אור ברסלב
באר חיים מרדכי חלק ג חלק חושן משפט

באר חיים מרדכי חלק ג· רבי חיים מרדכי רולר

חלק חושן משפט

חלק אבן העזר

סימן ס

להרב הגאון המפורסם כו' מו"ה פנחס עפשטיין נ"י בירושלים עה"ק תובב"א.

אשר העיר לספרי שו"ת באר חיים מרדכי ח"ב. בסי' ס"ג. לעיין במנחת חינוך מצוה ד' עיינתי וראיתי, כי בכלל באנו לעמק השוה אך בפרט זה אשר אני כתבתי דאין מקום לזאת החקירה. המ"ח מצייר דיש מקום להסתפק, אם בעת קבלת העדות של עדים הכשירים נודע כי יהיו נערים שיתמלא להם היום ע"י קידוש החודש יג"ש. להזים או לפסול אותם. אם רשאין לקבל העדות לכתחלה אחר שיודע כי אך בדיעבד יהיו כשרים, ולאחר שהאריך להסביר בנועם אמרותיו וגם הביא דברי הר"ן ז"ל מכתובות פ' הכותב בא למסקנא בזה"ל:

א"כ גם כאן לכתחלה מצד הסברא וודאי מצוה לקבל, כיון שהם עדים כשרים. אך לאחר שיקבלו נעשו פסולים, מ"מ בדיעבד החודש מקודש ואין שום מכשול כלל. ע"כ עושים מצד הסברא שהוא עתה מצוה ומקבלין עדותן מקה"ח והוא מקודש בדיעבד לכ"ע:

כנלע"ד וא"א להטעים יותר בהקולמס. וד' נכונים בה' הפוך וכו'. וד' הר"ן הבאתי אך לדוגמא ולעורר עכ"ל. יעיין כהד"ג בב"י או"ח סימן רמ"ד בשם הר"מ ז"ל לענין מכס וברמב"ם ז"ל פ"ה מה' מלכים ה"ח וב"ב י"ז ע"ב התם דבעידנא דקא נטע ליתניהו לשרשיה דמזקי לה לבור אם כי בוודאי יבא אח"כ, אנו דנין אך כאשר הוא עתה. ובדעת תורה סי' י"ז ס"ק כ"ד שהביא עוד מכמ"ק כעין זה אשר בחכמתו כי רב הוא. הלא יראה כי מכ"ז לדוגמא וסעד למה שהעלה המ"ח והדין דין אמת לאמתו.

ובסימן י"ד שכ' בדרך רמז באמרם ז"ל מעשה באחד משום דמומר לחלל שבת קודש לא נקרא אדם אשר העיר דלהרבה אחרונים בדרבנן, כרכיבת הסוס לא נעשה מומר. אתפלא הלא לעומת זה רבים הסוברים דגם באיסור דרבנן נעשה מומר הובא בדרכי תשובה ביו"ד סי' ב' ס"ק ס"ח. ולדרבנן לכ"ע הוי מומר וכן מה שאחז"ל הובא גם בחי' הרי"ף ז״ל ביבמות ס"א שדווקא בעת אשר ישראל עושין רצונו של מקים נקראים אדם. זה אך מדרבנן ולא אחז"ל להקל על דבר תורה. ולזאת קבר מומר לכ"ע מטמא, כי אע"פ שחטא ישראל הוא כפסק הרמ"א בשם הרשב"א ז"ל אולם בלשון חכמים הבנוי על דינא דדבריהם. וכמ"ש הבכור שור בחי' לריש קידושין. ובספרי חי' בן יאיר על ש"ס שם ובחי' יומא כ"ה כ' בזה יעו"ש. שפיר יש מקום לדבריי בדרך רמז בלשון חז"ל המזוקק שבעתים, דברי לב המצפה לישועה קרובה באור שבעתיים, ונהיה כולנו יחד בארצות החיים.

ובזה אחתום את שמי חיים מרדכי

סימן סא

להתורנים יראים ונכבדים, ולכל בני העיר שלום וברכה, בעיר סאעליצא.

מכתבם עם שאלתם הגיעני, ועתה זו תשובה לשאלתם, בדבר חזקת השו"ב מהמופלא בתו"י ר' אהרן שו"ב ע"ה, אשר עמד על משמרתו בעירכם, לערך ארבעים שנה, וזה כשמנה חדשים אשר של"ח, ונשאר ממנו בתולה יתומה בלא אב ואם, ובאתה בקשר החיתון, עם אברך אחד הראוי למלאות מקום חמיו, אך אז עדיין לא למד מלאכת השו"ב ועתה כבר נמצא למד ובא בטענת חזקה, אך הרה"ג כו' נ"י מרא דאתרא, מרע חזקתה מכח דברי האשל אברהם באו"ח סי' נ"ג, לזאת בקשתכם לחוות לכם דעתי דעת תורה.

הנה למען דמעת בת צורבא מרבנן וריב יתומה לא אחשה עד יצא כנגה צדקה בס"ד ובראשית, אמר מרדכי לבוא בלשון צדיק דברי א' חיים. אשר מפורש יוצא, מפי רבינו הקדוש המהרש"ל ז"ל, בסי' ס"ד מתשובותיו, אשר כל בית ישראל ישימו כל הגה ואומר שיצא מפיו הקדוש ליסוד מוסד, בזה"ל. נשאלתי מאחרים בענין האי איתתא שמסרה מודעה כו', ובתחלת המחשבה עלה על רעיוני שלא להשיב. אפי' במאי דמעיל תעלי מבי כרבי', כי שאל אביך ויגדך וגו', מהם אתבינן, כי מי הוא גדול בדורו מקרוב כה"ה מהרא"י ז"ל, שכ' שאין דרכו להשיב בדיני ממונות, אפילו דרך משא ומתן. אם לא שהוברר מ"ב הצדדים, ושמע כל טענותיהם וכו', וגם מצאתי וכו', מ"מ אמרתי בלבי אלמנה ויתום ברית כרותה להם, א"כ עדיפא לאו דידהו להא מלתא, להיות להן למליץ, אשר אין בו משום לא תשא שמע ש״א, או שמוע בין אחיכם וכו', אבל בנידון זה שכבר נתמנה על הדין מרצון שניהם, שארי. וכו' מוה"ר יוסף כהן מורה צדק נושא אפוד וכו', ואף שיש להשיב וכו', א"כ ק"ו מי דוחק אותי להכנס בעובי הקורה, בפרט מאחר שאנו מסולקים מהאי פסקא, וכבר נמסר לדייו, אשר בידו כלי חמדה ותושיה, בסיעת תריסין מלומדה, א"כ מה לי ולצרה הזאת, אפ"ה אמינא מצוה רבה להפוך בזכותם ע"י הדת האמיתי, אפי' כשיש ממונה, וראי' מהא דאמרי, בפ' במה בהמה, ר' יהודה הוה יתיב קמיה דשמואל, אתא האי איתתא קצוחה קמיה, ולא אשגח בה, א"ל רב יהודה לא סבר מר אועם אזנו מזעקת דל וגו', א"ל שיננא רישך בקרירי ורישא דרישך בחמימי, הא יתיב מר עוקבא אב"ד, דכתיב בית דוד כה אמר ה' דינו לבקר משפט וגו', פירש"י ז"ל, רישך בקרירי, שאני רבך, איני נכוה, אבל מר עוקבא שהוא ראש לי ולך יכוה בחמין. דכתיב וכו', וק' מה הוה צריך לומר רישך בקרירי, והיו לו לומר רישא דרישא בחמימי וכו', אלא הכי פירושו, אע"פ שאני ג"כ נענש בדבר, אבל איני נכוה, אלא מעט מזעיר אקבל עונש, בדומה מי שהוא רך ואסטניס, ושופכים על ראשו קרירי, ודרך משל ודמיון. הוא לרוב מיעוט הצער וכו' (ובחכמת שלמה שם בגמ' סובב והולך לפירושו שבתשובה יעו"ש) וא"כ למה היו לו ליענש, אפי' מעט מזעיר, מאחר שהיה מסולק מן הדין, שהרי באתריה דמר עוקבא היה, ואסור לו להורות. במקום רבו, וחייב מיתה, ומשמע שהיה רבו, מדאמר רישא דרישך וכו', וגם האי איתתא דצוחה קמיה, אמאי לא צוחה קמיה דמר עוקבא, ודוחק לומר שלא ידעה, וא"כ היה לו להשיב לה, לכי למר עוקבא דהוא אב"ד, גם קשה למה לא אמר אותו התנצלות לפניה ולאמור מה אעשה לך. מאחר שמר עוקבא אינו משגיח בך, כדי לקיים והייתם נקיים מה' ומישראל אלא בע"כ נראה לפרש דהאי איתתא דצוחה קמיה, היינו כדי שייגע עצמו בעבורה להקדימה לדין, ולהפוך בזכותה, לפני מר עוקבא, והוא היה ממאן מפני שהיה מתיירא שלא יקפיד מ"ע בדבר, ויאמר וכי אני צריך זירוז ולהקדימה בדין, ולהםוך בזכותה ? וכי אין אני יודע איך להנהיג צאן יוסף ? ומספק הקפדת רבו היה מונע, ועי"ז היתה האי איתתא צווחת לפניו. ולא אשגח בה, והקפיד ר"י ע"ז, עד ששמואל קצת הודה לדבריו והיה מדמה עצמו לקצת עון (וסעד לפי' המהרש"ל ז"ל דגם לשמואל היה נחשב לקצת עון, הלא מבואר ממש"כ התוס', ב"ב י' ע"ב ד"ה עליונים בשם הגאונים ז"ל יעו"ש) שהיה לו להכניס בעובי הקורה, ולעשות את שלו, ומסתמא האי איתתא אלמנה הויא דהא כל כבודה בת מלך פנימה וכו', וא"כ מאחר ששמואל תלמוד דמ"ע היה מסתפי במה שלא היה מייגע עצמו להקדימה, ולהפוך בזכותה לפני רבו, ק"ו לכל מי אשר חננו הבורא מחכמת התורה, כפי השפע והשגת שכלו, להפוך בזכות אלמנה ויתומים וכו' ואומר אני כפי אשר יראוני מן השמים, וה' יצולנו משגיאות עכ"ל.

ויעיון שו״ת שבו"י ח"ג סי' צ"ט. ואם כי זאת התשובה הובאה להלכה בתומים חו"מ סי' ט"ו סק"ו ובאחרונים, יעיון פת"ש שם סקי"א, בשם כמה גדולים בתשובותיהם, דהיכא דאיכא דררא דמצוה ואפרושי מאיסורא, משיבים גם לאחד מן הצדדים מכל זאת הארכתי העתקתי כל לשון צדיק של רבינו המהרש"ל ז״ל, יען כי אנו רואין מתוכה. איך הכניס א"ע בעובי הקורה להפוך בזכות האלמנה וכן ליתום – יעיון פת"ש שם סק"ה – במקום אשר משפטה היו מוכן לצאת מב"ד הגדול. השארית יוסף ז"ל.

הוא אשר הביאני לזאת התשובה, אם כי זה דרכי מבלי להשיב בדבר הלכה, אך אם הרב שבעיר הוא השואל, אמנם בכגון דא הנוגע לעינוי יתומה יצא מן הכלל, כי מאוד הזהירה לנו תוה"ק בלאו זה דכל אלמנה ויתום לא תענון אם ענה תענה אותו וגו', והרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' דיעות ביאר לנו זה בלשונו הזהב, חייב אדם להזהר ביתומים ואלמנות, מפני שנפשן שפלה למאוד. ורוחם נמוכה, אע"פ שהן בעלי ממון, אפילו אלמנתו של מלך ויתומיו, מוזהרים אנו עליהם שנאמר כל אלמנה ויתום לא תענון, והאיך נוהגין עמהן, לא ידבר אליהם אלא רכות, ולא ינהוג בהן אלא מנהג כבוד, ולא יכאיב גופם בעבודה, ולבם בדברים קשים. ויחוס על ממונם יותר מממון עצמו, כל המקניטן או מכעוסן או הכאיב לבן, או רדה בהן, או אבד ממונן ה"ז עובר בל"ת, וכ"ש כו', ולאו זה אעפ"י שאין לוקין עליו, הרי עונשו מפורש בתורה, כו, שנאמר כי אם צעק יצעק אלי שמע אשמע צעקתו עכ"ל, ואם לאו זה ד"א ויתום ל"ת נמנה באחד או שתים, הלא נתבאר בספרי שו"ת באר חיים מרדכי סי' ס"ז. והבאתי שם לשון המכילתא ופסיקתא זוטרתא, אם ענה תענה אחד עינוי. מרובה ואחד ענוי מיעוט כו', וזה מקור לשון הזהב של הרמב"ם הנ"ל, וכל המקניטן או מכעיסן כו', שזה בכלל עינוי מיעוט. ה"ז כו' וכש"כ המכה אותן או המקללן, שזה בכלל עינוי מרובה יעו"ש באריכות והדבק במדותיו ית"ש, אחז"ל אשר ה' יריב ריבם, כן החיוב עלינו עפ"י התורה, ודין יתום קודם לדין ת"ח – חו"מ סי' ט"ו יעו"ש – למשפט קדומה, וגם לתשובה.

ועוד אני אומר בזה להידוע מדברי זוה"ק פ' בלק ד"ה פתח האי ינוקא ואמר אבינו מת במדבר כו' וכי אחרנין לא מיתו במדברא כו' ובגין דחב במדבר במלולא לגבי משה, חשיבו כוי ובגין כך קריבו לקמיה דמשה ואלעזר כו', מכאן מאן דחייש מן דינא כו' ואינהו לא ידעי דהא משה עניו מאוד מכל האדם וגו' כיון דחמא משה כך כו', אתפרש משה מן דינא הה"ד ויקרב משה את משפטן לפני ה', אמר משה לא אתחזי לי דינא דא ענותנותא דמשה אקריב את משפטן לפני ה', דיינין אחרנין. אורחא דא לא נטלין דאע"ג דכנופיא:

סגי עליהון אינון דייני אקרון עזי פנים. לית בהו מענותנותא דמשה כלל, זכאה חולקיה דמשה רבינו יעו"ש הובא בקצרה בפת"ש סי' ז' ס"ק י"ז, ומעתה כיון שהיו מחלוקת בין הרב מרא דאתרא נ"י עם הר"א שו"ב ע״ה אשר כפי דברי הרב שכ' אז אלי שלחתי אזהרה – ולא חלילה איסור, והאומר איסור בשמי טועה הוא – לר"א, והמחלוקת ביניהם הלוך וגדול עד שהכריז איסור על זביחתו, וכבר הורה זקן הלכה למעשה ידי"נ הרב הגאון המפורסם כו' מו"ה בצלאל זאב שאפראן ז"ל, שלא היה כלל חלות לאיסור הרב על ר"א, גם למהדרין מן המהדרין. כאשר כתוב הוא עלי ספרו שו"ת הרב"ז סי' קט"ז יעו"ש באריכות, ונתברר וידוע לשונא לאביה אשר צדקה היתומה בטענתה, לאמור כי אסור לדון את דינה, ולפני רב אחר יבוא משפטה, ועל הרב החיוב לאמור. כי איננו אדון בדבר זה, ויהיה לו לכבוד ולתפארת, וכנאמר בזוה"ק דברי א' חיים.

ועתה נבוא בס"ד לתשובת השאלה, ולאמור בזאת השמועה כך אמר אבא מארי הרב הגאון וירא ה' זללה"ה, בקונט' באר יצחק לאי"ח סי' נ"ג בזה"ל. בהגהות אשל אברהם ז"ל, שוחט שהחזיק במלאכתו ומת, והניח בנים קטנים, והחזיק אחר בה, וכשהגדילו תובעים חזקת אביהם, אין טענתם טענה, וראיה מת"כ פ' צו, והכהן המשיח תחתיו מבניו, שבנו קודם לכל אדם, יכול אע"פ שאינו ממלא מקום אבותיו, ת"ל ואשר ימלא את ידו בזמן שממלא מקומו אין, וא"ל יבוא אחר וישמש, ולא אמר ישמש תחתיו עד שיהא בנו ראוי משמע להדיא כיון דאידחי אידחי ע"כ יע"ש, אמנם קדוש אחד מדבר בספר דעת קדושים סי' א' סעי' ו' בפיסקא המתחלת הנהגת החכם, באמצע הפיסקא שכ' בזה"ל. והבא בכתב כנ"ל, למלאות מקום אביו, אשר עד שבנו נתלמד היטב נתמנה שם שו"ב אחר, ומשהבן ראוי חוזר לעבודתו במקום אביו עכ"ל. שהוא היפך מפסק הא"א, ואם כי הרב המגי' כתב שם במוסגר ס"ל להרב זצ"ל, דאף דאפסקיה אחר, מפני שהבן לא היה ראוי עדיין, לא הפסיד הבן חזקת אביו, ולא מצאתיו כעת מפורש עכ"ל. לא מצאתי איני ראיה, אם הוא לא מצא בוודאי כגאון הקדוש שהיה יחיד בדורו. היו לו ראיות חזקות בזה. שנראה מדבריו עוד ביתר שאת, שגם אם השו"ב השני שנתמנה עדיין בחיים חיותו, מ"מ כשנעשה הבן ראוי, יורד השו"ב שנתמנה מאומנתו, ובן השו"ב הראשון ממלא מקום אביו וא"כ קי"ח כו', לזאת השבתי כן להלכה למעשה, בשאלה שנשאלתי כו', כדין תוה"ק לו ולזרעו אחריו. ויש אחר שהוא לאחר זמן, כלומר כי גם לאחר זמן שנעשה ראוי חוזר לחזקת אבותיו וכאשר יצא מפי הגאון הגדול הדעת קדושים אשר הוראה שלו היה בקדושה וטהרה, ויעיון במס' מכות י"ג ע"א בעבד עברי ורוצח. דת"ר ושב אל משפחתו, ואל אחוזת אבותיו ישוב. למשפחתו הוא שב. ואינו שב למה שהחזיקו דברי ר"י, ר"מ אומר אף הוא שב למה שהחזיקו אבותיו אל אחוזת אבותיו כאבותיו כו' יע"ש בסוגיא, והנה אם דקיי"ל ר"י ור"מ ה' כר"י כבעירובין מ"ו וכפ' הרמב"ם ז"ל כר"י, הלא כ' הריטב"א ז"ל בחי' דגם ר"י לא פליג אלא בשפיכת דמים וכדומה, שהם דברים חמורים מאוד. אבל בשאר עבירות דעלמא, כל שחזר בתשובה, גם ר"י מודה דחוזר יע"ש ולא אמרי' כיון דאידחי אידחי. קו"ח היכי דאין כאן עבירה כלל, דלא אמרי' כיון דאידחי אידחי (ובחי' ריטב"א ז"ל שם כ' דבברייתא אשמעוי' רבותא לר"מ, דגם לחזקת אבותיו חוזר, אע"פ שלא הוחזק הוא בעצמו יע"ש) וכן הורה בשו"ת ד"ח חיו"ד סי' נ"ג כו' וכן הביא בספר ארחות חיים בשם כמה גאוני בתראי יע"ש, וכנלע"ד הלכה למעשה. עכ"ל של אאמ"ו זללה"ה.

אשר תשובת שאלתכם הלא נמצא בדעת קדושים ובמשמרת הקודש שם הובא גם בדרכי תשובה ס"ק רי"ב. הראה פנים כי דברי האשל אברהם ודעת קדושים המה לאחדים לאחר שביאר בתשובה דלא קאמר הכי הא"א, אלא מפני שהיה הבנים קטנים. במות אביהם ויעברו שנים רבות עד שיהיו ראוים להיות שו"ב. וגם מי יודע אם לעת כזאת שיגדלו יהיו ראוים לזה. ויבחרו במלאכה זו ע"כ הוי היסח הדעת לדידהו. וגם השו"ב המחזיק דעתו להשתקע אבל הד"ק מבואר בלשונו דמיירי דבמת האב כבר היה הבן גדול ומתלמד במלאכת אביו, רק שלא גמר עדיין לימודו. וא"כ לא אסח דעת מחזקת אביו וגם השו"ב האחר לא עלה על דעתו שיחזיק לעד וכרך דפ"ק דיומא כ"ו ע"כ יעו"ש. ואני מוסיף על דבריו כי גם בנשאר בן גדול, יש להסתפק אם יצליח בלימודו, ויהיה ראוי למלאות מקום אביו – יעיון בשו"ת הרי בשמים מהד"ת סי' ט"ו במפתחות שם, ולסברתי גם הוא יודה בזה, וכמובן להמעיין שם – אשר לא כן בנשאר יתומה, ומחפשין בעולם, הלא מסתמא ימצאו הרבה לבוא בקשר החיתון, שיהיה ראוי למלאכת השו"ב – וכעין סברא זו בתוס' ריש יומא ד"ה וחכ"א ובכמ"ד – ולמלאות מקום חמיו בכל, ואין כאן שום היסח הדעת מהחזקה, ובכן בנד"ד סמוך ונראה לפטירת הר"א ע"ה, חפשו ומצאו אברך עבור היתומה, וראו בו כי בזמן מיעוט יוכל לבוא על חזקת חמיו בכל הפרטים, במלוא המלה לטוב. והשו"ב שנתקבל הלא כתב וחתם, כי קבלתו הוא אך עד שיגמור החתן את לימודו. ובתנאי קודם למעשה הקבלה, כי חזקת החתן תעמוד על מקומה, בלא שום מגרעת. לדברי משמרת הקודש, אשר המה דברים ברורים וגם זה כלל גדול, שלא לאפושי פלוגתא עדיף – וישרים, החזקה בתוקפה גם לשיטת האשל אברהם ז"ל.

והנה ידועים המה דברי הגאון מהר"ש בסוף תשו' הרמ"א ז"ל לענין חזקה במינוי חתנו, דגם חתנו כבנו. ואם כי יש מפקפקים בזה אולם רובם ככולם אשר מהם הובא גם בדרכי תשובה וארחות חיים שם מגאוני קמאי ובתראי בתשובותיהם הסכימו לפסק זה דחתנו כבנו – וכן על מה שמסתפק הד"ק שם בס"ק ב' אם השו"ב מוריש חזקתו לבנו הלא היטב אשר דבר בזה הגה"ק דזה מיירי רק בבא מאליו, ומלבד דברי הבית יצחק ודעת תורה שהובאו בדרכי תשובה שם שהעלו בראיות מוכיחות דגם בשו"ב יש השגת גבול. ויכול להוריש להבאים אחריו. וכן בכל תשו' בתראי הכריעו כן להלכה, והאריכו בזה למעניתם. ואך למותר להאריך בפרט כזה שהיא הלכה רווחת בישראל. – אמנם זה פשוט כי אך בחזקת חמיו לשו"ב זכה. אולם חלילה לו להורות הוראה. כי גם במה שנוגע אך לכבוד רב העיר, ידוע שיש בזה. משום השגת גבול, והיא הלכה ברורה דאסור במקום שיש רב ומורה. ועי"ז לא מסתייע מילתא להורות כהלכה וכמש"כ הכו"פ ביו"ד סי' ח"י יעו"ש.

כה ראיתי, כי דברי אאמ"ו זללה"ה, המה דעת תורה לכוון למש"כ הדע"ת שם, בסי' א' ס"ק פ"ג, להביא מסיגיא דמכות ומדברי הריטב"א ז"ל שם, והעלה דלא כא"א, ואם כי כ' שם, דבשו"ב דכל החזקה הוא רק מכח מנהג, בכה"ג שלא היה ראוי באותה שעה, הרשות ביד הקהל לקבל שו"ב אחר, וגם אחר שיהיה הראשון ראוי לזה, אין לו זכות בזה, ברמיזתי להמפתחות מהשו"ת הרי בשמים, שכ' שם הטעם בכגון דא, כיון דאידחי אידחי יען דשו"ב צריך. אומן ידים, ואינו ברור שכשילמוד יהיה ראוי להיות שו"ב, אולי לא יוכל לאמן ידיו כראוי משא"כ בבן חכם כו' לכשייגע א"ע, וילמוד בוודאי דיעלה בידו להורות כהלכה כאמרם ז"ל, יגעתי ולא מצאתי אל תאמין יעו"ש, לסברתי דבעולם בוודאי יש ברירה למצוא, ואין כאן דחיה כלל, אשר גם ההרי בשמים יודה, הן הן הדברים. אשר גם בדעת תורה נאמרים וכמובן – חדא ועוד קאמינא, דהלא הד"ת איירי בהפסיק אחר ע"מ להשתקע, וכנ"ל בשם משמה"ק, משא"כ בנד"ד שנתן כתב על קבלתו, אך עד שיהיה היורש ראוי מבלי לנגוע בחזקתו, פשיטא דזכות החזקה – יעיון בשו"ת דרכי שלום סי' ז' ד"ה ומ"ש, שנראה גם דעתו כן יעו"ש – לא זז ממקומה אפי' זוז כ"ש. ובמקומה עומדת, ודעת תורה עם דעת קדושים, המה לאחדים.

ועוד אעורר בזה, גם למי שירצה להתעקש ולעשות בזה ספיקא דדינא – אשר באמת לא כן הוא – הלא חזקת ממון עדיפא מכל החזקות, אשר גם ע"י ס"ס קיי"ל דאין מוציאין כאשר ביארתי בס"ד בספרי חידושי בן יאיר בחי' לערכין ז' יעו"ש באריכות, מכל זאת בספק צדקה קיי"ל דהוי כספק איסורא להחמיר. להוציא גם מיד המוחזק, כמבואר ביו"ד רנ"ח רנ"ט, מש"ס חולין קל"ד וירושלמי סוף פ"ד דפאה, ונתבאר היטב בארוכה, בשו"ת חתם סופר סי' ר"מ יעו"ש, ק"ו בלאו דאלמנה ויתום לא תענון, אשר תוה"ק החמירה מאוד בלאו זה, אם כי זה פשוט, דהאי כללא דהממע"ה נאמר גם ביתום ואלמנה, מ"מ שאני נדון זה, דכח המנהג וזכותה בנוי על שהיא יתומה, ולא אאריך להסביר ולחזק זאת הסברא, כי לא כתבתי אך בדרך הערה בעלמא, דהוי כספיקא דאיסורא ולחומרא, וחלילה חולין הוא לפני ה' ואדם, להחליש כח חזקת היתומה, ופוק חזי המנהג שנתפשט בכל בית ישראל, בנשאר יתומה, אשר בני העיר משתדלין בכל עוז, לראות שתתקשר עם אחד הראוי לבוא על חזקת אביו, וגדול כח מנהג ישראל שנתייסד עפ"י וותיקין לקבוע הלכה כיחיד נגד רבים, כבמג"א סי' תר"צ ס"ק כ"ב יעיון שבלי לקט סי' כ"ג ומבואר ביו"ד סי' קס"ט סי"ח בהג"ה ובאו"ח סי' רע"ט ובחו"מ רסי' ס"ז. ובשם תשו' הרא"ש ז"ל, ועוד בכמה מקומות, דכל שהמנהג כן הוי כהותנה יעו"ש.

ועתה אשר ר' אהרן שו"ב ע"ה נתקבל בעירכם ועבד אתכם במלאכת הקודש לערך ארבעים שנים. והיה מוכתר בתורה וירא שמים מרבים. ומפורסם לטוב לבריות ולשמים. על הרב וכל אנשי העיר לעשות עבור בתו היתומה כדת התורה. וגם לקיים מנהג ישראל שהיא כתורה. וכנאמר למען תלך בדרך טובים וגו' אשר לאדם גדול ולרבים גם לפנים משה"ד דינא היא. כדמוכח מתשו' רב לרבב"ח בשלהי השוכר את האומנין יעו"ש הלא בן ארבעים שהיה אצליכם לבינה. לתן לב ולהבין מה שלפניכם. כי אבינו שבשמים ית"ש הוא אבי יתומים. לרוב ריבם ומחויבם לנהלם ברחמים גדולים, והמצערם הלא מפורש בתורה גודל העונש, ומרובה מדה טובה, להמרחם עליהם. אשר מרחמין עליו משמים, ואחת מתרי"ג מצוות היא, להדמות בדרכי השם הטובים והישרים, שנצטוינו לעשות כל מעשינו, בדרך היושר והטוב (מצוה תר"ח) ולהדבק במדותיו ית"ש, מקור הטוב והחיים מעולם ועד עולם.

ובכן תורת העולה להלכה – לא באתי בפלפולים, אך בסברות ברורות והלכות קבועות – מהמדובר עד כה, לשלש אלה.

ראשית קבלת שו"ב השני שנתקבל, הוא קבלה אך לשעה, ואזדי ליה הקבלה מכל וכל, לאחר אשר האברך החתן בא ותלמודו בידו.

שנית כי גם זה האברך אך על חזקת חמיו, חזקת השחיטה יבוא אחריו. אבל אין לו רשות עפ"י התורה, להורות במקום שיש רב ומורה.

ועוד בה שלישיה, אשר ע"ז באתי, וסובב והולך נקודה המרכזית בזאת התשובה ובחתימה מעין הפתיחה, להוציא לאור אמת, משפט היתומה, כי חזקת המופלא בתו״י ר' אהרן שו"ב ע"ה, במקומה עומדת, להורישה להמילה"ח הממלא מקומו במלאכת השו"ב, וכפי התעודה שבידו, ימלא מקומו גם בתורה ויראה, ואין בכח שום אדם לערער על חזקתו, שהיא חזקה בהלכה פשוטה וברורה עפ"י דת תוה"ק, וזה ברור להלכה דין אמת לאמתו בס"ד.

ועתה אחתום בקריאה של חבה ושלום להרב מרא דאתרא ולכל בני העיר שימו אל לבכם הלנצח תאכל חרב המחלוקת, עד מתי? עד מתי? בבקשה מכם וגם אפקוד עליכם בכח תורתינו הקדושה לעזוב את הנצחון ולתווך השלום כי שנוי המחלוקת עד מאוד לפני ה' ואדם. ולעומת זה גדול השלום אשר חז"ל (במדבר רבה פי"א) מנו בזה כ"ה מעלות ובס"ד הראיתי פנים מסבירות כי המה נרמזים מבחודש השלישי עד עשרת הדברות שהם כ"ה פסוקים, וזה כ"ה תיבות שבברכת כהנים החותם בשלום אשר כ"ה תברכו (הדברים ארוכים בדרוש ואכ"מ). ותתברכו כלכם בברכה המשולשת בתוה"ק. ולא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום. ובזה אחתום לב הדורש אך טוב ודובר שלום. חיים מרדכי.

סימן סב

להתורני כו' מר משה יהודא פאללאק נ"י בסאטמאר.

מכתבך הגיעני ובדבר דקדוקך בהא דאמרי' בסנהדרין פ"ד ע"ב. דאי כ' רחמנא מכה איש ומת הו"א איש דבר מצוה אין קטן לא. וכ' בתוס' ד״ה איש יש ספרים שכתוב בהן אשה לא, ואע"ג דהשוה הכתוב אשה לאיש כו' דאיך יוכל היות גם בס"ד דאשה לא, הלא מקרא מלא הוא וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט ומת תח"י נקום ינקם. דגם על הריגת אשה חייבה התורה מיתה לק"מ דאי מהתם הו"א לדון באשה בדין יום או יומים ולאמור דון מינה ומינה, או בתור דיו כו' לזאת איצטריך הקרא דכל מכה נפש דדינה שות להריגת איש ישראל. ואשר שאלת דמה ענין השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה שנאמר לחייב גם האשה שעברה אבל לענין אם הרגו אותה מי אמרי' השוה הכתוב, הלא ש"ס ערוך הוא בב"ק ט"ו ע"א השוה הכתוב אשה לאיש כו', וריה"ג תנא אמר קרא והמית איש או אשה השוה הכתוב אשה לאיש לכל מיתות שבתורה, ויע"ש בתוס' ד"ה לכל מיתות, ובפי' הגאון ר"ח ז"ל שם. וז"ל. ופשטי' דמדאורייתא השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה, ולכל דינין שבתורה, ולכל מיתות שבתורה, וצריכין כו' הרי דבחדא מחתא מחתינהו, ויעיון בחי' הר"ן ז"ל בסנהדרין שם, ובין תבין כוונת רבותינו בעלי התוס' ז"ל. דגרי חיים מרדכי

סימן סג

להרב המופלא בתו"י כו' מו"ה יצחק נ"י מו"ץ בלעספיץ.

מכתבו הגיעני ובדבר שאלתו בזה"ל:

איש אחד בשמו ר' ישראל סג"ל, אשר של"ח ולא הניח זרע. ולא נשאר ממנו ממון רק בית וחנות והסחורה שבחנות, לאחר שינתן להסוחר שהסחורה שלו לא ישולם כל החוב. ואשתו האלמנה נשארת אך בגדיה תכשיטיה, ועוד יש חפצי כלי בית. ולו אחים יורשים. וקודם מותו צוה מחמת מיתה ואמר בזה"ל:

האלבע שטיעב איז איהרע. זיא האט געהאריוויט גלאך מיט מיר. זה אמר כשהיו שומעין גם אחרים. אך כשאני לבדי הייתי עמו. הוסיף עוד ואמר לי גם השטיעב זאכען האלדינג וואס עס געפינט זיך איז האלב איהרעס״ התו"כ שלה נשרפת, אך הר' דוב שמש דפה אמר כי הוא זוכר שאביה נתן לו שלשים אדומים נדן ונתן לה תו"כ עם שליש כנהוג. והיורשים תובעים כל החפיצים ותכשיטיה. ואך חצי הבית שצוה השכ״מ שיהיה שלה מסכימים. אך על כל ימי חייה. בטענותם כי מסתמא כן הים כוונת השכ"מ רק על י"ח. ואח"כ יוחזר להיורשים. והיא תובעת את כל להיפוך מטענתם. עכ"ל השאלה.

הלא ידוע כי ש"ס ערוך הוא בב"ב קמ"ז קמ"ח דבעינן בצוואת שכ"מ לשון מתנה ואיפסקא בטוש"ע רו"מ סימן רנ"ג. ואשר כ"ת רצה להשוות זה למש"כ שם הש"ך בסק"ב בשם המבי"ט ז"ל דאם אמר יהיה דבר זה לפלוני הוי לשון מתנה. ז"א כי הדמיון היה עולה יפה, אם היה אומר:

א האלבע שטיעב זאל זיין איהרע. אשר זה כאומר יהיה לה. אבל כיון שאמר א האלבע שטיע איז איהרע. זה היא כדפסק שם הרמ"א בשם המהרי"ק ז״ל. דאם אמר כך וכך לפלוני בנכסי לאו כלום היא. אולם הטו"ז שם חולק על האי פסקא, מטעמא דהוי קנין הודאה יע"ש. – ובני החתן החריף כמר מענדל יחי' בטוב, פקפק כי בהוספתו שהוסיף. זיא האט געהאריוועט גלאך מיט מיר. י"ל דמגרע עוד זכותה כיון דקיי"ל כדאמרינן בש"ס ב"ב קל"ח דדרשינן לישנא יתירא לטפויי. וה"נ אמרינן גם להיפוך – ועיין פת"ש שם סק"ד בשם הכנ"י ז"ל – ובהוספת לשונו גילה דעתו הטעם דלזאת שייך לה חצי הבית יען שגם היא נשאה ונתנה כמותו. ובאמת מכח זה לא זכתה, רק אם נתן לה במתנה. וזה אך נתינת טעם להמתנה. אבל אין כאן לשון מתנה. ולא קנתה לפסק הרמ"א ז"ל עכ"ד ויפה כוון. וגם לשיטת הטו"ז למש"כ שם בשם הרשב"א ז"ל דבקנין הודאה אם שניהם מודים שלא היה לו בידו, אלא שבא להקנותה בלשון הודאה זו לא קנה יע"ש. ה"נ דכוותה. אולם צ"ע כי הד"מ בסי' ר"נ סק"ד ובפרישה שם סק"ג בשם התוס' (דב"ב קמ"ט ע"א ד"ה ש״מ ומ"ד ע"ב ד"ה דלא יע"ש) רא"ש ורשב"א ז"ל דאע"ג דידעי' דהנכסים אינם של פלוני אפ"ה קנה ע"י הודאה זו יע"ש, ובב"י וסמ"ע סק"ח. ובב״י ז"ל בסי' רנ"ב בשם הרשב"א ז"ל כ' וז"ל:

אלא עיקר שאלה באומר נכסים אלו לשמעון. או שאמר יש לשמעון בידי שהוא לשון הודאה. ואע"פ שאנו מוחזקים בו שאינו חייב לו כלום ובענין זה פי' התוס' האי דאיסר (ב"ב קמ"ט) וקיי"ל דקנו בין בשכ"מ בין בבריא. והלכך בנדון שלפניך אם בריא הוא ואמר מטלטלין אלו של פלוני צ"ל עדים אתם עלי. ואם שניהם מודים שלא היו של שמעון אלא שראובן בא להקנותם בהודאה זו לא קנה עכ"ל. אשר בתכ"ד דהסכים לפי' התו' דגם במוחזקים בו שאיני חייב לו כלום מ"מ מועיל הודאה. מסיק דבשניהם מודים לא נקנה בהודאה. ואולי י"ל למש"כ הטעם דמועיל גם בידוע שלא היה של זה מעולם דאמרינן שהוציא מתנתו בלשון הודאה למען שלא יוכל לחזור. וזה י"ל רק בשכ"מ אבל לא בבריא. ובשכ"מ יודה הרשב"א ז"ל. דמועיל גם בשניהם מודים, אבל לא נראה כן בכוונת פשטות לשון הרשב"א ז"ל ויעיון בש"ך סי' מ' סק"א וקצות ונתיבות שם ובשו"ת חכ"צ ז"ל סי' ט"ז דגם בידעי' בוודאי דמשקר וגם בבריא מ"מ מהני קנין הודאה יע"ש ובפת"ש סי' ר"ג סק"ג, וחזי' דהרמ"א ז"ל בסי' ר"נ סעי' ג', שהעתיק האי דינא דרשב"א ז"ל השמיט סיומא דבשניהם מודים לא תועיל ההודאה, נראה יען דלא ס"ל הכי, וצ"ע לי בכ"ז כי אני כותב לפום רהיטא, ובנד"ד נ' גם אם נימא דסיום לשונו העיד עליו, שהודאתו על חצר הבית, דשלה היא, אתי אך מכח דנו"נ כוותיה, וא"כ הוי כהודה כי לולי זאת לא היה לה מאומה, מ"מ תועיל מתורת קנין הודאה להט"ז, אמנם אין כן דעת הרמ"א ז"ל ומסתימת מפרשי הש"ע נראה דהסכימו לפסק הרמ"א ז״ל.

ובדבר הכתובה ותו"כ, אם כי אין תח"י שנשרפה, מלבד מה דשיטת רוב הפוסקים מקמאי ובתראי לפסוק כר"י, דגם במקום דכותבין כתובה, ואין כתובתה בידה, מ"מ גובית את הכתובה וגם תו"כ, יען דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום. כמבואר בטוש"ע אה"ע סי' ק', ובכנה"ג שם על הטור בס"ק מ"ג בא למנין, כי כן דעת תוס' מרדכי רשב"א ומהר"ח ור"י ב"ר מנוח ז"ל והעידו שכן דנו הלכה למעשה כל גדולי אשכנז וצרפת, וכ"ד הבה"ג ור"י בן מגש עיטור וגאון ראב"ד ור"י ב"ר ראובן ומהרי"ק ז"ל והרמ"א ז"ל העיד שכ"נ סברת האחרונים, אך דסיים אבל לא נהגו במדינות אלו לגבות בלא כתובה, מלבד מה דהמהרש"ל ז"ל לא כ"כ, ובח"מ ב"ש שם בשם הב"ח לחלק בין עיקר כתובה לתו"כ, הלא סיים שם הב"ח בז"הל. ול"נ שיש לדון בזה לפי ראות עיני הדיין, כי באמת בזה"ז ל"ש לפרוע הכתובה, או לפרוע בלא ידיעת ב"ד עכ"ל. ובזה"ז לא נוכל לאמור בזה, איך נוהגין, יען כי הוא דבר דלא שכיח שיבוא הדבר לפני ב"ד מישראל, כי בעו"ה הכל נעשה בערכותיהם יען שאין כח ב"ד יפה, אולם האם שמענו בימינו, כי האיש ישים על לב לפרוע לה כתובתה בחייו, או היא שתמחול לו, לזאת דעת הברור נותן כי לא פרעה בחייו, והאמת כטענתה שנשרפה – אמנם משבועה לא תמלט כדינא דמתני' בכתובות פ"ז, ומבואר כל הפרטים בטוש"ע אה"ע סי' צ"ו איך נוהגין האידנא בשבועתה יע"ש – ומה שיש ע"א המסייע לה כמה שהיה התו"כ, יעיון חו"מ סי' פ"ז סעי' ו' וברמ"א ז"ל שם ובסי' ע"ה ובאחרונים ויען כי בכל אלו הפרטים, צריכין עוד דרישה וחקירה בטענותיהם מפיהם, ואנשי כנה"ג הזהירו הוו מתונים בדין, ואני כותב עתה בחפזון. לזאת אינני אומר בעניי הכרעה ברורה בכ"ז להלכה.

אמנם הלא קיי"ל כריב"ק (סנהדרין ו') דמצוה לבצוע את הדין, כמבואר בש"ע חו"מ סי' י"ב, וגם לאחר שיודע להיכן הדין נוטה, מצוה בפשרה וכמו שביארתי בס"ד להלכה. בספרי שו"ת בח"מ ח"ב סי' ס' יעו"ש, בפרט בנד"ד אשר הדין לא נגמר בבירור, ועוד יש בזה חיוב שבועה, אשר בכגון דא, גם לאחר שנגמר הדין רשאין וצריכין לעשות פשרה, גם להשמועה ששמעתי, כי אם יתחייב אחד מהצדדים לגמרי, לא יתן אוזן קשבת ויביא הדבר בערכותיהם (יעיון שו"ת ברכת יוסף ז"ל חחו"מ סי' כ"ב) החכם עיניו בראשו, לתווך השלום ביניהם בדרך פשרה קרוב לדין תורה, כאשר יבין כת"ה לקרב את הרחוקים, והיה בזה מעשה הפשרה שלום, ואחתום בשלום. חיים מרדכי

סימן סד

להרב הגאון ומפורסם כו' מו"ה דוד שפערבער נ"י אבד"ק בראשוי, טראנסילוואניא.

מכתבו הגיעני, ובדבר קושיתו, בזה"ל. אציע בקיצור, מה שנתקשיתי כעת בתשו' רדב"ז ח"א סי' י"ח, לענין מירשה, אם מתחייב משלחו, במה שקיבל המורשה בשבועה לעשות איזה דבר, דשלוחו שא"כ, והביא ראיה משבועת הנשואים לגבעונים יעו"ש, ואני בער ולא אדע מה ראיה מנשיאים לשליח סתם, הרי בנשיאים וב"ד שאני, כמבואר בקידושין מ"ב, ובמקנה שם עפ"ד השט"מ כתובות ד' ט' יעו"ש ובשו"ת אבן יקרה חאו"ח סי' מ"ג עכ"ל כהד"ג.

הנה שו"ת אבן יקרה ח"א שציין איני עמדי, וישוב קושיתו, הלא יוצא מבואר ממקום שבא, מהמקנה שתי' לקושית הרשב"א ז"ל, עפ"י דברי השט"מ כתובות ט' (ט"ס וצ"ל י"א) ומדחזי' להרשב"א וכל הראשונים ז"ל, שהוציאו מסוגיא דקידושין שם דזכיה לאו מדין שליחות, ולשיטת האומרים שהוא מדין שליחות, דרכים אחרים עמהם בישוב קושיא זו. ולא כמקנה בשם שט"מ וכן בשט"מ שם הלא מבואר, שכ' זה אך להעמיס כן בלשון רש"י ז"ל, שפי' והן נעשין לו אב. דעדיפא הך זכיה דנעשין לו כאב, ולא הויא מטעם שליחות, אמנם לא כן שיטת שאר ראשונים ז"ל שהובאו שם יעו"ש, אשר מפורש יוצא דעת רובם ככולם מראשונים ז"ל, מבלי לחלק בין ב"ד לסתם שליחות, ובכן אין מקום כלל להקשות על דברי הרדב"ז, אשר המה כשיטת רובם ככולם מראשונים ז"ל.

ושאלתו שאלת חכם. הנה במקור האי מנהגא לילך בעניני הקהלה אחר רוב פורעי המס המבואר בש"ע חו"מ סי' קס"ג. ובמש"כ שם הרמ"א נ"ל בסעי' ג' כל מה שגובין לפי הממון הולכין אחר רוב הממון. והעשירים שהם מיעוט נפשות הם חשובים רוב בענין זה. הלא ביאר שם הסמ"ע כי לא כי כן הרא"ש ז"ל בתשובה, אך שאין העניים הרוב יכולים לגזור על העשירים שלא מדעתם. אבל לא כי העשירים יהיו נחשבים כרוב לגזור על רוב הקהל אך דשקולין המה יעו"ש. ובש"ת צ"צ סי' ב' המובא בפת"ש שם והמהרשד"ם ז"ל בחאו"ח סי' ל"ה שהכריע דרוב בנין עיקר ומכריע רוב מנין מכח סוגיא דיבמות י"ד. תמה עליו המנחת פתים וביארתי זה בתשובה (היא לעיל סי' י"ד יעו"ש) והמעיין בכ"ז הלא יראה, כי אם אחד משלם המס עבור הרבה, אשר אחר דעתו נגררו כולם. וגם שפיר הביא כת"ה מחת"ס, ואלמלי היה נותן לכל אחד ואחד, לבוא בעצמו ולשלם חלקו, אולי היה מקום לדון בזה, אבל לאחר שהוא בעצמו נתן, ועוד למי שאיני על זה ממונה, שהיא ערמה גלויה למען יוכל לקחו בחזרה, ובצירוף שאר סברות שכ' כת"ת כח הבחירה בטלה עפ"י התורה, והוראת כהד"ג בזה ה"א הלכה ברורה. ידידו המוקירו באהבה חיים מרדכי

סימן סה

להרבני התורני כו' נ"י

בדבר שאלתו. הנה בגוף דינא דמכירת ספרים אם כי דעת הרא"ש ז"ל, ואיפסקא הכי בטוש"ע י"ד סי' ע"ר. דגם שאר ספרים לא ימכרם אם לאו ללמוד תורה ולישא אשה, הלא ביאר שם בברכי יוסף ז״ל וז"ל:

כלומר דאין ראוי למוכרם, אבל לא חמירי כס"ת. וכ"כ מרן בב"י חו"מ סי' רמ"ח, וכ' שם דמעשים בכל יום, שאדם מוכר ספריו והוו בכלל נכסיו כו' עכ"ל יעו"ש ובב"ח ובאו"ח רסי' קנ"ג בט"ז ובספר משנת אברהם שער מכירת ס"ת סי' ג' כ' נהגו העולם למכור ספרים לכל דבר שירצו, אף דלהרא"ש וסייעתו אסור למכרם, רק אנן סמכי' דסתמא דמלתא דמתחלה אדעת כן קנאם למכרם אימתי שירצו ויעיין בספרי חידושי בן יאיר בחי' מגלה כ"ז דכל שהמנהג כן הוה כהתנו, ויעיון בירושלמי שקלים פ"ז ה' ג' ובק"ע שם, ולעיל (סי' מ"ד) הבאתי לזה מכמה מקומות שבטוש"ע, דכל שהמנהג כן הוו כהותנה בפירוש, ובכן אם כי מובן מאליו, בכגון שאלתו, מכירת הספרים, אינו טוב ויפה לפני ה' ואדם, אבל מעיקר הדין כיון שעפ"י דת תוה"ק בת במקום בן אינה יורשת יכול למכרם.

אמנם לגיסו אדם הגדול, יש משפט קדומה בקניית הספרים מכח דינא דבר מצרא יעיון חו"מ סי' קע"ה סעי' ל"ז בש"ך ס"ק ל', אם כי שם נאמר לבן, הלא כבר ביאר בשו"ת חת"ס החו"מ סי' י"א (הובא גם בפת"ש שם) דברתא נמי הוי כבן לענין זה, דנוח לה בנחלת אביה, ולענין גאולת קרובי לא מצינו חילוק בין קרוב זכר או נקבה, ומסתמא הוי לענין טוב וישר, כך לי בת כמו בן יעו"ש, ובכתובות ע"ט רשב"ג אומר לא תמכור, מפני שהן שבח אביה, וכן הוא הסכמת גאוני בתראי ז"ל להלכה.

ויש להביא עוד לזה מירושלמי פ"ג דסנהדרין ה' ט', ולא עוד דשבק ספרים כתב ר"א לירתוי ספרים שזכה בהן ארץ ישראל אין מוציאין אותם חו"ל (הרדב"ז ז"ל בתשובה ח"ב סי' תרמ"ד, דן דאין להוציא ספרים מירושלים תובב"א לצפת דמעלין בקודש ולא מורידין יעו"ש, וצ"ע במה שלא הביא מירושלמי זה לפסקו) שהוא דוגמא לנד"ד:

לאחר שנודע כי לאותו צדיק וקדוש ז"ל, אוצר הספרים היה יקר לו מכל כלי חמדה שבעולם, אומדנא דמוכח כי נוח לו לאותו צדיק שלא יבואו לידי זרים. אך לזרעו אחריו, שהוא כעין כתב לירתוי שבירושלמי – ובנחלת שבעה סי' כ"א, כתב בטעם המנהג שכותבין בשטר חצי זכר חוץ מספרים וקרקעות שהוא דבר מסיום ביותר, ואיכא עג"נ טפי אם יאבדו מתוך משפחתו, מלמשפחותיו לבית אבותיו יעו"ש ובחת"ס ח"ב חאה"ע סי' קס"ח הובא בפת"ש חו"מ סי' רפ"א ס"ק י"ב יעו"ש ובהגהות הגאון מהרש"ם ז"ל למשפט שלום, ציין לערכין כ"ה בת מהו שתעמיד כו', ולתוס' ב"ב קל"ט ע"א סוד"ה כיון, והביא בשם תשו' הב"ח דחתנו ובנו שוים לדינא דבר מצרא, יעו"ש אם כי למטלטלין אין דינא דבר מצרא כבחו"מ שם סעי' כ"ג, מלבד מש"כ בעטרת צבי שם, דהמנהג לדון גם במטלטלין דינא דבר מצרא, להמבואר שם ברמ"א ז"ל, דלפרקים תלוי בשודא. דדיינא ה"נ בנד"ד ברור משודא דדיינא, ע"י טעמים הנאמרים, דיש בזה דינא דבמ"צ מכח ועשית הישר והטוב ואחתום בטוב את שמי חיים מרדכי

סימן סו

לכבוד חמי המפורסם לתהלה, בתורה חכמה ויראה כו' מו"ה אברהם חיים (נ"י) ז"ל.

בדבר דיוק כת"ה בפירש"י ז"ל פ' מטות בדבר (ל"א פסוק ג') החלצו מאתכם אנשים צדיקים. וכן בחר לנו אנשים וכו'. ושם (פ' י"א) ויקחו את כל השלל וגו'. מגיד שהיו כשרים וצדיקים ולא נחשדו על הגזל כו' כפיית הראיה שהביא רש"י ז"ל שהיו צדיקים טעמא בעי למה איצטרך לזה. גם מה שסיים. ועליהם מפורש בקבלה, שניך כעדר הרחלים וגו', אף אנשי המלחמה שביך כולם צדיקים. מלת אף המורה לרבותא. כי גם אנשי מלחמה צדיקים היו. צריך ישוב. דהלא אדרבה למלחמה אינם יוצאים רק אנשים צדיקים ע"כ. הנה במשנה (סוטה מ"ד) ר' עקיבא אומר הירא ורך הלבב כמשמעו, שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה כו'. ריה"ג אומר. הירא ורך הלבב, זה המתיירא מן העבירות שבידו כו'. אם כי הלכה כר"ע וכדאיפסקא ברמב"ם ז"ל בפ"ג מה' מלכים. נראה די"ל כי גם רע"ק מודה בהא דריה"ג בירא ורך הלבב. שמסובב מעבירות שבידו אך שהוסיף עוד דגם ביראה שלא מחמת חטא, אך מסיבת קשרי המלחמה ג"כ ישוב לביתו. ובספרי (דברים כ') נאמרו דברי רע"ק לבתר דברי ריה"ג דיש לפרש דברי רע"ק בדרך היספה ולפי' מלבים שם בטעם פלגתתן יש סעד לדבריי יעו"ש. ומה דבמשנה שם קדמו דברי רע"ק. י"ל הטעם כדי להסמיך דברי ריה"ג לר' יוסי דקיימו בשיטתא חדא. ואך עבירה דרבנן איכא בינייהו כבגמ' שם (אם כי בגיר ארי' ז"ל שם ד"ה ולפיכך כ' להיפוך הלא יעוין ברמב"ם ז"ל ובמפרשים שם וצע"ק בזה) אמנם לכ"ע היוצאים למלחמה המה היה מהמובחרים וצדיקים וכאמרם ז"ל כל היוצא למלחמת בית דוד והוא הנאמר בפירש"י ז"ל (בפ ג'). על ראשית היציאה למלחמה אמנם בנצחם את המלחמה החיצונה הלא אז תתגבר ביתר שאת מלחמה הפנימיות של יצה"ר. ולזאת התירה התורה יפ"ת בשעת מלחמה שלא דברה תורה רק כנגד יצה"ר (קידושין כ"א) ולאחר כי השי"ת היה בעזרתם לאמר ולא נפקד ממנו איש לעבירה. מכל זאת אמרו אם מידי עבירה יצאנו מידי הרהור לא יצאנו (שבת ס"ד) ועל זה הקריבו את קרבן ה'. ושערי היתר בבזה הלא פתוחים היה לאמור כי בדמי נפשם קנו את הדמים כאשר באמת כן צוה ה' לתן חצי מהמלקוח לתופשי המלחמה. והמה גם בשלהם לא שלחו את ידם שלא ברשות. וזה שהעידה תוה"ק עליהם כי לא זו שכשרים וצדיקים היו בשעת יציאתם למלחמה אך גם לאחר נצחונם, ובאו לכל אלו הנסיונות, עמדו בכשרותם וצדקתם להביא את כל השלל וכפירש"י ז"ל וא"ש.

ומה שדייק כ"ת בהא דאמרי' בגיטין (מ"ה ע"א) אביי אירכס ליה חמרא כו' אי לאו דנחמיני את כו', ופירש"י ז"ל, כלומר מכירין אנו בך שחסיד אתה ולא תשקר. הלא אביי לא היה שם, ולא ראה את החמור, ומה מקום לחסידות בזה, הלא יוכל היות החמור של אחר, כמו שנאבד ממנו, נאבד מאחר, ג"כ בחיוורא כריסיה והסימן הלא הוא מסימנים הגרועים עכת"ד. נלע"ד דאביי ע"י סבה ידע בבירור שחמורו אירכס בבי כותאי ואצלם הוא, ודבר הלמד מענינו הוא, כעובדא דרב חסדא שם דערק ליה עבדא לבי כותאי, אשר אגב זה הובא גם עובדא זאת דאביי, וזה דשלח להו שדרוהו לי, דהלשון מורה על ידועה ברורה, ולזאת לא איצטרך לשלוח להם סימן אך המה דרשו ממנו סימנא ולאחר ששלח להם הסימן דחיוורא כריסיה השיבו אטו כולי חמרי לאו כריסייהו חיוורין נינהו ואין כדי סמיכה כלל על סימן גרוע כזה, אך יען דנחמיני את אנו סומכין על ראשית דבריך ששלחת אצלינו בתור ידועה ברורה כי חמורך אצלינו הוא, ועל אמונתך אנו סומכין כי חסיד אתה, ולא תשקר כפירש"י ז"ל, ויל"פ בזה הקרא (תהלים פ"ו) שמרה נפשי כי חסיד אני כי השומר צריך לשים עינו על הנשמר, ועין ה' על יראיו. בהשגחה פרטיות לשמרם, אמנם הלא נאמר (שם) דובר שקרים לא יכון לנגד עיני וזה שבקש מלך החסיד שמרה נפשי כי חסיד אני, ולא אשקר אך דבר אמת בפי, ובכן שמרה נפשי, בעינא טבא עלאה, (זוה"ק נשא קכ"ט) וכנאמר הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל, וטוב עין הוא יבורך, ואחתום בברכה חתנו המכבדו חיים מרדכי

סימן סז

לגיסי התורני וירא ה' כו' מו"ה מנחם מענדיל מאריף (נ"י) ז"ל פאריז.

לתשובת שאלתך, הנני בקצרה. שעבודא דר"נ מונתן את אשר לו. בכתובות נ"ט ובכמ"ד, היא הלכה פסוקה בטוש"ע חו"מ סי' פ"ו. ובירור החוב צריך להתברר ע"י בי"ד או כששניהם מודים וכמבואר שם יעו"ש. אם דהמוכר חייב עוד לאחרים ואיכא בזה משום תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דלא קנה. כמבואר בב"מ י'. ואיפסקא בטוש"ע חו"מ סי' ק"ה יעו"ש כל פרטים הנאמרים בדין זה הלא כי הלוה בעצמו תפיסתו לא מהני. מ"מ כל עוד שלא נעשה אצלו שעבודא מאחרים התובעים. יכול לתן את שתחת ידו לכל מי שירצה כבחו"מ שם סעי' ג' ובסמ"ע סק"א. ובכן הרשות בידך עפ"י התורה ליתן את מה שתחת ידך לידידך – נוסף על זה שיש לך טוה"נ בזה אשר כשכר שליחות יחשב דבזה יכול לתפוס גם עבור אחרים. וכמש"כ השיך שם בסק"א יעו"ש ובפת"ש סק"ד בשם הק"י ותבין.

אך יען כיון שבא להפרע שלא בפני בע"ח שים עיניך בחו"מ סי' ק"ו, לראות כל התנאים הנאמרים בזה, וגם יוכל היות כי לאחר שיצא ממאסר יבוא עמך במשפט בערכותיהם, הוא או אחרים, לזאת לדעתי שב ואל תעשה עדיף, והמעות יהיה מונח תחת ידך עד אשר תדע בבירור איך לעשות בזה שיהיה לטוב לך ואחחום בטוב את שמי חיים מרדכי

סימן סח

לחתני היקר אהובי בלבי הרה״ג בהלכה וגאון באגדה, מוכתר בתורה חכמה ויראה מפורסם בעולם לתהלה כו' כש"ת מו"ה לוי שליט"א שטערנבורג אבד״ק דומכרבני בסרביא.

בדבר שאלתך שאלת חכם יחד עם התשובה, הנאמרת בשפה ברורה, בזה"ל. גופא דעובדא הכי הוה, שני סוחרים עשו ביניהם בכדי לדעת למי אני מתכוון, נכנה אחד בשם ״ונוסע״ כי הכניס סכום קטן, והוא המוציא והמביא, ואת השני נכנה בשם ״יושב בית״ ועשה אנאליזים לתבואה, ועבודה בעיר, והניח בשותפות סכום יותר גדול מהנוסע, בבית היושב בית' היו מונחים שני פנקסים באחד כ' הנוסע הקניות והמכירות הרוח ואת ההפסד, ובשני כתב היושב בית את ההוצאות וההכנסות להשותף הנוסע, ושאר החשבונות עם הקונים והמוכרים, וביחוד את החשבון של נתינת כסף להשותף וחשבונם שבינם.

ביום 3 מארט היה השותף בבלצי, ומכר הרבה חטים ופ"ש, לסוחרים שונים בתוכם מכר גם 87 פוד חטים, דרכו של הנוסע היה לעשות רשימה מכל הפדיונות שפדה, ולהמציא להשותף היושב בית, ביום זה, אין הפדיון של ה87 פוד חטים, עכשיו טוען היושב בית, שאת הפדיון בעד ה87 פוד חטים לא הביא לו אלא עכבו לעצמו, והא ראיה שאין פדיון זה ברשימת הפדיונות מיום 3/3. הנוסע טוען שאמנם הביא לו בחזרה את הכסף, ומבאר את הסבה של אי רשימת הפדיון הזה, בתוך שאר הפדיונות, כי קנית ה87 פוד חטים. היתה קניה מיוחדת, שלא היתה לה שום שייכות להפדיונות מחטים שמכרו מרכבות ע"כ החזיר לו, הסך שבעת אלפים לעי בעדם במזומנים, ומשום זה, לא הציג אותם ברשימתו, ומביא ראיה לדבריו, שהתחשב עם השותף היושב בית שע"ג של ה87 פוד וגם התחלקו עם הרוח שלהם, והרוח כתוב בפנקסו של היושברבית בעצם ידו, וכבר עברו שני חדשים. והתחשבו כמה פעמים וזה לא תבע אותו כלום, אך עכשיו מכיון שמגיע מהיושב בית כספו שהניח בעסק, תפס לו את כל כספו, באמרו שיש לו דין ודברים עמו, ואגב נכה לו מכספו גם את ה - 7000 לעי בעד ה - 87 פוד חטים, וכל זה עלילה הוא היושב בית טוען שאמנם תבע אותו במשך שני החדשים את התמורה של ה87 פוד חטים. אבל הנוסע דחה אותו בתירוצים שונים.

כשבדקתי את הפונקס של היושב בית מצאתי שהיושב בית כ' בעצם ידו ״ביום 30 מארט (כ"ז ימים אחר המכירה) התחשבנו ומגיע להנוסע מן השותפות כך וכך״ שאלתיו אם תבעת אותו 7000 לעי למה כתבת שמגיע לו כך אחר נכיון סכומים שוניה שנתת לו ושנתן לך. ומדוע לא נכית גם את ה - 7000 לעי ? השיב מפני שהנוסע דחה אותו ואמר לו שעוד ימציא לו חשבון מן ה 7000 לעי לאן נחנם. אח"כ מצאתי עוד חשבון בפונקס ההמשך של הקודם ששם רשומים נתינות ולקיחות במשך חודש בערך. שעוד הפעם כ' היושברבית בעצם ידו התחשבנו דמגיע להנוסע סך 23 אלפים לעי' הרשימה היתה בעת שנתפרדה החבילה והחליטו לבלי לסחור עוד בשותפות והרי הוא ״חשבון גמר״ ושאלתי את היושב בית אם אמנם היה מגיע לך, 7000 לעי מדוע לא נכית אותם עכ"פ בחשבון השני שהיה גמר החשבון, השיב אותו התירוץ דלעיל, ושאלתיו איך מחכים כשני חדשים, ומסתפקים בתירוצים כאלה של חבירו, ואינם דורשים במפגיע ממנו או להחזירם, או להראות חשבון לאן הוציא את הכסף ? ולא די הצער הזה, אלא שרשם עוד בעצם ידו, בגמר החשבון שמגיע לו כך וכך, ולא רשם לו כי ע"ח זה מגיע לו עוד 7000 לעי השיב, ״אולי היתה זאת שגיאה מצדו".

והנה לולא תפס את כספו של הנוסע והיו באים לפני עם הכחשה זו, היה הדין פשוט שהנוסע פטור אפילו משבועת היסת, לכאורה אפשר לומר, שהיה חייב שבועה ולא היסת כדין שותף שנשבע אפילו על טענת שמא, כמבואר בחו"מ סי' צ"ג, אבל יעיון בנתיבות, דבטענת ברי דיש להנתבע חזקה, דאין אדם מעיז אינו יכול להשביעו שבועה חמורה אלא היסת, אמנם במרדכי פ' כל הנשבעין משמע דס"ל דאף בטענת ברי חייב שבועת השותפין ״וז"ל״ תשובת מור"ם ז"ל, ומה שטען ראובן שהלוה ממעות השותפין מ' ליטרא ולא פרעו עדיין ושמעון משיבו שפרעו ויפטר וכו', דשותפין נשבעין אפילו שלא בטענת ברי כדתנן וכו' כ"ש הכא שכל אחד טוען טענת ברי עכ"ל. הרי להדיא דכש"כ בטענת ברי נשבעין ש"ח, יעו"ש ובש"ך סי' ע"ב ס"ק קט"ו, שכ' גבי שבועות השומרים דבטוען ברי ליכא ש"ש משום דחזקה אין אדם מעיז, ובבית יצחק מביא ראיה מירושלמי להרמב"ם וטוש"ע דעל טענת ברי ליכא שבועת השותפין רק ע"י ג"ש ומסיק דהעיקר לדינא כן הוא) כמבואר בחו"מ סי' פ"ז סעי' ו' ברמ"א ז"ל, דהוא הדין, כשכתיבת יד התובע מסייע לנתבע, שפטור משבועה ובנדון דידן הלא החשבון שכ' היושב בית בפנקס השותפים ביום 30/3 ובערך כעבור עוד חודש, כ' בעצם ידו עוד הפעם התחשבנו ומגיע להנוסע כך וכך, ועל פנקס זה סמכו שניהם, הרי זה כמסייע ממש לדברי הנוסע (האמתלאות והתירוצים, שהיושב בית משיב שמשום זה, לא נכה את הסך חד לעי מפני שהבטיח הנוסע להראות לו איפה הוציא סך זה, אינם עומדים בפני הבקורת, כי מכיון שדרים בעיר אתת, ובכל יום ויום התראו והתחשבו, והנוסע לקח ונתן במשך העת הזאת כמה פעמים, והכל כתוב בפונקסו של היושב בית, וגם עסקו בחליקת הרוח של הדם פוף, וכתוב שנתקבל מחצית רוח, וגם בפעם החשבון השני בזמן ההתפרדות, כ' בעצם ידו שמגיע לו כך וכך, במצא שכל התירוצים, אינם מתקבלים כלל על הלב) שמגיע לו כך וכך.

ויעוין בסי' צ"א סעי' ה' דיש לדון עפ"י פונקס של אדם אפילו להוציא מיתומים. ויעוין בפליטת ב"י סי' י"ח ובמהר״א ששון סי' קל"ד מובאים בב"ה שם ס"ק י"ט דבב' שותפים ובפונקס ששניהם סומכים עליו. הנה כל מה שנמצא בפונקס מהני אפי' לחוב שותפו. – אבל מכיון שהשותף תפס את הכסף של הנוסע. אפשר לומר שהיושב בית נשבע ונפטר, כמבואר בחו"מ סי' פ"ז סעי' ל' דהיכא שתפס נאמן במגו שלא תפסתי משלך כלום ונשבע היסת ונפטר. ויעוין בתשו' עה ג סי' ק' ובשבו"י ח"א סי' קנ"א. מובאים גם בפת"ש שם ס"ק ל"ג דהיכא שפטרוהו הבי"ד משבועה ע"י עד המסייע ואח"כ תפס התובע שלא בעדים. דהדין עם התובע ונשבט ש"ד להכחיש את העד.

אמנם בראשונה יש לדון אם תפיסתו זו נקראת תפיסה שלא בעדים מכיון שהכל יודעים ששותפים הם. ומכיון שבפונקסים מבוארים כל החשבונות שלהם באופן שאין לו האפשרות להסתירם אין זה נקרא תפיסה שלא בעדים. חוץ לזה הלא תפס את כל כספו, דבר שהכל יודעים שיש אצל זה כספו גם הפנקסים יצאו מרשותו ונכנסו לרשות הבוררים והם ידעו עפ"י הודאתו שמגיע לו 23 אלפים אך הוא מעכב אותם. הרי זו תפיסה בעדים דלא מהני לכ"ע.

ואפילו לו היתה תפיסה זו שלא בעדים. בכל זאת סמכינן אנן על הפנקס אפי' להוציא אם שני השותפים סמכו עליו כמבואר לעיל.

ואפילו אם נניח שהפנקס הרי הוא כעד א' המסייע להנוסע. והיושב בית הלא מחויב שבועה דאורייתא להכחישו, מחויב ג"כ לשלם כי בעד מסייע האמינה התורה להכחישו בשבועה דאורייתא. אבל בנ"ד הלא העד הוא בעצמו והוה כמחויב שבועה ואינו יכול לשבע דמשלם. ויעוין בסמ"ע בחו"מ סי' ע"ה ס"ק כ"ז דאף אם חזר התובע ואמר טעיתי בחשבוני, ועתה דקדקתי ומצאתי שנ"ח לי, לא מהימן, וכ"כ בנ"ד, מכיון שכ' בעצם ידו אחר פדיון החטים שתי פעמים בשני זמנים, התחשבתי עם השותף, ומגיע לו כך וכך הרי כאלו מחל לו אפילו בוודאי שהוא חייב לו, ומה גם שזה טוען ברי, שאינו חייב לו כלום, ושהחזיר לו את הפדיון בשלימות אלא שמעליל עליו עלילה.

מכל הלין טעמי נראה לי, דאין תפיסתו של היושב בית תפיסה והנוסע הנתבע פטור אפי' משבועה, כי הפינקס מסייע לו, וליתר שאת צריכין רק להטיל חרם ולא יותר.

מעניני מאד חות דרעתו הגדולה וברורה להלכה כי למעשה זה דרכי להתרחק מדין תורה כבחו"מ סי' י"ב סעי' כ', אך בדרך פשרה, עשיתי גם בנדון זה, עכ"ל שאלתך שאלת חכם, ביחד עם תשובה ברורה.

הנה פתח דבריך יאירו בציונך, לחו"מ סי' פ"ז, ובעיוני בסי' זה נתחדש לי בדרך אגב חידוש מה להלכה, אמרתי להודיעך חתני יקירי לידע בזה דעתך הרחבה

הטור שמה הביא דעת הרמב"ם ז"ל ולשונו דפ"א מה' טוען וז"ל. כל הטוען לחבירו טענה, שאפילו אם הודה לו, לא יתחייב לו ממון, אע"פ שכפר אין מחייבין אותו היסת כיצד כו' אין משביעים אותו לא היסת ולא חרם כו', אתה קללת אותי, אתה הוצאת עלי שם רע, וזה כופר אין מחרימים על כיוצא בזה, ע"כ. ומסתברא שמחרימים על זה, שהרי אם יתברר שהוא אמת קונסין אותו, אתה כו', אתה ביישתני, וזה אמר להד"ם, אם הוא במקום שגובין קנס, נשבע היסת, שהרי אילו הודה, היה חייב לו הבושת ע"כ. וההבדל שבין אתה הוצאת עלי ש״ר, לבין אתה ביישתני, לדברי הפרישה שם סק"מ, הוא דאתה ביישתני מיירי מבושת הבא ע"י מעשה, דחמור לזאת במקום שגובין קנס נשבע היסת, משא"כ באתה ק' או הוצאת ש״ר, דאין כאן אך ביוש דברים, לזאת אין כאן לא שבועה ולא חרם, גם במקום שגובין קנס, לשיטת הרמב"ם ז"ל, והטור חולק בזה, ולפ"ז באומר, אתה הוצאת עלי ש"ר בקריאת מלשין וכדומה, בפלוגתא שנויה בין הרמב"ם וטור ז"ל.

ולביאור הב"ח שם הוא. דבבא דרישא בהוצאת ש"ר הוא בסתם כל המקומות שאין קונסין. ומאתה בוישתני הוא במקום שגובין בו קנס. והטור חולק מטעמא דעכשיו קונסין בכל המקומות ועיקר החילוק בזה הוא בין ספק לוודאי יעו"ש. ובש"ך סי' ת"כ סעי' ז' ואני בעניי לא אבין דא"כ למה לו לרמב"ם ז"ל לחלק בין הוצאת ש״ר לביישתני ולעשות מזה שני בבות היה לו לכוללם בחדא מחתא ולבאר אך עיקר ההבדל שהוא בביוש דברים בין מקום שגובין בוודאי קנס עבור זה. או לא. אשר זה העיקר לשיטת הב"ח. ולפום רהיטא לענ"ד צ"ע להבין דבריו הקדושים. אמנם זאת העולה מדבריו. כי במקום כגון במדינתי אשר בקריאת שם מלשון וכדומה קרוב לוודאי שאין קונסין על זה ממון. ומכלל ספק בוודאי דלא יצא. אז לשיטת הב"ח גם להטור אין מחרימין על זה וכאמור.

ולדינא בפלוגתא דרמב"ם וטור ז"ל. הב"ח שם בשם מהרי"ו ז"ל כ' דעיקר כדעת הרמב״ם ז"ל גם נגד ע"א, והמהרי"ק ז"ל ס"ל כדעת הטור, ובש"ע שם סעי' כ"ה, הב"י ז"ל פ' כדעת הרמב"ם ז"ל, והרמ"א ז"ל כ' וי"א דמחרימין ע"ז דהרי אם יתברר שהוא אמת קונסין אותו, שהוא דעת הטור, ולא סיים וכן עיקר וכדומה, אשר לדעת השואל בשו"ת מהר"ם זיסקינד ז"ל סי' ד'. הובא בפמ"ג יו"ד, בהוראת או"ה בכללים סי' ג', בכה"ג דיעה א' עיקר, אפי' דיעה א' במחבר וי"א בהרב, ולהפמ"ג שם ובכמ"ד שיטת הרמ"א ז"ל בהבאת דיעה החולקת על המחבר בשם וי"א שהוא ספיקא דדינא יעו"ש, ולזאת נלע"ד די"ל דבתלמוד חכם, דאמרי' בשבועות נ"ח ואיפסקא בש"ע שם סעי' ט"ו, ט"ז, דבשבועה בנק"ח שצריכין ס"ת ומעומד, בת"ח גם לכתחלה די בתפילין ומיושב ובמקום שבועת היסת בת"ח די בקב"ח, וכמש"כ בשו"ת כנ"י סי' צ"ה הובא בפת"ש שם ס"ק י"ט ושכן נוהגין יעו"ש. הרי דבת"ח אמרי' חות דרגא, בהאי דינא דכפירה בביוש דברים, אשר לדעת רוב הפוסקים אין מחרימין ועכ"פ מידי ספיקא דדינא לא יצא, בת"ח לכ"ע אין מחרימין כי ת"ח לא משקר, ונאמן אך בדבורו ידעתי דיש לפקפק בזה, אבל זה ברור, היכי דהתובע אומר שמא ביישתני, ואמרת עלי מלשין וכדומה, והנתבע בא בטענת ברי לאמור כי נא בוישתיך, בזה גם להטור אין כאן חרם כלל ונלמד בק"ו מתביעת ממון אשר בטענת ברי משביעין שבועה דאורייתא או היסת על טענת שמא אין משביעין כבחו"מ סי' ע"ה סעי' י"ז. בדינא דמחרימין בכפירת תביעת ביוש דברים. שהוא במחלוקת שנויה. הוא רק בברי וברי, אבל בשמא וברי, ככללא הידוע דאפושי פלוגתא לא מפשינין בוודאי דגם הטור מודה בזה, דאין מחרימין, ובפרט היכא דאיכא תרתי למעליותא ת"ח, (הפלוגתא אם דנין בזה"ז דין ת"ח ל"ש לזה וכמובן) וטענת שמא וברי, בוודאי דאין כאן קב"ח לכ"ע, ולענ"ד הוא פשוט ואמת להלכה.

ותשובת שאלתך הוא, כי כל דבריך המה כנים וברורים. והדין דין אמת גם להלכה ולמעשה. מכל זאת, יפה עשית כי היית כחכם היודע פשר, דקיי"ל דמצוה לבצוע את הדין (סנהדרין ו' חו"מ סי' י"ב) אם שיודע להיכן הדין נוטה. כאשר ביארתי בספרי שו"ת ח"ב (סי' ס' יעו"ש באריכות). ויש לזה סמך גם מהקרא. אמת ומשפט ושלום וגו' דפתח באמת המורה על הדין. לרמז דגם לאחר שאתה יודע את האמת להיכן הדין נוטה מכל זאת שפטו בשעריכם דרך פשרה, שהוא משפט שיש בו שלום, כלי המחזיק ברכה ואסיים בשלום וברכה, חותנך המוקירך וחותם באה"ר בכל חותמי ברכות שבתוה"ק. חיים מרדכי

סימן סט

לנכרי אהובי בלבי, המושלם במעלות ומדות, ורב תבוונות, גמיר וסביר כו' ר' שלום נפתלי שליט"א.

בספרי שו"ת בח"מ ח"ב (סי' ע') ויחדתי עמך הדבור של חבה, בביאור דברים אחדים בריש פ"ק דסנהדרין, ועתה הנני אליך פעמים באהבה בזאת המסכת בדברים אשר מפי אליך נאמרים, להיות בספרי זה בכתובים והוא.

ט' ע"א תוס' ד"ה בזמן שהתרו בהן כו' ועוד נ' לר"י לדקדק דלא אמרי' אין עד נעשה דיין אלא עד המעיד, דאלת"ה ק' דר"י אדר"י כו' פ' ר"י ה' כר' יוסי דבראיה בעלמא נעשה עד, אע"פ שאיני מכוין להעיד, ורב יהודה קאמר גבי ג' שנכנסו לבקר את החולה כו' רצו עושין דין ואמאי הא בראיה בעלמא נעשה עד כו' ע"כ. וי"ל בשיטת רשב"ם ז"ל דסובב והולך לשיטתו המובא בתר"י ז"ל פ"ק דברכות, דאם דמצוות א"צ כוונה ה"מ בסתם, אמנם אם כוון כוונה אחרת, לכ"ע לא יצא יע"ש, גם הכי ס"ל לרשב"ם ז"ל דאם דבראייה נעשה עד ה"מ בסתם, אבל אם היסב כוונתו לכוונה אחרת גם לר' יוסי איני נעשה עד, ובכן כיון שנכנס לבקר את החולה, ולזאת המצוה היה כוונתם, ולא לראות ולשמוע גם לר"י לא נעשים עדים, ולכך רצו עושין דין, וצ"ע בזאת הסברא.

שם ט"ז ע"ב, ת״ר מנין שמעמידין שופטין לישראל כו', לכל שבט ושבט כו' לכל עיר ועיר כו', והרמב"ם ז"ל בפ"א מה' סנהדרין ה' א' מ"ע של תורה למנות שופטים ושוטרים בכל מדינה ומדינה. ובכל פלך ופלך (יעיון לקמן נ"ו ע"ב, מכות ז', דהוזכר אך שם פלך ועיר ולא שבט ויע"ש בלח"מ) שנאמר כו' והשמיט לכל שבט ושבט יע"ש בר"מ ובאור החיים פ' שופטים מש"כ בישוב זה. ואולי כי הרמב"ם ז"ל הלך בגירסת הר"ח ז"ל, שכ' וז"ל. ת"ר מנין שמעמידין שופטים על ישראל שנאמר שופטים תתן, ומנין שמעמידין כך בכל עיר ועיר ת"ל בכל שעריך ע"כ ולא גרס בכל שבט ושבט, ויעיון ברמב"ם ז"ל שם פ"ה ה' א' ובלח"מ שם בפ"א וצ"ע בזה.

שם י"ח ע"א רבי אומר מאתים ושבעים ושבעה כו', תנו רבנן ושמת עליהם שרי אלפים כו' נמצאו דייני ישראל שבעת רבוא כו'. סמיכות הברייתא לדרכי י"ל כי בא להורות. דכחושבנא דרבי, אשר ר"ל שכנגד שרי עשרות כר"נ, הסנהדרין של כ"ג מכלל המאתים ושלשים. ה"נ דייני ישראל היו מכלל הששים רבוא, וכפי' הי"מ שבתוס'.

שם י"ח ע"ב תוס' ד"ה והא אין מושיבין מלך בסנהדרין. תימה כו'. ועוד מאי קמ"ל מתני' היא מלך לא דן כי'. והקשה מהרש"א ז"ל וז"ל:

ק"ק דהא טובא שמעי' מהך דאין מושיבין כו'. דאפילו מלכי בית דוד אין מושיבין בד"נ, משום לא תענה על רב כמ"ש התוס' לקמן. דממתני' לא שמעי' אלא מלכי ישראל משום מעשה דינאי כדאמרינן לקמן. וק"ל עכ"ל. ונ"ל דלא ניחא להתוס' לאמור דהתוספתא אתי לאשמעי', דגם מלכי ב"ד אין מושיבין בסנהדרין דא"כ העיקר חסר. האם מוכח יותר מתוספתא דקאמר אין מושיבין מלך בסנהדרין. ממה שנאמר במתני' מלך לא דן. והוכחת התוס' הוא רק מטעמא דקאמר הפ"ס דלכך אין מושיבין משים לא תענה על ריב לא תענה על רב. דמזה מוכח דבד"נ גם מלכי ב"ד אין מושיבין, וכמבואר בתוס' ולקמן י"ט ד"ה אבל מלכי ב"ד יע"ש, וזה הטעם איני מבואר בתוספתא, לזאת ניחא להו להתוס' ליישב דהתוספתא אתי לאשמעוי' דגם עם אחרים מושיבין. או דאפי' ישב וידום ג"כ אין מושיבין, דזה מוכח מתוספתא גופא מהלשון דאין מושיבין, דמשמע ישיבה בעלמא. וכן גם עם אחרים אין מושיבין וא״ש.

שם י"ט ע"א, בפירש"י ז״ל ד"ה מקדושת לא יצא, כלומר יעשה חיזוק לדבריו שלא יגרום לצאת מקדושה וליטמא, ע"כ. יעיון בהגהות הג' מהר"ש הכהן ז"ל מווילנא, דמפירש"י ז"ל פ' אמור נראה דס"ל דדרשה גמורה הוא, והוא מה"ת, וכשיטת הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' כלי המקדש ה' ה', הרי מבואר דגם תוה"ק עשתה חיזוק וסייג לדבריה, שלא יצא הכה"ג כדי שלא יבוא לגרום טומאה. וסעד למש"כ הכמ"ג באו"ח בפתיחה כוללת ח"א אות ס"ז יעו"ש. ובט"ז יו"ד סי' קי"ז וכ"מ בפ"א מה' ט"מ ה' ב' יע"ש. אמנם בחי' הר"ן ז"ל כאן הסכים לרמב"ן ז"ל דאיני אלא מדרבנן וז"ל. וכ"נ דעת רש"י ז"ל שכ' מקדושתו לא יצא שיעשה חיזוק לדבריו כו' ע"כ נ' דס"ל דבדאורייתא ל״ש לאמור חיזוק, ואולי יש לחלק בין לשון חיזוק, לסייג, וצ"ע.

שם מ' ע"ב כיון דכולהו בהדי הדדי כתיבא מהדדי ילפי כו' ופירש"י ז"ל כיון דכולהו לחד ענינא לדרישה קאתי, וכן פיר"ח ז"ל, אמנם בחי' ר"ן ז"ל גרם, כיון דכולהו בהדדי כתיבן מהדדי ילפי', ופירש כיון שכולן כתובים בלשון אחד כו' יע"ש, ונראה דהבדל פירושיהם נובע מהבדל הגי' שביניהם, דרש"י ז"ל גרס בהדי הדדי, אשר מוכרח לפרש כלומר בהדי חד ענינא ור"ן ז"ל גרס אך בהדדי אשר יש מקום לפירושו בלישנא חדא, ואולי עוד גרס כהדדי אשר אז מבואר כפירושו. ויעוין בהגהות רש"ש. אולם האמת הוא כפי' הראשונים ז"ל.

שם ע"ו ע"א בפירש"י ז"ל ד"ה ואוקמוה אדינא. והא קיי"ל השוה הכ' אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. פי' וכן הוקשה איש לאשה. כי אין היקש למחצה. ומזה סעד למה שצדד מלוא הרועים באות ה' ס"ק י"ב. דבכלל אין היקש למחצה הוא דגם להיפוך מקשי'. והביא לזה מקידושין ה' ופסחים כ"ה ולא כמש"כ הצל"ח בפסחים כ"ח יעו"ש. והמלוא הרועים הניח זה בצ"ע ומפירש"י ז"ל כאן נראה ג"כ הכי. ובספרי שו"ת בח"מ ח"א סי' ס' הבאתי כן גם מהתומים ועו״ש.

שם ל״ד ע״א כדבעא מיני' ר"א מר' יוחנן אמרו שנים טעם אחד משני מקראות מהו. א״ל אין מונין להן אלא אחד כו' מקרא אחד יוצא לכמה טעמים ואין טעם אחד יוצא מכמה מקראות. יעיון בחידושי גאונים בעין יעקב שהקשה על הסוגיא דלעיל י"ז דעפ"י שנים לרעה איך משכחת לה דהלא משכחת בעשרה מזכין וי"ג מחייבין ושנים מהמחייבין אומרים טעם אחד משני מקראות, דאין מונין להם אלא אחד יע"ש בישובו הנעים, אמנם לדעתי כיון דקיי"ל דלא נכתבו שני מקראות לטעם אחד, וחד מינייהו בוודאי מטעא טעי וכפירש"י ז"ל זה גרע עוד יותר מאומר איני יודע, וגם בכה"ג מוסיפין ואין מקום כלל לקושיא, וצ"ע בזה.

וז"ל הרמב"ם ז"ל בפי' מה"ס ה' ה' שנים שאמרו טעם אחד אפילו משני מקראות אין נמנין אלא כאחד ועל ביאור הכ"מ בתיבת אפילו תמה הש"ך בחו"מ סי' כ"ה אות י"ט סק"ב ומסיק וז"ל. אלא הדבר פשוט דתיבת אפי' ברמב״ם הוא ט"ס וכך צ"ל שנים שאמרו טעם אחד משני מקראות כו' (יעיון ברכי יוסף שם בס"ק ל"ד מש"כ בשם חי' הגרשוני בישוב דברי מרן הכ"מ) יע"ש, ואולי י"ל בשנדייק עוד. כי בסוגיא נאמר הלשון אמרו שנים והרמב"ם ז"ל שינה, באמרו שנים שאמרו, לזאת נראה להקדים מלת אפילו ולאמור כי צ"ל אפי' שנים שאמרו טעם אחד משני מקראות אין נמנין אלא כאחד דזה מסתבר יותר מלמחקו לגמרי כנלע"ד בישוב לשון הזהב של הרמב"ם ז"ל.

ואחתום לך נכדי היקר באהבה ובברכה בכח התורה, כי תזכה להתדבק אך בעץ החיים, שהיא תוה"ק הנתונה לנו משמים ואשריך וטוב לך (כאמרם ז"ל) בנחלת שני עולמים כי דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום וכל טוב לך לפני ה' ואדם כחפץ לב זקנך חיים מרדכי

סימן ע

להחתן היקר אהובי, בר אכהן ובר אוריין יאה ויאה, בתירה ויראה כו' ר' אלעזר צבי שליט"א גאטליעב.

הנה חידושי תורה, אשר ערכת לפני. חדאי נפשאי בפלפולא דאורייתא. יהי ה' בעזרתך לעלות מעלה מעלה בתורה עושר ויראה. השי"ת יהי' בעזרתי להוציא לאור עולם שו"ת ח"ד. שמה אי"ה יבואו דבריך עם התשובה. ועתה דבר בעתו מה טוב לבאר לך הסוגיא דשלהי תענית (וב"ב קכ"א) בדרך פרד"ס בעזהש"י.

שני חכמים בלשון המשנה (שלהי תענית) אמר רשב"ג לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, שבהן בנות ישראל יוצאות בכלי לבן שאולים (ופי' הריטב"א ז"ל ללמד כי יצה"ר מסולק מהם ושהם נקיים מחטא. כמה דכתיב בכל עת יהיו בגדיך לבנים. ובמדרש אמרו דראוי ללבוש לבנים ביוה"כ על שם כך, וזהו שהיו בנות ישראל אומרות בחיר שא נא עיניך וגו', ולא היו חוששין ליצה"ר, עכ"ל הקדוש והטהור) כו' וכה"א צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו ביום חתונתו זה מתן תורה וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו ובגמ' שם (ל' ב"ב קכ"א) בשלמא יוה"כ משום דאית בה סליחה ומחילה, יום שנתנו בו לוחות האחרונות, אלא ט"ו באב מאי הוא, אמר רב יהודה אמר שמואל, יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה כו' כו' כל הסוגיא, עד. מכאן ואילך מאן דמוסיף יוסיף, דמוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה, ימים ושנות חיים יוסיפו לך (פירש"י ורשב"ם ז"ל שם) ויש מהדיוק בסוגיא דחמשה עשר באב, חמשה עשר דיוקים.

א.) המהרש"א ז"ל בח"א בתענית, כ' וכה"א צאינה וראינה הו', פירש"י ז"ל כו' והוסיף הרע"ב ז"ל, וביום שמחת לבו זה בנין ביהמק"ד שנתחנך ביוה"כ עכ"ל. ולא ידענא חנוכו בי"כ, ולפי ענינו נראה דאט"ו באב קאי, שטעמי שמחתו אמרי' בגמ' תלוים בבנין ביהמ"ק, ובהגהות אוצר בלום יישב דברי הרע"ב מסוגיא דמ"ק ט, וכ' על דברי המהרש"א דצריכין ביאור, דמאי שייכות הטעמים שהותרו השבטים. או שבט בנימין, וכלו מתי מדבר, לבנין ביהמ"ק יעו"ש ובכן ט"ו באב, שיתאחד עם יוה"כ, שהיה מתן תורה בלוחות שניות וחינוך ביהמ"ק גם שניהם להמציאם ביו"ט של ט"ו באב צריך ביאור.

ב.) בהא דאר"י א״ש יום שהותרו שבטים לבוא זב"ז, מאי דרוש, זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד וגו, דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה, אשר הדיוק מבואר, כי בקרא זה, הלא נאמר זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד לאמור, לטוב בעיניהם תהיינה לנשים ור"י אמר שמואל בעצמו דרש מזה (ב"ב ק"כ) כי בנות צלפחד היתרו להנשא לכל השבטים, שנאמר לטוב בעיניהן תהיינה לנשים, אלא מה אני מקיים, אך למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים. עצה טובה השיאן הכתוב. שלא ינשאו אלא להגון להן, וכיון דבקרא זה, מבואר ההיתר לבנות צלפחד, איך יתפרש בכאן הדרשה, מדבר זה של איסור שלא יהיה נוהג אלא בדור זה, ורש"י ז"ל לתקן זה פי' שם בתענית שלא יהיה זה נוהג אלא בדור זה. בדור של בנות צלפחד. ויתפרש לבנות צלפחד לדורם. ולרשב"ם ז"ל נ' דלא ניחא ליה לפרש כן ולזאת הוכרח לפרש. זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד וגו' ולא תסוב נחלה, ועל כרחך האי זה לאו אבנות צלפחד קאי, אלא אוכל בת יורשת נחלה דכתיב בתריה, ולא תסוב נחלה, אשר גם לפירושי הדיוק במקומו עומד כיון דדרש של זה הדבר, סובב והולך אך על הקרא, של וכל בת יורשת וגו', שני פסוקים לאחריו, הלא שם מקומו ולא כאן. ג.) בסוגיא דב"ב שם, א"ל רבה זוטי לר"א כו' זה הדבר דשחוטי חוץ הני נמי דלא יהא נוהג אלא בדור זה, שאני התם דכתיב לדורותם, זה הדבר דראשי המטות ה"נ כו', א"ל האי יליף זה זה מהתם האי נמי לילף זה זה מהתם, האי מאי כו' לשתוק קרא מיניה, ואנא ידענא דלדורות הוא, כו', ופי' רגמ"ה ז"ל, ומקשי' האי נמי, הפרת נדרים ליגמר זה הדבר, מזה הדבר דבנות צלפחד, דאזהרה דבנות צלפחד, אינה נוהגת אלא ההוא דור ואף הכא הפרת נדרים לא יהא נוהג אלא בדור זה, ולא לדורות, ומא חזית דמקשת ליה הכי, אקיש ליה הכי, כו' יעו"ש, פי' לפירושו לכללא, דכל היכא דאיכא לאקושי לקולא ולחומרא, לחומרא מקשינין, כן הכא נקיש לחומרא דלא יהיה הפרת נדרים נוהג לדורות, ומבואר מפירושו שכי לישתוק קרא מיניה ואנא ידענא דלדורות הוא לא היה בגירסתו (וידוע כי רגמ"ה ז"ל קבל מרב האי גאון ז"ל וכמש"כ בתשו' מהרש"ל ז"ל סי' כ"ט, ופירושו וגירסתו הוא כגי' הגאונים ז"ל) אמנם לגרסתינו א"א לפרש אך כפי' הרשב"ם זיל, ופרי' ה"נ לענין הסבת נחלה, נילף זה דידיה מזה דשחוטי חוץ לדורות, הרי דס"ד דגמ' הוה לילף זה הדבר דבנות צלפחד. מזה הדבר דשחוטי חוץ לדורות, ולפרקים מצינו, אם דמסקנא לא קיימא כס"ד, מ"מ יש בצד מה לקיים גם סברת הס"ד. ד.) למה לכל דור המדבר נאמר באזהרה של ל"ת ועשה (שם קי"ב) ולבנות צלפחד הותר מכללם, ולא נאמר להם אך לעצה טובה, זה טעמא בעי. ה.) תוה"ק הזהירה לנו. ולא תתורו אתרי לבבכם ואחרי עיניכם וגו. ולהם לשון הקרא (יעיון בספי שו"ת בח"מ ח"א סי' נ"ח מש"כ בזה) לטוב בעיניהם תהיינה לנשים, אשר זה צריך ביאור. ו.) רבב"ח אר"י, יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל, דכתיב ואיש ישראל נשבע במצפה לאמור, איש ממנו לא יתן בתו לבנימין לאשה מאי דרוש ממנו ולא מבנינו, הלא אם בשעת השבועה, לא עלה זה על דעתם לחשוב ממנו ולא מבנינו, וסתם. נדרים ושבועות קיי"ל להחמיר (נדרים י"ח טוש"ע יו"ד סי' ר"פ יעו"ש ובסי' רל"ו בש"ך סק"א), וגם צריכין להבין. הלא אמרי' בשבת (קל"ט ע״ב) הערמה בדרבנן היא, ופירש"י ז"ל הך הערמה לאו באיסורא דאורייתא הוא, אלא באיסורא דרבנן כו', אשר ידועים המה דברי התב"ש (בחי' פסחים כ"א) להוציא מכאן דבדאורייתא לא שרינן הערמה יעו"ש באריכות והשבועה היה בארור כנאמר שם (שופטים כ"א) ארור נותן אשה לבנימין ועוד יותר שבועה בשם החמורה, (כבטוש"ע חו"מ סי' פ"ז סעי' י"ט) כדכתיב ואנחנו נשבענו בה' לבלתי תת להם מבנותינו לנשים. ופתה עפ"י הלכה (יעיון בפי' מלבי"ם שם) איך ויצוו את בני בנימין וגו' וחטפתם לכם איש אשתו וגו', שנעשה ברצון חכמים הסנהדרין וראשי בני ישראל, בנוי על התשובה לאמור כי לא אתם נתתם להם, שהיא כעין הערמה דלא שרי בדאורייתא בפרט בשבועה החמורה (יעיון בספרי שו"ת בח"מ ח"א סי' ס"ו) וצריכין ליישב זה, שיהיה כהלכה. ז.) רב דימי בר יוסף אר"נ יום שכלו בו מתי מדבר, דאמר מר עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דבור עם משה, שנאמר ויהי כאשר תמו וגו', וסמיך ליה וידבר ה' אלי לאמור אלי היה הדבור, ופי' הרשב"ם ז"ל ולכך עשו ימי משתה ושמחה, על הדיבור שחזר למשה, ובתוס' שם כ' שלא היתה שמחה מפני הדיבור שחזר' אלא שאז כי איתמלי סיהרא ידעו שפסקו גזירה מעליהם. אשר מפתיחה למדרש איכה וירושלמי שלהי תענית, נראה ג"כ עיקר השמחה ממה שפסקו למות, וצריכין לאחד הטעמים גם שניהם. ח.) הקשו הראשונים דהלא גם מקמי הכי כתיבי בהו וידבר, וכ' ליישב זה, רש"י ורשב"ם וריטב"א וכן רבינו בחיי ובאר שבע ז"ל הובאו בעץ יוסף יעויש. ט.) בסנהדרין י"א ע"א פעם אחת כו' יש כאן אחד שראוי שתשרה עליו שכינה כמשה רבינו, אלא שאין דורו זכאי לכך, נתנו חכמים עיניהם בהלל הזקן. אם כי הרש"ל ז"ל תיבות חלו ״כמשה רבינו״ מטעם הידוע מחקו, וסעד לדבריו מגי' ר"ח ז"ל דלא גרס הכא אך שראוי שתשרה שכינה עליו, הלא בגליון שם הביא מאבות דר' נתן, ילקוט ורמב"ם ז"ל בספ"ז לשמנה פרקים כ' הנוסחא כדאיתא לפנינו, וגם ר"ח ז"ל גירסתו בלפנינו בסוכה כ"ח. יע"ש ובמהרש"א ז"ל בח"א מש"כ לפרש בזה, ולענ"ד ליישב עוד י') חז"ל אמרו (קידושין מ') מאי ולחושבי שמו אר"א אפילו חשב אדם מצוה וננאס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה, ולפ"ז מי שהוא ראוי ליחוד הדבור של חבה והשראת השכינה אלא שאין דורו זכאי לכך. הלא נחשב לו כאלו השיג, כל מה שהיה בכוחו להשיג, ביראתו חכמתו וקדושתו, ובכן צריכין להבין ולהסביר יותר. גודל השמחה של החזרת הדבור למשה רבינו. י"א,) עולא אומר יום שביטל בו הישע בן אלה, פרדסאות שהושיב ירבעם על הדרכים, שלא יטלו ישראל לרגל והקשה המהרש"א ז״ל בח"א ב"ב שם ק"ק דמאי שמחה איכא, דהא מתוך זה נענשו ישראל שגלו, כדאמרי' פ"ב דגיטין כתוב כו'. ואפפ"כ לא עלו לרגל כו' ויש ליישב, לבוא אל הישיב בזה, י"ב) רב מתנה אמר יום שניתנו הרוגי ביחר לקבורה:

דאמר רב מתנה אותו היום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב, הטוב שלא הסריחו והמטיב שניתנו לקבורה. מלבד פי' הפשוט. צריכין להסביר יותר זה הטעם, לשמחת היום. י"ג) רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו, יום שפוסקין בו מלכרות עצים למערכה, ופירשב"ם ז"ל, ואותו יום שפסקו היו שמחים לפי שבאותו יום היו משלימין מצוה גדולה כזאת, דיש להקשות מהא דאמר"י במכות (ח' ע"א) מה חטבת עצים רשות כו', א"ל ההוא מרבנן לרבא ממאי דמחטבת עצים דרשות דלמא מחטבת עצים דסוכה ומחטבת עצים דמערכה כו' א"ל כיון דאם מצא חטוב לאו מצוה השתא נמי לאו מצוה כו' אשר משם נראה דחטבת עצים למערכה לאו מצוה ולשמחה מה זו עושה שפירשב"ם ז"ל שהיו משלימין מצוה גדולה כזו. י"ד.) אמר רב מנשה וקרו ליה יום תבר מגלא מכאן ואילך מאן דמוסיף יוסיף. מאי אשמעוי' בזה דקרו ליה יום תבר מגל, והמהרש"א ז"ל שם כ' שהיו משמיחין על שגמרו מצוה גדולה כזאת, ולכך קראו לו יום תבר מגל. כלומר שכבר נגמרה המצוה, ואין צריכין עוד אף למכשירי מצה שהיא מגל. אשר גם דבריו צריכין ביאור. ט״ו.) יום שהותרו השבטים לבוא זה בזה, הלא היה אחר היום שכלו מתי מדבר, ולמה בא טעם זה, ומשבט בנימין בראשונה. וכן הרוגי ביתר היה לאחר חורבן בית שני, והפסיקה להכרתת עצי מערכה, הלא בזמן שביהמ"ק ראשון ושני היה, ולמה טעם זה בא באחרונה, ולשלב אלו הטעמים בסדרם זה אחר זה, הלא תראה בעץ חיים (בדרוש למהרח"ו ז"ל על סוד ט"ו באב וט"ו בשבט) אור חדש בגודל מעלת יום זה, (והרבות בתפלות) ומונה אחת לאחת, עד שבעה מעלות טובות (כי נאמר שם עוד טעם כי כל הנטיעות של אותו יום פסקה ערלה שלהם לזמן מיעוט שהוא ב' שנים ומחצה דווקא והוא שיעור תיכון הזמן. שנחלקו ב"ש וב"ה פ"ג דעירובין אם נוח לאדם שנברא וכו') והאריך בנועם אמרי קודש, בדברים העומדים ברומו של עולם, הצפונים בכל אלו דברים המאירים כספירים. וצריכים לתן לב גם לסדר הטעמים של חז"ל המזוקקים באור שבעתים. כי כל דבריהם המה דברי א' חיים.

והנלע"ד בעזהש"י בישוב כל זה. הנה אהרן כהן הגדול הראוי לעבודת המקדש דרנו בקודש היה, במדת החסד של אוהב שלום ורודף שלום. אוהב את הבריות ומקרבן לתורה (פ"א דאבות ויעיון באדר"נ). אשר הן המה עמודי קיום בית המקדש. כי רורבן בית ראשון הלא נאמר (ירמיה ט' יעו"ש בפי' האלשי"ך) על מה אבדה הארץ וגו'. ויאמר ה' על עזבם את תורתי וגו' ואחז"ל (ילקוט שם) מצינו שויתר הקב"ה כו' ולא ויתר על מאסה של תורה, על מה אבדה הארץ. על עכו"ם ועל ג"ע ועל ש"ד אין כתיב אלא על עזבם את תורתי ובית שני הלא אחז"ל (יומא ט') שהיו עוסקים בתורה ובמצות ובגמ"ח. מפני מה חרב. מפני שנאת חנם שהיה ביניהם. והוא הנרמז יען כי אחד באב מת אהרן. כלומר כי מדתו לקרב לתורה, ואהבת שלום. נסתלק מישראל בראשן ביטול תורה, ובשני שנאת חנם. לזאת משנכנס אב ממעטין בשמחה. ולתקן זה בא יו"ט של חמשה עשר באב בקו המשוה ליוה"כ שיש בו מתן תורה וגם לב כל ישראל שלם כל אחד עם חבירו. וכמש"כ בטור או"ח (סי' חר"ו בשם פרקי דר"א פט"ו) כי הקטיגור נעשה לסניגור ביוה"כ. לאמור יש לך עם אחד בארץ כמלאכי השרת כו' מה מה"ש שלום ביניהם. כך ישראל ביוה"כ. כן גם שניהם. המה ביום טו"ב של חמשה עשר באב אשר בראשונה באו הטעמים שהותרו השבטים לבוא זה בזה ושבט בנימין בקהל המורה על האחדות ויצאו בכלי לבן שאולין מלבד טעם המבואר במשנה כדי שלא לבייש את מי שאין לו, יש בזה אהבה יריעות והטעם שבא באחרונה, שפסקו לכרות עצי המערכה, פי' רגמ"ה ז"ל, ולפי שעה שהיו עסוקים לכרות עצי המערכה, היו מתבטלין בתלמוד תורה, אבל אותו יום פסקו, ועשאוהו יו"ט שמכן ואילך היו עוסקין בתורה עכ"ל. כי תלמוד תורה נגד כולם, ולפירושו מה יפה הסמיכות לטעם זה, מכאן ואילך דמוסיף יוסיף בלימוד התורה, נמצא כי ביוה"כ, וט"ו באב, בשניהם יש אהבת תורה ושלום, המביאים קיו ובנין ביהמק"ד שיבנה במהרה בימינו, ונתיישב דיוק א'.

הרמב"ם ז"ל (בפ"ב מהא"ב ה' י"ד) כ' ומצות חכמים שישא אדם בת אחותו וה"ה לבת אחיו שנאמר ומבשרך לא תתעלם, ובמ"מ שם, ודעת רבינו כמ"ש במדרש נשא אדם מקרובותיו עליו הכתוב אומר, עצם מעצמי ובשר מבשרי כו' אז יהיה האוהל נכון ושלום יהיה בבית יעו"ש. וז"ל רבינו בחיי (בפ' חיי שרה) ועוד יש בפרשה זו אזהרה לאדם שישא אשה מבנות משפחתו ושידבק בקרובותיו, כי כן עשה אברהם. שנאמר כי וגו' ואל מולדתי תלך ולקחת אשה לבני ליצחק, וכן עמרם כו' כי כשהבריות מזדווגות כל אחד ואחד, אל מינו, השלום מתקיים ומתרבה בעולם עכ"ל. וליכא מידי דאחז"ל, דרמיזא גם באורייתא אשר עצה טובה שהשיא הכתוב, לבנות צלפחד, אך למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים, עצה טובה זו לקחת ממשפחה, הלא גם לדורות נאמרה, ובפרט זה, יש צד השתוות זה הדבר דבנות צלפחד לזה הדבר דשחוטי חוץ כסברת הס"ד, כי עצה טובה זו נאמרה לשעה ולדורות והלא ידוע דדבר שהותר מכללו הוא קיל, ודרשי' ביה לקולא לאמור כשם זכו', כדמצינו כן בכמ"ד בש"ס, וכיון דבזה הדבר יש מקום גם להחמיר, ללמדו מזה הדבר דשחוטי חוץ לדורות כס"ד דגמ', לזאת בא זה הדבר בקרא, שנאמר ההיתר לבנות צלפחד להנשא לכל השבטים שיהיה נלמד מענינא דקרא, כשם שהותר מכללו לבנות צלפחד גם בדור המדבר, כן זה הדבר נדרש לקולא, ועל הכלל כולו יצא, שלא נאמרה אזהרה זו לדורות אך לדור זה – אברהם אבינו קיים כל התורה כולה עד שלא נתנה, (שלהי קידושין יומא כ"ח) וכן כל האבות הקדושים כאמרם ז"ל, אשר ידוע הטעם, כי בגודל קדושתם, השיגו התורה מעצמם, ולא היו צריכין לאזהרה:

כן מה שהוצרך להדור באזהרה, היה די לבנות צלפחד בעצה טובה, וזה. כאשר צוה ה' את משה, לכל הדור באזהרה, כן עשו בנות צלפחד לקיים העצה טובה (יעיון באוה"ח הק' שם) ושומע לעצה חכם, כי כולם חכמניות הן דרשניות הן, צדקניות הן (שם קי"ט) וזכו שנכתבה פרשה על ידן, והשי"ת אמר, כן בנות צלפחד דוברות אשרי אדם שהקב"ה מודה לדבריו (פירש"י ז"ל פינחס בשם ספרי) ולזאת, כאשר נאמר ברות (רות ב') עיניך בשדה אשר יקצורון והלכת אחריהן וגו', ופי' בזוה״ק (הקהל רי"ז ע"ב) מאי והלכת אחריהן אלא בגין עינהא קאמר כו', ועל דא והלכת אחריהן בתר עיניך כל שאר בני עלמא לית להו רשו למיהך בתר עינוי, ואנת לבתר עיניך דמיניך גרמין ברכאן סגיאין, כן לבנות צלפחד חכמניות וצדקניות להם נאמר, לטוב בעיניהם תהיינה לנשים. כי כגודל קדושתן וחכמתן כן גם עיניהם אך לטוב שאין טוב אלא תורה. ומיושב דיוקי ב'. ג'. ד'. ה'. וכמובן.

תוכן העניינים

באר חיים מרדכי חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה