אור ברסלב
באר חיים מרדכי חלק ג חלק אורח חיים

באר חיים מרדכי חלק ג· רבי חיים מרדכי רולר

חלק אורח חיים

בעזהשי״ת שו״ת באר חיים מרדכי

סימן א

כבוד אאמ"ו הרב הגאון המפורסם ביראת ה' כו' כש"ת מו"ה יצחק יהודה אייזיק ליב (שליט״א זללה"ה אבד"ק פאנזעשט יצ"ו.

באהבה כבוד ויראה כמצוות התורה הנני לקיים פקודתו הטהורה, לשום עין ולב לדברי אא"ז רבן של כל ישראל רש"י ז"ל. אשר כהד"ג כ' בזה"ל לא זכיתי להבין דלכאורה נראה כסותרים זא"ז דבברכות מ"ה ע"א פירש"י ז"ל מד כמה מזמנים כמה יאכל עמהם ויתחייב בזימון ונ"מ להוציאם לידי חובתן אם יתנו לו הכוס לברך ע"כ, וביומא ע"ט ע"א, מפרש ג"כ על מחלוקת של ר"מ ור"י, עד כמה מזמנין מברכין על המזון לאחריו, ולא זכיתי להבין מדוע שינה טעמו, ולא מפרש כמו בברכות, או בברכות יפרש כמו ביומא, אולם בדברי רש"י ז"ל יש ברעיוניי דרך לתרץ, אמנם זאת לא אוכל אבין מש"כ רבינו הפ"י ז"ל, בחי' מ"ט ע"ב בתוס' ד"ה אי בעי אכיל, באמצע הפיסקא וז"ל לפי שיטת רש״י ומשנתינו א"א לפרש כן מד"כ דנ"מ בפלוגתא דר"מ ור"י לענין אם המזמן יכול להוציא אחרים ידי חובתן כוי, וא"כ משמע להדיא דלענין ברכת המזון עצמו לא נ"מ מידי בהך פלוגתא דלכ"ע בכזית צריך לברך, והיינו משום דלשון עד כמה מזמנין משמע ליה הכי, דלא פליגי אלא בזימון אבל בברכת המזון לכ"ע בכזית, כדקתני רישא והשמש שאכל כזית ע"כ. אשר מפורש יוצא מפי גאון גדול דלענין ברכת המזון אין שום מחלוקת בין ר"מ ור"י, וכ"ע סוברים דבכזית צריך לברך. לשיטת רש"י, והלא רש"י ז"ל בעצמו כ' להיפוך ביומא שם, לפרש פלוגתתם לענין ברכת המזון, דר"מ ס"ל דבכזית חייב לברך, ולר"י דוקא בכביצה, וצ"ע. בני רחומאי דנפשאי תן לבך להצדיק צדיק דמעיקרא דו"ז הפ"י ז"ל, בני יקירי אור עיני, שפתותיך ברור והנה מללו בהכרעתך, דברכת הזימון אינו מן התורה אלא מדרבנן, אמנם תדע, כי דעת הפ"י ז"ל הוא דברכת הזימון הוא דאורייתא, ממש"כ על המשנה בד' מ"ה, שלשה שאכלו כאחד באמצע הפיסקא וז"ל שאין סברא לומר שיפטרו מברכות הזימון שהוא מדאורייתא הרי דפשיטא ליה דברכת הזימון הוא דאורייתא, וכן בד' מ"ח בגמ' ת"ר מנין לברכת המזון כו', כ' הוצרכתי להאריך בכל זה למידק מינה דלת"ק הוי עיקר ברכת הזימון מן התורה, ולא אסמכתא, והא דאמרי' לעיל אין זימון למפרע, ולא אמרי' שצריך לחזור ולברך כל ברכת המזון ע"י זימון כו' וק' מה הקשה הפ"י, דלמא מרימר דאמר לעיל אין זימון למפרע, פליג את"ק, וסובר דברכת הזימון אינו מן התורה אע"כ דפשיטא ליה להפ"י ד"ה כת"ק דברכת המזון הוא מן התורה, והא דפסק הפ"י כת"ק נגד רבי, הלא קיי"ל דה' כרבי מחבירו מלבד מה דסתימת דעת הת"ק נחשב כרבים, (יעיון בהגהות יפה עינים במס' ב"ב פ"ד) הלא בתוספתא פ״ו הביא רק הדרשה של הת"ק דברכת הזימון מה"ת שנאמר ואכלת ושבעת וברכת זו ברכת הזימון (יעיון תוס' שם מ"ט ע"ב ד"ה ר"מ סבר, ד"ה כר"מ נגד ר"י יען דר' יוחנן קים לי' בשיטתו) אשר נראה כי קים ליה להתוספתא, דבזה אין ה' כרבי לזאת לא הביאה דעת רבינו הקדוש, כי קיי"ל ה' כרבי מחבירו ולא מחביריו.

וזאת תדע בני יקירי דחביבי. מה דפשיטא לך דהלבוש סובר דברכת הזימון הוא מה"ת. והבאת כן בשם הא"ר, וכן הפמ"ג במ"ז סי' קצ"ב סק"א כ' אבל בלבוש סי' קצ"ט בהג"ה, אנדרוגינוס חייב לזמן במינו דספק תורה לחומרא, לענ"ד אין מזה הכרעה בדעת הלבוש, כי י"ל דגם הלבוש ס"ל דהלימוד משם ה' אקרא הבו גודל אינו אלא אסמכתא, וכמש"כ הפר"ח בסי' מ"ז אך דסובב והולך לשיטתו דמי שאכל כזית מוציא למי שאכל כדי שביעה משום דאסמכיה אקרא, הובא בפמ"ג במ"ז סי' קפ"ו סק"א, וביאר דעתו דהלבוש סובר דהיכא דאסמכיה הקרא הוי דין תורה ממש, ולזאת לשיטתו אם אכל רק כזית וספק אם בירך בהמ"ז מחויב לברך ברכת המזון לאחריו, וכמש"כ הפמ"ג בא"א סי' קפ"ד ס"ק י"א בשמו ודלא כמג"א שם, וכן בפתיחה כוללת חלק ראשון אות כ' מסכים גם הפמ"ג דאסמכתא הוי כדין תורה ממש, ולא מקילינין בספיקו, וגזרו גזירה לגזירה, אך דמחלק שם בין אסמכתא חשובה לאינו חשובה, והלבוש אינו מחלק בין חשובה לאינו חשובה יעו"ש ולפ"ז יש מקום מרווח לאמור דגם הלבוש סובר דברכת הזימון אינו מה"ת, ומש"כ אנדרוגינוס חייב לזמן במינו דספק תורה לחומרא כוונתו כיון דנלמד מקרא דכי שם ה' אקרא, אם כי אינו אלא בדרך אסמכתא, מכל זאת נדון כספק תורה לשיטתו, אבל י"ל דגם הלבוש ס"ל כדעת רוב הפוסקים דברכת הזימון אינו מה"ת אלא מדרבנן, וקמה וגם נצבה זאת ההלכה, גם לדעת הלבוש וכאשר העלית בני אהוב נפשי, להלכה פסוקה בשפה ברורה, עכ"ל של כהד"ג מר אבא זללה"ה.

ועוד פקד עלי כהד"ג, להאריך הדיבור של חבה בחבת תוה"ק, ולעשות לו מטעמים כאשר אהב, בדרך פרד"ס, לזאת בראשית הנני להביא על שלחנו הטהור פרפרת אחת, בהאי ענינא לענג את נפשו הטהורה, אשר בזה ישמח לבי גם אני, והוא – בסוגיא דברכות מ"ח ע"ב, אמר רב נחמן משה תקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן, כו', עד ר' אבא אומר צריך שיאמר בה הודאה תחלה וסוף, אשר יש בסוגיא זו ח"י דיוקים א.) משה תקן לישראל, וברי"ף ז"ל הגירסא תיקן להם לישראל, וברא"ש ז"ל משה תיקן להם, רעיון מעיו"ט כהאי לישנא נאמר גם בשלהי מגלה, משה תיקן להם לישראל כו', אמנם התם תנא אקרא קאי, וידבר משה וגו' אל בני ישראל, ובגמ' ב"ק פ"ב עשרה תקנות תקן עזרא, לא נאמר לישראל, כי זה מובן מאליו, לזאת יש מקום דיוק על לישראל הנאמר פה. ב.) בשעה שירד ״להם״ המן מלת ״להם" נראה כמיותר, כי באמרו אך בשעה שירד המן די, ומלת ״להם״ כנראה לדייק מה בא. ג.) משה תקן כו' יהושע תקן כו' דוד ושלמה תקנו כו' למה לא נאמר ברכת הזן משה תקן, ברכת הארץ יהושע תקן בונה ירושלים דוד ושלמה תקנו שהיא העיקר לאשמעו"י סדר ברכת המזון. ד) דוד תקן על ישראל עמך כו' שלמה תקן כו' בשלמא ביהמ"ק שלמה בנה, אמנם ישראל עמך וירושלים עירך אנה נקראו על שם דוד. ה.) הטוב והמטיב ביבנה תקנוה, מה נשתנה זאת הברכה, בהקדמתה להמקום, ולא נאמר ביבנה תקנוה הטוב והמטיב, כסגנון הלשון בברכות הראשונות. ו.) ת"ר סדר ברכת המזון כו' ת"ר מנין לברכת המזון מה"ת כו' אשר משפט הקדומה היה לת"ר מנין לבהמ"ז מה"ת. עיקר החיוב, ואח"כ ת"ר לסדר הברכות, ולאחריהם מימרא דרב נחמן שהיה אמורא. ז.) ברכה ראשונה ברכת הזן שניה ברכת הארץ שלישית בונה ירושלים רביעית הטוב והמטיב מנינא למה לי. (כדדייקי' בריש קידושין ובכ"מ מנינא למעוטי מאי) ועוד דדרך התנא לקצר ובאמרו אך סדר ברכת המזון, ברכת הזן, ברכת הארץ, בונה ירושלים. הטוב והמטיב, ממילא ידעי' איזה ראשונה ואיזה שניה שלישית, ורביעית. ח.) ובשבת מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה אשר שיטת הרי"ף ועוד מראשונים ז"ל בשבת לאמר נחמנו, וחתרו לתן טעם לזה. ט.) לפירש"י ושיטת הפוסקים ז"ל וכדקיי"ל לאמור גם בשבת רחם, כי רחם היינו נחם, התאחדות הלשונות של רחם נחם צריכין להבין, וביאור לשון חכמים ובשבת מתחיל בנחמה. י.) ואומר קדושת היום באמצע, ר' אליעזר אומר רצה לאומרה בנחמה אומרה, בברכת הארץ אומרה כו' וחכמים אומרים אינו אומרה אלא בנחמה בלבד, חכמים היינו ת"ק א"ב דיעבד, טעמי מחלוקתם ושיטתם צריך ביאור. יא.) קושית הפ"י ז"ל למה בברכת הזן גם לר' אליעזר אין לאומרה. יב.) ת"ר מנין לברכת המזון מן התורה שנאמר ואכלת ושבעת וברכת זו ברכת הזן, את ה' א' זו ברכת הזימון כו' לגירסא שלפנינו, וכן בבה"ג כן הוא הגירסא, למה קדום ברכת הזן לזימון הלא ברכת הזימון אומרים בראשית. יג.) להגירסא שבתוספתא ס"ו ואכלת ושבעת וברכת זו ברכת הזימון. את ה' א' זו ברכת הזן, וכ"ה בירושלמי ובתוס' שם מ"ו ד"ה עד היכן ובתוס' הרא"ש, והגר"א ז"ל הגי' בש"ס כגירסא זו, הקשה המהרש"א ז״ל דאיך נלמד מקרא דואכלת ושבעת וברכת ברכת הזימון, ואא"ז עטרת ראשנו כהן הגדול רבינו מהר"נ ז"ל בסמיכות חכמים והפ"י וצל"ח כ' בזה ליישב יעו"ש בדבריהם הקדושים. יד.) אין לי אלא לאחריו לפניו מנין אמרת ק"ו כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כל שכן, רי עקיבא או רבי אומר אינו צריך כו' רי"א א"צ כו' רנ"א א"צ כו' שלש אלה איני צריך להטעימם. טו.) אשר נתן לך משנתן לך, רי"א כו' וברך את לחמך כו רנ"א כו' כבואכם וגו' כי הוא יברך הזבח כו' טעמי הילפותות מכל אלו המקראות לכל אחד ואחד. טז.) תניא ר"א אומר כל שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה בברכת הארץ כו' לא יצא ידי חובתו. הטעם של אלו השלשה יעיון בתהר"י וב"י ז"ל בסי' קפ"ז. טו"ב.) צריך שיזכור בה ברית כו', צריך שיזכור בה תורה כו'. צריך שיקדים ברית לתורה כו', ההסבר של התאחדותם, ולברית משפט קדומה. ח"י.) ר' אבא אומר צריך שיאמר בה הודאה תחלה וסוף טעם חיוב ההודאה בכפלים.

כל חי לתקן ולהשביע רצון קדשו, בדרך פרד"ס נלע"ד בס"ד, דהנה ידוע כי תיקון אלו הארבעה ברכות נתייסדו בפנימיותם, לתקן מוח חכמה, בינה. דעת, שלשה שהן ארבעה כי דעת כולל חסד. גבורה, אשר אבות הקדושים הן הן המרכבה לזה, כי אברהם זקן זה קנה חכמה, קו הימיני יצחק בן ארבעים לבינה, קו השמאלי, ובריח התיכון זה יעקב איש תם, בהכרעה שלישית היא הדעת הכולל חסד וגבורה, כנאמר בני בכורי ישראל, אשר הבכור נוטל פי שנים, (כאשר מבואר כ"ז בכתבי האר"י ז"ל) והיעב״ץ ז"ל בסידורו כ' כי מספר תיבות ברכה ראשונה כמנין זין, והוא גי' א' הוי"ה וגי' החמה, מנין זן עם התיבה, כפני משה שתקנה וגם ישראל סבא קדישא נקרא שמש, כנאמר ויזרח לו השמש, ונאמר ויקרא לו א' א' ישראל הקב"ה קראו ליעקב א' (מגילה י"ח) ונאמר וארא אל אברהם וגו' ושמי ה' לא נודעתי להם, ולא הודעתי להם כי שמי ה' כשם שאמרתי לך (ש״ר פ"ו) וזה א' ה' ויאר לנו אור תורה, כי תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, משה מלגיו ויעקב מלבר (כבזוה"ק) אשר שניהם כאחד המה שורש הדעת תפארת יסוד התורה, וכה היתה תפלתו של יעקב אבינו ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, כלומר לי בדיוק הוא המן כנאמר הנני ממטיר לכם לחם מן השמים (ובזוה"ק כי שמים רומז ליעקב אשר היה בלול מאש ומים) לכם ולא לנכרים ובני ישראל דייקא אכלו את המן (כבזוה"ק) לחם לאכול תיכף בלא תיקון כקודם החטא, שהוא לחם אבירים לחם מן השמים, טל מלמעלה טל מלמטה (יומא ע״כ) טל בכפלים במספר מזלא לחם, ודומה כמונח בקופסא בלבוש, שהוא ובגד ללבוש, את המן והוא הנרמז בלשון חכמים. משה תקן לישראל בכח שניהם שם משה וישראל, ברכת הזן מספר החמה, כזריחת אור פני שניהם בשעה שירד להם מן, להם דייקא אשר אך ובני ישראל אכלו את המן. בזכות אבינו ישראל סבא כבזוה"ק (בראשית כ״ד) ובגין יעקב דאיהו ישראל, אתמר כו' בני חיי ומזוני כו' דאיהו בני בכורי ישראל ואיהו עץ החיים, ואיהו אילנא דמזון לכלא, ובזכות משה רבינו אשר ירד להם המן (קידושין ל"ח) וזה משה בבחינתו תיקן ברכת הזן, וכן יהושע, דוד ושלמה. כבחינתם תקנו ברכת הארץ. ובונה ירושלים, כאשר האריך להסביר היעב״ץ שם באריכות, יעו"ש אמרי נועם – בזוה"ק (ויקהל) אמר ר"א כתיב מן היום אשר הוצאתי את עמי את ישראל וגו' לא בחרתי בעיר וגו', ואבחר בדוד עבדי (מלכים א' ח' יעיון בפי' המלבי"ם שם) האי קרא כו', ואבחר בדוד כו', מאי האי עם האי, ואבחר בירושלים מיבעיא כו' אלא כד כו' אלא כד כו' הה"ד לא בחרתי בעיר, עד דאסתכלנא בדוד למהוי רעיא על ישראל כו' כלהו קיימין כו', הרי מבואר דישראל, ירושלים ודוד המה לאחדים, ושפיר דוד בבחינתו תקן על ישראל עמך ועל ירושלים עירך – ויען כי ג' ברכות הראשונות המה מה"ת, והטוב והמטיב קיי"ל שהיא מדרבנן לזאת שינה בזה ר"נ להקדים ולאמור הטוב והמטיב כלומר שאינו מה"ת כברכות הראשונות, אך מדרבנן ביבנה תקנוה, ונתיישבו דיוקי, א. ב. ג. ד. ה.

והנה רוב פעמים מקדימין מצוות דרבנן לדאורייתא כמו בתקי"ש תקיעות דמיושב דרבנן קודמין למעומד דאורייתא, ברכת התורה גם למאי דקיי"ל שהוא מה"ת, הלא ברכה שלישית המעולה שבברכות (ברכות י"א) היא העיקרת (יעיון פר"ח או"ח סי' מ"ז, שאג"א סי' כ"ה) מכל זאת היא השלישית. בליל פסח לכל המצוות דאורייתא של סיפור יצי"מ, פסח, מצה, ומרור, כוס ראשון מארבע כוסות שהוא דרבנן קדום, וזה הנרמז בקרא כי טובים דודיך מיין אמרה כנ"י לפני הקב"ה רבש"ע עריבים עלי דברי דודיך (דברי סופרים) יותר מיינה של תורה (עיקר תורה שבכתב. ע"ז ל"ה ופירש"י ז"ל) כלומר מיין של ארבע כוסות בליל פסח הקודמת לכל מצוות דאורייתא, נלמד עריבות דברי סופרים, ועוד נתנו טעם לקדימת מצוות דרבנן לדאורייתא יען כי מעלין בקודש, והוי אמינא גם הכא להקדים ברכת הטוב והמטיב דרבנן לזאת אחר דמוכח מן דברי ר"נ כי הטוב והמטיב הוא אך מדרבנן, הביא תלמודא ת"ר סדר ברכת המזון כך הוא:

ברכה ראשונה ברכת הזן כו', לאשמעי' כי הכא סדר ברכות דאורייתא קדומים, כסדר זמני תקנתם והתנא מונה והולך ראשונה, שניה, שלישית, רביעית לרמז לנו דיוק מספר ארבעה בשרשם סדר המוחין חכמה בינה, חסד וגבורה, ונתיישב דיוק ו. ז.

ותניא (ר"ה י"א) ר' אליעזר אומר כו' בניסן נגאלו ובתשרי עתידין ליגאל ר' יהושע אומר כו' בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל, אשר ידוע הנאמר בזה כי לר"י בניסן חודש החסד נגאלו ובניסן עתידין ליגאל, במדה זו כנאמר (ישעי' נ"ד) ובחסד עולם רחמתיך אמר גואלך ה', ולר' אליעזר מתלמידי שמאי כבירושלמי הובא ברש"י ז"ל שבת ק"ל ובתוס' נדה ז' שרשם בגבורה כנאמר בזוה"ק (רע"מ פנחס ד' רמ"ח) נגד גבריאל יעו"ש ובסנהדרין צ"ג פלוגתא דר"י ור"א בגאולה העתידה לבוא) בתשרי במדת הגבורה, ונאמר יהי נא חסדך לנחמני (תהלים קי"ט) כי נחמה מחסד יבוא, וזה ובשבת הרומז לגאולה העתידה יום שכולו שבת מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה, מראשית ועד אחרית, כי כימי צאתך מארץ מצרים, בניסן במדת החסד, כן אראנו נפלאות. באחרית כבראשית ליגאל בניסן בחסד וברחמים. ואומר קדושת היום דוקא באמצע ברכה שלישית נגד מוח החסד, ור' אליעזר לשיטתו, כי גאולה העתידה תהיה גם במדת הגבורה משורש הבינה (אשר מינה דינין מתערין) לזאת רצה לאומרה גם בברכת הארץ אומרה, אם כי הוא מוח הבינה, רצה לאומרה בברכה שתקנו חכמים ביבנה אומרה. מוח הגבורה אומרה, ובברכת הזן מוח החכמה, אשר אין כלל שורש הדינים שמה, לר"א אין לאומרה, ועוד טעם פשוט בזה, כי בשעה שירד להם המן נתקנה ברכת הזן, ובשבת לא ירד המן. לזאת אין לאמור שם קדושת היום (משא״כ יבול הארץ הצומח גם בשבת, מטעמים הנאמרים וידועים) ומה דלת"ק אך לכתחלה, לחכמים – סתם בר פלוגתיה דר"א שהוא ר"י – אשר חכמה מקור החסד והרחמים. גם בדעבד הוא לעיכובא לאומרה אך בנחמה, ברכה שלישית תיקון מוח החסד, כי עולם אך בחסד יבנה – ובילקוט (ישעי' נ"א) על הקרא אנכי אנכי הוא מנחמכם, ארשב"נ דרכו של אב לרחם, כרחם אב על בנים. ודרכה של אם לנחם, כאיש אשר אמו תנחמנו, אמר הקב"ה אנא עבדית דאבא ודאמא אנכי אנכי הוא מנחמכם, אשר ביאור כוונתם ז"ל הוא להנאמר, כרחם אב על בנים רחם ה' על יראיו (תהלים ק"ג) ולא אמר כרחם אם (יעיון ליקוטי מהרי"ל ז"ל) כי הרחמנות של האב היא ממקור הדעת, לזאת עיקר הבטת עין הרחמים הוא על הנפש, אבל רחמי האם שהיא מן הטבע הוא על הגוף, והוא שנאמר אנכי אנכי הוא מנחמכם בלשון רבים על הגוף והנפש לנחמם גם יחד, וביאר רשב"נ כי אמר הקב"ה אנא עבדית דאבא ודאמא לנחם ולרחם, את הגוף והנשמה, כי מה טוב ומה נעים שבת אחים אלו גם יחד בישועה שלימה, ובשבת קודש וקראת לשבת עונג גם בדברים גופנים, לזאת אומרים נחם במקום רחם כי נחם הוא גם על הגוף, ולפירש"י ז"ל כי נחם היינו גם רחם, כי אושר הגופני והרוחני המה כאחד משולבים ושלם בגוף, ממון, ובנים. המוצב ארצה הוא הסולם אשר ראשו בשמים להיות שלם גם בתורת א' חיים ור"ת של רחם נא היא נר ר"ת של נחמה רחמים (בספר קהלת יעקב ערך נר כ' כי נחמה רחמים סוד אבא ואמא יעו"ש הטעם, ומה מתוק לרמז זה באמרם ז"ל אנא עבדית דאבא ודאמא, לנחם ולרחם וכמובן) נר שבת לקבלת קדושת היום ומונה והולך כל אלו הדברים. אשר שם נר ה' מרחף עליהם, על ישראל עמך שנאמר (שמאול כ"א) ולא תכבה את נר ישראל, ועל ירושלים עירך כמה שנאמר (צפניה א') אחפש את ירושלים בנרות, ועל ציון משכן כבודך כמ"ש בשוב ה' את שיבת ציון וגו' ולשונינו רנה כבקשתנו והביאנו לציון עירך ברנה תמן רנה, תמן הנר. באור חדש על ציון להאיר ובמדרש (הובא בקהלת יעקב שם) אמר הקב"ה אם שמרתם נרות של שבת אני מראה לכם נרות של ציון, ועל מלכות בית דוד משיחך כמ"ש (תהלים קל"ב) שם אצמיח קרן לדוד ערכתי נר למשיחי, ועל הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו, כאמרם ז"ל (ב"ב ד') הוא כו' שנאמר כי נר מצוה וגו' יעסוק באורו של עולם כו' יעו"ש. ומיושב דיוקי ח. ט. י. יא.

והנה תמן (מ"ז ע"א) עד היכן ברכת הזימון ר"נ אומר עד נברך ורב ששת אמר עד הזן ואנו נוהגין כפסק הרמ"א זיל (סי' קצ"ט) להפסיק עד שיאמר הזן את הכל, ולזאת בא ברכת הדמון לגירסתנו לאחר ברכת הזן לרמז לנו זאת ההלכה כי צריך להמתין בברכת הזימון עד גמר ברכת הזן (דליכא מידי דאחז"ל דלא רמיזא באורייתא ולפ"ז יש מקום לאמור דפלוגתא דר"נ ור"ש תלוי באלו שני הגירסאות) ולהגירסא ואכלת ושבעת וברכת זו ברכת הזימון, איך נלמד מוברכת ברכת הזימון מלבד מש"כ בזה המפרשים, ורבינו הגדול מהר"נ ז"ל שם בסמיכות חכמים כ' ליישב זה, בזה"ל וי"ל דלפי' התוס' דלא יליף זה אלא ממלת וברכת דהוי בלא שם ומלכות ע"כ יעו"ש, נלע"ד די"ל עוד כי הילפותא הוא משינוי הנקודות, דואכלת ושבעת מנוקד בקמץ, וברכת מנוקד בצירי, כי נקוד החיריק מורה על פועל יוצא (יעיון בראשון לציון בשיר השירים על הפסוק בצלו חמדתי וישבתי) ומבואר בפירש"י ז"ל פ' בלק בפסוק וברך ולא אשיבנה, דאין הבדל בין נקודת חיריק לצירי יעו"ש, וא"כ וברכת שבא בנקודת צירי מורה יותר על פועל יוצא, ולזאת למדי' ממנו ברכת הזימון, דעיקר הזימון הוא שהמזמן יוציא את המסובין, ולכך הר״ם ז"ל לא היה מברך כלל גם בלחש, כמבואר בב"י סי' קפ"ג והב"ח בסי' קצ"ג האריך בזה יעו"ש ושפיר ילפי' ממנו ברכת הזימון, וזה אני אומר אך בדרך אפשר יען כי מעולם לא למדתי חכמת הדקדוק ואין אתי יודע עד מה, ומיושב דיוק יב. יג.

ביאור הק"ו כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כש"כ, הוא לאמרם ז"ל גדול נסיון העושר יותר מנסיון העוני, ונאמר ואכל ושבע וגו' ופן תשבע וגו', וזה אם כשהוא שבע איני מגיס דעתו ומאמין ויודע כי השי"ת נתן לו כח לעשות חיל ומברך על זה ק"ו כשהוא רעב שמבקש ומברך להשי"ת שיתן לו, ולהאי ק"ו הלא יאה עניותא ליהודאי (חגיגה ט') אמנם רבינו הקדוש אשר היה אצלו תורה וגדולה במקום אחד (גיטין נ"ט) אמר אינו צריך לק"ו זה כי ביתר שאת ויתר עוז יכולין להגדיל תורה ולהאדירה מתוך עושר והרחבה, וכמש"כ הרמב"ם ז"ל בהקדמתו לפי' המשנה שהיה לו מן העושר וההון ורחב היכולת, מה שנאמר בו אהורייריה דרבי הוה עתיר משבור מלכא (ב"מ פ"ה) לזאת היה ביכלתו לקבץ כל חכמי ישראל ולסדר סדר המשנה, תורה שבעל פה, הורה שא"צ לק״ו זה כי טוב יותר לישראל וכבוד שמים, לברך מתוך עושר ושבע (ולדבריו הסכימו גם ר"י ור"נ אשר כן תקום הלכה למעשה) וידוע כי הברכה לאבינו שבשמים ית"ש, מביא השפעת כל טוב לכל העולמות ועולם הזה בכללם, ובראשית שנות האדם אשר הוא בבית אבותיו נאמר עליו הקרא אשר נתן לך משנתן לך כי לאחר הברכה הארץ נתן לבני אדם (ברכות ל"ה) ואז משנתן לך יחשב, ולך כי לך בעוד שהוא יחידי בבית אביו – ר' יצחק אמר ובירך את לחמך א"ת ובירך אלא וברך, בזמן אשר הוא איש וביתו זה אשתו שנקראת לחם (פירש"י ז"ל וישב בשם חז"ל) פתח הקרא בלשון רבים וסיים בלשון יחיד ובירך, על הבע"ב שהוא בוצע, ומברך להוציא כל ביתו ומביא בזה ברכת כל הבית, וצדיק ראש הדור מביא ברכה לכל העולם רע"ד כל העולם ניזון בשביל חנינא בני – לזה מביא ר' נתן מקרא כי הוא יברך הזבח אחרי כן יאכלו הקרואים. זה שמואל הנביא ראש כל ישראל בברכתו הביא ברכה לכל בית ישראל ולפ"ז רבי, ר"י, ור"נ כ"א מדבר בבחי' אחרת והכל הולך למקום אחד, ומיושב דיוק יד. ט״ו.

והנה שורש ויסוד שלשה שהן ארבעה. ברכות של בהמ"ז הלא המה האבות הכוללים חכמה ובינה חסד וגבורה כנ"ל, ולזאת נוהגין לסיים הרחמן הוא יברך אותנו כלנו יחד כמו שנתברכו אבותינו אברהם יצחק ויעקב (ובביאורי בעזהש"י לבהמ"ז הראיתי כי בכל ברכה וברכה המה נרמזים כי כלולים המה זה בזה) וחז"ל בשמו"ר פ' ל"ב סי' ב' ובמדבר רבה פ' כ"ג סי' ז' כ' כמה טעמים על קריאת שם חמדה יעי"ש, ואחד מהם למה נקראת חמדה שביהמ"ק נתון בתוכה שנאמר ההר חמד אי' לשבתו (תהלים ס"ח) ואברהם הוא שקרא לביהמ"ק הר (פסחים פ"ח) ובזוה"ק לך (ד' ע"ח) כיון דחמא קב"ה איתערותא דיליה ותיאובתא (לשון חמדה) דיליה כו' להאי ארעא יעו"ש, ויצחק קרא אותו שדה והוא שאמר כריח שדה אשר ברכו ה' שנתן בו ריח טוב. ובזוה"ק תרומה ועל הארץ הטובה, האי טובה שבעא כמה דאת אמר ונשבע לחם ונהיה טובים בג"כ איצטרך חדוה ושבעא, אשר יצחק כשמו שורש השמחה של מצוה וכידוע שהיא שדה תפוחים שדה טובה, וליעקב נאמר ופרצת ימה וקדמה וגו' שהיא נחלת יעקב בלי מצרים (שבת קי"ח) וזה על ארץ חמדה טובה ורחבה שהנחלת לאבותינו אשר אברהם קראו חמדה ויצחק טובה ויעקב רחבה, ולזאת כל שלא אמר שלש אלה לא יצא ידי חובתו, כי האבות תקנום אשר המה המרכבה לברכת המזון כנ"ל ומיושב דיוק ט"ז

וה' ברך את אברהם בכל אחז"ל (ב"ב ט:) בת היתה לו לאברהם ובכל שמה, ונאמר בזה כמה פשטים ורמזים, ויש לרמז עוד כי שני אלפים תורה התחלתם בזמן שהיה אברהם אבינו נ"ב שנים (ע"ז ט') וברכתינו להכניסו בברית של אברהם אבינו כי הוא היה הראשון שנכנס בברית והוא הנרמז בנוטריקון של בת' ברית. תורה. ובכל שמה במספר נ"ב עת זריחת ב' אלפים תורה וגם ב-כל, ב' פעמים כל מספר מאה כי בשנה הסמוך ונראה למאה שנים מספר של בימים, בא בברית וכ"ה בזוה"ק (בא ד' ל"ו) וה' ברך את אברהם בכל דאתבסם בחסד מדאתגליי יוד, אר"א והוא יושב פתח האהל כמה דכתיב וה' ברך את אברהם בכל כו' יעו"ש, וידוע כי ענוה היא המביא לקדושת ושמירת הברית (כאשר האריך בזה הנועם מגדים) ובשר רומז לענוה כאמרם ז״ל (סוטה ה' יעו"ש במהרש"א ז"ל בח"א) ונקרא חותם קודש כי צריך להיות חותם בתוך חותם בקדושה, ואך למצוות עונה, פ"ו, וכדומה אשר בש"ע מבוארים, והרמב"ם ז"ל (בסוף הא"ב) כ' יתירה מכל זאת אמרו, יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה, וירחיב דעתו בחכמה שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב הפנוי מן החכמה ובחכמה הוא אומר אילת אהבים וגו' באהבתה תשגה תמיד, ועל זה תקנו חז"ל בבהמ"ז על בריתך שחתמת. ״בבשרינו״ ועל תורתך שלמדתנו כי לימוד הוא המביא לשמירת קדושת הברית ולא קבל ישראל התורה עד שנכנסו לברית (כאמרם ז"ל) והוא אשר ברית תורה בדבור אחד נאמר בלשון חכמים כי המה כאחד משולבים – ונאמר טוב אחרית דבר מראשיתו כי יש יתרון האור מן החשך אשר מתחילין בעבדים היינו ומסיימין בכוס ישועות של גאל ישראל, אמנם מה טוב ומה נעים כי מראשית עד אחרית אך טוב וחסד, ששון ושמחה אשר ע"ז נאמר אברכה את ה' בכל עת, הודו לה' כי טוב עתה וגם כי לעולם חסדו, וזה צריך שיאמר בה הודאה תחלה וסוף. כלומר כי צנור הברכה יהיה לישועה ולטוב מראשית ועד אחרית תחלה וסוף בהלל והודאה על החסדים טובים אשר יעשה אבינו שבשמים ית"ש לנו ולבנינו מעולם ועד עולם, ומיושב דיוקי טו"ב. ח"י. וא"ש כל ח"י בעזהש"י.

ועתה זו תשובה מאהבה ויראה, לדברי כהד"ג הנה את אשר כתב בלשונו הזך ״ אולם בדברי רש"י ז"ל יש ברעיוני דרך לתרץ" בוודאי כוונתו הטהורה לדרך הישר העולה לאמרם ז"ל בירושלמי פ"ג דר"ה הובא בתוס' כריתות י"ד) על הקרא היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה, דברי תורה עניים במקומם ועשירים במקום אחר, ונאמר כי גם שיטת רש"י ז"ל כדעת התוס' ושאר ראשונים המפרשים פלוגתא דר"מ ור"י לענין ברכת הזימון, וברכת המזון דבשניהם לר"מ בכזית ולר"י בכביצה ולזאת שינה רש"י ז"ל את טעמו בברכות לפרש על ברכת הזימון כענינא דמשנה בחיובא דשלשה שאכלו כאחת דחייבין לזמן. וביומא ע"ט על ברכת המזון אשר משינוי פירושו שנים שמענו בפלוגתא דר"מ ור"י בברכת הזימון וברכת המזון גם שניהם למר בכזית ולמר בכביצה, כאשר באמת כן הוא פי' ושיטת רובם ככולם מראשונים ז"ל וליישב דברי דו"ז הפ"י ז"ל שלא נחשוד מאורן של ישראל בהעלמה גם לשעה ליעיון שו"ת חות יאיר ז"ל סי' קצ"ב) פירש"י ז"ל דיומא נאמר כיון דעיקר הזימון הוא שהמזמן יוציא את המסובין וכנ"ל, בשם הב"י סי' קפ"ג והב"ח בסי' קצ"ג יעו"ש, יש מקום לפרש לשון רש"י ז"ל עד כמה מזמנין מברכין על המזון לאחריו דסובב והולך על המזמן כי הוא עיקר המברך להוציא את כל המסובין, ולפ"ז כוונתו גם שם כפירושו בברכות דפלוגתא דר"מ ור"י נאמר אך לענין אם המזמן יכול להוציא אחרים ידי חובתן. אולם זה אך ליישב דברי הפ"י ז"ל, אמנם המחוור כנ"ל בכוונת שינוי פירושו ולאחד גם פירש"י כשיטת ופ"י הראשונים ופוסקים ז"ל.

ומה שהלביש כהד"ג בדעת הלבוש לאמור בטעמו דהחמיר בספיקו יען דהולך בשיטתו להחמיר בספק אסמכתא כס' תורה, הנה בטורי אבן ריש פ"ק דמגלה ד"ה חזקיה כ' דמסתבר ליה דדברי קבלה כשל תורה וספיקא להחמיר יעו"ש ובראש יוסף והפרמ"ג באו"ח סי' תרפ"ח במ"ז סק"ד ובפתיחה כוללת לאו"ח ח"א אות ח"י שכ' לרז"ה ז"ל דד"ק הוי כד"ת שא"צ חיזוק הוי כד"ת גם לענין ספיקא להחמיר, אם כי להלכה קיי"ל כדעת הראשונים הרמב"ן, רשב"א ור"ן אלפסי שם במגלה הביאם גם הב"י ז"ל באו"ח שם דבספק מגלה אם כי הוא ד"ק אמרי' להקל יעו"ש, ובשו"ת נו"ב מהד"ת חיו"ד סי' קמ"ו ובאה"ע סי' ח' ובספר דרכי תשובה ליו"ד סי' ק"י ס"ק ר"ו ציין לכמה ספרים ושו"ת מקמאי ובתראי שדברו בזה, ובשם רובם ככולם הביא שהסכימו להלכה דגם בדברי קבלה ותקנת נביאים אזלי' בספיקן להקל יעו"ש, מ"מ כיון דגם רבים המה הסוברים להחמיר בספק ד"ק ותקנת נביאים אשר לשיטתם י"ל הכי גם בספק אסמכתא, ודעת הלבוש הראה כהד"ג כי הוא כמבואר להחמיר בוודאי יפה גם נעים להעמיס הכוונה במש"כ חייב לזמן במינו דספק תורה לחומרא כלומר כיון דנלמד מקרא דכי שם ה' אקרא, אם דאינו אלא בדרך אסמכתא מכל זאת נדון כספק תורה לחומרא לשיטתו, ומה נעמו בזה אמרותיו הטהורים להזמין גם את רבינו הלבוש לדעת כל הפוסקים דברכת הזימון היא דרבנן, ונתחזק הפסק אשר העליתי בספרי חידושי בן יאיר בחי' לברכות מ"ה בזה"ל א״כ קאים הלכתא על מכונה מכון האמת כדעת הרש"ל מג"א ע"ת ופרמ"ג שאגת אריה והרב בעל התניא ועוד פוסקים קמאי ובתראי ז"ל, דברכת הזימון גם בעשרה אינו אלא מדרבנן (ולקטן בן יג"ש ויום אחד גם שלא ידעי' בוודאי אם הביא ב' שערות אך מכח חזקה דרבא בנדה מ"ח דבדרבנן סמכי' בזה כבאו"ח סי' נ"ה ברמ"א ז"ל הרשות נתונה וגם מצוה לזמן אם כל אחד מברך לעצמו כבמג"א ז"ל בסי' קצ"ט סק"ז יעו"ש) מקרא דגדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדיו והכי נקטינין להלכה ולמעשה בס"ד.

ובזה אברך על המוגמר בנו ותלמידו היוצא בהכנעה בקידה והשתחוואה וחותם ברגשי כבוד ואהבה רבה, בכל חותמי ברכות שבתורתינו הקדושה והטהורה. חיים מדרכי

סימן ב

לבני אהובי בלבי הרה"ג בהלכה, וגאון באגדה, מוכתר בתורה חכמה ויראה, מפורסם לתהלה כו' מו"ה מנחם מענדל ראללער שליט"א, רב בעיר אקערמאנן בסרביא.

בני יקירי, חידושי תורה בברכת כהנים האמורה מפי, בפנים מאירות אליך נתנו גם לכתוב להיות לך לזכרון וברכת עולם, והוא:

בסוגיא דברכת כהנים (סוטה לז' לח') יש מהדיוק יג' דיוקים. א) בלשון חכמים ששנו במשנה ברכת כהנים כיצד, במדינה אומר אותה שלש ברכות ובמקדש ברכה אחת, במקדש כו' ובמדינה כו', במדינה כו' ובמקדש כו'. מה זה אשר ברישא מדינה מוקדם. במציעתא מקדש ובסיפא מדינה. ב) חוץ מכה"ג שאינו מגביה את ידיו למעלה מן הציץ, ר' יהודה אומר כו' שנאמר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם. והקשו המפרשים, דרבנן מאי עבדי בהאי קרא דר' יהודה. ג) הסבר טעם פלוגתתם. ד) הראב"ד ז"ל בפירושו שלהי תמיד כ' וז"ל, מכל כהן הדיוט שהיה מגביה ע"ג ראשו דהיינו למעלה מתפילין לא חששו דזהו תימא לומר שמגביה למעלה מראשו ולעולם למטה מתפילין של ראש. ואם יש לפרש כך י"ל שהיה צריך לעשות תפלה של ראש גבוה כדי שיהיו הידים למטה. גם יש לתמוה איך אדם נושא תפילין של יד הלא הראש הוא למעלה ושמא י"ל דכיון דאיכא תפילין של ראש שהן למעלה מינכרא מלתא עכ"ל. ובספר מנחת קנאות (להגאון מהר"מ אריק ז"ל בחי' כאן) כ' ע״ז וז"ל ומ"ש הראב"ד ז"ל דמה"ט נושא אדם תפילין של יד כיון דאיכא ת' של ראש שהן למעלה. תמוה לי דהא מקודם הוא לובש תש"י ואח"כ של ראש ועוד דהא אמר"י בגמרא מנחות ל' והכי קיי"ל בש"ע או"ח סי' כ"ו דאם אין לו רק תפלה אחת של יד או של ראש מניחה ואיך מותר להניח תפלה של יד לחודא הא הראש למעלה. ול"ש תירוצו של הראב"ד דהא אין מניח תפלה של ראש ע"כ. וצריכין ליישב דברי הראב"ד ז"ל. ה) היראים ב"ה נ"כ והבא"ש הובאו בספר מנחה חריבה ג"כ העירו בזה כקושית הראב"ד ז"ל (אינם תח"י לראות דבריהם מש"כ בזה) ליישב זאת הקושיא. ו) בגמ' ת"ר כה תברכו בלה"ק כו' נאמר כאן כה תברכו ונאמר להלן אלא יעמדו לברך את העם כו' וכ' התוס' תימה אדרבה אימא ונאמר להלן ואכלת ושבעת וברכת מה להלן בכל לשון כו' יעו"ש ז) קשיא ליה לר"י אי מה להלן כ"ג ור"ח ועבודת צבור אף כאן כו'. רנ"א א"צ הרי הוא אומר כו' וכתיב כל הימים כו' והקשו התוס' וז"ל תימא אכתי עבודת יחיד מהיכא לן דאיתרבי דאיכא נ"כ והא בכל הימים איכא נמי עבודת צבור כגון תמיד. ונ' דוודאי לד"ה אימעיט עבודת יחיד מנ"כ. ור"י נמי אגב שיטפיה נקט ליה כו' יעו"ש. אמנם רש"י ז"ל שפירש וכתיב כל הימים ולא תיקשי לך תו ר"ח וע"צ נראה כמבואר דלא אזיל בשיטת ופי' התוס' צריכין ליישב קושית התוס'. ח) כה תברכו בעמידה, אתה אומר בעמידה או אינו אלא אפילו בישיבה כו'. ולעיל כה תברכו בלה"ק. או אינו אלא בכל לשון. ולא נאמר מלת אפילו ט) ותניא אידך כה תברכו את בני ישראל בשם המפורש כו' ת"ל ושמו את שמי, שמי המיוחד לי. והקשה בהגהות הרש"ש ז"ל ק"ל דבפ' קדושים בפסוק ולא תשבעו בשמי לשקר, פירש"י לפי שנאמר כו' מניין לרבות כל הכנויין, ת"ל ל"ת בשמי לשקר, כל שם שיש לי והוא מת"כ עכ"ל. י) עוד יש מהדיוק. כי בכל תניא תניא שבגמ' לא נאמר עם ו' המוסיף, אך בכאן נאמר ותניא. יא) הרמב"ם ז"ל בפי"ד מה' תפלה הי״א כל אלו הלכות סדרם בזה"ל:

אין ברכת כהנים נאמרת בכ"מ אלא בלה"ק שנאמר כה תברכו אב"י, כך למדו מפי השמועה ממשה רבינו ע"ה. כ"ת בעמידה, כ"ת בנ"כ, כ"ת בלה"ק, כ"ת פנים כנגד פנים, כ"ת בקול רם, כ"ת בשם המפורש והוא שיהיה במקדש כמו שאמרנו עכ"ל. הלא ידוע דקדוק לשון הרמב"ם ז"ל בכ"מ כלשון התלמוד ומה זה אשר פה שינה מסדר השנוי בגמ'. יב) אמר אביי נקטי' לשנים קורא כהנים ולא' אינו קורא כהן שנאמר א' ל' לשנים. ואמר ר"ח נקטי' כהן קורא כהן ואין ישראל קורא כ' שנאמר אמר להם אמירה משלהם תהא. וה' כוותיה דאביי ולית ה' כדרב חסדא. יש מהדיוק בהוספת הואו של ואמר ר"ח אשר יבוא כשאמר מקודם מימרא וכאן הלא אביי הוא בעל מאמר הראשון. ועוד למה הקדים תלמודא נקטי' דאביי לנקטי' דר"ח הלא ר"ח קדום לדאביי. יג) הרמב"ם ז"ל בפ' יד' מה' תפלה ה' יד' כ' בכ"מ משתדלין שיהא המקרא אותן ישראל שנאמר אמר להם מכלל שאין המקרא מהם והוא כר"ח שבירושלמי הובא בתוס' (יעיון קרבן עדה בפ"ה דגיטין ה' ט' שהקשה דר"ח סותר דבריו שבבבלי. ובגה״ש בפ' א"ע הביא בשם כמה שעמדו בזה. והכה"ג כתב דתרי ר"ח הוו, והגה״ש שם חזק זה יעו"ש) וכתב הכ"מ דזה רק לכתחלה ולא לעיכובא וכך פר במראה הפנים בירושלמי גיטין שם דאך לכתחלה צריך שיהא המקרא ישראל. וכן דעת הלבו"ש והמג"א בסי' קכ"ח אולם הט"ז שם בסק"ז והק"ע בירושלמי גיטין שם ס"ל שהוא דרשה גמורה גם לעיכובא, ואם כי אין דרך הרמב"ם ז"ל לכתוב דרשה מעצמה גם בדרך אסמכתא, הט"ז שם כ' ליישב זה יעו״ש. אמנם אכתי צ"ע כיון דבירושלמי לא הביא רב חסדא קרא לזה, ודרכו של הרמב"ם ז"ל להביא אך המבואר בדברי חז"ל איה מקור מקומו של הדרשה מקרא שהוסיף להביא בזה.

והנלע"ד בישוב כל זה בס"ד כאשר התנא לפרקים מההוא דסליק מיניה מפרש ברישא (כבריש נדרים) כן הכא במיצעתא, ממה דסליק ברישא שהוא מקדש, פתח בזה, ובסיפא פתח במדינה דסליק מיניה במיצעתא. ויש להסביר עוד כי ברישא וסיפא קדום מדינה יען כי תדיר ומצוי קודם שהוא בכל העולם וגם בזה"ז עד שיבא לנו מקדשינו משמים בב"א. אך במיצעתא למש"כ התוס' לקמן מ' ע"ב ד"ה וכ"כ למה ושמא היה עונין בשכ"מ לאלתר כשהיו שומעין שם הנכבד והנורא ולא היה ממתינין עד סוף הפסוק כו' חשוב להו כפסוק אחת והוא ששנו חכמים בלשון המשנה להסמיך ובמקדש ברכה אחת, במקדש אומר את השם ככתבו. לרמז הטעם דלזאת נחשב במקדש לברכה אחת יען כי אומר את השם ככתבו ועונין בשכמל"ו (וכמש"כ המהרש"א ז"ל בח"א מ' ע"ב דבכתבו אין מקום לעניית אמן יעו"ש) בעת שמיעת שם הנכבד והנורא ית"ש, והיינו טעמא דנחשב לברכה אחת וכמש"כ התוס' ומיושב דיוק א'.

והנה אם דקדושת השם שנכתב על הציץ וגם ע"י בצלאל קדושתו מעצמותו ומן ערך הכותב עלה למעלה ראש. אולם לאחר כל גדולות ופרשת בצלאל אשר גדלו השי"ת בחכמה בינה ודעת, מכל זאת אהרן שני למשה רבינו היה גדול ממנו ועל קדושת ידו של אהרן היה להשראת השכינה הקדושה שלמעלה מקשרי אצבעותיו ערך גדול עד מאוד אשר הוא ואך הוא היה רשאי להגביה את ידיו גם למעלה מהציץ ולא כן כהנים הגדולים שלאחריו. שם הקדוש שבציץ שנכתב עליו קדושתו יותר מערך השראת השכינה שלמעלה מקשרי אצבעותיהם, זה הוא טעמא דרבנן שכה"ג אינו מגביה ידיו למעלה מן הציץ. – ובמקואות (פ"ז מ"ו) מקוה שיש בו מ' סאה מכוונות כו', רי"א אם היה רגליו של ראשון נוגעות במים אף השני טהור דרבנן לא ס"ל גוד אחית ור' יהודה ס"ל גוד אחית (ואולי גם גוד אסיק) כמבואר בחגיגה יט' יעו"ש, י"ל בטעם פלוגתתם בציץ דאזדי לשיטתם דר"י ס"ל כיון דעיקר חיבר היד הוא למטה מהציץ לא איכפת לן בהגבהת היד דשדיא נופו שאר היד בתר עיקרו המחובר בגוף בכח גוד אחית והוה כל היד כלמטה מן הציץ ורבנן לטעמייהו דלא ס"ל גוד אחית לזאת ס"ל דכה"ג לא יגביה את ידיו למעלה מן הציץ וכמובן.

ובישוב דברי הראב"ד ז"ל י"ל לאמרם ז"ל (שבת קט"ז) מצילין תיק הספר עם הספר והמחובר לטהור טהור (כלים פי"ב ב"ק צב') כיון דשם ה' נקרא על האדם בתפילין שבראש (ברכות ה' ומוחין דקדושה שבתפילין המה בראש כידוע מכתבי האר"י ז״ל) לזאת נרים ראש במעלה וקדושה עד שאין קפידא גם בזמן שאין התפלה עליו בזה אשר הראש למעלה מתפלה של יד (ואין להאריך בהסבר הדבר כי מובן מעצמו לחכם ומשכיל על דבר). וזה ליישב דברי רבינו הראב"ד ז"ל. אמנם לולי דבריהם ז"ל הייתי אומר בעניי, למש"כ בספרי חידושי בן יאיר בחי' ליומא ז' דק"ו להס"ה שבתפילין מציץ גם להסוברים דהוא ק"ו גמור והוא מה"ת אינו אלא מסייג וגזירה שלא יבוא לידי שחוק וקלות ראש, כי מצינו דגם התורה עשתה סייג לדבריה. (וכמבואר ממש"כ הט"ז ביו"ד סי' קי"ז סק"א, ונראה דהרשב"א כו' ובפרמ"ג או"ח בפתיחה כוללות ח"א אות ס"ז יעו"ש) יעו"ש באריכות. גם הכא באיסורא שלא יגביה הכה"ג ידיו למעלה מן הציץ אם הוא מן התורה או יותר נראה שאינו אלא רק מדרבנן (וראיית ר' יהודא מהקרא הוא דכיון דמבואר ההיתר בקרא אין כח ביד חכמים לאסרו כשיטת הט"ז באו"ח ויו"ד שם. ורבנן ס"ל דמ"מ יש כח ביד חז"ל לגזור ולאסור כאשר רבים חולקים בזה על הט"ז, ולפ"ז כללא של הט"ז בפלוגתא דר"י ורבנן שנויה) הוא בתור גזירה וסייג להזהר בקדושת הציץ אשר שם הקדוש והנכבד נכתב עליו, וכאשר אמרו חז"ל אין גוזרין גזירה על הצבור אלא א"כ יכולין לעמוד בה ואין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו. לזאת אך בציץ שהוא רק לכה"ג ולפרקים. (יעיון ירושלמי יומא פ"א ה' ב' ופ"ב דחגיגה ה' ד') הוא באפשרת להזהר שלא יגביה ידיו למעלה מן הציץ, משא"כ בתפילין המסורה לכל אדם. וחיוב מצוות עשה בכל יום ועוד מצוה בכל היום. (כעין זה בתר"י ז"ל בפ"ג דברכות בד"ה ויש לשאול במש"כ אבל כשעומד ביראה כו' ואין דעתו עליהם ממש לא נקרא זה הס"ה. דאלת"ה האיך יוכל האדם להניח תפילין כל היום כו' יעו"ש) אין זה באפשרות חק האנושי להזהר בזה. בהגבהת היד למעלה מהראש. ובכגון דא אמרינן כי לא נתנה התורה למלאכי השרת, ומיושב דיוקי ב' ג' ד' ה'.

השתוות הלשון הלא מצינו כמה פעמים כי יש לו משפט קדומה ולזאת כה תברכו שנאמר לרבים ילפי' מן ואלה יעמדו לברך את העם ג"כ לרבים ולא מן ואכלת ושבעת וברכת שנאמרה בלשון יחיד ולכל יחיד וי"ל עוד לאמרם ז"ל בירושלמי פ"ק דתרומה, אבא בר אבין אמר חד חסיד שאיל לאליהו הנביא שכור מהו שיברך, א"ל ואכלת ושבעת אפי' מדומדם כו'. ובזוה"ק תרומה (קנב ע"ב) פתח ר' חזקיה וגו' ואכלת ושבעת מהכא דשכור שרי ליה לברכא ברכתא דמזונא. מה דלית הכי בצלותא כו. בב"מ שכור שרי ליה לברכא ברכת מזונא משמע מהאי קרא דכתיב ואכלת ושבעת וברכת כו' ושבעת זה שתיה דהא שבעא בחמרא הוא רוי כו' וברכת את כו' דברכת מזונא איצטרך חדוה ושבעא כו' והובא להלכה בטוש"ע או"ח סי' קפ"ה יעו"ש. ובנשיאת כפים הלא גם שתוי לא ישא את כפיו (תענית כ"ו טוש"ע קכ"ח) לזאת לא נלמד מן וברכת דבהמ"ז אשר לא דמי ליה אך מן לברך את התם בלה"ק. ויען כי בכאן יש גם סברא לאמור דעדיף בכל לשון למען יבינו גם העם אשר אינם יודעים בלה"ק. אך דגז״ש לרבנן או כה לר"י בא ללמד דווקא בלה"ק לזאת לא בא כאן מלת אפילו משא"כ עמידה דבוודאי יש לו מעלה על ישיבה, אך דהוי אמינא דגם בישיבה שרי יש מקום למלת אפילו בזה, ומיושב דיוקי ו' ח'.

ובישוב קושית התוס' לשיטת רשי' ז״ל י"ל למאי דאמר"י במגלה ג' ע"א אר"י בו' מכאן סמכו של בית רבי שמבטלין ת"ת ובאין לשמוע מקרא מגילה כו', ל"ק הא דרבים הא דיחיד, ופירש"י ז״ל דהתם כל ישראל הוו וכן בפיר"ח ז״ל ת"ת דכל ישראל ולפיכך חמור מעבודה, הרי דכל ישראל ביחד עדיף מרבים דצבור, ולזאת גבי וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם שהיה כל ישראל ביחד במחנה, ואצל המשכן, נגד עבודת צבור דתמיד בכל הימים שלא היה כל ישראל, כרבים נגד יחיד יחשב ושלא לאמור כי אגב שיטפיה נקט ניחא יותר לפרש בלישנא דר"י. באמרו עבודת צבור הכוונה על כלל כל צבור של ישראל וא"ש פירש"י ז"ל ומיושב קושית התוס' שהוא דיוק ז'.

קושית הרש"ש לדידי לק"מ, כי בת"כ אך מכפילת האזהרה שנאמר ל״ת את שם וגו' והוכפל עוד ולא תשבעו בשמי, מזה בא הלימוד דאתי לרבות כל הכנויין, אבל כל עוד דליכא הוכחה ושמו את שמי בסתמא מורה על שם המיוחד ית"ש. ויש בזה עוד הסבר טעמא דסבא קדישא, זוה"ק משפטים צ"ו) באמרו שם על הקרא של מלך א' על גוים, בזה"ל:

ת"ח כל שמהן וכל כנויין דשמהן דאית ליה לקוב"ה, כלהון מתפשטן לאורחייהו וכלהו מתלבשין אלין באלין וכלהו מתפלגין לאורחין ושבילין ידיען בר שמא יחידאה, בריר מכל שאר שמהן דאחסין (לעלמא) לעמא יחידאה בריר מכל שאר עמין, והוא י' וגו' דכתיב כי חלק ה' עמו וכתיב ואתם הדבקים בה' בשמא דא ממש, יתיר מכל שאר שמהן כו' עכ"ל יעו"ש והוא הנאמר שמע ישראל י' א' י' אחד כי שם הוי"ה ב"ה וב"ש שהוא שמא יחידאה. הוא ית"ש י' אלקינו כי חלק ה' עמו, וזה ושמו את שמי המיוחד אך על בני ישראל שהוא שם המפורש הנכבד והנורא ית"ש. ועי"ז אשר במקדש מברכין בשם המפורש יביא ההבדל בין מדינה למקדש כי במדינה נגד כתפיהן ובמקדש על גבי ראשיהן, לזאת דווקא אחר תניא לנשיאת כפים נאמר ותניא אידך בשם המפורש בואו הנוסף ומחובר כי משולבין המה בפרט זה של שיעור הגבהת הידים אשר במקדש למעלה מראשיהם מפני שמברכין את העם בשם המפורש ושכינה למעלה מקשרו אצבעותיהם. ומיושב דיוקי ט' י'.

והנה התוס' בד"ה לשנים קורא כהנים כ' בירושלמי פ' א"ע אר"ח צריך שיהי' החזן ישראל. רנב"י אומר אם היה כהן אחד אומר כהן. שנים אומר כהנים. אר"ח אפי' כהן קורא כהנים שאין קורא כהנים אלא לאותו השבט ע"כ. ורש"י ז"ל בד"ה קורא ובד"ה משלהם תהא פי' על קריאה זו לכהנים לשון אזהרה. אשר לישנא דאזהרה יבוא ברוב פעמים לגדול העומד בראש ומזהיר את העם (כביחזקאל ל"ג ועוד בכמ"ד) ולפ"ז נאמר כי אביי ס"ל דכהנים לא קאי על השבט, אך להכהנים העומדים בביה"מ על הדוכן אשר רוב פעמים החזן שהוא ש"ץ עומד במעלה יותר מהכהנים כי כמה דברים נאמרו בש"ס וש"ע ליורד לפני התיבה, ולאו לכל אדם מסורה, משא"כ בכהן אם אינו רק מהפסולים לדוכן הלא כהן הוא לברך ב"כ, לזאת החזן גם כשהוא ישראל יכול להזהירם לברך. ולשיטתו שאין אומר כהנים להשבט אלא להעולים על הדוכן, סובב והולך לאמור כי דווקא לשנים קורא כהנים שנאמר אמור להם לשנים. ורב חסדא בזה לשיטתו בירושלמי שאין קורא כהנים אלא לאותו שבט אמר דנקטי' דאין ישראל קורא כהן כי להזהיר את השבט אמורה אך משלהם תהא להזהיר אחיו הכהנים. (ולפ"ז הני תרי מימרות דר"ח דבירושלמי ג"כ מתרי ר"ח נאמרו וכנ"ל בשם הכה"ג) ולישנא דתלמודא הכי מתפרש אמר אביי נקטי' כו' ולאחד אינו קורא כהן כו' יען כי האמורה אך לכהנים שבבה"מד, ואמר ר"ח נקטי' כו', ואין ישראל קורא כהן כו' דס"ל דהקרי' להשבט כלומר דלא כאביי. ולשיטתו גם לאחד קורא כהן והני תרי נקטינן סתרי הדדי. (ולכך נאמר, ואמר ר"ח עם ו' המוסיף ומחלקת כלומר דמדר"ח נשמע דלא כאביי) הלכתא כוותיה דאביי. (לפיכך מאמרו קדום) ומזה הוכרח לאמור ולית הלכתא כוותיה דר"ח וכמובן ומיושב דיוק י"ב.

ועתה למסקנא דלית ה' כר"ח י"ל כי דרשת הרמב״ם ז"ל כמבוארת בסוגיא, כי מלישנא דר"ח שאמר נקטי כו' ואין ישראל קורא כהנים, שנאמר אמור להם, אמירה משלהם תהא, אז ואך אז אמרי' דכהן דווקא הוא הקורא, כשמוציאין הקרא מפשוטו. ודרשי' את אמור להם אמורה משלהם תהא אמנם לפשוטו יתפרש אמור להם, מכלל שאין המקרא מהם, אך ישראל יהא המקרא. וכיון דלית ה' כר"ח ממילא יתפרש הקרא כפשוטו. ומפשטות לשון הסוגיא הוציא הרמב"ם ז״ל את דרשתו כדרכו וכיון שאין כאן דרשה מיוחדת לזה אך מפשטות הקרא אמר"י דזה רק לכתחילה, ולא לעיכובא וכמש"כ הכ"מ ז"ל ובדרך רמז י"ל כה תברכו את בני ישראל אמור להם, לדרוש סמוכין לכתחילה ״ישראל אמור״ ובדיעבד אמור להם, גם כהן שהוא במספר ״להם״ משלהם תהא, וישראל מבואר בקרא כי לו משפט קדומה להשתדל לכתחילה) ויש להסביר הדבר שהוא כעין דאמרי' בברכות (מ"ט נ) אמר שמואל לעולם אל יוציא אדם את עצמו מן הכלל ותניא בין שאומר ברכו בין שאמר נברך אין תופסין אותו בכך, והנקדנין תופסין אותו על כך על שהוציא א"ע מן הכלל כפירש"י ז"ל שם כן נאמר גם הכא כהן המקרא כהנים או שאו ידיכם קודש או אמרו נראה כמוציא א"ע מן כלל כהנים, אך לאחרים אומר לברך לזאת יהיה לכתחילה המקרא ישראל ובדיעבד גם כהן יוכל להקרות כאשר גם בברכו שפיר דמי, אך נברך עדיף ומשתדלין לכתחלה שיהא המקרא ישראל ומיושב דיוק י"ג וא"ש בס"ד.

ולהלכה הלא בש"ע או"ח קכ"ח סעיף י"ז דאם הוא אחד אינו קורא לו אלא הוא בעצמו מחזיר פניו. ולתוס' מנחות הובא במג"א ז"ל שם סקט"ז ולפר"ח כ"ה גם דעת ר"פ ז"ל שהובא בטור שם ריש הסימן דאינו עולה אך מדרבנן. והאריך בזה הב"ח וט"ז שם בסק"ג. ולב"ח אם קורא לכהן אחד עובר, והט"ז חולק וס"ל כדעת הטור, דגם אם אין קוראין אותו מחיוב לעלות מה"ת ועובר כשאינו עולה, גם בלא נקרא כיון שאין עליו חיוב הקריאה. וכ"כ הפר"ח שם סק"ט ודעתו דחייב לעלות מדאורייתא וחולק על הכנה"ג שכ' בשם י"א דאחד אינו מברך וגם אדרבנן מברכי', ובכ"ז האריכו הפוסקים קמאי ובתראי יעו"ש בפמ"ג. ובעט״ז שם כ' דהמנהג לקרוא גם ביחיד. ובספר ארחות חיים שם בשם פיסקי הלכות מהריקאנטי סי' לח' ושו"ת מהרי"א אסאד סי' מב' דבכהן אחד נמי קורין אותו בשם כהנים יעו"ש. אמנם מכל זה נתבאר כי טוב ונכון להדר בכל מה דאפשר שיעלו לדוכן שני כהנים כדי שיהיה הקריאה – להסוברים שהוא מה"ת או בדרך אסמכתא מדרבנן – של כהנים וקיום המ"ע בוודאי מה"ת לכל הדיעות. וכל הנזהר הרי זה משובח בברכות.

והנה ז״ל הרמב"ם ז"ל בפי"ד מה' תפלה ה' יא' אין ברכת כהנים נאמרת בכ"מ אלא בלה"ק שנאמר כה תברכו אב"י כך למדו מפי השמועה, ממשה רבינו ע"ה, כ"ת בעמידה, כ"ת בנ"כ, כ"ת בלה"ק, כ"ת פנים כנגד פנים, כ"ת בקול רם, כ"ת בשם המפורש, והוא שיהא במקדש כמו שאמרנו עכ"ל. ויש מהדיוק להידוע כי דרכו בכ"מ לשמור ולדבר כלשון וסדר התלמוד, וכאן שינה מסדר השנוי בגמרא, וכנ"ל ונראה כי מה שהקדים פכ״פ וקול רם, לכ"ת בשם המפורש אם כי בגמרא כ"ת בשם המפ' קדום יען כי רצה לסיים והוא שיהא במקדש אשר זה נאמר אך על דסמך ליה בשם המפורש (וכמש"כ בנו"ב מהד"ק סי' ה' יעו"ש) ונתן משפט קדומה, לכל אלו שהם בכל מקום, ושמר את הסדר, כאשר יבא הכהן על הדוכן, אשר בראשית יעמוד, שהוא כ"ת בעמידה, ולאחריו ישא כפיו, אשר הוא כ"ת בנ"כ, ואח"כ אומר הברכה, שצריכין לזאת ההלכה, כ"ת בלה"ק וטעמא בעי מה דבגמ' הקדים הלימוד דכ"ת בלה"ק ונראה יען דתלמודא מפרש בראשית מה ששנוי במשנה, דברכת כהנים נאמרת אך בלה"ק, לזאת בא הלימוד דכ"ת בלה"ק בראשונה, ומיושב דיוק י"א בסדר הגמ' ולשון הרמב"ם ז"ל.

ובדרך אגדה נראה בסדר זה, הנאמר בגמ' בדיוק, לרמז לשבעה ימי הבנין אשר המה ז' רועי עולם, אברהם יצחק ויעקב, משה אהרן יוסף, דוד. כי מקור החיים לברכת כהנים המה י"ג תיקוני דיקנא קדישא, כמבואר בכתבי האר"י ז"ל, הנרמז בזקן אהרן כהן גדול הראשין וזה שאח"ל (חולין כ"ד) נתמלא זקנו ראוי לנשיאת כפים ונאמר אתה בהן לעולם על דברתי מלכי צדק ואחז"ל (נדרים ל"ב) כי הקב"ה עשאו לאברהם אבינו כהן שנאמר לו כה יהיה זרעך, שירש הברכה לכה תברכו, כאשר האיר בזה עינינו דודינו ז' הברית כהנת עולם ז"ל במאמר כה תברכו יעיון שם דברי א' חיים העומדים ברומו של עולם, ונאמר והיה ברכה הברכות מסורות לך (ב"ר ל"ט) וביום הראשון שנאמר יהיה אור זה אורו של אברהם כאמרם ז"ל (ב"ר פ"ב) אשר יומם יצוה ה' חסדו. חסד לאברהם, יומם דכליל כל יומין (זוה"ק בלק קצ"א) וז"ש ואברהם זקן בא בימים וה' בירך את אברהם בכל, ר"ת לברך ברכת כהנים, ובימים הראשונים ימי הבריאה אשר עם שבת קודש חצבה עמודיה שבעה, הוא היה זקן הראשון אשר בא בהם וזה כה תברכו בלה"ק הרומז לאברהם כנאמר בספר יצירה וכיון שבא אברהם אבינו והביט וראה כו' והאמין בה' וגו' וכרת לו ברית וגו' ובין עשר אצבעות ידיו, והוא הלשון' קשר עשרים ושתים אותיות שבלשונו' והקב"ה גלה לו הסוד כו' שהוא לשון הקודש, כ"ת בעמידה, מדתו של יצחק עבודה שהוא בעמידה, ונאמר רומה ה' בעוזך נשירה ונזמרה גבורתך, כי פחד יצחק והגבורות בעמידתם בקומתן לשרשן המה שורש הרחמים והשמחה אשר ע"י גבורתך נשירה ונזמרה. כ"ת בנשיאת כפים להידוע כי אברהם ויצחק המה שני זרועות עולם, יד הגדולה ויד החזקה. ויעקב המכריע במדת התפארת ברית התיכון הוא יד הרמה, וכנאמר ובני ישראל דייקא יוצאים ביד רמה שהוא נשיאת כפים. כ"ת בשם המפורש, בביהמ"ק מקום המיוחד להשראת שכינה הקדושה. מדתו של משה רבינו אשר שכינה מדברת מתוך גרונו ונאמר לו ואתה פה עמוד עמדי וכאמרם ז"ל וכבוא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו וגו' אליו דייקא ונאמר וארא אל אברהם וגו' כי שם המפורש שהוא שם המיוחד אליו נודע בראשונה כ"ת גם לנשים גרים ועבדים משוחררים אמור לכולהו מדתו של אהרן הכהן אוהב שלום ורודף שלום, אוהב אח הבריות ומקרבן לתורה לכל המדרגות, וכדאיתא באבות דר"נ פי"ב יעו"ש. כ"ת פנים נגר פנים מדתו של יוסף הצדיק שנאמר ויכלכל יוסף את אביו וגו' לחם לפי הטף אשר חז"ל דייקו מלת הטף. ויל"פ עוד לאמרם ז"ל (ירושלמי פ"ק דערלה ה' ג') דאכיל מן תבריה בהית מסתכלת ביה. לזאת בראשית נאמר כי נבהלו מפניו לאחר שראו אשר עתה יהיה הוא המשביר להם, ויוסף הצדיק במדת טובו אמר להם גשו נא חלי וגו' כי למחיה שלחני א' לפניכם ומידכם היתה לי כל זה וכלכל אותם בדרך כאלו הוא המקבל מהם. (כאמרם ז"ל יותר וכו') וזה לחם לפי הטף כאשר בטף לא שייך בושת כן באופן זה כלכל חותם, אשר היה יכול היות פנים נגד פנים וזה בן פורת יוסף בן פורת עלי עין, כי עין בעין יראו בשוב ה' את שיבת ציון, חושבנא דיוסף, פנים נגד פנים. כ"ת בקול רם, זה קולו של מלכות ב״ת דוד שנאמר וכסאו כשמש נגדי שיהיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה כאור שבעתים. כסא רם ונשא. ומשיח בן דוד שיבוא במהרה בימינו ימחה ויכרות כל זרעו של עמלק שהוא במספר רם. ואליהו הנביא זה פינחס מזרעו של יוסף, שטנו של עשו יבוא (שלום במספר עשי לבטלו) לעשות שלים בעולם בכח של וקול רם שהוא במספר שלום שמו של הקב"ה (שבת י') וזה הנרמז באמרם ז"ל בירושלמי כחן הביאו הטור בסי' קכ"ח שיהיה קולו של הקב"ה משתמע בקולו, וזה קול השביעית משבעה הקולות מדת מלכות של יום שבת קודש מלכתא. כלי המחזיק ברכה מכל השבעה קולות ז' ימי הבנין וחיתם בשלום מספר של קול רמ. והוא הנאמר (ישעיה מ') על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון הרימי בכח קולך מבשרת ירושלים, בקול רם למבשר טוב ומשמיע שלים. לנחמת ציון וירושלים באור פני מלך חיים. והמשכיל יבין אור הגנוז בלשון חול אשר המה דברי א' חיים.

שם אמר ר' יהושע בן לוי (צ"ח ע"ב) מנין שהקב"ה מתאוה לברכת כהנים כו' כו' באלו ח' מימרות דריב"ל יש מהדיוק ט"ו דיוקים. א.) מנין כו' שנאמר ושמו את שמי על בנ"י ואני אבויכם, איך מוכח מקרא זה כי הקב"ה מתאוה לב"כ יעיון פירש"י מהרש"א ובעיון יעקב ז"ל מש"כ בישוב זה. ב.) ואריב"ל כל כהן שמברך מתברך ושאינו מברך אין מתברך שנאמר ואברכה מברכיך, הלא לר"מ (בקידושין ס"א וכמ"ד) לא אמרי' מכלל לאו אתה שומע הן או להיפוך וכ"ת דריב"ל לא ס"ל כר"מ זה דוחק לאמור לדעת הבה"ג שאלתות ורבינו משה גאון ר"ש בר א' רמב"ם תוס' ורא"ש ריא"ז כי חנם וגו' בעל כנף עיטור ומאור ז"ל ועוד פוסקים דפסקו כר"מ (יעיון טוש"ע אה"ע ל"ח חו"מ סי' רמ"א כי לספיקא דדינא יחשב) כי ריב"ל מבתראי דקיי"ל כוותיה גם נגד ר' יוחנן יחלוק על זה והוי כעין קשיא הלכתא אהלכתא. ג.) ואריב"ל כל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בשלשה עשה כו' וברמב"ם ז״ל וש"ע שם סעי' ב' אע"פ שביטל מצוה עשה אחת הרי זה כעובר בג' עשה, להבין זה כיון דריב"ל אמר עובר בשלשה מאין יצא להם לאמור שהיא אחת כשלשה. ד.) בתוס' ד"ה כל כהן כו' כ' ירושלמי במס' נזיר פכ"ג מהו שיטמא אדם לנ"כ, אחוי כו' בשם ר' אחא מטמא כהן לנ"כ שמע ר"א ואמר אנא לא אמרי לי כלום חזר כו' דאר"י בר פזי בשם ר"א כל כהן שעומד בביהכ"נ כו' עובר בעשה וסבר למימר שמצות עשה דוחה למצות ל״ת כו' והקשה המה"פ שם בפ"ז דנזיר היא דאמאי לא קפשיט מהא דת"ר (ב"מ ל') והתעלמת פעמים שאתה מתעלם כו' היה כהן והוא בבית הקברות כו' דעשה דהשבת אבידה לא דחי עשה ול"ת דטומאה יעו"ש. ה.) אמר אנא לא אמרית ליה אייתונה ואנא מלקי ליה ופי' המהרש"ל ז"ל בח"ש פי' הביאו לידי מי שמטמא לנ"כ ואלקה אותו, ובהגהות הרש"ש ציין להק"ע מה שפי' ודלא כרש"ל יעו"ש, אבל הפירושים גם שניהם. ו.) לגי' הירושלמי שבתוס' ר' אבהו הוה יתיב כו' והוי תמן מיתנא ואתא עוניתא דנ"כ ולא שאלין ליה אתא עונתא דמיצליא ושאלין ליה (צ"ע וגו' זו הלא עונתא דמיצליא קדים לעונתא דנ"כ) אמר להון כו' הוה כל חד וחד מנהון משמט גרמיה וערק, לידע טעם השואלים שלא שאלו על נ"כ אך על מיצליא וגם השמטתם חד חד ולא כולם כאחד נראה דנעשה בכוונה לרמז מה – גי' הירושלמי שהובא בח"ש אתא עינתא דמיכליא ושאלין ליה כו' בוודאי דצריך ביאור. ז.) ואריב"ל כל כהן שאינו עולה בעבודה שוב אינו עולה שנאמר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וגו' ופירש"י ז"ל קודם שיסיים ש"ך רצה צריך לעלות על הדוכן, ובטוש"ע שם סעי' ח' הלשון כשמתחיל ש"ץ רצה כו' ואם לא עקר רגליו ה אשר לכתחלה צריך לעקור ברצה וכמש"כ שם הפרה ופמ"ג בא"א סק"י למה לא נאמר גם בלשון ריב"ל רצה אך תפס לישנא דעבודה וזה טעמא בעי. ח.) ארבעה המה המאמרים דריב"ל לענין נ"כ הסמוכים לדרשם שיהיו גם משולבים. ט.) דאריב"ל אין נותנין כוס של ברכה לברך אלא לטוב עין שנאמר כי טוב עין הוא יבורך וגו' לבאר, וסמיכתו להמאמר דעקירת הרגלים בעבודה. י.)

ואריב"ל מנין שאפי' עופות מכירין בצרי עין שנאמר ועיון פירש"י מהרש"א ועיון יעקב ז"ל שעמדו בזה ופירושם. יא) ואריב"ל כל הנהנה מצ"ע עובר בלאו שנאמר אל תלחם את את לחם רע עין וגו' רנב"י עובר בשני לאוין אל תלחם ואל תתאו. לבאר טעם פלוגתתם רעיון בעיון יעקב ז"ל. י"ב.) ואריב"ל אין ע"ע באה אלא בשביל צרי עין שנאמר וענו ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה כו' והקשה המהרש"א זיל בח"א מאי מייתי מהכא הא אדרבה אנו זקני בי"ד אמרו שלא בא לידם כו' ולא היו צ"ע לגביה כו' יעו"ש. י"ג.) בסוף הסוגיא (מ' ע"ב) ובמקדש ברכה אחת כו' וכל כך למה כו' להסביר אמרי קודש של וכל כך ולא נאמר טעמא מאי כלשון הרגיל בש"ס. י"ד.) לפי שאין כו' תיר כו' מנין שאין כו' שנאמר קומו וברכו וגו' מן העולם ועד העולם, איך מוכח מכאן שאין עונין אמן במקדש בשלמא בתענית (ט"ז) מביא הגמ' כל הקרא ויברכו וגו' אשר משם מוכח שפיר דעונין בשכמל"ו משא"כ הכא. ט"ו.) בפירש"י ז"ל ד"ה קומו כו' למגן אברהם וכן למחיה המתים ובברכות פי' להתחיל מחונן הדעת וכן כולם, (יעיון בהגהות רש"ש שעמד בזה) ובתענית פי' ברוך גואל ישראל.

וליישב ולבאר כל זה נלע"ד בס"ד. דהנה אם כי הוא הלכה ברורה באו"ח שם סעי' ג' אם עלה פעם אחת ביום זה שוב אינו עובר אפילו אמרו לו עלה מכל זאת אם עולה פעם שנית מברך כבמג"א שם סק"ג יעו"ש בפר"ח ופמ"ג דמ"מ מצוה קעביד וזה אות לאהבה כפי' ר"ח ורש"י ז"ל (ר"ה ט"ז ע"ב) כדי לערבב כו' כשישמע ישראל מחבבין את המצות כו' פי' מיושב ומעומד בכפלים יעו"ש, ואומרים פעמים (ק"ש דקרבנות ודיוצר ביום ק"ש דערבית ושעל המטה בלילה ולכתבי האר"י ז"ל כולם צריכין זה לזה) יען כי הוא באהבה ועיקר המ"ע דנ"כ הלא הוא יוצא מן כה תברכו וכמש"כ הב"י ז"ל שם ד"ה כל כהן. וז"ל הרמב"ם כו' ה"ז כעובר על ג' עשה ונ' שטעמו משום דליכא בלשון ציווי אלא כה תברכו בלבד, איכא למימר דכי קאמר ריב"ל ה"ז עובר לאו דוקא אלא הרי זה כעובר ואין כאן חידוש אם הקב"ה רוצה בזה כי זה נחת רוח לפניו ית"ש אשר אמר ונעשה רצונו פ"י ישראל סגולתו לקיים כל התורה אשר אך היא למטה ולמעלה לאורה, אמנם לאחר כה תברכו עיקר המ"ע וכל ברכת כהנים של יברכך וגו' נאמר עוד הפעם ושמו את שמי וגו' הרומז כי גם לאחר שקיים המ"ע ועלה פ"א מ"מ ושמו את שמי וגו' כי עוד הפעם יעלה ויחשב למצוה ורצונו ית"ש לזה, מוכח מזה כי הקב"ה מתאוה לברכת כהנים כי הכפילות מורה על התשוקה והאהבה וכאמור ועל זה סובב והולך מאמר השני של ריב"ל כל כהן שמברך מתברך כו' כאשר פי' הענף יוסף בשם השבו"י ז"ל וז"ל. ק' איך ס"ד שאינו מברך כו' וי"ל הכוונה דק"ל דנקט מברכיך בלשון רבים ומקללך לשון יחיד אלא לומר שלא יאמר הכהן כבר נתברכו ישראל מפי כהנים אחרים וא"צ לברכתי או אם כבר ברכו בקהל אחד יאמר א"צ עוד לברכן פ"ב יום זה, ואשמעו"י שאם אינן מברכין כל פעמים שעולין לדוכן לא יתברך ומש"ה אמר מברכיך לשון רבים לומר שאין כהן נפטר בברכת חבירו או בברכת פ"א ביום כי כולם חייבים לברכם וכמה פעמים ביום עכ"ל. אשר לדבריי סמיכת המאמרים כאחד משולבים וכמובן ומיושב דיוק א.

שלשה שיטות המה בהא דאמרי' בשלהי שבועות העדות דבאיסורא גרידא גם לר"מ אמרי' מכלל לאו אתה שומע הן אשר ביארתי אותם באר היטב בעזהש"י בספרי חידושי בן יאיר בחי' לקידושין ס"א מן אות כ"ו עד אות ל' יעו"ש ובתוכם שיטת רבינו יום טוב ז"ל שהובא בתוס' שבועות שם דדווקא באיסור חמור כגון שתויי יין ופרועי ראש דהוא במיתה בידי שמים ושבועה אשר כל העולם נזדעזע כו' וכדומה בזה גם ר"מ אומר דאמרי' מכלל לאו הן או להיפוך יעו"ש, וידוע סברת הר"ן ז"ל בשלהי יומא בטעמא דשוחטין לחולה בשבת ואין מאכילין אותו נבלה כי הרבה איסורי קלים חמור מאיסור חמור. ולפ"ז חוט המשולש מן שלשה עשה יש להחשיבו ג"כ לאיסור חמור, ולזאת לאחר מימרא דריב"ל כל כהן שמברך מתברך ושאינו מברך אין מתברך שנאמר ואברכה מברכיך, ליישב הקושיא – לדעת הסוברים כן להלכה – הלא מכלל הן לאו לא אמרי' בא מאמר השני דריב"ל דכל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בשלשה עשה (ופי' השבו"י הוא רק להכניס גם אם עלה פ"א בכלל זה, אולם פשטות המאמר הלא נאמר על כהן שאינו מברך כלל וכמובן) אשר עי"ז נחשב כאיסור חמור דגם לר"מ אמרי' מכלל הן לאו ושפיר ילפי' דכהן שאינו מברך אין מתברך אדרבה... ודוקא כל כהן שמברך מתברך ומיושב דיוק ב.

והנה זה כלל גדול דבעי' בעידנא דמיעקר לאו מקיים עשה וכאן הלא בעת התחלה שמטמא הכהן עדיין לא קיים המ"ע עד אח"כ אשר הש"ץ קורא והכהן מברך ואומר ברכת כהנים ומאי הקשה הירושלמי (יעיון פ"ז י"ג אמנם נראה כי הירושלמי מיירי גם בטומאה דאורייתא וכמש"כ בשי"ק שם יעו"ש) אולם בעשה דגדול השלום. רבים. וחמור. ל"ב בעידנא כמבואר בתוס' ומפרשים בכמ"ד וגם כאן כיון דאיכא ג' עשה יחשב לעשה החמור דל"ב בעידנא ובזה מדיוק היטב אריכת לשון ציון התוס' כל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בשלשה עשה ולא בא בקצרה כל כהן שאינו עולה לדוכן כו' כדרכם בזה פעמים רבות, ולהאמור הלא זה אשר עובר בשלשה עשה היא עיקר והקדמה לאיבעיא וקושית הירושלמי שהביאו כי בזה יש ליישב גם קושית המה"פ דאמאי לא פשיט מכהן והוא בבית הקברות (ומה שתירץ שם דאפשר דאיבעיא היא רק היכי שהוא בביהכ"נ שהיא בשוא"ת יעו"ש שפיר כ' בדרך אפשר כי הלשון מורה דבכל ענין נשאל האיבעיא ועוד דעל גוף החילוק דבין קום ועשה לשוא"ת בזה יש לפקפק וכמובן) כי ס"ד דאיבעיא הוה דשאני בהשבת אבידה דאין שם אך עשה אחת משא"כ בנ"כ דאיכא שלשה עשה י"ל דדחי עול"ת דט' וכמש"כ זאת הסברא הפמ"ג שם במ"ז סק"ג יעו"ש – ולמסקנת הירושלמי דמ"מ לא דחי יען דט' עול"ת הלא ידוע פלוגתת הראשונים בזה באיכא עול"ת אשר אין עשה דוחה אותם כי י"א דגם הלאו אלים ואינו נדחה ולוקה (יעיון תוס' שלהי חולין ובמפרשים והדברים עתיקים וידועים) ולשיטתם פי' המהרש"ל ז"ל ואלקה אותו מלקות ממש על שעבר על הלאו, ולהסוברים דמ"מ הלאו נדחה ואין כאן מקום מלקות דאורייתא צריכין לפרש כפי' הק"ע והכוונה על מלקות מרדות וכעין זה בירושלמי פ"ב דיבמות ופ"ג דקידושין שמת ר' חגי אמר ייתי אייתוניה דילקי אשר כוון על מכת מרדות, וכאשר ביארתי בספרי שו"ת ח"ב סי' ל"ט וציינתי שם לב"י ב"ח ז"ל בחו"מ סס"א פירושם במרדכי פ' הזהב ולגיטין י"ט ולב"ר פ' ז' מש"כ שם המתנת כהונה, ולש"ך חו"מ מ"ה סק"ז, ולתומים ונתיבות שהחזיקו בגי' הסמ"ע ולטור אה"ע סי' ק"ל יעו"ש – והשואלין לא שאלו על נ"כ אך על צלותא, י"ל בדעתם דסברו דנ"כ דחי את הט' יפן דהיא דאורייתא ועשה דרבים כי א"א לנ"כ בלא פשרה (יעיון שיירי קרבן שם ד"ה וסבר מימר) משא"כ בצלותא אם כי מצוה רבה להתפלל בציבור אולם כל זה אך מדרבנן ואפשר להתפלל גם ביחיד (ובגיטין ל"ח דאמרי' עשה דרבים שאני הלא הרא"ש ועוד ראשונים ז"ל פי' לענין פ' זכור דאורייתא וא"א בלא עשרה) לזאת כדשמעון כן כו' הוה כל חד וחד מנהון שמט גרמיה כו' כלומר לרמז לרבם דעתם דס"ל דשאני צלותא דנדון כחד חד ולא כמ"ע דרבים ידעתי כי קשה להעמיס פי' זה בפשטות לשון הירושלמי וגם כל המפרשים לא פי' בסגנון זה מ"מ לא נמנעתי מלכתבו בדרך אפשר ולגירסת הירושלמי עונתא דמיכלא אתא ושאלון ליה, יש לרמז בזה דברי רבותינו הב"י וד"מ ז"ל בסי' קכ"ח ס"ק כ"א הטעם שאין נושאין כפים באלו המדינות בכל יום מפני שטרודין במחייתן כו' כ"א הלחם כו' דבר יום ביומו והם טרודין למחייתן כו' לזאת מברכין אך ביו"ט בשמחה כו' יעו"ש וברמ"א ז"ל שם סעי' מ"ד נהגו בכל מדינות אלו שאין נושאין כפים אלא ביו"ט משום שאז שרויים בשמחת יו"ט וטוב לב הוא יברך (וזה טוב עין הוא יבורך, יברך מי שהוא נותן מלחמו לדל ולא שהוא טרוד במחייתו ורומז למנהגינו ביו"ט אשר אז חיובא יותר לשמח לב עניים משבת קודש כבזוה"ק יתרו פ"ח) משא"כ בשאר ימים אפילו בשבתות השנה שטרודים בהרהורים על מחייתם ועל ביטול מלאכתם. ואפי' ביו"ט אין נושאין כפים אלא בתפלת מוסף שיוצאים אז מביהכ"נ וישמחו בשמחת יו"ט עכ"ל. והוא כששמעו כי ר"א כעס עליהם דבמצוות נ"כ היה פשוט להם שאינו דוחה את הטומאה ועל האכילה שאלו רמזו לו להניח דעתו בהשמטתם חד חד למחייתם ורכילתם כי זאת הסבה של טרדת מחייתם כי רב הוא מחפשין עילה להפטר מנ"כ אשר צריכין לברך בשמחת הלב וכל זה בדרך רמז, אשר ליכא מידי דלא רמיזי בדברי חכמינו זכרונם לברכה והטעם דלא דחי העשה משולשת דנ"כ העול"ת דט' נלמד מסמיכת המאמר דריב"ל דכל כהן שאינו עולה בעבודה שוב אינו עולה והוי כה דאמרי' בכתובות מ' אי אמרה לא בעינא מי איכא לעשה ולזאת אין בכח העשה לדחות הל"ת יעו"ש בתוס' ומפרשים. ה"נ כיון שאינו עוקר רגליו בעבודה שוב אינו עולה – וגם יכול לצאת מביהכ"נ – ואז עדיין לא עקר העשה ולאח"כ הלא אנוס הוא עפ"י חז"ל שאמרו (דנראה דזה אך מדרבנן אשר בכחם לעקור דבר מה"ת בשוא"ת יעיון א"ר סי' קכ"ח ס"ק ט"ז ובמג"א ז"ל שם וצ"ע) שוב לא יעלה אם כי בזאת העשה דנ"כ בה שלישיה מ"מ אין בכחה לדחות העול"ת ולהשוות הירושלמי עם בבלי אשר ריב"ל אמר כל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בשלשה עשה ובירושלמי נאמר אך שעובר בעשה יצא לו להרמב"ם ז"ל לאמור בכף הדמיון כעובר בג' עשה ומיושב דיוקי ג. ד. ה. ו. וכמובן.

העיקר בקיום המ"ע של נ"כ ושיהיה בכחה לברך ולהתברך הוא כי הכהן יאמין באמת ולידע כי היא עבודה לאבינו שבשמים ית"ש אשר אז בעוקר רגליו בכוונה לעבודה לה' בכח זה על כפים. ברכת שמים, לברך ולהתברך בכפלים. ובא בסמוכין המאמר דריב"ל דאין נותנין כוס של ברכה לברך אלא לטוב עין שנאמר טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל א"ת יבורך אלא יברך, אשר יל"פ לאמרם ז"ל בריש ב"ב המפייסו בי"א ברכות ויען כי לא יחשוב האדם אם לא יתן לעני אז החיוב לפחות לפייסו בדברים אולם כשיתן הלא יצא י"ח בנתינה אמנם האמת הוא כי טובים השנים מן האחד בנתינה וגם בפיוס דברים וזה טוב עין הוא יבורך כי – יתפרש בלשון אם כלומר אם כי נתן מלחמו לדל מ"מ טוב עין יברך עוד בדברים וידוע כי טוב עין רומז ליעקב אבינו לשנותיו קמ"ז במספר טוב עין אשר אחז"ל כל מי שסוף ימיו בטובה כאלו כל ימיו בטובה ולזאת י"ז שנים במספר טוב האחרונים חיים של שלוה עשו גם את ק"ל שנים במספר עין שהיו מעט ורעים לטובים ולהיות כולם של חיים (אוה"ח פ' ויחי) ונאמר וישא יעקב את רגליו ואחז"ל כי נשא לבו את רגליו הרומז לעקירת הרגלים בעבודה ולברך בעינא ולבא טבא את ישראל באהבה (מספר אחד הרומז לישראל ובניו שהוא כה תברכו את בני ישראל ובך יבורך ישראל כ"ב עם תנ"ך המה כה כמבואר בכתבי האר"י ז"ל) ונתיישב דיוקי ז' ח' ט'

בן פורת יוסף בן פורת עלי עין של צרי עין לבטלם וכאמרם ז"ל (ברכות כ') אנא מזרעא דיוסף קא אתינא דלא שלטא ביה עינא בישא דכתיב בן פורת יוסף וגו' ועוף יעופף על הארץ פי' בזוה"ק דעוף זה יוסף אשר המה במספר השוה, וזה ועוף השמים יוליך את הקול כי יעקב נקרא שמים כמש"כ בזוה"ק אשר שם אש ומים כבפ"ק דחגיגה של יצחק ואברהם הנכללים במדת יעקב ואלה תולדות יעקב יוסף בדיוקנא וקולו אשר עוף השמים יוליך את הקול קול יעקב שנקרא טוב עין ונאמר אמרו לצדיק כי טיב זה יוסף הצדיק אשר במדת טובו גדול כחו לבטל את הכעס שהו במספר השוה עם הכנף כמש"כ בכתבי האר"י ז"ל לכוון בפ' ויאמר באמרו הכנף לתקן כעס יעו"ש וזה נרמז בקרא כי חנם מזורה הרשת בעיני כל הרומז ליוסף שנאמר בו עלי עין ונקרא כל כידוע, והיה בעל כנף לבטל כעס במדת טובו ומכיר בצרי עין לבטלם עם עינא טבא שפירא וקדישא דיליה וכח זה גם באלו המיוחסים לזרעא דיוסף כלומר אשר קדושתו מרחף עליהם והנה שיטת הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' גזילה וכ"ה בחו"מ סי' שנ"ט דלא תחמוד ולא תתאוה נמנה לשני לאוין, אך לא תתאוה עובר גם בלב ולא תחמוד דווקא בעשה מעשה יעו"ש, והסמ"ג חולק וס"ל דגם לא תתאוה בקו המשוה עם לא תחמוד ואינו עובר רק כשעושה מעשה וגם שניהם ללאו אחד נמנו (יעיון נתיבות באות קנ"ח על הסמ"ק שחתר לצדד גם לרמב"ם ז"ל לכוללם כאחד) והוא הנאמר גם כאן אשר אל תלחם את לחם רע עין שהוא במעשה לכ"ע נמנה ללאו אך ואל תתאו שהוא גם במחשבה ריב"ל דאמר דעובר אך בלאו אחד הוא כשיטת הסמ"ג ורנב"י (ויל"פ דרנב"י אומר כי ריב"ל אמר דעובר בשני לאוין) דמונה לשני לאוין הוא כשיטת הרמב"ם וטוש"ע וכדקיי"ל (יעיון בחינוך מ' ל"ח באריכות מזה) ויהיה גם מכאן סעד לשיטתם וכדאמרן.

חז"ל דייקו במזונות לאמור לא בא לידינו, כי החיוב דמזונות הוא רק בעת בוא העני לידיו, וכנאמר והשענו תחת העץ אצלי ואז ואקחה פת לחם וגו', ובלויה לאמור לא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה. אולי אם רואה רק אורחים הולכים בדרך ג"כ חל עליו חובת המצוה של לויה, ובסמ"ע סי' תכ"ד סקי"א כ' בשם הרמב״ם ז"ל דגדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה ולווייתן יותר מהכנסתם יעו"ש וידוע אמרם ז"ל כי יוסף נפטר מאביו בזאת הפרשה של עגלה ערופה אולם מעגלה ערופה ממש שמר השי"ת אותם וישראל זכה לאמור עוד יוסף בני חי על זה רמזו חז"ל לאמור הטעם כי אין ע"ע בא אלא על צרי עין. וישראל סבא קדישא עם יוסף הצדיק בטלו את הצרי עין בכחם של טובי עין וכמובן, ונתיישב דיוקי י. יא. יב.

והנה בפירש"י ז"ל ויקרא בשם חז"ל כי הפסקות משמשות לתן ריווח להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין, ולפ"ז מהראוי היה לאמור שלשה ברכות ולהפסיק בין ברכה לברכה שיהיה זמן מה להתבונן בכוונות הברכות אשר רבים וגדולים המה, וזה דקמקשה תלמודא וכל כך לאמור כולם כאחד למה – והמהרש"א ז"ל בח"א כ' וז"ל לפי דעת המקובלים מלת אמן כו' הוא מחבר ומצרף שם הקרי והכתיב, דהיינו שם אדני ושם הוי"ה במספר צ"א כמנין אמן והיינו בגבולין שאינו נקרא רק בשם אדני צריך לכוין גם לשם הכתיב בצירוף במלת אמן כו' אבל במקדש שהקרי והכתיבה בשם הוי"ה אין כאן צירוף אמן, אבל אומר שם על כל ברכה תהלה דהיינו ברכה ברכו את ה' מן העולם וגו' ותהלה דהיינו בשכמל"ו להורות על כוונה זו דשם הכבוד הזה שהוא שם הוי"ה, הוא במקדש מן עוה"ז ועד עוה"ב כו' ונוסח בשכמל"ו ע"ש ויברכו את שם כבודך היינו בש"כ ומרומם היינו מלכותו עכ"ל. ולפירושו הלא הוכחת הגמ' כאן (ואולי לזה כוון המהרש"א ז"ל שלא ביאר זה בתענית דקדום למען ללמדנו הוכחת הגמ' שבכאן איך הוא) הוא, מקומו וברכו וגו' מן העולם ועד העולם אשר מן העולם ועד העולם מורה על קריאת שם הכבוד שהוא שם הוי"ה ב"ה וב"ש, אין כאן מקום לעניית אמן מטעם האמור ויל"פ ברוך ה' א' ישראל דייקא במקדש אשר שם עלו לשם ישראל היה הקריאה בשם הכבוד מן הע' ועד הע' שנאמר עליו זה שמי לעולם, ויאמרו כל העם כללות העם שלא במקדש, אמן והלל לה' אשר אמן במספר הלל וה' מספר שם הקריאה והכתיבה וכמש"כ המהרש"א ז"ל.

אא"ז רש"י ז"ל בברכות פי' על חונן הדעת ראשונה שבאמצעית – ומן העולם ועד העולם רומז גם לזמן אשר יקיום הנאמר ומלאה הארץ דעה את ה' – ובגמ' תענית נאמר על כל ברכה בלבד קאי על האמצעית, דכ"א מהברכות לענין חזרה נחשבה לברכה בפני עצמה, והוספה דברכת התענית מתחלת מן גואל ישראל, משא"כ הכא בגמ' הוסיף לאמור ומנין שעל כל ברכה וברכה בברכה כפולה, לזאת פירש"י ז"ל על שני ברכות הראשונות מגן אברהם ומחי' מתים ודלא נימא כיון דג' ברכות הראשונות נחשבים כאחת אין עונין אך בסיום כל השלשה ברכות קמ"ל דגם בראשונות על כל ברכה וברכה היו עונין בשכמל"ו ובישוב קושית התוס' ד"ה וכל כך למה (גם בתענית שם נאמר כהאי לישנא וכל כך למה אשר שם אין מקום לישוב הנ"ל לזאת נראה יותר לפרש וכל כך למה להאריך באמירת בשכמל"ו במקום שיכולין לקצר בעניית אמן בלבד) דהלא במקדש מפסיקין יותר עם עניית בשכמל"ו, י"ל למש"כ הב"י ז"ל בסי' ס"ו, ונ"ל דה"ה לבשכמל״ו שגם הוא מכלל היחוד, ומטעם זה אין להפסיק בין פ' שמע ישראל לבשכמל״ו יעו"ש כמו דשם נחשב לאחד עם היחוד דשמע ישראל לזאת גם כאן לא נחשב להפסקה כי בשכמל"ו הוא כאחד עם שם הכבוד המפורש שהיו אומרים במקדש, ב"ה וב"ש לעד ולעולמי עולמים, ונתיישב דיוקי י"ג. י"ד. ט"ו. וא"ש כל בעזהש"י.

ואת אשר הראיתיך עוד לדעת כי ז' דברים הנלמדים מכה תברכו ושמנה המאמרים מריב"ל שבאו בזאת הסוגיא המה עם חמש עשרה תיבות של ברכת כהנים משולבים. בדרך רמז ופנימיות הדברים כשיעזריני השי"ת להוציא לאור עולם ספרים שבדרוש ואגדה משם תדרשם כי שם מקומם, ועתה הנני בזה אביך ורבך החותם לך בני יקירי באהבה רבה בכל ברכת כהנים הכתובה בתוה"ק, ונדרשת בהרבה פנים בדברי חז"ל דברי א' חיים. חיים מרדכי

סימן ג

לחתני אהובי בלבי הרה"ג בהלכה, וגאון באגדה, מוכתר בתורה חכמה ויראה, יקר רוח ואיש תכונה מפורסם בעולם לתהלה. כו' כש"ת מו"ה לוי שליט"א שטרנבורג אבד"ק דומכרבני. בסרביא

הנה המשלוח מנות שלך חוליא וחירפא גם יחד (כבמגלה ז') נתקבל במועדו ביום הפורים לעונג נפש ושמחת לב, כי אם חכם בני ישמח לבי גם אני בלשונך הזך הנותן אמרי שפר בחקירתך חקירת חכם עם התשובה גם יחד בזה"ל, אם יוצאים ידי משלוח מנות בחידושי תורה, הנה התה"ד וספר מנות הלוי מובאים בשו"ת חת"ס חאו"ח סי' קצ"ו, הביאו שני טעמים לשליחת המנות א.) אולי לא יספיק סעודתו להיות שמח וטוב לב והרי חבירו מסייע לו. ב.) בכדי להרבות השלום והריעות, היפוך הלישנא בישא של הצורר המן ימ"ש, שאמר מפוזר ומפורד ע"ש, וא"כ לא מבעי לטעם השני שהוא משום ריעות והתחברות בוודאי יוצאים בת"ת כי אין לך התחברות יותר מתורה כמו שפי' הנתיבות עולם פי' מאמר חז"ל (שבת ס"ג) שני ת"ח המקשיבים זל"ז בהלכה דכשהם מקשיבים זה לזה בהלכה הם נעשים אחד ע"י התורה שהיא אחת, אלא אפי' לטעם הא' י"ל דיוצאין בת"ת כי עיקר הטעם של ריבוי הסעודה בפורים הוא משום שמחה ואין לך שמחה גדולה יותר מתורה כדמצינו בש"ס עירובין נ"ד ע"א, דדרש ר' זירא על מאמר שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעתו מה טוב אימתי שמחה לאיש בזמן שמענה בפיו, וגם חזינין כי רשב"י היה עוסק בתורה במקום שלש סעודות כמובא בש"ע או"ח הל"פ סי' תמ"ד במ"א סק"ב בשם השל"ה אמנם יש לשדות נרגא בזה, דלפ"ז אפשר לומר דגם ידי חובת סעודת פורים יוצאים בד"ת ובאמת חזינין בש"ס מגלה ז' ע"ב היפוך זה דרב אשי הוה יתיב קמיה דרב כהנא נגה ולא אתו רבנן א"ל מ"ט לא אתו רבנן דלמא טרידי בסעודת פורים הרי מבואר דאין יוצאין בתורה ידי סעודת פורים, הגם דיש לתרץ בדוחק שאלה כזו עכ"פ די לנו לצאת משלוח מנות כפי טעם השני.

ויש מקום לאמור דגם הפוסקים פליגי בשני טעמים האלה דהנה הרמ"א ז"ל בסי' תרצ"ה פוסק דאם שלח מנות לרעהו וחבירו אינו רוצה לקבלם או מוחל לו דיצא, והפר"ח חולק על הרמ"א בדין זה, וי"ל דהרמ"א סובר כטעם השני וא"כ כיון שהראה לו כבר חובתו כבר יצא ידי מ"מ. והפר"ח סובר כטעם הראשון דהוא משום ריבוי סעודה וא"כ אם אינו רוצה לקבלם לא שייך ריבוי סעודה ולפע"ד יש סעד לפסק הרמ"א ז"ל מהא דחזינן בש"ס מגלה ז' ע"ב דאביי בר אבין ור"ח בר אבין הוו מחלפי סעודתייהו להדדי, והן לפי' רש"י והן לפי' הר"ן שם לא היה ריבוי סעודה לחבירו מהמ"מ שלהם אלא ע"כ הטעם של מ"מ הוא בכדי להראות התבה והריעות – וליישב דעת הפר"ח י"ל כי שעת הדחק כבשם שאני – זה לזה כפי הטעם השני וכפסקו של הרמ"א ז"ל.

והנה זו נחשב למנה ראשונה, ועכשיו עלי לשלוח עוד מנה שניה כדינא, והוא בגמ' מגילה הנ"ל פירש"י ז"ל בד"ה מחלפי סעודתייהו זה אוכל עם זה בפורים של שנה זו, ובשניה סועד עם חבירו, אשר פירושו צריך ביאור כיון דפשטות הלשון דהוו מחלפי סעודתייהו סובל יותר הפירוש הפשוט דזה נתן לזה סעודתו כמשמעות חליפין בכ"מ אשר באמת כן פי' הר"ן ז"ל, הוו מחלפי סעודתייהו להדדי לא היה לאחד מהם כדי שיוכל לשלוח לחבירו ולהשאיר לעצמו היו שולחין כאו"א סעודתם זה לזה כדי לאכול סעודת פורים ולקיים מצות מש"מ, וטעמא בעי אשר רש"י ז"ל נאיד מפירושא דא ולפרש דהחילוף היה בשתי שנים, והנלע"ד בהסבר פירושיהם, גם שניהם – דהנה האחרונים הביאו פלוגתת הפוסקים אם משלוח דווקא או לאו דווקא, ורש"י הוא מהסוברים דמשלוח לאו דווקא כפי פירושו של הלח"מ בפ"ב מה' מגילה בדברי רש"י, והר"ן נאמר דהוא סובר דמשלוח דווקא, וכן ידועה פלוגתת הפוסקים אם יכולין להקנות דשלב"ל היכא דגם הוא רוצה לקנות יעיון בש"ע חו"מ קע"ו סעי' ג' ובסי' ר"ט סעי' ח'. והר"ן הוא מהסוברים דיכולין להקנות דשלב"ל היכי דגם הוא רוצה לקנות כמצויין שם בסי' קע"ו משמו, ונאמר דרש"י חולק וסובר כיש חולקין שמה וגם ידועה היא פלוגתת הפוסקים אם יכולין להקנות דבר שאינו מסוים, יעיון בש"ע חו"מ סי' ס' וסי' ר״ג ר"ט ורמ"א דדעת רש"י כשיטת הסוברים דיכולין להקנות דבר שאינו מסוים, ונאמר דהר"ן אזיל בשיטת הסוברים דאין יכולין להקנות דבר שאינו מסוים ובאופן זה יבוא הכל על נכון דהוקשה לו לרש"י פי' הר"ן דאם איתא דהתנו זה לזה להחליף סעודתם זל"ז א"כ הוה רק כמו קנין חליפין ומנות כתיב יעיון בט"ז או"ח סי' תרצ"ה, וחוץ לזה תינח דמשלח הראשון יצא שפיר ידי חובת מש"מ בסעודתו אבל השני איך יצא במה שמשלחו לו בחזרה את סעודתו דהא אנן קיי"ל המחליף פרה בחמור כיון שמשך בעל הפרה את החמור נקנית פרתו לבעל החמור בכל מקום שהוא, א"כ גם כאן כשמושך הראשון סעודתו של חבירו שוב נקנית סעודתו לחבירו בכל מקום שהוא, ואם אח"כ שולח לו סעודתו הלא שלו הוא שולח לו לזאת הוכרח לפרש וכפי פירושו של הלח"מ בדבריו דהיה בדרך זה דאחד שלח לחבירו סעודתו בשנה זו ואחר שהיתה שלו נתן לחבירו מאותה הסעודה להיות סועד עמו נמצא שגם הוא נותן לו כיון שכבר היתה קנויה לו במתנה, והרי נותן לו מהניתן לו, ורש"י אזיל לשיטתו דמשלוח לאו דווקא. והר"ן לא רצה לפרש כפי' רש"י עפ"י פירושו של הלח"מ כי הוקשה לו על פירש"י בשתים א.) לפי סברתו דמשלוח דווקא וא"כ לא יצא השני ידי חובת מש"מ. ב.) הוקשה לו כשנאמר דעיקר ההכרח של רש"י בפירושו הוא משום דלא יהיה כקנין חליפין שמנות' כתיב. וגם כששולח לחבירו סעודתו בחזרה שלו הוא שולח לו כנ"ל, א"כ מה יענה בשנה השניה הלא אז ג"כ הוה קנין חליפין וכששולח השני סעודתו לא קיים בזה ידי מש"מ כי שלו הוא שולח לו כיון שהתנו כן בשנה הראשונה, לזאת יפרש פירושו, ונאמר דהיה בדרך זה דהיו מתנין זל"ז להחליף סעודתו קודם שנודע להם מה שהכינו בביתם הסעודה והוה כדבר שאינו מסוים שאין יכולין להקנות לשיטת הר"ן, ולא הוה קנין חליפין כלל, אבל רש"י לשיטתו דדבר שאינו מסוים יכולין להקנות א"כ לא הועיל הר"ן בפירושו לשיטתו, ולקושית הר"ן על פירושו של רש"י דמה יענה בשנה השניה דהוה ג"כ קנין חליפין כנ"ל ל"ק כלל כי אזיל לשיטתו דסובר דאין יכולין להקנות דשלב"ל או דגם הוא רוצה לקנות, ומשלוח לאו דווקא לשיטתו וכנ"ל וא"ש פירש"י, ופי' הר"ן ז״ל.

תוכן העניינים

באר חיים מרדכי חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה