סי' י"ב. לאחר שהביא דעת החולקין על הראב"ד ז"ל סיים וז"ל. וזאת הסברא ראוי לסמוך עליו בשעת הדחק, דוודאי שאובה שהמשיכוה אינה פסול אלא מדרבנן, ואם אפשר לצאת ידי כל הסברות הוא הישר והנכון, ואם הוא שעת הדחק באיסורא דרבנן אפשר לסמוך על המיקל בכיוצא בזה, שהדעת מכרעת כן ע"כ. הרי שהחמיר עוד יותר שלא להקל רק בשעת הדחק ובא"א בענין אחר, נגד דעת הרמב"ם ז"ל בלחוד, (אם כי משו"ת חסד לאברהם סי' ס"ד נ' דס"ל כן להלכה, ולשיטתו הולך דגם הרמב"ם ז"ל ס"ל הכי, אבל אין לו מקום. למה שהוכחתי שם כי האמת הוא אך כדברי רבינו הב"י ז"ל) אמנם אנן בדידן דחזי' לרבותינו בעלי הש"ע הב"י ורמ"א ז"ל, לאחר שראו והביאו דברי התשב"ץ ז"ל מכל זאת קבעו להלכה פסוקה וברורה, כדעת רובא ככולא מן הפוסקים, להכשיר במים שאובים בנתן ונטל למקוה כשרה, אפי' עשה כן עד עולם, אין לנו אלא הכרעת הש"ע, לולי שהש"ך הביא דברי התשב"ץ ז"ל, דנראה הסכמת דעתו הטהורה לחוש לזה, אולם דייק בלשונו הזהב להביא דעת הרמב"ם וראב"ד ז"ל ביחד. להורות לנו דכיון דיש לפנינו שני גדולי הפוסקים, צריכין אנו לחוש לדעתם, כי בדינו של הרמב"ם גם הראב"ד ז"ל מודה, כי בכלל מאתים מנה, אמנם היכא דליכא חששא דמ"ע דלדעת הב"י גם לרמב"ם ז"ל כשר, יש לנו להורות אך כפסק הש"ע כנלע"ד בכוונת דברי הש"ך ז"ל.

וזאת פשוט וברור דלפסק הש"ע בסעי' נ״ב דמקוה שאובה שהוכשרה ע"י נקב כשפ"ה למקוה כשרה נשאר לעולם בהכשרו, אפי' נסתם הנקב, ק"ו הוא בנתן מים שאובים למקוה כשרה ונזרעו בתוכה, ואח"כ נחסר המקוה, עד שלפי חשבון לא נשאר רק המי שאובים בוודאי דכשרה, ועתה דחזי' דאם שכ' הש"ך שם בס"ק מ"א קי"ב, דיש לחוש לדעת רי"ו ז"ל שהביא בשם י"מ לפסול. העיד החת"ס דלית מאן דחש בזה לרי"ו ז"ל, קיו דלא חיישי' בזה לדעת הראב"ד ז"ל דיחידאה הוא בזה, נגד כל הפוסקים הראשונים, וחזי מאן גברא רב קמסהיד החת"ס שם ובסי' ר"ג, אופן עשיית המקוה בקהלתו, שהוא כדעת כל הפוסקים נגד דעת הראב"ד ז"ל יעו"ש. ולזאת נלע"ד כי אין לנו לחוש רק לדעת הרמב"ם וראב"ד ז"ל בצירוף היכי דנטל ביד. דאיכא למיחש למ"ע, אמנם בנחסר מאליהן דגם לרמב"ם ז"ל כשר כשיש מ' סאה אם כי לערך החשבון לא נשארו רק המי שאובין, כיון שנזרעו מקודם במים כשרים, וחששא דמ"ע ליכא וכנ"ל יש לנו להורות כפסק הש"ע, גם לכתחלה שהיא שיטת רובם ככולם מקמאי ובתראי, לבד הראב"ד ז"ל, ובפרט שכבר הורה זקן הגאון החת"ס ז"ל, כנלע"ד להלכה בס"ד עכ"ל שבספרי חב"י המובא גם בשו"ת בח"מ שם.

וגם זה העליתי בספרי חב"י שם ובשו"ת בח"מ ח"א סי' כ"א, דגם לשיטת הראב"ד ז"ל, אינו אלא פסולא דרבנן. והבאתי שמה שכן דעת הנח"א בביאורו לאשכול מהראב"ד ז"ל בה' מקואות סי' נ"א אות ח'. ומהרש"ם ח"א סי' מ״ד ועוד הרבה מגדולי האחרונים יעו"ש, ומצאתי סעד לדבריי בשו"ת משיב כהלכה סי' ט"ז ובשו"ת אמרי יושר ח"ב סי' ע"ג ובנח"א שם שהורו כן להלכה למעשה דביוצא מאיליו ליכא למיחש מן נתן סאה ונטל סאה יעו"ש.

אשר מכל זה הלא נתבאר מאליו, כי בכאן אין מקום כלל להאי חששא, גם אם היתה נחסרת באופן שאין לחוש לפסולא דזוחלין – ל"ת לנ"ס ונט"ס כיון שאינו ע"י שליטת ידי אדם וכנ"ל – וגם לזה אין אנו צריכין לבוא, כי בשעה שהמקוה השאובה הוכשרה בהשקה ע"י נקב כשפ"ה, שהיא הללמ"מ וכמש"כ המרדכי בע"ז פ' השוכר סי' תתנ״ו בשם הראבי"ה ז"ל דחבורי כשפ"ה היא הללמ"מ יעו"ש, ובתוס' חגיגה כ"א ע"ב ד"ה כעובי בשם הר"י ז"ל דטומאה וטהרה והשקה, הלכתא גמירי לה ולא בסברא תליא מלתא. וכיון דע"י ההשקה גם מקוה השאובה נעשית מקוה כשרה מן התורה, ובמקוה כשרה שיש בה מ' סאה הלא יכול לשאוב ולתן בתוכה כל מה שירצה גם לכתחלה מלבד הרשב"ם ז"ל ב"ב ס"ו, דנראה מדבריו ששובר דמקוה שלם נמי נפסל במים שאובים, שהוא דיעה יחידאה נגד דעת כל הפוסקים, וכמש"כ הב"י שם ד"ה וכ' הרא"ש ז"ל בפ' התנוקת יעו"ש. ובש"ע סעי' ט"ו שהיא הלכה פסוקה, ופוק חזי דברי החת"ס שם וסי' רי"ב – הובא גם בפת"ש שם בזה"ל. הנה מקוה טהרה פה קהלתינו, שנעשה עפ"י חכמי הדורות, כן מעשיה ב' מקואות סמוכים ונקובים זה לזה כשפ"ה בעליונו, וכשמנקים א' מהם. משליכים שאובים אל חברתה. עד שמתמלאת עד הנקב, ומשם משקה לחברתה עד שתתמלא ושוב מנקים חברתה וחוזרת ומתמלאת ע"י השניה כנ"ל עכ"ל יעו"ש. ומכל אלו דברים הנאמרים הלא מובן מאליו, כי דברי המערערים בנד"ד, לחוש כי בהמשך הימים ע"י ההשקה, מקוה השאובה עם הבור, יתרבו השאובים על ר"י גשמים, לא זו שאין כאן חששא גדולה אך גם לחששא קטנה אין כאן מקום, ודבריהם בטלים מעצמותם, ואין לפקפק בזה כלל וכלל וכאמור.

אמנם אם המערערים באים בטענה, לחוש אולי בשעת טבילת הנשים. יהיה הנקב. דשפ"ה סתום אשר לדעת י"מ שברי"ו ז״ל פסול. בזה יש מקום לדבריהם, אם כי החת"ס כ, דלית מאן דחש לרי"ו וכנ"ל, הלא לעומתו כ' בשו"ת דברי חיים ח"ב סי' צ"א, ומ"ש שא"צ לחיבור רק פ"א אפי' הפסיק אח"כ, לא כן כ' הש"ך ז"ל ס״ק קי"ב וכן נוהגים כדברי הש"ך ז"ל, הרי העיד דהמנהג לחוש לדעת הרי"ו ז"ל, ורב כחו של מנהג להחזיק ולהעמיד דעת יחיד נגד רבים וכמש"כ המג"א בסי' תר"צ ס"ק כ"ב יעו"ש – ועתה ראיתי בשו"ת מהרש"ם ז"ל סי' רמ"ט שכ' וז"ל. והרי גם בשאובים כ' הפוסקים – הוא דעת הי"מ שברי"ו ז"ל – להחמיר לכתחלה, ובתשו' ב"א יו"ד סי' נ"ג ביאר כו' וחוכך להחמיר אפי' בדעבד, ובגליון הבאתי מהר"ש פ"ו דמקואות מ"ח דמוכח כהאוסרים, וגם בר"ש פ"ח מ"א מוכח כן, ומצאתי בד"ח שהעיר מהא דפ"ח, ותמהני שלא הביא מהא דפ"ו הנ"ל כו' עכ"ל. תמיהתו על הד"ח יש ליישב בדברי עצמו שכ' בח"א סי' מ"ד ד"ה והנה בגוף דין ההשקה בזה"ל הנה מצאתי בר"ש פ"ח דמקואות מ"א בסופה וז"ל ומשיקה למקוה כשר להכשירה לטבילה אע"פ שזה נכנס אע"פ שעכו"ם נכנס ויוצא לא חיישינן שמא הפסיק ההשקה, דאימת ישראל עליו וטהורה ע"ש. ושם פ"ו מ"ח וז"ל:

ולכך נקט הרחוק מן הקרוב דל"ח שמא בא אדם והפסיק השקתו דלא עלתה לו טבילה כו' ע"ש הרי דבהפסיק ל"מ ההשקה כו'. ושוב ראיתי בשו״ת משיב כהלכה שהעיר בזה, ודחה דשמא מרחוק גם בשעת השקה א"י לראות אולי הפסיקוה אבל מהא דפ"ח לא הרגיש שם עכ"ל. הרי דמפ״ו יש לדחות כמש"כ המשיב כהלכה, משא"כ מפ"ח והוא ששכל הד"ח את קולמסו להביא אך מפ"ח וכמוכרח לאמור כדברי המשיב כהלכה, כי גם הרא"ש ז"ל בפירושו שם בפ"ו כ' ג"כ הרחוק מן הקרוב ולא חיישי' שמא בא אדם ופסוק ההשקה בשעה שהוא טובל עכ"ל. ובסי' ר"א על מש"כ הטור:

ולאחר שנתערב הפסול עם הכשר אפי' רגע נשאר לעולם בהכשרו אפי' נסתם הנקב אח"כ. כ' הב"י דכ"כ הרא"ש ז״ל בתשובה יעו"ש. וא"כ יהיו דברי הרא"ש בתשובה סותרין לפירושו. ועכצ"ל דמפ"ו אין ראיה אולם עוד צ"ע כי בלשון הרא״ש שדייק לאמור והפסק ההשקה בשעה שהוא טובל, מורה אם כי בשעת השקה לא הי' הפסקה אשר בלשונו אין מקום לדברי המשיב כהלכה ויש ליישב למש"כ התפארת ישראל ועוד יותר במשנה ברורה שם בביאור המשנה יעו"ש. – נחזור לדברי המהרש"ם שם בח"ג שמסיק, ואף דהחת"ס סי' רי"ב כ' דלית מאן דחש לה, ועיי' תשו' כ"ס סי' צ"ט במה שפקפק על דבריו, אבל שניהם לא ידעו מדברי הר"ש הנ"ל – פליאה קצת על המהרש"ם שלא הביא גם מפי' הרא"ש ז"ל – וע"י תש"ו ב״ש ח"ב יו"ד סי' ס"ג שהחמיר ג"כ כדעת הב"א. וגם בתשו' ד"ח ח"ב סוס"י צ"א כ' שמנהג להחמיר בזה עכ"ל ולזאת אם כה המה דברי המערערים בזה יש להצדיק את דבריהם.

אולם לזה הלא יש עצה ע"י השגחת חכם העיר ובאזהרה חזקה וגדולה להבלן מלהנשים המשגיחות על טבילת הנשים, כי הנקב דשפ"ה של השקה יהיה פתוח בשעת טבילה אשר בוודאי כן היה עד כה אם כי במקוה שהיא מצוה דרבים שאחז"ל כי שאני בברכות מ"ז ויעיון בתוס' שבת ד' פסחים פ"ח גיטין מ"א ובמג"א סי' ש"ו סס"ק כ"ט וגם באיסור כרת עשו חז"ל הרחקה ביותר יעיון יבמות פ"ב קי"ט ובפירש"י ז"ל שם ובהג"ה מל"מ פ"א מ"ה יו"ט יעו"ש. ובמש"כ בזה בספרי חב"י בחי' שבת מ"ד, ועוד נודע סברת הראשונים ז"ל דבמקום שעשו חז"ל תקנה חשו גם למיעוטא יען שהוא לעולם יעיון תוס' כתובות ב' ע"א ד"ה שאם בסוה"ד ובשו"ת מהרש"ם שם סי' פ"ח הביא עוד מתוס' כתובות כ"ח ע"ב ד"ה בית הפרס, ומריש פי"ח דאהלות. וציין עוד לכמ"ק דבדבר תמידי יש להחמיר יותר יעו"ש. ובמקוה דכולה איתנייהו בה טבילת נדה דאורייתא איסור כרת לעולם ולרבים:

ועומד ברומו של עולם היהדות לטהרת בית ישראל, האם יכולין למסור ההשגחה בזה לבלנים או לנשים שדעתן קלות ובפרט בימים האלו ובזמן הזה אשר בעו"ה.. והחכם עיניו בראשו להזהר מאוד בעשיית מקוה שלא יבוא תקלה בהמשך הזמן אבל הלא ידוע האי כללא מהרא"ש זיל בפ"ק דחולין הובא בטו"ז יו"ד סי' ב' סק"ד דהיכי דבדעבד שרי ל"ש לגזור, שמא ישכח אם כי בדעת תורה שם סק"ב ביאר דהאי כללא בפלוגתא שנויה וציין לתוס' שבת קמ"א ע"ב ד"ה במנעל מרופט ותוס' גיטין ג' ע"ב ולתשו' הרא"ש ז"ל כלל י"ט דין ו' דמבואר כן ולעומת זה מתוס' פסחים ל' ע"א ד"ה אמר רב נראה דלא ס"ל הכי. ולישועת יעקב אה"ע סי' כ"ב נחלקו בזה רש"י ותוס' קדושין פ"א ע"א ד"ה בעלה בעיר, ובספרי שו"ת ח"א סי' ס"ב הראיתי פנים לאמור דבזה נחלקו ר"א ואמימר ביבמות ק"ג יעו"ש בד"ה והנה הלח"מ. אולם להלכה הלא קיי"ל דכל היכי דבדיעבד שרי לא חיישי' לשמא ישכח, אשר זה נאמר גם בנד"ד, כיון דמעיקר הדין בדיעבד קיי"ל כפסק הש"ע ורוב הפוסקים דכל שהוכשרה פעם אחת בהשקה ע"י שפ"ה נשארת לעולם בהכשרה אפי' נסתם הנקב אך לכתחלה המנהג וכן יש להחמיר כדעת הי"מ שברי"ו ז"ל בכגון דא נוכל לסמוך על אזהרה גדולה לבלן ולנשים אשר הנקב דשפ"ה בכל עת הטבילה יהיה פתוח דעל הרב וחכם העיר חיוב ההשגחה ואזהרה על זה.

אברא דגם בזה יש לפקפק קצת מכח דברי המהרש"ם שם בסי' פ"ג דמיירי ג"כ בדבר דבדיעבד שרי ואפ"ה כ' וז"ל:

ומ"מ בדבר כזה המסור לנשים וקרוב לבוא לידי שכחה וטעות יש לתקן בכל מה דאפשר, דאפי' בדבר המותר מצינו דגזרו במקום שאינם בני תורה. ועיי' בב"י סוסי ר"א בשם הריב"ש דגבי מקוה נמסר לחכמים אבל היינו בהכשר מקוה משא"כ כאן כיון דתלוי בדעת נשים שדעתן קלה, ועיי' במנ"י כלל ע"ה סק"ל, ועיי' תשו' תשב"ץ ח"א סי' כ"ב שכ' ג"כ דבדבר המסור ביד נשים וע"ה יש להחמיר יותר גם בדאיכא ת"ח בעיר. לפי שאינם בני תורה ע"ש היטב עכ"ל, אם דיש לחלק ולאמור דבכאן לאחר האזהרה לא נחשב לקרוב לבוא לידי שכחה וטעות, מכל זאת אני אומר לעשות בדרך הבטוח מכל מכשול (יעיון ב"י ז"ל בסי' תר"צ לענין קריאת המגילה בלע"ז את לשון תשו' הר"ן לריב"ש ז"ל) כי בעת שמנקים המקוה שטובלים בה המים שאובים ישפכו להמקוה של מי גשמים. עד שתתמלא כ"כ, אשר ממנה תתמלא גם המקוה שטובלין בה, כי חומרת הרי"ו שבש"ך נאמרה דווקא במקוה שאובין שעומדת בפ"ע והושקה ע"י נקב כשפ"ה למקוה כשרה, אבל בנתערב בגוף המקוה, ונתטהרו בהשקה גמורה, בתערובות לכ"ע אף לכתחלה שרי לכל הפוסקים, וגם הי"מ שברי"ו בכללם. האשר מפורש יוצא חילוק זה מגאוני בתראי בתשובותיהם, ובכללם גם המהרש"ם שם בסי' מ"ד, ואמרי יושר ח"ב סי' ע"ג, וסיים שם ועכ"ז אם כת"ר רוצה לצאת מכל פקפוק, הלא יכול לעשות שני מקואות זה בצד זה, ובאחת כשרים ובאחת שאובים, והטבילה יהיו בשאובים, ע"י חיבור כשפהנ"ד, והחיבור יהיה פתוח בשעת טבילה, ובאופן כזה אין שום חשש ופיקפוק כלל וכלל, וכמש"כ בתשו' בית שלמה יו"ד סי' ס"ג הנ"ל עכ"ל. אשר המה באמת אמרי יושר, וכה אני אומר לעשות בזאת המקוה, או כי נתינת המים שאובים תהיו להמקוה של מי גשמים, עד אשר משם תתמלא המקוה שטובלין בה וכנ"ל – או להשגיח ולהזהיר כי החיבור דשפ"ה יהיה פתוח בשעת טבילה, וכן תמיד יהיה אשר באופנים אלו גם שניהם לכ"ע היא מקוה כשרה וכדאמרן.

ובקטן כלה, החששות אשר גם בעיני המערערים נחשבים לקטנים, על הרעפים מהגג, סתימת פסק הש"ע שם בסעי' ל"ז. ודברי הגאונים בתשובותיהם, די לביטול דבריהם וכן על הצנורות ההולכים מהגג של ברזל, מבלי להחשיבם מחוברים אל הבנין יען כי המה מחוברים אך ע"י מסמרים להכותל, הלא תשובת זה השאלה, כבר כתוב הוא עלי ספר שו"ת מהרש"ם ז"ל ח"א סי' ב' דמחובר לכותל המחובר לקרקע, הוי כמחובר לקרקע, והביא לזה מכמ"ק, כידו הגדולה בש"ס ופוסקים יעו"ש – ועל מה שחקר הכתב סופר בסי' צ"ח, אם קביעת במסמרים הוי חיבור, והביא מרמב"ם וכ"מ פכ"ו מה' כלים, כ' שם המהרש"ם וז"ל. תמהני שלא הביא מתוספתא שהובא בר"ש פ"ז דכלים מ"ב, ופי"ד מ"ג. ופי' הר"ם והרע"ב שם ובר"ש פ"כ מ"ה ותיו"ט ובפ' ל' מ"ב וראב"ד פכ"ה מטו"מ ה' ד', ור"ש פ"ו דאהלות מ"ז בשם תוספתא וכ"ה בתוספתא פ"ב דעדיות וכ"ה בריש פ"ג שם, וכן מצאתי בירושלמי פי"ב דשבת ה"א תקופים (במסמרות ק"ע שם) חיבור וכו' וע' ח"ס סי' קצ"ח אות י"ב מ"ש בזה, ולכן פשוט להקל עכ"ל. ועתה מלבד מה שבכאן הולך ע"י צנור של חרס לערך חמש אמות תחת הקרקע אל הבור כבש"ע סעי' מ"ח יעיון פת"ש שם ס"ק ל"ב מש"כ בשם החת"ס – הלא הא דקביעת ע"י מסמרים דהוי חיבור מפורש יוצא מדברי חז"ל והפוסקים. כאשר הראה והורה עמוד ההוראה המהרש"ם ז"ל בהוראה פשוטה וברורה.

ובכן אשר מקוה הישינה כשרה גם לכתחלה, מרחף על עשיית החדשה חששא דהוצאת לעז, וכמש"כ הש"ך בסי' קצ"ח ס"ק מ"ה בשם מהר"מ מלובלין דאין ראוי לשנות מפני הלעז, ומאוד חששו חז"ל לזה בגטין, יעיון בג"פ סי' תכ"ה ס"ק ל"א באריכות ובשו"ת ד"ח ח"ב סי' צ"ד החמיר מאוד בחששא דהוצאת לעז במקוה יעו"ש אך על שני המקואות לעשות הכרזות, ולהודיע לכל בני העיר כי גם שניהם כשרים המה.

וגם בזה צדקו מאוד דברי השואל, דצריכין לראות בכל האפשרות שתהיה המקוה נקיה וזכה לטבילת בנות ישראל, פוק חזי מש"כ החת"ס בסיום תשובתו בסי' רי"ד. אך בדור הזה אשר בעו"ה לא לבד ביטול פ"ו גורם וכמש"כ מהרי"ק שורש נ"ו אלא ישמעו לרופאים פרוצים כידוע, ויצא מזה מכשולים גדולים ח"ו, אלו הייתי נמנה כו' יעו"ש, ואם רבינו החת"ס אמר זאת בזמנו במדינתו על אחת כמה וכמה בזמן הזה, ובאלו המדינות, אשר בעו"ה.. בוודאי דצריכין ומחויבין לתן לב לזה ואעורר עוד את המערערים במש"כ הד"ח בח"ב סי' צ"ט דבעשיית מקוה צריכין ליזהר לעשותה לכתחלה שתהיה כשרה אליבא דכ"ע, כי היא קדושתן של ישראל, וכמבואר בת"ה ברשב"א ז"ל יעו"ש, ובחימום ע"י סאמעוואר הלא הגאון מהרש"ק ז"ל במ"נ מהד"ק סי' ע"ה. ובק"א אוסר מפני גזירת מרחצאות, והביא גם מרדב"ז ז"ל יעו"ש הן אמת דהמנהג בכמ"ק להתיר, וגם המהרש"ם בח"ג סי' ק"מ הרחיב בזה הדבור, ומסיק שאין שום חשש להעמיד סאמאוואר במקוה להחם המים, וכן נהגו כל עמא דבר בפני גדולי ישראל, ויסוד טעם ההיתר בסאמאוואר, ובחימום המקואות בכלל, כאשר הארכתי בזה בספרי שו"ת בח"מ ח"ב סי' י"ג יעו"ש, הלא הוא מבואר להמעיין בדברי רבותינו יען כי ירדה חולשה לעולם, בגופניות ורוחניות גם יחד, ואם לא היו מקילין, היו רבים נמנעים מטבילה. חלילה, ומזה הטעם החכם עיניו בראשו, ויבין את אשר לפניו לתקן ולראות בכל האפשרות, שלא יהיה מים סרוחים, אך מים חיים חמים נקיים, זכים וברורים.

סוף דבר להלכה נשמע, כי אין מקום כלל וכלל לפקפוק המערערים, ואם טעמים אחרים עמהם, כשיבואו דבריהם, אשמע מה בפיהם אמנם עתה לפי הצעת השאלה, זאת המקוה כשיטילו המים למקוה של מי גשמים ועי"ז תתמלא המקוה השניה שטובלין בה, או שיהיה הנקב בכל עת וזמן פתוח בשעה הטבילה, גם לכתחלה היא כשרה וטהורה עפ"י התורה, והנלע"ד פשוט וברור להלכה ולמעשה בעזהש"י כתבתי ואחתום את שמי באהבה רבה, לך בני יקירי בכל חותמי ברכות שבתוה"ק. חיים מרדכי

סימן כט

להרה"ג כו' מו"ה אפרים לנדא נ"י רב בבאקארעשוט.

בדבר שאלתו שאלת חכם, באחד שנולד לו בן בכור, והוא לא ידע מה הוא אם כהן או לוי, לא מצדו ולא מצד אשתו, איך יתנהג עם פה"ב, וכת"ה הביא דברי הצ"צ המובא בברכ"י ופת"ש סס"י ש"ה, ולעומת זה הביא מספר שערי רצון מרב מברוקלין – אשר לא ראיתיו – בכגון דא לקיים המ"ע דאורייתא, במתנה ע"מ להחזיר ובלא ברכה – הנה בגוף סברת ודברי הצ"צ יש לפלפל טובא, עיי' ביו"ד שם ובהגהות יד שאול ובנ"צ, וביד אברהם סעי' י"ב, ובמש"כ בספרי חי' בן יאיר על ש"ס בחי' לערכין ז' באריכות הנוגע לזה ע"ש, ועיי' בכורות נ"ח ד"ה הרי זכה, וברא"ש ותוס', ולפי הגהת רש"ש גם התוס' לא יחלוקו בזה, והרי"ט אלגאזי ז"ל שם באות ס"ז הרחיב הדבור בזה הרבה, וכ"ה בש"ע שם סעי' י"ט. ה"ה בספק פה"ב צריך להפריש מכח ספיקא דאורייתא לחומרא, אך לעכבו לעצמו, והא דבסעי' י"ג לא ביאר זה הש"ע, יען דזה תלוי אם ירצה הכהן במתנה ע"מ להחזיר, משא"כ בסעי' י"ט ע"ש ובשו"ת יעב"ץ ז"ל ח"א סי' קנ"ה, הוסיף עוד לאמור דשפיר האידנא לפדות בע"מ להחזיר לכתחלה כו' ומה"ט נמי בן הכהנת ולויה יש לפדותו עכשיו מספק, דמ"ש מכל ספיקא דאורייתא, דכל מאי דאפשר לתקוני מתקנינן, לצאת ידי ספק בכל טצדקי דאיכא למיעבד, אשר מזה מבואר כי דברי ״שערי רצון״ המה לרצון בכגון דא לקיים המ"ע דאורייתא. מספק בלא ברכה, ובמתנה ע"מ להחזיר, וצ"ע בזה כי כתבתי לפום רהיטא הנלע"ד. חיים מרדכי

סימן ל

לידיד לבי הרה"ג המוכתר בתורה חכמה ויראה ומפורסם לתהלה כו' מו"ה רפאל פאקער שליט"א.

בדבר שאלתו שאלת חכם בדרכים ושבילים, של בית החיים. אשר בהם ילכו גם הכהנים. איך לתקן שלא יכשלו הכהנים, באיסורא דתפיסת ד' אמות מהקברים, ושאלתו כשאלת חכם עם התשובה גם יחד, לעשות מחיצה לאחר ארבעה טפחים מהקברים, בחבלים דראטען משולשים. אשר בין חבל לחבל יהיה פחות משלשה טפחים, ובין כולם יהיה המחיצה גבוה עשרה טפחים, הנה דעתו דעת תורה, כאשר אבאר בקצרה בבירור זאת הלכה בס"ד.

במשנה פט"ו דאהלות מ"ח תנינן חצר הקבר העומד בתוכה טהור עד שיהא בה ארבע אמות כדברי ב״ש, ב"ה אומרים ארבעה טפחים ויש מהדיוק בלשון ״כדברי״ ב"ש אם כי בגמ' סוטה מ"ד הגי' דברי ב"ש אמנם בהא דשנו חכמים בלשון משנה כדברי ב"ש טעמא בעי – וכן דייקו במשנה דריש ר"ה וחתרו ליישב – וי"ל למש"כ בפ"י הרא"ש ז"ל שם, וז"ל, מלמעלה למטה חשוב. ועד בכלל, ובמוסגר פ"י, שהמנין נמנה אותו בדרך אב"ג כו'. אלא נמנה למפרע מלמעלה כו'. מעשרה עד שיגיע לארבע, כגון י' ט' ח' ז' ו' ה' ד' עד ד' וד' בכלל. וזש"כ הרא"ש ז"ל ועד בכלל), פחות מד' אמות וב"ה מטהרין בד' טפחים. ע"כ. אשר הוא שיטת ב״ש, לילך בדרך ממעלה למטה (ובספרי שירת דבורה, להפטרת שבת חנוכה ביארתי בס"ד כמה וכמה פלוגתא דב"ש וב"ה, דאזדי לטעיימהו ולשיטתם משורשם, אשר משם יובן הדבר לאשורו גם לכאן.) כי זה דרכם במניה בדרך תשר"ק יעו"ש והדברים ארוכים ואכ"מ) והוא ששנו חכמים במשנה, חצר כו' טהור עד שיהא בה ארבע אמות ״כדברי״ ב"ש מלבד פי' הפשוט, נרמז עוד בלשונם המזוקק שבעתים, לחשוב מלמעלה למטה, כדברי ב"ש בשיטתם לשורשם, למנות ממעלה למטה, ועד בכלל טהור, וכפי' הרא"ש ז"ל.

והנה ז״ל הסוגיא בסוטה מ"ג, מ"ד, כי אתא ר"ד א"ר יוחנן משום ר' אליעזר בן יעקב, מת תופס ארבע אמות לק"ש כו' אר"י, אר"י משום ראב"י חורגתו כו', ואר"י אר"י כו' ואר"י אר"י משום ראב"י, ילדה הפחותה מטפח, אינה מקדשת את הזרעים כו', אבל כולי כרם מקדיש, ואר"י, אר"י, משום ראביי, מת טופס ארבע אמות לטומאה ותנא תונא חצר הקבר כו', בה"א ארבעה טפחים, בד"א כו', אלא בד"א שפתחה מן הצד' אבל פתחה מלמעלה ארבע אמות. וה"מ חצר הקבר דמסיימא מחיצתא, אבל מת בעלמא תפיס ע"כ, ופירש"י ז"ל, ותנא תונא, וכן תני תנא דידן במשנה הנשנית בינינו בביהמ"ד בסדר טהרות, כוונת פירושו נראה כי בכמ"ד, הפי' של ותנא תונא הוא, לחזק דברי אמורא, בסיוע מתנא, אשר אין לו מקום הכא, בהלכה הנאמרת בשם ראב"י שהוא תנא לזאת שכל רש"י ז"ל את קולמסו להאריך ולבאר כי בכאן הפי' דזאת ההלכה נשנית במשנה בינינו, בביהמ"ד בסדר טהרות במקור ההלכות פסוקות דסדר טהרות דזה סעד דהלכה בזה כראב"י, אם כי בלא"ה קיי"ל משנת ראב"י קב ונקי, הלא ידוע, כי העטור בח"ב באות ח' מחכמה ובח"ה והרשב"א בתה"א בית שני ושער רביעי, והכ"מ בפ"ב מה' בחירה ה' חיי, ובפ"ה מה' מחוסרי כפרה ה' ס' כ' דלא נאמר האי כללא אך במשנה ולא בברייתא אם כי החכ"צ בסי' י' הקשה על זה. הלא נתיישב היטב בספרי חידושי בן יאיר בחי' לבכורות ל"ט יעו"ש באריכות:

וגם לרבים החולקים בזה לאמור דהאי כללא נאמר גם בברייתא, אולי במימרא דאמוראים כה"ג, דאמר ר' יוחנן בשם ראב"י, גם המה ס"ל דאינו נכנס תחת כלל זה דמשנת ראב"י קב ונקי, לזאת איצטרך לתנא תונא דקיי"ל הכי וכפירש"י ז"ל – וזאת מפורש מהסוגיא לכללא דדבר הלמד מענינו כיון שכל המימרות שנאמרו כאן מר״י בשם ראב"י, המה רק מדרבנן, כן גם ה דמת תופס ד"א הוא רק גזירת חז"ל, וכפירש"י י"ל חכמים גזרו כו'. ויש לחוש שמא יפשוט ידו יאהיל, ולאו אדעתיה, וכן מבואר בפירש"י, תוס' שט"מ ב"ב י"ב, ובאו״ז ה' אבילות סי' תכ"ה ובפ"י הרא"ש ונ"י על הרי"ף ז"ל בה' ט מאה. דבמחיצה כיון דאיכא הינרא לא גזרו ביה רבנן יעו"ש. והרי"ף י״ל שם וכן הרא"ש ז"ל בה' ט' סי' ח' שכ'. ולא מיבעיא מיקרב למותא ומינגא ביה דאסור, אלא אפילו ליכנס תוך ארבע אמות שלו אסור דאר"י כו', אם כי סמוכים המה, מ"מ לא באו לקו המשוה. ופי' דבריהם הוא, לא מיבעיא מיקרב למותא ומינגא ביה דאסור, וזה מן התורה. אלא אפילו ליכנס תוך ארבע אמות שלו אסור וזה מגזירת חז"ל שלא יבוא ליגע או לאהיל דאר"י אר"י שום ראב"י מת תופס ד"א לטומאה וכן לק"ש, שר שניהם לטומאה ולק"ש בדבור אחד נאמרו, וכמו לק"ש, דנלמד מדברי קבלה לועג לרש חרף ושהו פשיטא דאינו אלא מדרבנן. כן לטומאה הוא מגזרת חז"ל ומתבאר מסוגיא ומכל רבותינו הראשונים דחפיסת ד״א לטומאה הוא רק מדרבנן וכאמור

וז"ל הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה"א ה' י"ג מת תופס ארבע אמות שלו לטומאה וכל כהן שנכנס לתוך ארבע א'. מכין אותו מכות מרדות, וכן כו' אבל אם נכנס לבית הקברות לוקה מן התורה ע"כ וכ' שם הכ"מ ז"ל, אר"י כו' מ' תופס א' אמות לטומאה, וסובר רבינו שאין זה אלא מדרבנן, ויפה דייק כת"ה בלשון של וסובר רבינו אשר המשמעות נראה לכאורה, דיש פוסקים אחרים החולקים בזה, אמנם באמת בגמ' וכל הראשונים מבואר דס"ל הכי וכנ"ל אשר עי"ז מוכרח לפרש בכוונת הדברים של וסובר רבינו. שלא בא לשלול בזה דעת אחרים אך כי גם רבינו ס"ל הכי – ובזה אשר הרמב"ם ז"ל השמיט האי דינא, דגם קבר תופס א' אמות. הלך בדרכו לאמור בלשון רבו הרי"ף ז"ל בה' טומאה שם, שגם הוא לא כ', אך דמת תופס א' אמות והנ"י ז"ל שם כ' ודווקא מת שלא נקבר הא אם נקבר לא תפיס ד"א, דהא בציון משהו לחודיה סגי כו' ונראה דהנ"י כ' זה דרך פי' ונתינת טעם לפסק הרי"ף ז"ל שלא הביא דינא דקבר טופס ד"א וכמש"כ המהרלב"ח ז"ל בסי' קמ"ב לאחר שהביא דברי הנ"י כ' וז"ל. והיה נראה לדון שדעת הרמב"ם ז"ל היא כדעתו. במה שחלק בין נקבר המת ללא נקבר שהרי לא כ' ז"ל שהקבר טופס ארבע אמות לטומאה אלא המת משמע דווקא היכא דלא נקבר עכ"ל. הן הן הדברים אשר נאמר בכוונת פי' הנ"י להרי"ף ז"ל, ואם כן הוא הלא יצא לנו מזה כי כדעת הנ"י שהם דברי רבינו יהונתן שהובא שם ברא"ש ז"ל בקצרה, ובשט"מ ב"ב י"ב ע"א באריכות יותר בזה"ל. ודווקא בקבר שאינו מצויין באבן גדולה או בסיד או בגדר או בחפירה. התם הוא דתפוס ד"א כו' אבל אי הוי מצויין באבן גדולה או בגדר או בחפירה סביבות הקבר, לא תפיס ד"א, כיון דמינכר כו' ע"כ יהיה כן גם שיטת הרי"ף ורמב״ם ז"ל.

אמנם המרלב"ח ז"ל שם לאחר שהביא הסוגיא ופירש"י ז"ל דנראה דאין לחלק בין מת לקבר, וטעם אחד לשניהם, כ' וז"ל וכיון דבקבר איכא חששא שמא יגע או שמא יאהיל כמו במת, אפשר לומר דגם לדעת הרמב"ם ז"ל כשנקבר המת תופס ד״א, ומה שלא כ' שהקבר תופס ד"א, אולי הטעם הוא דדווקא תופס המת ד"א ממקום שהוא בו לאו ממקום הקבר, או שלא כ' משום דהוי מלתא דלא פסיקא. דהיכא דמסיימי מחיצתא לא בעי ד"א לכולי עלמא עכ"ל. אשר זה מסקנתי, וכדבריו בדעת הרמב"ם ז"ל נאמר גם בשיטת הרי"ף ז"ל, וכן הרדב"ז ז״ל שם כ' על הרמב״ם ז"ל בדפוס ווארשא – וז״ל. איתא בפ' משוח מלחמה מת תופס ד"א לטומאה, וחכמים גזרו הכי שלא יבוא להאיל על המת ולאו אדעתיה, ומשמע נמי התם דקבר דלא מסיימי מחיצתיה, תופס נמי ארבע אמות ולא הוצרך רבינו לכתוב זה דחד טעמא הוא שמא יאהיל על המח או שמא יאהיל על הקבר, שהקבר מטמא מן התורה, דכתיב או בעצם אדם או בקבר יעו"ש. ובדבריו יש ליישב מה שיש מהדיוק כיון שהרמב"ם ז"ל שם בה' ב' פסק וכן אם נגע הכהן בקבר לוקה ופי' הרדב"ז אע"ג דלא נגע במת דכתיב או בעצם אדם או בקבר, ומה זה שנאמרה זאת ההלכה בכפילא כאן, אבל אם נכנס לביה"ק לוקה מה"ת. אשר דרך הרמב״ם ז"ל בלשונו הזהב לקצר, וכמה הלכות לרמזם והלכה זו כפולה בפרק אחד בה' ב' ובה' י"ג, והכ"מ כ', ומש"כ אבל אם נכנס לבית הקברות לוקה מה"ת, ולא ציין וגם לא כ' ע"ז מאומה, ואולי אך לעורר בא רבינו הכ"מ, כי צ"ע בכפיית זאת ההלכה, ולדברי רדב"ז י"ל דלכוונה מיוחדת כפל כאן הרמב"ם דבנכנס לביה"ק לוקה מה"ת, כדרכו ברמיזת לשון צדיק ללמדינו, כי מזה נדע דגם קבר תופס ד"א, כיון שגם הקבר מטמא מה״ת, וגזירת חז"ל דשמא יאהיל על המת, נאמרת גם בקבר, כי טעם אחד לשניהם, ונסתייע דברי הרדב"ז ומיושב כפילת לשון הרמב"ם ז"ל וכמובן.

ויש להוסיף עוד בזה למש"כ הפרישה ביו"ד סי' שע"א הובא שם בש"ך סקמ"ח מכאן מוכח דאפי' תוך ד"א של מת המונח לפנינו אסור לקרב בהן, משום דתופס ד"א או משום גזירה שמא יגע במת עצמו (כנראה דמלת או, לאו בדיוק נאמר, וצריכין להגיהו, כי הא דהמת תופס ד"א, הוא רק משום גזירה דשמא יגע או יאהיל כמבואר בראשונים וכ"כ בחכ"א כלל קנ"ט. אות י"ד) אף שהוא מונח לפנינו והכל יודעים שאסור ליגע במת מ"מ לא מיחשב כמו מחיצה גבוה טפחים כו', ולא כמו ששמעתי מקילין לכהן הדורש לעמוד עליו, אפילו תוך ארבע א' של מת כיון שהמת מונח לפנינו וניכר עכ"ל. והש"ך חתר ליישב המנהג דדווקא מקום קבוע תופס ד"א, ולא המונח על המטה וכמש"כ הרוקח יעו"ש. ולכאורה י"ל עוד בישוב המנהג למאי דאמרי' בשבת קמ"ז ע"ב כיון דרבים נינהו מדכרי אהדדי ויעיון בט"ז יו"ד סי' ק"י ס"ק ה' ובעבוה"ג ונקה"כ, דמבואר שם דגם להאומרים, דבזה אחר זה יש לחוש גם ברבים אמנם כשעשרה בני אדם הם במעמד אחד אז לכ"ע אמרי' דמדכרי אהדדי יעו"ש. ולזאת כיון דהאיסור הוא רק מטעמא שמא ישכח ויגע או יאהיל בכהן הדורש את ההספד הלא בכל עת יש שם רבים עוד יותר מעשרה, מדכרי אהדדי ליכא למיחש לשכחת הכהן כי הרבים יזכירהו אולם נראה הטעם דלא ניחא להו לרבותינו ישוב זה, יען כי לפ"ז יוולד דין חדש, כי לעשרה כהנים ביחד לא נאמר איסור זה דמת תופס ד"א, אשר מסתימת הסוגיא והפוסקים, הוא כמבואר דגם בכה"ג אסור, יען כי לא חלקו חז"ל בגזירתם אברא דיש מקום לחלק ולאמור אם כי גם לרבים נאמר איסור זה, מ"מ בהספד שאני דדמי להא דאמרי' בשבת כ'. משלשלין את הפסח בתנור עם חשכה, משום דבני חבורה זריזין וחרדים, לזאת נזכרים ולא אתי לחתויי יעו"ש בגמ' ופירש"י ז"ל כן הכא חרדים מיום המות אשר המת לפניהם נזכרים ונשמרים מליגע או להאיל, וצ"ע בזאת הסברא ומדברי הדרישה באמרו אף שהוא לפנינו, אשר מתבאר כי יותר יש לחוש בקבר ממקום אשר המת בגלוי לפנינו, בזה על דברי הרדב"ז, שכ' כי לא הוצרך רבינו לכתוב זה, כי חד טעמא הוא, יש להוסיף עוד ולאמור, כי הרי"ף ורמב"ם ז"ל כ' זה במת אם כי הוא לפנינו מ"מ חיישי' לשמא יגע או יאהיל בקבר, אם כי אין לדון בזה בתורת ק"ו, מדחזי' כי הסוגיא הביא תנא תונא מחצר הקבר למת, אמנם בתור פשיטא בוודאי הוא, וכנראה מלשון הדרישה, ולזאת לא איצטרכו הרי"ף ורמב"ם ז"ל לכתוב זה וכאמור.

תוכן העניינים

באר חיים מרדכי חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה