באר חיים מרדכי חלק ג· רבי חיים מרדכי רולר
חלק יורה דעה · סימן לה
לידיד לבי המפורסם לתהלה בשלש אלה תורה חכמה ויראה כו' מו"ה יהושע נח נ"י.
נדרים ט'. אפי' תימא ר"מ כי קאמר ר"מ בנדר בנדבה לא קאמר, ופי' הנ"י ז"ל, לא מיבעיא לר"י דמיקל דיכילנא לתרוצה, אלא אפי' לר"מ דמשמע דמחמיר טפי, מתפרשא מתני' שפיר, דאיהו לא מיירי אלא בנדר, הסבר דבריו מבואר יותר לפירש"י ז"ל ביצה ב' ע"ב כחא דהתירא עדיף שהוא סומך על שמועתו, ואינו ירא להתיר אבל כח האוסרין הלא הכל יכולין להחמיר ואפי' בדבר המותר, ולזאת לר"י דמיקל, בוודאי דיכילנא לתרוצה, כי אמר ר"י בנדבה בנדר לא אמרו אשר לשינויא דא, אנו מחמירין לאמור דגם ר"י מחמיר כר"מ בנדר, ור"מ מחמיר גם בנדבה, אלא אפי' לר"מ, יכילנא לתרוצה בכחא דהתירא, ולאמור כי גם ר"מ לא מחמיר אך בנדר, ומיקל בנדבה ור"י מיקל גם בנדר, וא"ת על מה אנו סומכין לאמור כן, י"ל יען דר"מ אמר טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר, נודר דייקא ולא נדבה ובזה יש ליישב, מה דהקשה הסוגיא אח"כ והא קתני כנדביתם נדר כו' תני נדב, אשר עמדו הראשונים ז"ל דהך קושיא הוה מצי לאקשויי לה אגופא דמתני', כי דוקא לאחר שינויא דא, לדייק לישנא דר"מ דנודר דוקא, יש מקום להקשות על לישנא דמתני' דקתני כנדבותם נדר, ומשני מ"מ תני נדב יען כי נאמר אצל כנדבותם, משא"כ בלישנא דר"מ – ומה שדייק כת"ה דהלא הסוגיא קאמרה בהאי לישנא ואפי' תימא ר"י ושפיר הראה כי מתוס' ד"ה ואבע"א נראה כי לא היה בגירסתם אפי' תימא ר"י, ובתוס' שם שכ' כי קאמר ר"י בנדר כו' יש טעות הדפיס דמוכח וצ"ל כי קאמר ר"י בנדבה, אבל בנדר לא קאמר ופשוט י"ל כי איידי דאמרי' אפי' תימא ר"מ נאמר ג"כ ואפי' תימא ר"י, כאשר מצינו כן בכמ"ד וכעין זה בתוס' שם ד"ה ר"י אומר יעו"ש.
הוריות ב' ע"א גמ' א"ר אבא אף אנן נמי תנינא הורו לה ב"ד להנשא כו' שלא התירו לה אלא להנשא, אמר רבינא אף אנן נמי תנינא הורו בי"ד לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה, יעיון פירש"י ז"ל, ויש לפרש דהוכחת רבינא יסודה על הוכחת ר"א הקדום, עפמש"כ בתוס' הרא"ש ז"ל וז"ל ונ"ל ליישב לשון רש"י ז"ל מדקתני רישא הורוה בי"ד להנשא, ולא קתני התירוה בי"ד כדקתני בסיפא ש"מ שבכ"מ שהצריכו הוראה, הוי דווקא עד שיורו לעשות, ולהכי תני ברישא הורוה בי"ד. ובסיפא התירוה להנשא לאשמעוי' דכל הוראה במותר לעשות ע"כ ולאחר שהוכיח ר"א משינוי לשון המתני' דמלת הוראה מורה על מותר לעשות, קאמר רבינא דלפ"ז דנתגלה הוראת לשון הורה, אף אנן נמי תנינא ממתני' דידן במקומו מדקתני הורו בי"ד דלשון הורו מורה על מותרים אתם לעשות וק"ל.
שם בפירש"י ז"ל בד"ה ר"ש בן יוסי אומר כו' ומומר לא שב מידיעתו הוא לפיכך אינו מביא קרבן על שגגתו ואמר לקמן פ"ב מומר שאכל חלב והביא קרבן על הדם א"ב כו' כוונת רש"י ז"ל בהביא כאן הא"ב דלקמן נראה ליישב דלא תקשה על קושית הסוגיא לר"י מר"ש בר"י הלא הת"ק לא אמר זאת הסברא ויסבור ר"י כת"ק, לזאת קמייתי הא"ב דלקמן בפ"ב, דפלוגתתם הוא רק דלת"ק גם בשב מידיעתו כגון במומר לחלב והביא קרבן על הדם מ"מ שם מימר עליו דאין מביא קרבן, ובאין שב מידיעתו לכ"ע אין מביא קרבן, ושפיר קמקשה הש"ס לר' יוחנן מר"ש בר"י כי גם ת"ק ס"ל כוותיה בזה, ופשוט.
שם ג' ע"ב. אמר רב יהודא אמר רב מ"ט דר"ש כו' א"ד אר"י א"ר אומר היה ר"ש כל הוראה שיצאה כו' לפי שלא ניתנה הוראה אלא להבחין בין שוגג למזיד, מיתבי פר העלם דבר של צבור כו' בתחלה גובין עליהן דברי ר"ש כו' ואב"א רב כאידך תנא סבר דתניא איפכא בתחלה גובין להן דברי ר' יהודא ר"ש אומר מתרומת הלשכה הן באין ע"כ, יעיון פירש"י ז"ל, ויש מהדיוק בהא דקאמר הש"ס רב כאידך תנא סבר דמשמע דהקושיא סובב רק על טעמא דרב בדר"ש ובלא טעמא דרב היה מקום לאמור דר"ש פוטר גם בנודע לו כי הבי"ד טעו, וזה טעמא בעי, וי"ל כיון דמקודם הורו הבי"ד כן אם כי נודע לו אח"כ שטעו מ"מ נבוך בדעתו לחשוב מאן מוכח דהאמת כדס"ל לבי"ד כעת דלמא האמת כהוראתם מקודם ולא הוי ממש תולה בעצמו ובזה מובן טעמא דסומכוס דאמר תלוי ופירש"י ז"ל דגם אשם תלי אינו מביא יען כי צד חיוב שלו לא הוי חיוב מעליא, פי' כי הצד חיוב הוא ממה שנודע לו שהבי"ד חזרו מהוראתם דהוי תולה בעצמו, אולם לא הוי תולה בעצמו ממש די"ל דקסמיך על הוראת בי"ד וראשונה, באמרו דכשם ששעת חזרו הבי"ד אולי אח"כ יחזרו הבי״ד להוראתם הראשונה אם כי לא הוי תולה בבי"ד מ"מ תילה בעצמו ממש לא הוי, ויש מקום לאמור דכעין זה הוא טעמא דר"ש דפוטר ולק"מ מדר"ש אדר"ש, אך לרב דקאמר בטעמא דר"ש דפוטר הוא מפני דלא נודע לו שחזרו הבי"ד, שפיר קמקשה הש"ס מר"ש אדר"ש, ומשני דרב כאידך תנא ס"ל דר"ש ס"ל דמתרומת הלשכה הן באין ויעיון מנחות נ"ב דקשאל הסוגיא, הי מינייהו דאחריתא לידע דהוא העיקר ולא קפשיט ממתני' דיון דעיקר הוא כהברייתא דר"ש ס"ל דמתרומת הלשכה הן באין דאל"כ ק' דר"ש אדר"ש, כי מלבד דבסוגיא דידן איכא שינויי אחריני, גם לשינויא דרב כאידך תנא סבר, הלא ממתני' גופא ליכא לאקשויי מדר"ש אדר"ש אך לטעמא דרב וכדאמרן, וק"ל.
שם ד' ע"ב, בעי רב יוסף אין חרישה בשבת מהו כו', ולא איפשטא. והרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' שגגות ה' ב' פ' בעיא זו לחיובא יע"ש בכ"מ, ולח"מ טעם פסקו, ובשם מהר"ם מטראני ז"ל הביא הלח"מ לפטור וכן היה גירסת המהר"ם ברמב"ם ז"ל יע"ש מש"כ בטעם פסקו לפטור, ויש סער לדבריו מהירושלמי בהלכה זו יע"ש, אולם לגי' מהר"ם ברמב"ם ז"ל לפטור י"ל בפשיטות בטעם פסקו למש"כ בתוס' הרא"ש ז"ל, וז"ל. בעי ר' זירא את"ל אין חרישה בשבת דכעוקר כל הגוף דמי ופטורין אמרו, אין חרישה וקצירה בשבת בשביעית מהן, עכ"ל אשר כנראה מבואר דגירסתו היתה בבעיא דר"ז בואח"ל בבעיא דר"י לפטור, וידוע שיטת הרמב"ם לפסוק כדעת הגאונים בכ"מ כואת"ל וא"ש בפשיטות טעם פסק הרמב"ם ז"ל.
ז' ע"ב, גמ' סבר אביי למימר חטא בפ"ע כו' ה"ד דיתבי בשני מקומות וקא מורו בתרי איסורי, א"ל רבא אטו שני מקומות גורמין אפי' יתבי כחד מקום כו' וסברת אביי נראה דכיון דבחד מקום יתבו ושתקו זה לזה שתיקתם כהודאה דמיא, והוו כהורו כולם בתרי האיסורים. ורבא ס"ל דבעי' דווקא הוראתם בפה כאחד, וק"ל.
י' ע"א גמי אשר נשיא יחטא יכול גזירה ת"ל כו', גזרה מהיכי תיתי אמרי אין אשכחן דכתיב ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם בשורה הוא להם כו', ודייק בתוס' רא"ש ז״ל, וז"ל ואע״ג דלא דמי כולי האי דאותה בשורה טובה היתה, דאמרי' במדרש, דהאמורים הטמינו כו' הביא הקב"ה צרעת כדי שיסתרו הכותלים וימצא המטמון ע"כ. וי"ל לאמרם ז"ל בפ"ק דע"ז לא הי' דוד ראוי לאותה מעשה דכתיב ולבי חלל בקרבי כו' לומר לך שאם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל יחיד ופירש"י ז"ל גזירת מלך היתה לתן פתחון פה לשבים ושפיר מדמי הש"ס, וכמובן.
חולין ח' ע"ב תוס' ד"ה לא ליסחיף אינש כו', אבל אחר שנצטנן אין לחוש, כדכתיב ויקרא (ט') וישימו את החלבים על החזות, פי' וכיון דמבואר ההיתר בתורה, אין לומר דאסור גם מדרבנן, ויהי' מכאן סעד לכללא דט"ז ביו"ד קי"ז.
מ"ג ע"א. גמ' וושט דאכלה ביה ופעיא ביה רווח גמדא ליה ופשטה לי', זמנין דמיהנדזין בהדי הדדי. ופירש"י ז"ל, ופעיא בי', צועקת שאע"פ שהקנה מוציא קול א"א שלא יהי' הוושט מתפשט עמו, ואני שמעתי פעיא מנשמת. ופי' האחרון ניחא לי' יותר לרש"י ז"ל (יעיון יש"ש) כי צעקה אך לפרקים, משא"כ נשימה שהיא בכל הגע, ואם כי נשימה ג"כ מהקנה מ"מ מושך עמו גם הוושט, ויעיון בפרי תואר ס' ל"ג סק"ד שעמד בזה דהלא כי פשטא לוושט פשטי ב' עורות, וכי גמדא ליה גמדו ב' עורות וכל נקב נשאר במקומו יע"ש. ונלע"ד דכיון דע"י אכילה הפעולה היא בעור פנימי מהוושט מחוץ לפנים, וע"י הנשימה מהקנה שמושך עמו את הוושט פועלת יותר בעור החיצון מהוושט. שקרוב יותר להקנה מפנים לחוץ, אשר נוכל לאמור דע"י אכילה נמשך מהעור הפנימי למטה, וע"י נשימה עיר החיצון למעלה, והוא שאמרו חז"ל דאכלה בי' ופעיא בי' כלומר ע"י שניהם ביחד זימנין דמיהנדזין בהדי הדדי וכאמור מלתא בטעמא וא"ש. ובהגהות חוות יאיר ז"ל על הרי"ף ז"ל דעתו לדינא כהפרי תואד יע"ש. ובתב"ש סק"ז ובדרכי תשובה ס"ק ל"ה בשם אחרונים להלכה כהתב"ש ז"ל.
שם ע"ב. גמ' ומ"ש משתי חתיכות כו'. יעיון תוס' ד"ה שאני התם. ויש לדייק מדוע לא פריך הש"ס מח' אחת כו' ואולי מטעם דפסקי' כמ"ד דאינו חייב אשם תלוי אך בח' אחת משתי חתיכות, וכפסק הרמב"ם ז"ל בפ"ח מה' שגגות ה' ב' יען דרו"מ ורו"ב ס"ל דב"ח אחת פטור וכמש"כ שם הכ"מ ע"ש וגם מסוגיא זו יהי' כעין סעד לפסק הרמב"ם ז"ל.
מ"ו ע"ב הריאה שניקבה. רב ושמואל ור"א דאמרי קרמא עילאה, ואמרי לה קרמא תתאה וכו' אינקב תתאה ולא אינקב עילאה מגין או לא מגין פליגי בה ר"א ורבינא ח"א לא מנין וח"א מגין. והלכתא מגין כדרב יוסף דאמר ר"י האי ריאה דאוושא, וכו' ודקדקו התוס' דלמה איצטרכו הש"ס לפסוק הלכתא דמגין הלא בכל דוכתי קיי"ל כרבינא לקולא, וכדלקמן צ"ג, וכ' החת"ס בחי'. וז"ל:
נ"ל דאיצטרך לדרב יוסף דהו"א מגין כשלא ניקב כלל, אבל ניקבו שניהם זשלכ״ז טרפה דאפושי פלוגתא לא מפשינן, קמ"ל מגין כדר"י דמוכח אפי' בא זה שלא כנגד זה כשר ע"כ ודבריו הקדושים המה היפוך דעת הפוסקים דאדרבה:
המה הקשו לרשב"א וטור וכ"י ז"ל דמכשירין מריאה דאוושא דמוכח דהרוח הולך בין הקרומים, והוכרחו ליישב דלא תקשי מזה על שיטתם, וכמש"כ התב"ש סי' ל"ו סק"ג ומ"ז שם סק"א יע"ש אבל להוכיח עוד מריאה דאוושא כשיטת הרשב"א ז"ל אין זה דרך הפוסקים. ומה שכ' עוד החת"ס ז"ל, וז"ל:
ולהפוסקים דס"ל זשלכ"ז טריפה בריאה הואיל ומרחפת תמיד, צ"ל דמ"מ מהני בדיקת ר"י משום דכל שאין הרוח יוצא מזל"ז ש"מ רחוקים הם כ"כ שלא יזדמנו זה לעולם ע"כ. דבריו הולכים אך לשיטת הט"ז שם שהחזיק בטעם הג"א, אבל לשיטת רי"ו ז"ל דבזשלכ"ז טריפה מטעם דהרוח יוצא בין שני הקרומים. אין מקום לזה וכמובן – ולפ"ז לדידן דקיי"ל לאסור גם בב' רוחות מטעמא שרמז והאיר בחי' בית מאיר שם ביו"ד דסובב סובב הולך הרוח, הדק"ל דלמה הוצרך הש"ס לפסוק הלכתא דמגין שהוא לקולא, ולכאורה נ"ל ע"פ מה דנראה לפרש הסוגיא דקאמרה פשיטא אי אינקב עילאה כו' דאודי לל"ב דאמרי לה קרמא תתאה, דיש מקום לפרש בג' פנים, או דמוסיף על ל"ק דלא מיטרף רק באינקבו תרווייהו ולקולא, או דבתתאה בלבד תלוי, או דבעילאה או בתחאה בלבד נטרף ולחומרא והוא דקבעי הסוגיא, וקאמר פשיטא אי אינקב עילאה ולא אינקב תתאה, תתאה מגין כו' לשלול הפי' דלחומרא דבכל אחד מהם לבד מיטרף ובאידך שני פנים מסתפק הש"ס וקבעי אינקב תתאה ולא אינקב עילאה מגין ולפרש דמוסיף על ל"ק ובעי' תרווייהו ולקולא, לא מגין ותלוי אך בקרמא תתאה בלבד (וראיתי אח"כ בלב ארי' ז"ל שפי' ג"כ כן הסוגיא יע"ש) ולפ"ז דר"א ורבינא פליגי בפירושא דואמרי לה קרמא תתאה, אולי לא נאמר הך כללא דבכל התורה כולה רבינא לקולא ור"א לחומרא והלכתא כרבינא, אך היכי דפליגי בסברת עצמן משא"כ הכא דפליגי בלישנא דאמרי לה היכי ס"ל רב ושמואל, לזאת איצטרך הש"ס לקבוע הלכתא דמגין מדר"י, – אולם צ"ע בכללי הש"ס אם כן הוא דלא נאמר הך כללא אך היכי דפליגי בסברת עצמן ולזאת נלע"ד די"ל למה דקיי"ל באמת דגם בנקבו זשלכ"ז טריפה, יען שהרוח סובב והולך בין הקרומים אשר זה הוכיחו הפוסקים מדר"י מריאה דאוושא כמבואר בתב"ש שם, וזה דקמ"ל הש"ס בהא דקאמר והלכתא מגין כדר״י, כלומר דרק זה דמוכח מדר"י דבאינקב תתאה בלחוד כשר בזה קיי"ל דמגין, אבל נקבו שניהם זשלכ"ז אשר זה לא מוכח מדר"י ואדרבה יש יותר פנים להוכיח להיפוך וכמש"כ הפוסקים) בזה אינו מגין וא"ש אליבא דהלכתא – ואולי יש לרמז את שיטת התב"ש דלכתחלה גם בניקב אחד צריכין לבדוק ברוק או בפושרין במקום הנקב וזה דקאמר הש"ס הלכתא מגין אך כדר"י כלומר כמו דבדינא דר"י צריכין בדיקה כן גם הכא עכ"פ לכתחלה. וזה דרך רמז דליכא מידי שיאמרו הפוסקים דלא רמיזא בדחז"ל. איה"נ החותם בברכת תורתינו הקדושה.
חיים מרדכי להמופלא