באר חיים מרדכי חלק ג· רבי חיים מרדכי רולר
חלק יורה דעה · סימן כד
להרה"ג כו' מו"ה יוסף חיים שעכטער נ"י רב בעיר קאנסטאנצא.
מכתבו הגיעני. ובדבר תנורי ברזל הנקראים שפאהרהערד והבראטרעהרין שבהם התשובה לכל הפרטים כבר כתובה היא עלי ספרי שו"ת אחרונים, הובאו בספר דרכי תשובה, יו"ד צ״ב ס"ק קס״ו, קע"א, קע"ב, ק"פ. קפ"ב. וכולם המובאים שמה אינם אתי. ובדבר אשר כבר האריכו בזה גאוני בתראי ז"ל למעניתם מה אני בעניי להכריע אך לזה באתי מה שראיתי בשו"ת אבן יקרה ח"ג סי' ח"י שנשאל ג"כ אודות הבראט רעהרין של מתכות שהאש מהלך תחתיו וסביביו שנותנין בתוכו תבשילי בשר או חלב בזה אחר זה, אשר השואל חשש מחמת הזיעה שעולה מתבשיל אחד ונופל לתבשיל השני, ודעת האבן יקרה כי במתכות דקיי"ל חם מקצתו חם כולו, גם בהוסק אך מבחוץ כהוסק מבפנים יחשב. ומה"ט אין לחוש לזיעה, כי נשרפת טרם נבלעה בעליונו של תנור, ועשה סמוכין לסברתו בזה"ל. וראיה לזה מהא דאיפליגו רב ולוי בפסחים ע"ו ע"ב כו', ומותבינין אלוי מברייתא דאין צולין שני פסחים כאחד מפני התערובות, מאי לאו תערובת טעמים כו', ולכאורה ק' הא מברייתא זו איכא תיובתא אתרווייהו, וגם אברייתא בפ"ע קשיא לפמש"כ רש"י בשבת ל"ח ע"ב במשנה שם דתנור היא רחב למטה וקצר למעלה, והא כ' הפוסקים דהזיעה היא ממשו של הדבר המזיע, וא"כ כו' יקשה אדתני בברייתא דאין צולין שני שסחים כאחד כו', ליתני רבותא טפי דאין צולין כו' אפי' בזאח"ז, דהא הזיעה עולה מפסח הראשון, ונבלע בעליונו של תנור במקום הקצר, שהוא ע"ג הפסח והפסח מונח תחתיו, וכשמשימין אח"כ פסח השני בתנור ומזיע למעלה נופל הזיעה עליו כו', וזה אפי' למאן דס״ל ריחא לאו מלתא הוא אסור דהא זיעה הוא ממשו כנ"ל כו', אע"כ כמ"ש, דבתנור שהוסק מבפנים לא שייך בו חשש זיעה ודו"ק היטב עכ"ל. ומסיק אך אם בכ"ז דעת השואל להחמיר במקומו יעשה כרצונו ותע"ב יעו"ש.
ואני אומר כי לראייתו יש כמה תשובות, ראשית, כי אך בתוספתא שם פ"ה נאמר בזה לשון תנור, אבל בגי' הגמרא שהיא עיקר, וכן ברמב"ם ז"ל פ"ח מהק"פ נשנית זאת ההלכה, בלשון אין צולין שני פסחים כאחד מפני התערובות, סתם ולא נאמר תנור, וי"ל דמיירי בכעין כירה וכדומה, אשר מטה ומעלה שוין המה – שנית אם דהלכה פסוקה היא דזיעת משקין כמשקין, כברמב"ם ז"ל בפ"ז מהט"א וברא"ש בתשו' כלל כ"ו סי' כ"ו, ובריב"ש סי' רנ"ה. שהוכיחו זאת ממשניות דפ"ב ופ"ה דמכשירין דזיעה היוצא מן חום המשקה כמשקה דמי יעו"ש, ובד"מ יו"ד קכ"ג סק"ז, ובח"י או"ח תמ"ב סק"ד ופמ"ג או"ח תמ"ז במ"ז סק"ט, בהנהגות שו"מ בפתיחה ח"ב אות ל"ז, ומש"כ בזה בשו"ת פ"י ונכדו הפ"י בפסק דחדש בקו"א לקידושין ומה שהאריכו בזה גאוני קמאי ובתראי, הלא ידועים המה, ופירות הנושרים מכל דבריהם, הוא, דזיעה משקין כמשקין, אולם דוקא זיעת משקין, אבל באוכלין הלא כ' הפמ"ג שם, הובא גם בפת"ש שם סק"ו, דזיעת אוכלין אינו כמוהו, ורבינו הרמ"א ס"ל כ' בת"ח כלל ל"ה דין ו' די"ל דדבר יבש אינו מעלה זיעה, והזיעה הוי כמו ריחא בעלמא, שאין בו ממש יעו"ש, אברא דלהלכה קיי"ל דגם זיעת אוכלין כמוהו. וכמש"כ גם הפמ"ג בעצמו באו"ח תנ"א. וכ"כ הד"ת שם בס"ק קס"ד בשם שו"ת שו"מ ב"ש ועוד מגדולי האחרונים יעו"ש, אמנם למה שהרחיב בזה הדבור הגנזי יוסף בביאורו לפתיחה שם ח"ג אות ח"י ס"ק פ"ב, ומסיק בד"ה נקטי' סיומא דפסקא, דזיעה של כל מיני אוכלין אפי' של בשר לא הוי כמותן, וזה אך מדאורייתא, אבל מדרבנן הכל אסור, אפי' זיעה של כל דבר וכ"ז לא שייך אלא ביוצא מאוכלין, אבל ממשקין גם זיעה היוצא מהן הוי כמותן מדאורייתא יעו"ש באריכות, וכיון שאינו אלא מדרבנן, בפסח לא גזרו דאין שבות במקדש, אם כי המהרש"א ז"ל בשבת מ"ב ע"א בתוס' ד״ה אפי' של עץ כ' דאך באיסורי שבת נאמר אין שבות במקדש, הלא רבים החולקים בזה, יעיון בקונט' באר יצחק לאאמ״ו הרה"ג וירא ה' זללה"ה בחי' שבת כ"א שהביא מתפארת שמואל בפ"ק דפסחים, ומיעיר אוזן בשם תוס' זבחים צ"ו ד״ה ואם טש, ומפרמ"ג או"ח תרכ"א סק"ד, ואני הבאתי בספרי חידושי בן יאיר בחי' לשבת מ"ב, ממרדכי פ"ב דשבועות סי' תש"נ שאין לחלק ובכל ענין נאמר האי כללא דאין שבות במקדש יעו"ש ועוד בה שלישיה בשנדייק שם בלשון הג"מ, דקאמרה, מאי לאו תערובות טעמים וקשיא ללוי. לא מפני תערובות גופין, הכי נמי מסתברא כו', אלא מאי ע"כ מפני תערובות גופין הוא דאסור כו', לימא תיהוי תיובתיה דרב כו', מה זה אשר ללוי נאמר בלשון קשיא, ולרב בלשון תיובתא, וזה טעמא] בפי, ונראה להודיע מש"כ הרא"ש ז"ל בפ' ת"ה סי' ב' בשם הגאונים, וכן פירש"י ז"ל בסנהדרין ע"ב ע"א ד"ה קשיא – אך הרשב"ם ב"ב נ"ב ע"ב ד"ה ופ' ר"ח דחולק בזה יעו"ש – דאיכא בין קושיא לתיובתא כי לקשיא יש יותר פירוקא ולזאת על לוי דהמקשן ידע מסיפא דברייתא, דאפי' גדי וטלה, ובספר יד דוד שם כ', דמפירש"י ז"ל בד"ה אין צולין, נראה גירסתו בגמ', כי המקשה הביא כל הברייתא יעו"ש, אשר מאפי' גדי וטלה מבואר, כי עיקר הברייתא נשנית להרחקה דתערובות גופין, וכדאמרי' שם ה"נ מסתברא כו', לזאת בדיוק נאמר אך בלשון וקשיא ללוי כי התירוץ סמוך ונראה, משא"כ לרב אשר הקושיא חזקה, כיון דע"כ הברייתא מפני תערובות גופין, וכנראה דפירוקא בדרך דוחק קצת להוסיף בלשון הברייתא, לזאת בא לשון תיובתא, וכיון דמבואר מהסוגיא דעיקר זאת ההלכה שבברייתא, נאמרה אך לחששא דתערובת גופין, הלא אין מקום כלל להאי דיוקא, דליתני אין צולין אפי' בזה אחר זה וכמובן. ע"י שלש אלה נסתרה הראיה ועוד הרבעה אשיבנו, כי גם התחלה לראיה אין כאן, יען היסוד שבנה על פירש"י ז"ל בשבת שם במשנה שפי' תנור מתוך שקצר למעלה ורחב למטה נקלט חומו לתוכו טפי מכירה, לאמור בכ"מ שנאמר תנור כן הוא, ז"א, הלא הר"ן אלפסי שם לאחר שהביא פירש"י, הוסיף עוד לאמור, וכ' ר"ח ז"ל וקיי"ל מתני' בתנור של נחתומין. ותנור של נחתומין מפורש בפ' לא יחפור כ' ע"ב כו', אשר זה פשוט ומבואר, כי אך במשנה דשבת נאמר תנור של נחתומין בלשון תנור סתם. כן נאמר לפירש"י ז"ל דאך במשנה שמה, דנאמר להבדיל בין תנור לכירה, פי' הטעם יען כי התנור קצר למעלה ורחב למטה כלומר דמתני' מיירי בתנור כזה, כמו דלר"ח ז"ל מיירי מתני' בתנור של נחתומין יעיון ב"י ז"ל בסי' רנ"ג ד"ה ומ"ש אפי' אם הוא גרוף כו' דהשוה הפירושים של ר"ח ורש"י ז"ל – אבל אין הכרח כלל מזה לפרש כן בכל מקום שנאמר תנור. ובשאר מקומות שנאמר תנור י"ל דשווין המה, ואין כאן לא קושיא ולא ראיה וכדאמרן.
אמנם אם כי ראיית האבן יקרה נסתרה, אבל סברתו כי הזיעה נשרפת טרם שנבלעה, ע"י היסק וחום התנור, היא נכונה מעצמותה, וכתובה היא עלי שו"ת שאילת יפב״ץ ח"א סי' צ"ג, הובא ביד אפרים בי"ד צ״ג יעו"ש וכבר הורה זקן ההוראה אשר בית ישראל נשען עליו. מחו' הגאון מהרש"ם ז"ל במהד"ג סי' ר"ח, וערבים עלי דברי דודים, להעתיק כל לשונו בתשובת זאת השאלה, יען כי לעולם נחוצה וז"ל – ע"ד שאלתו בתנורי ברזל שיש בראטרעהר רין של ברזל, שיש תקרה למעלה של ברזל, והעולם נוהגין לבשל ולאפות מאכלי חלב. והזיעה עולה למעלה, ואח"כ בתוך מעל"ע מבשלין תבשיל בשר, בוודאי אין להקל לכתחלה אבל בדיעבד יש לצדד עפמש"כ בשו"ת שאילת יעב״ץ ח"א סי' צ"ג. דהברזל הרותח ע"י האש תיכף מתלבן כרגע ע״י ההיסק, ואף שבנד"ד היסקו מבחוץ, מ"מ נשאר רק מעט, וכבר כ' באו"ה כלל ל"א דין י"א דמספיקא תולין שיש ס' נגד טיפות הזיעה הנופלת, ודווקא דידעי' דליכא ס' יש לאסור ע"ש, א"כ מכ״ש בנ"ד, שנגעל בשעת בליעת הזיעה, ע"י החום פ"י היסק מבחוץ עכ"פ, וע' בשו"ת מראה יחזקאל סי' כ"ד שצידד בתנורי ברזל להקל בהיסק מבחוץ, ורק הרעהרין. שיש כיפה גם למעלה. ושם אין האש שולט מבחוץ אין להקל, ולא אדע מהו דכבכ"פ, ובשאי"ע שם מוכח דמיקל בזה, גם בתנורי ברזל כפולים, והיינו ברייערין ואייבאליך ברזל, וס"ל דההיסק מועיל שלא יאסר כלל, דבשעת בליעתו מתלבן מידי ודוקא אם נאסר מקודם צריך אח"כ ליבון כדינו יעו"ש היטב שכ"נ כוונתו, והנה לפמש"ל דיש ס' יש לדון דברגילין בכך, הרי אין מבטלין לכתחלה (יש לצדד לענין דאין מבטלין לכתחלה, כיון דבכל עת יש ס' לדונו כאיסור מיעוט שנבלע בכלי גדולה שדרכו להשתמש בשפע הרבה, דשרי לדעת המחבר ביו"ד צ"ט קכ"ב, וגם לדעת החולקים שמה, היכי דבדעבד שרי גם המה מודים, וכמש"כ בספרי חידושי בן יאיר לחי' ע"ז ד' ע"ו ע"א יעו"ש) אבל י"ל דבכה"ג דהוי ספק, ובצירוף דברי השאי"ע יש להקל, ומ״מ לכתחלה בוודאי אין לסמוך ע"ז, וע' תשו' מיימוני להמ"א סי' ה' באמצע דבריו במ"ש, דאפי' נגע בכלי, כשחוזר ואופה תחתיו היה ראוי להתיר כיון שהוא מעט, וגם כח האור מייבש כו' יעו"ש היטב בדבריו וימצא סיוע להקל, ובנ״ד יש לצרף עוד ספיקו של הרא"ש ז"ל, דבעודו רותח אינו בולע הזיעה, כמ"ש בהגהת מהרל"ח בשמו, ובדאיכא ספיקות מבטלין לכתחלה כנודע – ועיין שו"ת טוטו"ד תליתאה סי' קע"ו שנשאל בזה, ופסק להקל, מטעם אחר דכיון דבתחלה נאסר רק ע"י זיעה, איני חוזר ואוסר ע"י זיעה, ודבריו תמוהים במחכת"ה, אבל עכ"פ הסכים שם להקל, וטעמא דידי נראה יותר נכון. ואף דבשו"ת ב"ש סי' קס"ד מחמיר, נתאמצתי לחפש צד היתר, כיון שהעולם נוהגין כן, וע' שו"ת בית היוצר עכ"ל – ובמפתחות שם הוסיף עוד בזה לאמור, בזה"ל. בדבר תנורי ברזל שיש תקרה למעלה. ומבשלין מקודם מאכלי חלב, והזיעה עולה, ואח"כ מבשלין תבשיל בשר תוך מעל"ע ונתבאר דבדעבד כשר, שהברזל מתלבן מיד, ואף דאין ללבן כלי חלב לבשר, כמש"כ המג"א סי' תק"ט ובמש"ז סיס"י תנ"א, היינו לכתחלה, אבל אין מקום לאסור בדעבד, ובפרט דהא כל הטעם, דלא ליתי למיטעי, ומבואר בט"ז יו"ד סי' ס"ד סק״ב דמחשש דילמא אתי למיטעי חין לאסור בדעבד, ואף שמדברי הט"ז סי' צ"ד סק"ג מוכח להיפוך, ועמג"א סי' פ"ט סק"ג מ"ש לחלק בזה. מ"מ בנ"ד שמתלבן תמיד כמ"ש בפנים ליכא חשש ואף שבדבר שרגילים בכך, גם דעבד דינו כלכתחלה, כמ"ש מהרי"ק והובא בד״מ יו"ד סי' ע"ו. ותשו' הרא"ש שהובא בש"ע או"ח סי' תקי"ז. מ"מ הכא דהוי רק חומרא מצד מנהג ולא מדינא. יש להקל בדעבד עכ"ל דעת תורה של המהרש"ם ז"ל.
סיומא דהך פיסקא הלא נתבאר, כי גם המצדדים להקל היא רק לדעבד וללמד זכות על המנהג – ובדרכי תשובה שם ס"ק קפ"ב הביא בשם הכתב סופר חיו"ד סי' נ"ד על התנורים של ברזל שפארהערד שכ' כ"ז אני כותב ללמד זכות וקצת כו' אבל כל הירא דבר ה' מדקדק ונזהר שיהי' לו חתיכת ברזל לקדרה חולבת בפ"ע וכן נוהגין בפק"ק כל הירא וחרד לדבר ה' וכן ראוי להזהיר ולהנהיג עיי"ש – ובביתי הכלי של מים אשר בתוך הבראהטרער שיש בה תמיד מים חמין שלוקחין מהם להדחת כלי בשר ולהדחת כלי חלב היא כלי בפני עצמה בשולים ועומדת על התקרה של הבראטרעהר. ובזה הלא מפורש ההיתר גם לכתחלה מפסק הרמ"א ז"ל ביו"ד שם צ"ב דאין איסור בלוע יוצא מכלי לכלי בלא רוטב וגם בבלוע שמן קיי"ל הכי, וכמש"כ שם הד"ת בס"ק ק"פ דאין לזוז מפסק הרמ"א ז״ל גם זוז כ״ש יעו"ש. והזהרתי כי בתוך הבראטרעהרין מבלי לבשל או לאפות אך מניחין שם תבשילי בשר או תבשילי חלב לשמור חומם ולא ביחד אך זה אחר זה והזהרתי מאוד (יעוין תשו' הר"ן לריב"ש ז"ל שהובא בב"י ז"ל באו"ח סי' תר"צ) אשר בכל עת יהיו הכלים מכוסין. ובזה אנו יוצאין ביד הרמ"א ז"ל שכ' שם דאם המחבת מכוסה הכל שרי. וכן ראוי לנהוג לכתחלה שהיא מנהג וותיקין כדת התורה וביראת ה' טהורה. ואחתום בזה חיים מרדכי