אור ברסלב
באר חיים מרדכי חלק ג חלק יורה דעה › סימן לד

באר חיים מרדכי חלק ג· רבי חיים מרדכי רולר

חלק יורה דעה · סימן לד

סימן לג

לחתני אהובי בלבי הרה"ג בהלכה וגאון באגדה החכם מפואר וסופר מהיר מפורסם לתהלה וכו' כש"ת מו"ה לוי שטרנבורג אבד"ק דומברכני בסרביא.

בדבר שאלתך שאלת חכם עם התשובה יחד, בזה"ל:

הנה נשאלתי שאלה קטנה ורוצה אני להציעה לפני הכ"ת אעפ"י שיודע אני שכ"ה טרוד בדברים יותר גדולים מזה. אבל אשתמש בזכות קורבתי להורידו ממעל על הארץ ולשום עיניו על דברי.

הנה בעירי מתנהגים מכבר, שהאבלים בתוך שנה ראשונה יוצאים החוצה בשעת הזכרת נשמות בחגים וזה לא כבר נשאלתי לטעם של המנהג.

הנה עיינתי בכל האחרונים אין שום טעם לזה רק מצאתי בקש״ע סי' קל"ג דכותב:

גם נוהגים, שבתוך שנה הראשונה למיתת האב והאם יוצא ג"כ מביהכ"נ ובמוסגר כתב ועיין הטעם בס' כרם שלמה או"ח סי' תרס"ח ובס' שערי אפרים השערים שער ו' סי' ל"א, והנה ספר כרם שלמה אין אצלי ובס' שערי אפרים אין מזה כלום כי אם הטעמים של הזכרת נשמות כמבואר במרדכי וברוקח. בשבלי לקט ור' בנימין מובאים בב"י בטש"ע סי' תרכ"א וסי' רפ"ד והמחבר מוסיף:

ונהגו שמי שאביו ואמו בחיים יוצא מביהכ"נ אבל מאבלים בשנה ראשונה איך יתנהגו אין כלום. אדרבה שם כתוב שאין נוהגין לעשות אמ"ר בשבת רק למי שנפטר תוך השנה, גם מבואר במג"א סי' רפ"ד ס"ק ז' דרק למי שנקבו באותו השבוע מזכירין נשמות בשבת שמברכים החודש, מכל הלין מוכח שבשנה הראשונה אדרבה צריכים להזכיר נשמות וכן דעת הירושלמי מובא ברא"ש מס' מ"ק דף ח': הדא דתימר בישן אבל בחדש מותר איזהו חדש תוך שלשים יום, ישן אחר שלשים כלומר אם מת לו מת בתוך שלשים אפי' ערב הרגל מותר לספד כדרכו מפני שהמרורות כבר הוא בלבו על מיתת המת ואין בו תוספת מפני ההספד.

בכל אופן חזינן דבשבת היו מזכירין נשמות דוקא לאלה שמתו בתוך שנה הראשונה, אמנם אפשר לומר שמשבת אין ראי' כל כך, כי חזינן בגמ' מ"ק דף ה' במשנה:

לא יעורר אדם על מתו ולא יספיורנו קודם לרגל שלשים יום ומסביר רש"י הטעם לדעת שמואל:

דאי מספידו פחות משלושים יום לפני הרגל אתי למיספד ברגל דעדיין לא שכחו. ותימה למה אמר הטעם דאתי למיספד ברגל הלא בשלושים יום ישנן כמה שבתות וגם לפני שלושים יום מדוע מותר לעורר על מתו הלא ישנן שבתות אלא בוודאי שעל שבת לא קפדינן כמו שמבואר באו"ח סי' רפ"ח סעיף ב' ברמ"א:

דמי, שיש לו עונג כשיבכה כדי שילך הצער מלבו מותר לבכות בשבת אבל שאני בחג שכתוב:

ושמחת בחגך יש קפידא ויעיין במג"א סי' תקמ"ו ס"ק ד' דבעיו"ט לא נהגו לישא כלל ובע"ש נהגו סמוך לחשכה ומסביר המחצית השקל הטעם דבשבת אינו שייך הטעם של עירוב שמחה בשמחה, בכל דעות הללו השאלה מתעוררת מאלי' אם הרי"ף והרא"ש פוסקים דהלכה כשמואל דמשום צער הוא מדוע באמת אנו מזכירים נשמות בחגים אמנם יש לומר דתפלת אמ"ר לא מקרי הספד כמבואר באו"ח סי' תקמ"ז סעיף ה' או כדברי התוס' דאף לשמואל לא אסירי אלא על ספדנא אבל הוא עצמי שרי יותר מתאפק מצערו ע"י צעקה וישמח יותר לאחר זמן מכל מקום הדרא קושיא לדוכתא אם מזכירין אנו את נשמות המתים שיש בזה משום בקשה ותפלה על המתים הלא הדין וההגיון נותן של המתים בשנה ראשונה משפט הבכורה בהזכרת נשמותיהם ובתפלה בעדם כמו אמירת קדיש ולמוד משניות והזכרת נשמת בשבת, שרק בשנה הראשונה אנו עושים ומנין להמנהג שיצאו האבלים בתוך שנה ראשונה?

אמנם כך נדייק שפיר בגמרא, ברש"י ובתוס' במס' מו"ק דף ח' נראה דעיקר החשש הוא לא שבעצמו יספד למת אלא שלא ישכר ספדן לחזר על קרוביו לומר:

בכו עמי כל מרי נפש וכן איתא בגמרא:

מאי לא יערער על מתו אמר רב:

כד הדד ספדנא במערבא אמרי ובכון עמי' כל מרורי לבא ורושם של הספד כללי כזה עושה רושם עמוק בלב המחזיק שלושים יום, א"כ בחגים שכל הקהל מזכיר נשמות ובא זה שאבלותו בתוך שנה ראשונה גדולה ועמוקה, מכתו לא נרפאה מתו לא נשתכח ומעורר בצעקתו ובכיתו את כל מרירי לבא שהוריהם מתו כבר יבכון עמו הרי חוזר הדין, שיש בזה משום הספד דאסיר בחג כיון דגורם לידי השבתת שמחת החג. וכן באמת אפשר לדייק מכסף משנה בהלכות אבל פי"ד ה"ו (דהוא מקור ההיתר של הזכרת נשמות בחג דלא מיקרי הספד) וז"ל ונ"ל דלא מתסר במת ישן אלא לפי מנהגם שהיו נוהגים להספיד כרי לעורר בכי ויללה אבל מה שאנו נוהגים בתשלום השנה מספידין ומזכירין נשמתו לשמואל נמי שרי. שאין זה עירור שלא ישכח מן הלב עד שלושים אדרבא דעתם להפסיק את אבילותם ע"י כך. משמע דבתוך השנה יש גם בהזכרת נשמות משום עירור ויש חשש שגם כל הקהל דמרירי לבא אז יבכון עמי'.

ואם כי בשנה ראשונה אמנם יש להוסיף ולהתפלל בעד המתים יותר משאר השנים כמבואר באמת בכל מקום אבל בחג אסור מטעם עירור הספד והשבתת שמחת החג. כן נ"ל להטעים את טעם המנהג וכן מסתבר והרי אני מניח אותם להתנהג כמנהגם מעונינו לדעת חות דעתו הגדולה בזה. עכ"ל הזך.

תשובה מאהבה. הנה כל דבריך וסברותיך המה טובים וישרים ונאמרים בהשכל ודעת תורה, ספר כרם שלמה, אינו עמדי לראות טעמו, והציון לשערי אפרים, הוא רק להמנהג שמי שיש לו אב ואם, יוצאין מביהכ"נ בשעת הזכרת נשמות, ולדעתי י"ל בטעם המנהג, למש"נ המעבר יבק בשפתי רננות פרק כ"ג, למנהג זכירת המתים בשבת שזכירתם ביום המנוחה מועיל להם מאוד מפני שהם נחים, וע"י הזכירה נשמתם מתחדשת שיש עליה לשם עם הנשמה כו' וכו', עד כ״ש שנשמת המתים ג"כ יקבלו מנוחה ועונג, ובפרט ע"י התעוררת המזכירים אותם כו' וכו' יעו"ש. ובכל טעמי רבותינו הראשונים אשר הבאת, הלא יוצא כי הטובה היא הזכירה והיינו טעמא דבונין נפש. היא הצבת מצבה, לתועלת החיים, למען וישתטחו על קברם, ולהשתפך נפשם שם על אדמת הקודש, ולתועלת המת לבל ישכח שמו בשכבר הימים. מלבד טעמים פנימים שיש בכל זה, המבוארים באמרי נועם במעבר יבק שם פ' מ' מ"א יעו"ש. וידועים המה דברי הלחם פנים בסי' ש"מ שהעיד כי המנהג פשוט ברוב המקומות שאין מעמידין מצבה, אלא לאחר יב"ח, וטעם אחד לשניהם, כעין מש"כ בשו"ת מבי"ט ז"ל ח"א סי' שכ"ו, לענין הזמן שיחשב אבד זכרו בין החיים, הוא יב"ח, וזכר לדבר נשכחתי כמת מלב, הייתי ככלי אובד, שהוא יב"ח יעו"ש, ולזאת לאחר יב"ח התחלת ימי שכחה – שינוי המנהג משבת ליו"ט. אולי הוא ע"י טרחא דצבורא, יעיון שו"ת מהרש"ם ז"ל ח"ג סי' רט"ז מתחילין בהקמת מצבה, ובהזכרת נשמות ביו"ט שלא ישכח זכרם, וכעין אמרם ז"ל בריש פ"ב דביצה זכריהו מאחר שבא להשכיחו מנהגי להורות לנשים חלושות בטבעם וכשאני רואה, כי הכאב והצער גדול אצלם, והמרירות והבכיה יוכל להזיק לבריאתם, שיעשו כמנהגא המיבא בקש"ע ובמקום שאין חשש זה, אני מורה להזכיר גם בשנה ראשונה אשר צריכין יותר לרחמים וכפרה ע"י הזכרה ופסיקת צדקה וכמבואר באו"ח סי' רפ"א וכדבריך הברורים, ובכגון אלו הדברים, מאן דעביד הכי אין מזניחין אותו, ומאן דעביד הכי אין מזחיחין אותו, ואלו ואלו יש בהם כדי סמיכה. – חותנך המוקירך באהבה רבה ומצפה לישועה קרובה מאבינו שבשמים לזכרון ובנין ציון וירושלים ונחמה בכפלים, לבית ישראל באור פני מלך חיים. חיים מרדכי

תוכן העניינים

באר חיים מרדכי חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה