אור ברסלב
באר חיים מרדכי חלק ג חלק יורה דעה › סימן כח

באר חיים מרדכי חלק ג· רבי חיים מרדכי רולר

חלק יורה דעה · סימן כח

סימן כז

לבני אהובי בלבי הרה"ג בהלכה, וגאון באגדה מוכתר בתורה ויראה יקר רוח ואיש תבונה כו', מו"ה מנחם מענדל ראללער שליט"א רב בעיר אקערמאנן בסרכיא.

יקרת מכתבך הגיעני, עם ח"ת, ובדבר שנשלח לך מעיר אחת לשאול את פי בהכשר מקוה בזה"ל. בעירנו קבוע בית המרחץ עם מקוה, זה יותר משלשים שנה, מקוה אשר כרוה נדיבי העם ביחד עם הרבנים, גדולים ויראי ה'. ובאשר המעינות בעירנו רחוקים המה, בערך שלשים מעטיר לכן קבעו מקוה של מי גשמים מהגג ע"י צנורות, והמקוה שטובלים בה מכשירים ע"י השקה, ע״י נקב כשפופרת הנוד. בציור כזה $$ציור בספר$$ הכל כמבואר בש"ע יו"ד סי' ר"א, סעי' ל"ו, סעי' מ"ח, וסעי' נ"ב, דין הצנורות, ודין ההכשר בהשקה. וכך קבוע ועומדת המקוה הזאת כל אותם השנים. וכמה גדולי הרבנים, וצדיקים, טבלו באותה מקוה, ולא מצאו בו שום חסרון כש"כ שום פסול, וטהרו וטבלו כל הטמאות ע"י מקוה זו באין פוצה פה ומצפצף. ועכשיו לאחר פטירת הרבנים ז"ל, חפשו למצוא שאלות. ומצאו לפי דעתם, ושלש אלה המה, א.) הגג של רעפים, אומרים שזה אינו נקרא מחובר אל הבנין (נגד פסק המחבר שם סעי' ל"ז שמכשיר בפשיטות הרעפים) ב.) הצנורות ההולכים מהגג של ברזל, אינם מחוברים אל הבנין נקראים, שזהו שקבועים במסמרים אל הכותל אינו נקרא מחובר (ג"כ נגד דעת כל הפוסקים, כמבואר בסי' ר"א סעי' מ"ח, ובפרט שבכאן הצנור של מתכת, יורד אל צנור ביודאי מן חמש אמות של חרס שהולך תחת הקרקע אל הבור) ג.) חשש היותר גדול, שבהמשך הימים ע"י ההשקה מקוה השאובה עם הבור, יתרבו השאובים על המי גשמים (חששא כזאת לא שמענו, ושום פוסק לא הזכיר מזה כלום) ועי"ז רוצים לעשות מקוה אחרת באופן כזה. לעשות מקוה חדשה, וצנור מהגג עד הטפחות של צעמענט וגם הגג לחבר את הרעפים בצעמענט. אשר על ידם יקוה מים גשמים, אל המקוה החדשה, ובמקוה של מי גשמים בעצמה. תהיה הטבילה, והחימום של המקוה תהיה ע"י סאמאוואר, ולא במים חמים שאובים, ואני אמרתי, שאני רואה שמזה התקנה, תצא ח"ו תקלה גדולה, ראשית הוצאת לעז על מקוה הישינה. לאמור שמקוה פסולה חלילה היתה מאז עד היום, והא ראיה כי נעשה חדשה, שנית כי מקוה החדשה של מי גשמים, אי אפשר בשום אופן שחהיה נקיה, ע"י אי נקיות של הגג, וגם של עמידתה ימים רבים (כי במקומינו אין שכיח כ"כ גשמים) תהיה סרוחה ובעתים הללו ובזמן הזה, אשר בעו"ה רבות בנות ישראל שאינם הולכים אפילו במקוה נקיה משוכללת בטובה, והדרה וצחצוחה, והמיעוט שהולכים. אם יראו את האי נקיות של מקוה החדשה יבעטו גם המה באותה המקוה, ואין לך תקלה גדולה מזה, ועוד במקום אשר מקוה הישינה כשרה עפ"י התורה, ע"כ לשון השואל מדעת.

הנה כפי הצעת השאלה. דברי השואל המה כהלכה, ובגדול החל, כלומר בחששא היותר גדולה, של המערערים. שבהמשך הימים ע"י השקה של מקוה השאובה עם הבור, יתרבו השאובים עג המי גשמים, הלא משנה שלימה שנינו בפ"ז דמקואות, מקוה שיש בה ארבעים סאים מכוונות נתן סאה ונטל סאה כשר, ובגמ' יבמות פ"ב אר"י ב״ר שילא, אר"א אר״י עד רובו, אשר ידוע שיטת רש"י תוס' ר"ש רמב״ן רשב"א ריטב"א ר"ן וטור ועוד רובם ככולם מהפוסקים ומפרשים ז"ל פירשו הסוגיא במי פירות אבל במים שאובין אפי' נתן סאה ונטל סאה עד עולם כשר, והכי איפסקא בטוש"ע יו"ד ס' ר"א סעי' כ"ד, אך הש"ך שם בס"ק ס״ג כ' וז"ל. ודעת הרמב"ם דבמים שאובים עד רובו דווקא כשר, וכן הביא הב"י הרשב״ץ ז"ל שכ"כ בשם הראב"ד ז"ל, וכ' אע"פ שהאחרונים הסכימו להכשיר, מ"מ אין ראוי להכניס הראש בין המחלוקת ע"כ, ובספרי חידושי בן יאיר על ש"ס, בחי' ליבמות שם, ביארתי שיטת הרמב"ם וראב"ד ז״ל באריכות באר היטב בעזהשי"ת יע"ש, ובספרי ש"ת באר חיים מרדכי ח"ב סי' ל"ב העתקתי דבור אחד משם הנוגע גם לתשובת זאת השאלה, וז"ל שם כי בספרי חב"י שם בררתי כי מה יפה אף נעים דברי פורת רבינו הב"י ז"ל, שנתן הטעם עלי עין שהוא עיקר הטעם בפסק הרמב"ם ז״ל, והיכא דלא ניטלו ביד ליכא למיחש למ"ע ולזאת ממלא בכתף ונותן לעליון עד שירד לתחתון מ"ס דתנינן בפ"ו דמקואות כיון דלא נטלו ביד. ומקור זאת הסברא נובע עוד מחי' רמב"ן ז"ל ב"ב ס"ו כמבואר בב"י שם בד"ה אבל הרמב"ם ז"ל יעו"ש. – והבאתי שם דברי החת"ס בסי' רי"ד דמחי' הרמב"ן ז"ל. נראה קצת דדווקא בנותן ונוטל אבל אם נפלו מאליהם. אע"פ שניטל בידים או להיפוך כל שלא שלטו בו ידי אדם פעמים לא גזרו יעו"ש, מה שפקפקתי בזה והנחתי בצ"ע. אמנם בנחסר מאליה ובאופן שאין בזה חששא דזוחלין – וודאי לדעת הרמב"ם ז"ל שרי, ולאחר שביארתי החילוק וההבדל בין שיטת הראב"ד לשיטת הרמב"ם ז"ל, כ' בד"ה המורם מן המדובר בזה"ל. ולראב"ד ז"ל פסול גם בנחסר מאליהן. אמנם דעת הרמב"ם ז"ל נ' דמכשיר במע"מ וכנ"ל, וגם אינו פוסל רק בנותן ונוטל ביד, משא"כ כשנחסר מאליהן וכנ"ל, ולפ"ז יש מקום דיוק דמה ראה הש"ך להביא דעת הרמב"ם וראב"ד ז"ל בחדא מחתא. דנראה דשווין המה. אשר לא כן, ונלע"ד די"ל כי שפתי כהן ישמרו דעת לכוון בזה כוונה מיוחדת, והוא. אם דחזי' להרשב"ץ ז״ל שסיים בסי' י"ז, וז"ל מ"מ מקום שאפשר לצאת ידי כל הספיקות, אין ראוי להכניס ראשינו במחלוקתן ע"כ, ובח"ג סי' י"ב. לאחר שהביא דעת החולקין על הראב"ד ז"ל סיים וז"ל. וזאת הסברא ראוי לסמוך עליו בשעת הדחק, דוודאי שאובה שהמשיכוה אינה פסול אלא מדרבנן, ואם אפשר לצאת ידי כל הסברות הוא הישר והנכון, ואם הוא שעת הדחק באיסורא דרבנן אפשר לסמוך על המיקל בכיוצא בזה, שהדעת מכרעת כן ע"כ. הרי שהחמיר עוד יותר שלא להקל רק בשעת הדחק ובא"א בענין אחר, נגד דעת הרמב"ם ז"ל בלחוד, (אם כי משו"ת חסד לאברהם סי' ס"ד נ' דס"ל כן להלכה, ולשיטתו הולך דגם הרמב"ם ז"ל ס"ל הכי, אבל אין לו מקום. למה שהוכחתי שם כי האמת הוא אך כדברי רבינו הב"י ז"ל) אמנם אנן בדידן דחזי' לרבותינו בעלי הש"ע הב"י ורמ"א ז"ל, לאחר שראו והביאו דברי התשב"ץ ז"ל מכל זאת קבעו להלכה פסוקה וברורה, כדעת רובא ככולא מן הפוסקים, להכשיר במים שאובים בנתן ונטל למקוה כשרה, אפי' עשה כן עד עולם, אין לנו אלא הכרעת הש"ע, לולי שהש"ך הביא דברי התשב"ץ ז"ל, דנראה הסכמת דעתו הטהורה לחוש לזה, אולם דייק בלשונו הזהב להביא דעת הרמב"ם וראב"ד ז"ל ביחד. להורות לנו דכיון דיש לפנינו שני גדולי הפוסקים, צריכין אנו לחוש לדעתם, כי בדינו של הרמב"ם גם הראב"ד ז"ל מודה, כי בכלל מאתים מנה, אמנם היכא דליכא חששא דמ"ע דלדעת הב"י גם לרמב"ם ז"ל כשר, יש לנו להורות אך כפסק הש"ע כנלע"ד בכוונת דברי הש"ך ז"ל.

וזאת פשוט וברור דלפסק הש"ע בסעי' נ״ב דמקוה שאובה שהוכשרה ע"י נקב כשפ"ה למקוה כשרה נשאר לעולם בהכשרו, אפי' נסתם הנקב, ק"ו הוא בנתן מים שאובים למקוה כשרה ונזרעו בתוכה, ואח"כ נחסר המקוה, עד שלפי חשבון לא נשאר רק המי שאובים בוודאי דכשרה, ועתה דחזי' דאם שכ' הש"ך שם בס"ק מ"א קי"ב, דיש לחוש לדעת רי"ו ז"ל שהביא בשם י"מ לפסול. העיד החת"ס דלית מאן דחש בזה לרי"ו ז"ל, קיו דלא חיישי' בזה לדעת הראב"ד ז"ל דיחידאה הוא בזה, נגד כל הפוסקים הראשונים, וחזי מאן גברא רב קמסהיד החת"ס שם ובסי' ר"ג, אופן עשיית המקוה בקהלתו, שהוא כדעת כל הפוסקים נגד דעת הראב"ד ז"ל יעו"ש. ולזאת נלע"ד כי אין לנו לחוש רק לדעת הרמב"ם וראב"ד ז"ל בצירוף היכי דנטל ביד. דאיכא למיחש למ"ע, אמנם בנחסר מאליהן דגם לרמב"ם ז"ל כשר כשיש מ' סאה אם כי לערך החשבון לא נשארו רק המי שאובין, כיון שנזרעו מקודם במים כשרים, וחששא דמ"ע ליכא וכנ"ל יש לנו להורות כפסק הש"ע, גם לכתחלה שהיא שיטת רובם ככולם מקמאי ובתראי, לבד הראב"ד ז"ל, ובפרט שכבר הורה זקן הגאון החת"ס ז"ל, כנלע"ד להלכה בס"ד עכ"ל שבספרי חב"י המובא גם בשו"ת בח"מ שם.

וגם זה העליתי בספרי חב"י שם ובשו"ת בח"מ ח"א סי' כ"א, דגם לשיטת הראב"ד ז"ל, אינו אלא פסולא דרבנן. והבאתי שמה שכן דעת הנח"א בביאורו לאשכול מהראב"ד ז"ל בה' מקואות סי' נ"א אות ח'. ומהרש"ם ח"א סי' מ״ד ועוד הרבה מגדולי האחרונים יעו"ש, ומצאתי סעד לדבריי בשו"ת משיב כהלכה סי' ט"ז ובשו"ת אמרי יושר ח"ב סי' ע"ג ובנח"א שם שהורו כן להלכה למעשה דביוצא מאיליו ליכא למיחש מן נתן סאה ונטל סאה יעו"ש.

אשר מכל זה הלא נתבאר מאליו, כי בכאן אין מקום כלל להאי חששא, גם אם היתה נחסרת באופן שאין לחוש לפסולא דזוחלין – ל"ת לנ"ס ונט"ס כיון שאינו ע"י שליטת ידי אדם וכנ"ל – וגם לזה אין אנו צריכין לבוא, כי בשעה שהמקוה השאובה הוכשרה בהשקה ע"י נקב כשפ"ה, שהיא הללמ"מ וכמש"כ המרדכי בע"ז פ' השוכר סי' תתנ״ו בשם הראבי"ה ז"ל דחבורי כשפ"ה היא הללמ"מ יעו"ש, ובתוס' חגיגה כ"א ע"ב ד"ה כעובי בשם הר"י ז"ל דטומאה וטהרה והשקה, הלכתא גמירי לה ולא בסברא תליא מלתא. וכיון דע"י ההשקה גם מקוה השאובה נעשית מקוה כשרה מן התורה, ובמקוה כשרה שיש בה מ' סאה הלא יכול לשאוב ולתן בתוכה כל מה שירצה גם לכתחלה מלבד הרשב"ם ז"ל ב"ב ס"ו, דנראה מדבריו ששובר דמקוה שלם נמי נפסל במים שאובים, שהוא דיעה יחידאה נגד דעת כל הפוסקים, וכמש"כ הב"י שם ד"ה וכ' הרא"ש ז"ל בפ' התנוקת יעו"ש. ובש"ע סעי' ט"ו שהיא הלכה פסוקה, ופוק חזי דברי החת"ס שם וסי' רי"ב – הובא גם בפת"ש שם בזה"ל. הנה מקוה טהרה פה קהלתינו, שנעשה עפ"י חכמי הדורות, כן מעשיה ב' מקואות סמוכים ונקובים זה לזה כשפ"ה בעליונו, וכשמנקים א' מהם. משליכים שאובים אל חברתה. עד שמתמלאת עד הנקב, ומשם משקה לחברתה עד שתתמלא ושוב מנקים חברתה וחוזרת ומתמלאת ע"י השניה כנ"ל עכ"ל יעו"ש. ומכל אלו דברים הנאמרים הלא מובן מאליו, כי דברי המערערים בנד"ד, לחוש כי בהמשך הימים ע"י ההשקה, מקוה השאובה עם הבור, יתרבו השאובים על ר"י גשמים, לא זו שאין כאן חששא גדולה אך גם לחששא קטנה אין כאן מקום, ודבריהם בטלים מעצמותם, ואין לפקפק בזה כלל וכלל וכאמור.

אמנם אם המערערים באים בטענה, לחוש אולי בשעת טבילת הנשים. יהיה הנקב. דשפ"ה סתום אשר לדעת י"מ שברי"ו ז״ל פסול. בזה יש מקום לדבריהם, אם כי החת"ס כ, דלית מאן דחש לרי"ו וכנ"ל, הלא לעומתו כ' בשו"ת דברי חיים ח"ב סי' צ"א, ומ"ש שא"צ לחיבור רק פ"א אפי' הפסיק אח"כ, לא כן כ' הש"ך ז"ל ס״ק קי"ב וכן נוהגים כדברי הש"ך ז"ל, הרי העיד דהמנהג לחוש לדעת הרי"ו ז"ל, ורב כחו של מנהג להחזיק ולהעמיד דעת יחיד נגד רבים וכמש"כ המג"א בסי' תר"צ ס"ק כ"ב יעו"ש – ועתה ראיתי בשו"ת מהרש"ם ז"ל סי' רמ"ט שכ' וז"ל. והרי גם בשאובים כ' הפוסקים – הוא דעת הי"מ שברי"ו ז"ל – להחמיר לכתחלה, ובתשו' ב"א יו"ד סי' נ"ג ביאר כו' וחוכך להחמיר אפי' בדעבד, ובגליון הבאתי מהר"ש פ"ו דמקואות מ"ח דמוכח כהאוסרים, וגם בר"ש פ"ח מ"א מוכח כן, ומצאתי בד"ח שהעיר מהא דפ"ח, ותמהני שלא הביא מהא דפ"ו הנ"ל כו' עכ"ל. תמיהתו על הד"ח יש ליישב בדברי עצמו שכ' בח"א סי' מ"ד ד"ה והנה בגוף דין ההשקה בזה"ל הנה מצאתי בר"ש פ"ח דמקואות מ"א בסופה וז"ל ומשיקה למקוה כשר להכשירה לטבילה אע"פ שזה נכנס אע"פ שעכו"ם נכנס ויוצא לא חיישינן שמא הפסיק ההשקה, דאימת ישראל עליו וטהורה ע"ש. ושם פ"ו מ"ח וז"ל:

ולכך נקט הרחוק מן הקרוב דל"ח שמא בא אדם והפסיק השקתו דלא עלתה לו טבילה כו' ע"ש הרי דבהפסיק ל"מ ההשקה כו'. ושוב ראיתי בשו״ת משיב כהלכה שהעיר בזה, ודחה דשמא מרחוק גם בשעת השקה א"י לראות אולי הפסיקוה אבל מהא דפ"ח לא הרגיש שם עכ"ל. הרי דמפ״ו יש לדחות כמש"כ המשיב כהלכה, משא"כ מפ"ח והוא ששכל הד"ח את קולמסו להביא אך מפ"ח וכמוכרח לאמור כדברי המשיב כהלכה, כי גם הרא"ש ז"ל בפירושו שם בפ"ו כ' ג"כ הרחוק מן הקרוב ולא חיישי' שמא בא אדם ופסוק ההשקה בשעה שהוא טובל עכ"ל. ובסי' ר"א על מש"כ הטור:

ולאחר שנתערב הפסול עם הכשר אפי' רגע נשאר לעולם בהכשרו אפי' נסתם הנקב אח"כ. כ' הב"י דכ"כ הרא"ש ז״ל בתשובה יעו"ש. וא"כ יהיו דברי הרא"ש בתשובה סותרין לפירושו. ועכצ"ל דמפ"ו אין ראיה אולם עוד צ"ע כי בלשון הרא״ש שדייק לאמור והפסק ההשקה בשעה שהוא טובל, מורה אם כי בשעת השקה לא הי' הפסקה אשר בלשונו אין מקום לדברי המשיב כהלכה ויש ליישב למש"כ התפארת ישראל ועוד יותר במשנה ברורה שם בביאור המשנה יעו"ש. – נחזור לדברי המהרש"ם שם בח"ג שמסיק, ואף דהחת"ס סי' רי"ב כ' דלית מאן דחש לה, ועיי' תשו' כ"ס סי' צ"ט במה שפקפק על דבריו, אבל שניהם לא ידעו מדברי הר"ש הנ"ל – פליאה קצת על המהרש"ם שלא הביא גם מפי' הרא"ש ז"ל – וע"י תש"ו ב״ש ח"ב יו"ד סי' ס"ג שהחמיר ג"כ כדעת הב"א. וגם בתשו' ד"ח ח"ב סוס"י צ"א כ' שמנהג להחמיר בזה עכ"ל ולזאת אם כה המה דברי המערערים בזה יש להצדיק את דבריהם.

אולם לזה הלא יש עצה ע"י השגחת חכם העיר ובאזהרה חזקה וגדולה להבלן מלהנשים המשגיחות על טבילת הנשים, כי הנקב דשפ"ה של השקה יהיה פתוח בשעת טבילה אשר בוודאי כן היה עד כה אם כי במקוה שהיא מצוה דרבים שאחז"ל כי שאני בברכות מ"ז ויעיון בתוס' שבת ד' פסחים פ"ח גיטין מ"א ובמג"א סי' ש"ו סס"ק כ"ט וגם באיסור כרת עשו חז"ל הרחקה ביותר יעיון יבמות פ"ב קי"ט ובפירש"י ז"ל שם ובהג"ה מל"מ פ"א מ"ה יו"ט יעו"ש. ובמש"כ בזה בספרי חב"י בחי' שבת מ"ד, ועוד נודע סברת הראשונים ז"ל דבמקום שעשו חז"ל תקנה חשו גם למיעוטא יען שהוא לעולם יעיון תוס' כתובות ב' ע"א ד"ה שאם בסוה"ד ובשו"ת מהרש"ם שם סי' פ"ח הביא עוד מתוס' כתובות כ"ח ע"ב ד"ה בית הפרס, ומריש פי"ח דאהלות. וציין עוד לכמ"ק דבדבר תמידי יש להחמיר יותר יעו"ש. ובמקוה דכולה איתנייהו בה טבילת נדה דאורייתא איסור כרת לעולם ולרבים:

ועומד ברומו של עולם היהדות לטהרת בית ישראל, האם יכולין למסור ההשגחה בזה לבלנים או לנשים שדעתן קלות ובפרט בימים האלו ובזמן הזה אשר בעו"ה.. והחכם עיניו בראשו להזהר מאוד בעשיית מקוה שלא יבוא תקלה בהמשך הזמן אבל הלא ידוע האי כללא מהרא"ש זיל בפ"ק דחולין הובא בטו"ז יו"ד סי' ב' סק"ד דהיכי דבדעבד שרי ל"ש לגזור, שמא ישכח אם כי בדעת תורה שם סק"ב ביאר דהאי כללא בפלוגתא שנויה וציין לתוס' שבת קמ"א ע"ב ד"ה במנעל מרופט ותוס' גיטין ג' ע"ב ולתשו' הרא"ש ז"ל כלל י"ט דין ו' דמבואר כן ולעומת זה מתוס' פסחים ל' ע"א ד"ה אמר רב נראה דלא ס"ל הכי. ולישועת יעקב אה"ע סי' כ"ב נחלקו בזה רש"י ותוס' קדושין פ"א ע"א ד"ה בעלה בעיר, ובספרי שו"ת ח"א סי' ס"ב הראיתי פנים לאמור דבזה נחלקו ר"א ואמימר ביבמות ק"ג יעו"ש בד"ה והנה הלח"מ. אולם להלכה הלא קיי"ל דכל היכי דבדיעבד שרי לא חיישי' לשמא ישכח, אשר זה נאמר גם בנד"ד, כיון דמעיקר הדין בדיעבד קיי"ל כפסק הש"ע ורוב הפוסקים דכל שהוכשרה פעם אחת בהשקה ע"י שפ"ה נשארת לעולם בהכשרה אפי' נסתם הנקב אך לכתחלה המנהג וכן יש להחמיר כדעת הי"מ שברי"ו ז"ל בכגון דא נוכל לסמוך על אזהרה גדולה לבלן ולנשים אשר הנקב דשפ"ה בכל עת הטבילה יהיה פתוח דעל הרב וחכם העיר חיוב ההשגחה ואזהרה על זה.

אברא דגם בזה יש לפקפק קצת מכח דברי המהרש"ם שם בסי' פ"ג דמיירי ג"כ בדבר דבדיעבד שרי ואפ"ה כ' וז"ל:

ומ"מ בדבר כזה המסור לנשים וקרוב לבוא לידי שכחה וטעות יש לתקן בכל מה דאפשר, דאפי' בדבר המותר מצינו דגזרו במקום שאינם בני תורה. ועיי' בב"י סוסי ר"א בשם הריב"ש דגבי מקוה נמסר לחכמים אבל היינו בהכשר מקוה משא"כ כאן כיון דתלוי בדעת נשים שדעתן קלה, ועיי' במנ"י כלל ע"ה סק"ל, ועיי' תשו' תשב"ץ ח"א סי' כ"ב שכ' ג"כ דבדבר המסור ביד נשים וע"ה יש להחמיר יותר גם בדאיכא ת"ח בעיר. לפי שאינם בני תורה ע"ש היטב עכ"ל, אם דיש לחלק ולאמור דבכאן לאחר האזהרה לא נחשב לקרוב לבוא לידי שכחה וטעות, מכל זאת אני אומר לעשות בדרך הבטוח מכל מכשול (יעיון ב"י ז"ל בסי' תר"צ לענין קריאת המגילה בלע"ז את לשון תשו' הר"ן לריב"ש ז"ל) כי בעת שמנקים המקוה שטובלים בה המים שאובים ישפכו להמקוה של מי גשמים. עד שתתמלא כ"כ, אשר ממנה תתמלא גם המקוה שטובלין בה, כי חומרת הרי"ו שבש"ך נאמרה דווקא במקוה שאובין שעומדת בפ"ע והושקה ע"י נקב כשפ"ה למקוה כשרה, אבל בנתערב בגוף המקוה, ונתטהרו בהשקה גמורה, בתערובות לכ"ע אף לכתחלה שרי לכל הפוסקים, וגם הי"מ שברי"ו בכללם. האשר מפורש יוצא חילוק זה מגאוני בתראי בתשובותיהם, ובכללם גם המהרש"ם שם בסי' מ"ד, ואמרי יושר ח"ב סי' ע"ג, וסיים שם ועכ"ז אם כת"ר רוצה לצאת מכל פקפוק, הלא יכול לעשות שני מקואות זה בצד זה, ובאחת כשרים ובאחת שאובים, והטבילה יהיו בשאובים, ע"י חיבור כשפהנ"ד, והחיבור יהיה פתוח בשעת טבילה, ובאופן כזה אין שום חשש ופיקפוק כלל וכלל, וכמש"כ בתשו' בית שלמה יו"ד סי' ס"ג הנ"ל עכ"ל. אשר המה באמת אמרי יושר, וכה אני אומר לעשות בזאת המקוה, או כי נתינת המים שאובים תהיו להמקוה של מי גשמים, עד אשר משם תתמלא המקוה שטובלין בה וכנ"ל – או להשגיח ולהזהיר כי החיבור דשפ"ה יהיה פתוח בשעת טבילה, וכן תמיד יהיה אשר באופנים אלו גם שניהם לכ"ע היא מקוה כשרה וכדאמרן.

ובקטן כלה, החששות אשר גם בעיני המערערים נחשבים לקטנים, על הרעפים מהגג, סתימת פסק הש"ע שם בסעי' ל"ז. ודברי הגאונים בתשובותיהם, די לביטול דבריהם וכן על הצנורות ההולכים מהגג של ברזל, מבלי להחשיבם מחוברים אל הבנין יען כי המה מחוברים אך ע"י מסמרים להכותל, הלא תשובת זה השאלה, כבר כתוב הוא עלי ספר שו"ת מהרש"ם ז"ל ח"א סי' ב' דמחובר לכותל המחובר לקרקע, הוי כמחובר לקרקע, והביא לזה מכמ"ק, כידו הגדולה בש"ס ופוסקים יעו"ש – ועל מה שחקר הכתב סופר בסי' צ"ח, אם קביעת במסמרים הוי חיבור, והביא מרמב"ם וכ"מ פכ"ו מה' כלים, כ' שם המהרש"ם וז"ל. תמהני שלא הביא מתוספתא שהובא בר"ש פ"ז דכלים מ"ב, ופי"ד מ"ג. ופי' הר"ם והרע"ב שם ובר"ש פ"כ מ"ה ותיו"ט ובפ' ל' מ"ב וראב"ד פכ"ה מטו"מ ה' ד', ור"ש פ"ו דאהלות מ"ז בשם תוספתא וכ"ה בתוספתא פ"ב דעדיות וכ"ה בריש פ"ג שם, וכן מצאתי בירושלמי פי"ב דשבת ה"א תקופים (במסמרות ק"ע שם) חיבור וכו' וע' ח"ס סי' קצ"ח אות י"ב מ"ש בזה, ולכן פשוט להקל עכ"ל. ועתה מלבד מה שבכאן הולך ע"י צנור של חרס לערך חמש אמות תחת הקרקע אל הבור כבש"ע סעי' מ"ח יעיון פת"ש שם ס"ק ל"ב מש"כ בשם החת"ס – הלא הא דקביעת ע"י מסמרים דהוי חיבור מפורש יוצא מדברי חז"ל והפוסקים. כאשר הראה והורה עמוד ההוראה המהרש"ם ז"ל בהוראה פשוטה וברורה.

ובכן אשר מקוה הישינה כשרה גם לכתחלה, מרחף על עשיית החדשה חששא דהוצאת לעז, וכמש"כ הש"ך בסי' קצ"ח ס"ק מ"ה בשם מהר"מ מלובלין דאין ראוי לשנות מפני הלעז, ומאוד חששו חז"ל לזה בגטין, יעיון בג"פ סי' תכ"ה ס"ק ל"א באריכות ובשו"ת ד"ח ח"ב סי' צ"ד החמיר מאוד בחששא דהוצאת לעז במקוה יעו"ש אך על שני המקואות לעשות הכרזות, ולהודיע לכל בני העיר כי גם שניהם כשרים המה.

וגם בזה צדקו מאוד דברי השואל, דצריכין לראות בכל האפשרות שתהיה המקוה נקיה וזכה לטבילת בנות ישראל, פוק חזי מש"כ החת"ס בסיום תשובתו בסי' רי"ד. אך בדור הזה אשר בעו"ה לא לבד ביטול פ"ו גורם וכמש"כ מהרי"ק שורש נ"ו אלא ישמעו לרופאים פרוצים כידוע, ויצא מזה מכשולים גדולים ח"ו, אלו הייתי נמנה כו' יעו"ש, ואם רבינו החת"ס אמר זאת בזמנו במדינתו על אחת כמה וכמה בזמן הזה, ובאלו המדינות, אשר בעו"ה.. בוודאי דצריכין ומחויבין לתן לב לזה ואעורר עוד את המערערים במש"כ הד"ח בח"ב סי' צ"ט דבעשיית מקוה צריכין ליזהר לעשותה לכתחלה שתהיה כשרה אליבא דכ"ע, כי היא קדושתן של ישראל, וכמבואר בת"ה ברשב"א ז"ל יעו"ש, ובחימום ע"י סאמעוואר הלא הגאון מהרש"ק ז"ל במ"נ מהד"ק סי' ע"ה. ובק"א אוסר מפני גזירת מרחצאות, והביא גם מרדב"ז ז"ל יעו"ש הן אמת דהמנהג בכמ"ק להתיר, וגם המהרש"ם בח"ג סי' ק"מ הרחיב בזה הדבור, ומסיק שאין שום חשש להעמיד סאמאוואר במקוה להחם המים, וכן נהגו כל עמא דבר בפני גדולי ישראל, ויסוד טעם ההיתר בסאמאוואר, ובחימום המקואות בכלל, כאשר הארכתי בזה בספרי שו"ת בח"מ ח"ב סי' י"ג יעו"ש, הלא הוא מבואר להמעיין בדברי רבותינו יען כי ירדה חולשה לעולם, בגופניות ורוחניות גם יחד, ואם לא היו מקילין, היו רבים נמנעים מטבילה. חלילה, ומזה הטעם החכם עיניו בראשו, ויבין את אשר לפניו לתקן ולראות בכל האפשרות, שלא יהיה מים סרוחים, אך מים חיים חמים נקיים, זכים וברורים.

סוף דבר להלכה נשמע, כי אין מקום כלל וכלל לפקפוק המערערים, ואם טעמים אחרים עמהם, כשיבואו דבריהם, אשמע מה בפיהם אמנם עתה לפי הצעת השאלה, זאת המקוה כשיטילו המים למקוה של מי גשמים ועי"ז תתמלא המקוה השניה שטובלין בה, או שיהיה הנקב בכל עת וזמן פתוח בשעה הטבילה, גם לכתחלה היא כשרה וטהורה עפ"י התורה, והנלע"ד פשוט וברור להלכה ולמעשה בעזהש"י כתבתי ואחתום את שמי באהבה רבה, לך בני יקירי בכל חותמי ברכות שבתוה"ק. חיים מרדכי

תוכן העניינים

באר חיים מרדכי חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה