אור ברסלב
באר חיים מרדכי חלק ג חלק חושן משפט › סימן עא

באר חיים מרדכי חלק ג· רבי חיים מרדכי רולר

חלק חושן משפט · סימן עא

סימן ע

לרחומאי דנפשאי, בר אבהן. ובר איריין, יאה ויאה בתורה חכמה ויראה כו' מו"ה יהושע נח נ"י גלבר ניאמץ.

ב"ק כ"ז ע"א, בפירש״י ז"ל ד"ה בעל החבית חייב, מפרש בגמ' יעיון בחי' פ"ה ז"ל מש"כ בזה, ובפשיטות נ' כוונת רש"י ז"ל דמפרש בגמ' טעמא דפתח בכד ומסיים בחבית, ויעיון בפיר״ח ז"ל למאי נ"מ כלומר מה צריך לדקדק בזה, ובשט"מ מש"כ בכוונת דברי הגאון ר"ח ז"ל.

שם ע"ב בתוס' ד"ה ושמואל אמר כו' אונס גמור לא רבי רחמנא. דהא בירושלמי פוטר אותו שישן ראשון כו', וכן בהגוזל בתרא גבי הניח להם אביהם כו'. אבל מם שהזיקו לא דאנוסין הן, ובמתני' נמי תנן כו'. רבותינו בעלי התוס' דייקו בלשונם הזהב, להביא עיקר ראייתם מירושלמי ולקמן קי"ב שהיא ראיה שאין עליה תשובה, דבאונס גמור פטור. ואח"כ כ' ובמתני' נמי תנן כו', כלומר דלפ"ז כיון דמבואר דאונס גמור פטור, ניחא לאמור דג"כ היינו טעמא דמתני' אבל לא להביא ראי' ממתני', ובזה מיושב מש"כ בשט"מ וז"ל תימה מה ראי' מביאים דאנוס גמור פטור, שאני החם שבעל החבית פשע שעמד ולא הודיע לבעל הקורה, ולכך פטור ע"כ, והניח בתימה ולפירושי א"ש ומדויק היטב לשון התוס' וכמובן.

גמ' שלח לי' ר"ח לר"נ כו' שלח לי' חסדא שם חסדא כלומר כיון דבבבל לא היו מוסמכים בשם רבי כבא"י איך קנסא קמגבית בבבל.

שם גמ' אלא שבור את שיניו פירש"י ז"ל כלומר קח בחזקה, אבל לא כפשוטו, והמליצו חז"ל זה בלשון שבור את שיניו כלומר לסתור טענותיו שאומר בפיו ומלבין דבריו בשיניו.

ט"ו ע"ב, גמ' לאחר ז' שנים נעשה עטלף עטלף לאחר ז' שנים נעשה ערפד כו' יעיון פירש"י ז"ל בעין יעקב שהביא תרגום ירושלמי על את העטלף ית ערפדא וכיון דערפד הוא עטלף א"כ מה הוא השינוי בכפלים לעטלף ואח"כ לערפד, ובערוך גריס כגי' זו, וגם הביא תי' יע"ש אמנם ר"ח ז"ל גורס צבוע זכר לאחר ז' שנים נעשה ערפד, ערפד לאחר ז' שנים נעשה קימוש כו' ואולי מטעם זה, וא"ש, ולגירסתינו צע"ק.

כ"ה ע"א בגמ' א"ה ואמור לו ואומרים. לו מבע"ל כו' קשיא, וידוע הכלל כי היכי דסליק בקשיא יש לה פירוקא אך ע"צ הדחק כי יש לפרש ואמור לו שיאמר לו כן בפני ב"ד, אך שהוא בדוחק מטעמא שכ' הפ"י ז"ל יע"ש.

שם ע"ב א"ל אביי מכלל דמחייב ר"מ אפי' נפשרה א"ל אין כו' כי בלישנא דרבה דמוקי במתכוין להורידה למטה מכתיפו, יש לפרש דנשמטה מידו, ונשבר בלא נתקל, וכמש"כ בשט"מ, ור"מ מחייב גם בנתקל, או כמש"כ התוס' די"ל דמתכוין להורידה הוי פושע טפי. אבל בנפשרה דהוי באמת אונס גם ר"מ פוטר, לזאת שאל בראשית אביי לרבה מכלל דמחייב ר"מ כו' לעמוד על דעת ושיטת רבו ולאחר שהשיב לו דס"ל דר"מ מחייב אפי' אזנה בידו אז הקשה אמאי אנוס הוא וק"ל.

שם צ"ד ע"ב ושאין מכירין יעשה בהן צרכי צבור. ואר"ח בורות שיחין ומערות כו' ואיפסקא הכי בטוש"ע חו"מ סי' שס"ו. אמנם הרמב"ם ז"ל השמיט זאת וצ"ע למה ומצאתי להגאון צבי ז"ל שם בחי' לחו"מ שעמד בזה, וכ' וז"ל:

והנה הרמב"ם באמת השמיט דין זה וצ"ל משום דמלתא דלא שכיח הוא בגזילת רבים שיהיו הגזילות קיימים. ותשובה מעלייתא לא נזכר בש"ס. ולא הביאה הרמב"ם כלל עכ"ל יע"ש. ובמש"כ בחי' לחו"מ סי' ל"ד סעי' כ"ט. אולם למש"כ בחי' הרשב"א ז"ל כאן בשם הראב"ד ז"ל ובשט"מ בשם המאירי דגם בחליפי גזילה הוי כגזילה קיימת יע"ש. אשר זה הלא שכיח הוא אין מקום לישוב זה וכמובן וצ"ל דהרמב״ם ז"ל לא ס"ל כסברתם. ויעיון בש"ס ב"ב ל"ה ע"ב ובתוס' שם ד"ה דתני ושם כ"ח ע"ב ובתוס' ד"ה התם. דהקשו דהלא אפשר בתשובה לעשות בהן צרכי רבים כדאמרי' כאן ובביצה כ"ט ותי' דלאו השבה ותשובה מעלייתא הוא יע"ש. ובסמ"ע סי' רל"א ס"ק לי"ד. והרמב"ם ז"ל בפ"ז מה"ג ובפט"ו מה' טוען ונטען פסק כהני פסקי דב"ב. ואולי לא ס"ל כתי' התוס' ודחה סוגיא זאת מקמי סוגיא דב"ב. אמנם יותר נראה כי הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' תשובה ה' י"א כ' וז"ל:

ואם היה חייב לו ממון יחזירו ליורשים. לא היו יודע לו יורשין יניחנו שבית דין ויתוודה ע"כ. אשר מפרשי הרמב"ם ז"ל לא הראו את המקור לדבריו שכ' יניחנו בבי"ד וגם מה יועיל בהנחתו בבי"ד לזאת נראה לפרש כוונתו שיניחנו בבי"ד, והמה יעשו בזה כדעת התורה לחפצי שמים לצרכי רבים. אשר מקור לשון חכמים מרפא. נובעת מזאת הסוגיא ומביצה כ"ט כדרכו בקודש. נרמז לפרקים על הלכה במלות קצרות בלשון צדיק ככסף נבחר. ולפום ריהטא נראה זה לנכון בדברי הרמב"ם ז"ל.

ב"מ כ"ב ע"ב. בפירש"י ז"ל בד"ה ה"ג אי דלית בהו סימן ברה"י מאי מכריז. כלומר כו' ובד"ה מכריז מקום. ואינו מכריז כו' אלא שם המקום כו' יעיון תוס' ד״ה אי ובשט"מ כאן בשם כמה ראשונים בביאור שיטת פי' רש"י ז"ל. ובפ"י זיל שכ' כי אך לשנא דמכריז מקום הכי דייקי ליה לרש"י ז"ל לפרש כן. אולם בשאר מקומות בסימן אי הוי מקום מתפריש כפשטא שהמוציא נותן סימן במקום דהא אמרי' לקמן בהדיא מ"ט דמ"ד כו' דא"ל כי היכא דאיתרמי לדידך האי מקום כו'. ולא אמרי כי היכא דלדידך מתרמי האי חפץ כו' והא דקמייתי הכא בגמ' ורבה אמר מקום לא הוי סימן אינו מדוקדק. עכת"ד הפ"י ז"ל יעו"ש בשט"מ בשם ראשונים בישוב דקדוק זה ומה שיישבו פירש"י ז"ל וכלל דבריהם כי רש"י ז"ל פי' מאי מכריז כפשוטו. וזאת הכריחו לפרש התשובה מכריז מקום, כי שם המקום מכריז. והתוס' פי' מאי למה מכריז כיון דליכא שום נתינת סימן וא"כ מתפרש התשובה מכריז מקום כלומר מכריז כיון דאיכא סי' המקום וכאשר ביאר בארוכה בהגהות חכמת מנוח דברי התוס' יע"ש ולאחר כ"ז הלא תבין מש"כ רש"י ז"ל ה"ג אי דלית כו' מאי מכריז אשר בכ"מ שכ' ה"ג שולל גי' אחרת והוא כי הגאון ר"ח ז"ל בפירושו כ' וז"ל וברה"י אמאי מכריז מכריז מקום, שהמקום הוא הסימן ע"כ ולשלול אותה גי' כ' רש"י ז"ל דה"ג מאי ולא אמאי שזה הקדמה לפירושו דמכריז המקום. אמנם הר"ח ז"ל גורס אמאי אשר הפי' הוא למה. לזאת פיר"ת. כתוס' ושאר ראשונים ז"ל וק"ל.

שם פ"ג ע"ב. שלח ליה ריב״ק כו'. עד מתי אתה מוסר עמו של א' להריגה. שלח ליה קוצים אני מכלה מן הכרם. שלח ליה יבוא בעל הכרם ויכלה את קוציו כו' וכו' ואף ר"י ב"ר יוסי מטא כי האי מעשה לידיה. פגע בו אליהו. א"ל עד מתי כו'. הא דלא א"ל אליהו לראב״ש י"ל יען דראב"ש היה סובר כי לכלות קוצים מהכרם שרי להלכה. גם אם היה אומר אליהו, כתשובות ר"י נגד הבת קול. גם ראב"ש היה משיב לא בשמים הוא. אמנם אחר ששלח לו ריב"ק דחכמי ישראל הכריזו, יבא בעל הכרם ויכלה את הקוצים אשר גם ראג"ש חזר מדעתו, והכי קיי"ל וכמבואר בטוש"ע חו"מ סי' שפ"ח. לזאת אח"כ א"ל אליהו לריב"ק לא בדרך הוראה וקביעת הלכה אך בדרך שאלה ועצה איך להנצל מזה וק"ל.

שם צ"ה ע״א. גמ' מסוגיא זו דשאלה ושכירות יצא פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' טוען שבש"ע חו"מ סי' פ"ח סעי' י"ט. מנה לי בידך הלוואה. להד"ם כו' ״אבל חמשים דינרים יש לך בידי פקדון, ורוצח בו הרי זה מודה מקצת כו'. כמבואר במ"מ וב"י ז"ל שם ובבד"ה שם כ' בזה"ל:

ולענין הלכה כיון שהרמב"ם והרא"ש מסכימים לדעת אחד הכי נקטינן כ"ש הכא שהרמב"ן השיב על הראב"ד. והה"מ ר' שדברי הראב"ד תמוהין עכ"ל. ומביאו הב"ח והש"ך שם בס״ק ל"ט כ' דדבריהן תמוהין דהרי הרמב"ן לא השיב על הראב"ד אלא במ"ש בטענו מנה מלוה ומנה פקדון כו' וכן ע"ז תמה ה"ה כו' אבל בהך דינא שהביא הטור והמחבר בשם הרמב"ם ז"ל כו' ס"ל להרמב"ן להדיא כהראב"ד כו' יעו"ש. ולגודל הפליאה על הב"י ז"ל שבתוך כ"ד שהביא דברי הרא"ש ז"ל בב"מ ודברי המ"מ. לכתוב בשמם והיפוך. נלע"ד כי אך טעור הדפיס יש כאן וכן צ"ל וכ"ש ״היכא״ שהרמב״ן ז"ל השיב כו' (ונתחלף בדפוס מן ״היכא״ ״והכא" ואות י' פרחה באוויר ע"י אשמת המדפיסים). והפירוש הלא פשוט דאם בטענו מלוה והודה בפקדון. כיון דדעת הרמב"ם ורא"ש ז"ל כחדא קיי"ל הכי, כש"כ היכא שגם הרמב"ם ומ"מ חולקים חל הראב"ד ז"ל, כגון בטענו שניהם מלוה ופקדון והודה לו באחד מהם דפשיטא דקיי"ל דחייב. ולענ"ד הוא האמת בישוב דברי רבינו הגדול הב"י ז"ל. והוא שלא הביא בש"ע דין השני בטענו שניהם כי זה נלמד מק"ו מדינא דטענו מלוה והודה לו בפקדון וכדאמרן.

שם ק"ט ע"ב בתוס' ד"ה מקרי דרדקי. פי' בקונט' משום דשבשתא כיון דעל על. לכך חשיב פסידא דלא הדרי, וליתא דרבא דגופיה אית לי' בפ' לא יחפור כ"א. דשבשתא ממילא נפקא כו'. וכן הקשו בב"ב שם יע"ש. וי"ל בישוב פירש"י ז"ל למש"כ התוס' בכריתות י"ד בשם הירושלמי בפ"ג דר"ה דד"ת עניים במקומם ועשירים במקום אחר. וע"י מה שלומד האדם הרבה עי"ז יבוא אל האמת והוא שאמר רבא בב"ב שם דמותבינן האי דגריס ולא דייק שבשתא ממילא נפקא. ע"י מה דיגרום טובא. אמנם היכי דאין זה דגמיר טובא. גם רבא ס"ל שבשתא כיון דעל על. ויעיון תוס' פסחים קי"ב ד"ה שבשתא. ויש סעד מדברי רבא דשם. כי גם הוא ס"ל האי סברא כנלע"ד פשוט ואמת בישוב דברי אא"ז רש"י ז"ל,

סנהדרין ד' ע"א. תוס' ד"ה כולהו ס"ל כו' ובפ' דם שחיטה כו' יעיון בספרי חידושי בי יאיר במש"כ בביאור כוונתם. ועתה ראיתי בהגהות מצפה איתן שעמד בזה. וציין לסוגיא דנזיר כ"ג שהיא מציון כהלכה יע"ש.

שם ע"ב ע"ב. יצא ראשו אין נוגעין בו לפי שאין דוחין נפש מפני נפש ואמאי רודף היא קארדפי לה לאמיה, וכפירש"י ז"ל והרדיפות משמים הוא. כדאמרי' בשבת ל״ב. שלשה בדקי מיתה כשעת לידתן שהוא שעת סכנה. וכמבואר שמה כמה טעמי על זאת השעה יע"ש ובירושלמי ס"פ בן סורר ובפ"ב דע"ז ובפי"ד בשבת ה' ד' מפני שאין אתה יודע מי הורג חת מי כלומר דשניהם רודפין זא"ז. לזאת שיא"ת עדיף. ובעודו במעי אמו אשר מחתכין אותו מפני חיי האם אין שייך לאמור דמשמיא רדפי אך לאמו כי הוולד מיית ברישא וכמבואר בנדה מ"ד וספ"ק דעירוכין. ויע"ש בתוס' ופירש"י ז"ל ובמג"א סי' ש"ל סק"ו דגם בישבה על המשבר אך מיעוטא דמיעוטא דיכול לחיות. ולזאת לא חלקו הפוסקים לענין נחלה יעו"ש. משא"כ בינא ראשו דאז י"ל דמשמיא רדפי אך לאמו. ויעיון פירש"י ז"ל כאן וברמב"ם ז"ל פ"א מה רוצח ה' ט' דנתן טעם גם ברישא מפני דהוי כרודף, אשר כבר עמדו בזה דמ"ש רישא מסיפא. שכ' שאם הוציא ראשו שאין דוחין נפש מפני נפש. וזהו טבעו של עולם. יעיון שו"ת גאוני בתראי סי' מ"ה ובנו"ב מהד"ת סי' נ"ט ובפת"ש חו"מ סי' תכ"ה סק"א שציין להחו"י סי' ל"א שכ' בישוב זה ובשושנת יעקב על חו"מ שם האריך בדברי הנו"ב ומהר"י פיק ז"ל יע"ש.

תמורה כ"ט ע"ב. גמ' והא מחוסר משיכה. בזונה עכו"ם דלא קניא במשיכה יעיון בפי רגמ"ה ושט"מ ז"ל דל"א הגי' דבמעות קניא דלגירסא זו מכוון לשון הרמב"ם ז"ל שבפ"ד מ"ה איסורי מזבח ה' י"ג עם לשון הגמרא ומיושב דקדוק רבינו הכ"מ יעו"ש.

שבועות י"ז ע"ב והא קמ"ל דכל קרובי עבודה עבודה. הדרשה דחז"ל במכילתא על ושמרתם את המצות אם באת מצוה לידך אל תחמיצנה דזריזין מקדימין למצות, כ' הרדב"ז בח"א סי' תקכ"ט דאינו אלא אסמכתא. והאחרונים חלקו והוכיחו מתוס' מגלה ו' ע"ב וכמ"ד דא"מ עה"מ הוא מה"ת וכ"כ בפשיטות הפמ"ג באו"ח בסי' כ"ה במ"ז סק"א ה' יע"ש, ומזאת ההלכה דזר שהפך בצנורא חייב מיתה, אשר אי לא הפך בהו מיעכלי בתרתי שעי, והשתא מיעכלי בחד שעתא, מוכח ג"כ שהוא מה"ת, כי אין כאן אלא זריזות, אשר המצוה נתקיימה מקודם חד שעתא וקרובי עבודה עבודה גמורה היא מן התורה, ולזאת מצוה דזריזין עדיף ממצות ברוב עם הדרת מלך, כדאיתא בר"ה ל"ב ע"ב בהא דהשני מתקיע יעו"ש.

שם כ"ו ע"ב, גמ' אלא מצטער. בספר טל תורה תמה לפי' הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה"ש הי"א היינו שסובר שמותר לאכול אם מצטער הלא אומר מותר בכה"ת חייב קרבן. וע"כ דזה שב מידיעתו מקרי, וציין להוריות ב' לפלוגתא דרב ור"י, ולדברי המל"מ פ"ב משגגות והניח בצע"ג יעו"ש, עיי' בפיר"ח ז"ל שפי' וי"א כיון שמצטער עלי' אע"ג שאתה מודיעו לא פריש אפי' אם אכלו בשוגג כמו מזיד חשיב. וא"כ האי אומר מותר שאני משאר אומר מותר כי לא יפרוש גם לאחר הידיעה, כיון שמצטער והוי כמו מזיד, וכפי' הגאון ר"ח ז"ל וא"ש.

שם ט״ז ע"א גמ' כל שלא נעשית בכל אלו כו'. אתמר ר"ה אמר בכי אלו תנן, ר"ל אמר באחת מכל אלו תנן. ר"ה אומר וכו'. קסבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא. איתבי' רבא לר"נ כל שלא נעשית בכל אלו תני באחת מכל אלו ובתוס' ד"ה תני באחת מכל אלו. תימה דמה דחקו להגי' וכו'. יש מהדיוק קצת דלמה לא כתבו התוס' זה בראשית על הא דאמר ר"נ באחת מכל אלו תנן דלמה צריך להגיה, אם די"ל דלאחר שכ' הגמ' דפלוגתתם בקדושה ראשונה וכו', מצאו מקום לתמיהתם ויותר נראה, בשנדייק עוד בקושית רבא לר"נ, כל שלא נעשית בכל אלו. והשיבו תני באחת מכל אלו, הלא זה אמר ר"ל בראשית באחת מכל אלו תנן, ונראה כמו דמצינו רבות פעמים. דמחולקים בגירסת המשנה, כן יש מקום לפרש גם הכא, דלפני ר"ה הי' הגי' בכל אלו, ולפני ר"נ הגי' באחת מכל אלו, ולא הגיה כלל במתני, ואין מקום לתמיהת התוס', אך מקושית רבא לר"נ כל שלא נעשית בכל אלו, כלומר דהלא הגי' במתני' בכל אלו. והוא לא השיב לו דהוא גרס באחת מכל אלו במתני' אך תני באחת מכל אלו. כלומר כי כוונתו באמרו באחת מכל אלו תנן, לא שכן גירסת המשנה לפני, אך להגיה באחת מכל אלו, לזאת יש בכאן מקום לתמיהת התוס'. ויעיון בהגהות הרש"ש מש"כ בזה, ולדבריי א״א לומר כפירושו, ופי' התוס' מוכרח ושפיר יש מקום לתמיהתם מהא דאשכחן בכמה סתמי משניות דאית להו קדושה לעתיד לבוא.

ויצאו דברינו בקדושה ואחתום באהבה חיים מרדכי

תוכן העניינים

באר חיים מרדכי חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה