אור ברסלב

באר חיים מרדכי חלק ג· רבי חיים מרדכי רולר

חלק אבן העזר

חלק יורה דעה

סימן מו

הנה בא לפני ר' שמואל ב"ר אברהם מעיר פאשקאן הסמוכה לפה. – אשר החת"ס באה"ע סי' ד' כ' שהרב אשר המאורע בגבולו ידו יהיה בראשונה לחקור ולדרוש הענין כי זה ראוי להתיר – ושפך מרירות לבו כי אשתו חנה בת ר' שמואל צבי משם היתה מטורפת בדעתה עוד קודם שנשאה ולא ידע מזה וגם לאחר הנשואין יצאה מדעתה פעמים אחדים וזה יותר משנה ומחצה שנשתטית ובשם צ"צ החדשות חאה"ע סי' א'. ועמק שאלה סי' ה'. ובית יצחק סי' י' כ' להתיר בעבר שנה ומחצה – והרופאים אומרים נואש למחלתה. ובשום אופן א"א לו לדור עמה וכזה אמר לי הרה"ג כו' מוה"ר יעקב האגער נ"י הרב משם כי שני פעמים עוד קודם הנשואין היתה בביה"ח פ"א בבאקארעשט ופ"א ביאסו והבעל לא ידע כלל מזה קודם שנשא אותה ולאחר הנשואין ג"כ היתה פ"א ביאסי בביה"ח המיוחד לזה וכפי תעודת הרופא אין למחלתה תרופה. וכל זה מפורסם בעיר פאשקאן עד אשר גם אני יודע כי כן הוא האמת. – ובכן הלא הלכה רווחת בישראל בכגון דא להתיר להבעל לישא אשה אחרת לאחר שיעשה ויקיים ככל הכתוב בזה באה"ע סי' א'. קי"ט בב"ח ח"מ וב"ש ז"ל ובנו"ב מהד"ק חאה"ע סי' ג' ובח"ס סס"י י"א והפלפול בזה כמעט למותר יחשב, לאחר שכבר האריכו בזה כל גאוני בתראי ז"ל בתשובותיהם.

אך בפרט אחד אעורר קצת דאם שאין כאן כל סימני שטות המפורשים, בפ"ק דחגיגה, הלא ידועים המה דברי הפת"ש באה"ע סי א' ס"ק ט"ז, דלענין גדר שטות בזה, בוודאי יכולין לסמוך על דעת הרמב"ם ז"ל, שהובא בב"י בסי' קכ"א, דל"ד באותם הסימנים שהוזכר בש"ס, אלא ה"ה שאר דברים שעושה דרך שטות, ותלוי לפי ראות עיני הב"ד. ובשו"ת עט"ח חאה"ע סי' י"ז כ' שבדין אשה שנשחטית, אין לתלות במחלוקת שבין הרמב"ם ורבינו אביגדור ור"ש ז"ל יעו"ש. ובשו"ת תפא"צ חאה"ע סי' ל"ט ובנו"ב מהד"ת חיו"ד סי' קמ"ו ובשו"ת ד"ח ח"ב סי' מ"א כ' וז"ל:

ובאמת לפע"ד אין שום מיחוש לזה, כ"א רק שאינה ראויה לדור עם הבעל כדרך כל הארץ, והוא דבר נגד חוש בני אדם, יש כח ביד מאה רבנים להתיר וכבר העליתי מתוך ספרים דברי אמת שהרגמ״ה ז"ל בעת עשה התיקון כו' ולזה עשה תנאי בהתקנה שאם יראו מ"ר שא"א לדור עם אשתו זו יתירו החרם דכן נתייסד מעיקרו ומס הדבר לחכמי הדור עכ"ל יעו"ש. ובשו"ת שו"מ מהד"ק ח"א סי' קי"ח באשה אחת שיודעת לשמור עצמה ולשמור גיטה רק שיש לה קצת שגעון שממאסת בבעלה וצא צא אמרה לי, שהתיר ע"י מ"ר. ובשו"ת ב"ש חאה"ע סי' צ"ה כ' וגם ברור בעיני שלענין התיר חדר"ג, ל"ב שתגיע למדריגת שוטה לכל דיני תורה אלא כיון שנטרפה דעתה באופן שא"א כלל לנהוג עמה מנהג אישות מתירין לו חדר"ג כו' וגם הא אף בעתים שוטה ועתים חלומה, מתירין לו לישא אחרת כו' אף דבעת חלימותה הוא כפקחת לכל דבריה אלא כיון דאין אדם דר כו' מתירין לו כ"ש. בזה ע"כ. וכ"כ בשו"ת אמרי יושר ח"ב סי' קס"ח ובשו"ת הרי בשמים מהד"ת סי' ע"ב הוסיף עוד לאמר דתקנת רגמ"ה ז"ל היתה בתחלתה באופן זה כשיראו חכמי הדור שא"א לדור עמה יתירו לו, וגם בסבר וקבל כ"ז שרואין הב"ד שא"א לדור עמה הרשות בידם להתיר לו יעו"ש באריכות, ויעיון בשו"ת או"ת סי' ע"ט, ק"ט, ובדבר משה מהדו"ת סי' פ"ב שהעיד שכ"כ בספרי אחרונים כי כל שדעתה משובשת באחד מהדברים מקרי שוטה דלענין זה בוודאי יכולין לסמוך על הרמב"ם ז״ל.

וטעם זקנים בזאת ההוראה יען כי להמעיין בב"י ז"ל באה"ע סי' קכ"א ובש"ע חו"מ סי' ל״ה, ובמה שהאריכו בזה גאוני קמאי ובתראי ז"ל בספריהם הלא יראה אור ישר העולה, כי פלוגתא דרמב"ם עם הר"ש ור"א ז"ל, לספיקא דדינא יחשב ובחדר"ג בספיקא אזלי' לקולא, וכמש"כ הנו"ב שם ובחאה"ע סי' ח' דחרם אם כי חמור מאיסור דרבנן מ"מ אין דינו כשל תורה ממש אך הוא מדברי קבלה, והולכין בספיקו להקל, אם כי ע' ראייתו מהרמב"ם ז"ל פ"ו דמקואות מ"ז, ובהלכותיו פ"ח ה' ח' יש לפקפק, וכמש"כ בספרי חידושי בן יאיר על ש"ס, בחי' לב"מ קט"ז יעו"ש, הלא הנו"ב ז"ל שם לא סמך על זה בלבד. אך עד שמצא מפורש יוצא מפי רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל בתשו' הראב"ח ז"ל בסי' נ"ה, יראה מחילוקו שם שלא כנו״ב. אמנם פסק הנו"ב נתחזק ביתר עוז מהמבואר בחי' הרמב"ן ור"ן אלפסי ז"ל בריש פ"ק דמגילה ד"ה ולענין עיירות שכ' ועוד שאפי' תאמר שהוא ספק השקול הו"ל ס' של דבריהם ולקולא, אם כי הט"א שם בחי' ד״ה חזקיה פקפק בזה ומסיק מ"מ מסתבר לי דדברי קבלה כשל תורה וספיקא להחמיר יעו"ש. ובחי' ראש יוסף להפמ"ג להלכה אין לנו אלא דברי הראשונים רמב"ן ור"ן וגם הרשב"א ז"ל עמהם שגם הוא כ' כדבריהם בחי' שם. והב"י ז"ל בסי' תרפ"ח והמל"מ בפ"א מה' מגלה ה' י"א הביאו לשונם אשר נראה כי כן גם דעתם אם כי הפמ"ג שם במ"ז סק"ד ובפתיחה כוללת לאו"ח ח"א אות ח"י כ' לאמור כי להרז"ה ז"ל שנתן הטעם לתענית אסתר שלפני פורים יען דפורים הוי דברי קבלה, וד"ק הוי כמו ד"ת שא"צ חיזוק לדבריו. שהוי כד"ת גם ספיקא להחמיר, לדעתי העניה, אין מזה הכרע די"ל כי אך לענין שא"צ חיזוק מסתבר ליה לרז"ה ז"ל דחמירא בעיני העולם כד"ת, אבל לא לענין להחמיר גם בספיקא תדע כי הר"ן ז"ל אלפסי בפ"ב דתענית דחהו טעם הרז"ה ז"ל, ולא הוסיף עוד זאת הסברא לדחותו מכח מה דפשיטא ליה דס' ד"ק להקל מזה כעין ראיה דחיזוק וספיקא המה דברים נפרדים ואינם לאחדים חדא ועוד קאמינא גם לשיטת הפמ"ג בדעת הרז"ה ז"ל. מדחזי' דרובם ככולם מראשונים ז"ל נתנו טעמים אחרים בהיתר קביעת התענית דקודם פורים. כמבואר בר"ן ז"ל שם ובטור וב"י ז"ל סי' תרפ"ו ונאדו מטעם הרז"ה ז"ל מזה נראה דלא ס"ל כסברתו ולהם שומעין כי הם הרבים.

ומהא דאמרי' בברכות ח' אר"ה בר"י כו' מאי דכא, ועוזבי ה' יכלו, זה המניח ס"ת כשהוא פתוח ויוצא כו' בעי ר"פ בין פסוקא לפסוקא מאי תיקו. וכ' תר"י ז"ל וסליקו בתיקו והו"ל תיקו דאורייתא ולחומרא. והכי איפסקא בטוש"ע או"ח סי' קמ"ו וביאר הלחם חמודות שם באות ל"א אם דקריאת התורה הוי רק תקנת הנביאים מ"מ יש להחמיר בספקן כמו בס' דאוריי' יעו"ש. הנה הב"ח באו"ח שם כ' וכיון דאסיקנא בתיקו אזלי' לחומרא ולא ביאר הטעם. וי"ל דאזיל לשיטתו בסי' תרפ"ה שכ' שם כי קריאת שבת ומועדים מדאורייתא הוא מקרא דוידבר משה וגו' ואולי גם תר"י ז"ל ס"ל הכי והוא שכ' דהו"ל תיקו דאורייתא. אמנם באמת כולם חלקו בזה על הב"ח ז"ל וכמש״כ הפמ"ג בפתיחתו לסי' קל"ה דסתימת הפוסקים הוא שאינו אלא מדרבנן מתקנת נביאים יעו"ש. ותיקו בדרבנן הלא קיי"ל להקל, כמבואר ברמב"ם ז"ל פ"ב מה' חו"מ וטוש"ע או"ח סי' תמ"ב וב"י ז"ל בסי' תל"ז (יעיון כו"פ סי' י"ד סק"ה ובמש"כ על דבריו בספרי שו"ת באר חיים מרדכי סי' ל"א ד"ה אמנם) יעו"ש ועכצ"ל בטעם פסקא דהאי תיקו שהוא לחומרא כמש"כ הפמ"ג בארח שם בא"א דהוי לחומרא משום חשש דעוזבי ה' יכלו, כלומר וחמירא סכנתא. (יעוין בספרי שו"ת סי' י"א) ולא רחוק הוא להעמיס בכוונת לשון תר"י זיל והו״ל תיקו בדאורייתא כלומר בכבוד התורה כי רב הוא שנאמר ע"ז ועוזבי וגו' מהאי טעמא ולחומרא הוא וכמש"כ הפמ"ג יהיה איך שיהיה בכוונת הלשון ושיטת תר"י ז"ל, אמנם מקביעת ההלכה בטוש"ע שם האי תיקו לחומרא אין שום הכרע לאמר דס' תקנת נביאים. וד"ק הוא לחומרא וכאמור.

וכה ראיתי בספר דרכי תשובה ליו"ד סי' ק"י ס"ק ר"ו שציין לכמה ספרים ושו"ת מקמאי ובתראי שדברו בזה ואינם עמדי ובשם רובם ככולם הביא שהסכימו להלכה דגם בדברי קבלה ותקנת נביאים אזלי' בספיקן להקל יעו"ש והוא הנאמר בטעם הוראת הזקנים להקל גם בספק חדר"ג וגדולה מזו כ' הפת"ש בסי' ל״ט סק"ה בשם תשו' גליא מסכת דכל היכא דהוי רק קידושי ספק לית בזה חדר"ג אם כי בספר מנחת פתים שם כ' דמשו"ת מהרי"ל ז"ל סי' צ"ו לא נראה כן. הלא ההבדל מבואר דהתם כיון דלענין הקידושין הוי ספיקא דאורייתא ולחומרא לזאת גם להמסובב ממנו לענין חדר"ג ס"ל למהרי"ל ז"ל דאזלי' לחומרא כדינא דספיקא דאורייתא וע"י גלגול נעשה דרבנן אולם היכי דהספק הוא רק לענין חדר"ג אם בכה"ג גזר רגמ"ה ז"ל גם למהרי"ל ז"ל הוא לקולא וזאת ההכרעה להקל בס' חדר"ג היא הלכה ברורה ובנד"ד ההיתר ברור ע"י מ"ר וכדאמרן.

ועוד יש בזה אשר קודם הנשואין יצאה מדעתה והבטל לא ידע מזה אשר בזה כתב הב"ש ז"ל בסי' קי"ז ס"ק כ"ד אבל אם היה בה מומין והוא לא ידע י"ל דכופין אותה כיון שעשתה שלא כהוגן כמש"כ בתשו' הרא"ש ז"ל כלל ל"ה אם הוא עשה שלא כהוגן וקידש ברמאות כופין אותו ה"ה דכופין אותה עכ"ל. אמנם ההפלאה שם בק"א אות ח"י העיר כי תשובה הלזו שהביאה גם הרמ"א ז"ל בסי' ע"ז סעי' ג' מיירי בקידושין לבד משא"כ בנשאה ובא עליה אינו יכול לגרשה בע"כ. והניח בצ"ע יעו"ש. וכן בפת"ש בסי' נ"ט בשם הגליא מסכת שפקפק בדברי הב"ש. ובשו"ת ב"ש חאה"ע סי' ע"ח כ' ג"כ כי דברי הב"ש הם צ"ע. ומסיק ומ"מ ברור לדינא דאי בא עלי' דידע ומחיל א"י לגרשה בע"כ ואם כי במ"פ שם בסי' קי"ז פקפק לאמור דבבעל לבד ולא שהה י"ל דלא מחל מכח דברי הב"ש בסי' ל"ט ס"ק ז' דצריכא גט מספק. ובפסק הש"ע שם בסי' קי"ז סעי' י' הלא כ' ההפלאה דהעיקר כדעת הח"מ דבעל ושהה בעי' יעו"ש. ומתבאר דבבעל ושהה כבנד"ד וודאי דאין היתר לגרש בע"כ. וכמש"כ בשו"ת אמרי יושר, ח"ב סי' קי"ט. ובשו"ת שו"מ מהד"ג ח"א סי' י"ט האריך ג"כ בזה ויעוין בשו"ת חת"ס סי' ק"כ קנ"ב – ומלבד הסברות שכ' הם לחלוק על הב"ש מבלי להתיר הגירושין בע"כ. לענ"ד יש להעיר עוד כי ממקור זאת ההלכה שהביא הב"ש. שהיא תשו' הרא"ש ז"ל. הלא כ' שם דיש לנסר אם יוכלו לפייסו בריצוי כסף לא נכוף לגרש בע"כ והכפיה היא אך באין ברירה. וכעין זאת הסברא נאמר גם בהא דקיי"ל כר"א ב"ב מ"ח דבתלויה וקידש שעשה שלא כהוגן אפקעוי' רבנן לקידושין מיניה. אולם באיש שאנסוהו לקדש לדעת הרי"ף ז"ל גם בזה אינה מקודשת. ולרמב"ם ז"ל מקודשת ובאה"ע מ"ב סעי' ג' איפסקא דהוי ס' קידושין. והטעם כ' המ"מ דדוקא באשה שאנסוה להתקדש שאינה יכולה להפקיע א"ע מבעלה אז היה מוכרח לרבנן להפקיע הקידושין משא"כ באיש שיכול לגרשה בע"כ ובזה"ז דאיכא חדר"ג יעו"ש בט"ז וב"ש ז"ל, ובספרי חידושי בן יאיר בחי' לקידושין ב'. הארכתי בזה הדיבור השייך לענינינו ואכ"מ להאריך יעו"ש – וכזאת נאמר גם כאן. דהלא הרא"ש ז"ל כ' דבראשית מחויבין להשתדל לפייסו בריצוי כסף אך בא"א ואין עצה אחרת אז ההכרח מביא לכופו לגרשה. משא"כ בהיא עשתה שלא כהיגן למה לן כפיה ולגרשה בע"כ. כיון שיש עצה בהיתר ע"י מ"ר להתיר לו לשא אשה אחרת שאין כאן שום נגיעת עקירה להתקנה כי מראשית כזאת התנה רגמ"ה ז"ל שבאם יראו טעם מבורר להיתר, יתירו לו לשא אשה אחרת ועל תנאי זה נעשית התקנה. ולזאת גם בהיה לה מומין מקודם ולא ידע מזה הבעל חלילה להתיר הגירושין בע"כ – גם בראויה לקבל ולא כבנד"ד – וכמש"כ הבית שלמה וא' ועוד גדולי בתראי ז"ל שכ' כן להלכה. אבל עי"ז לישא אשה אחרת – אשר לדעת רובם ככולם הפוסקים זה קיל מגירושין בע"כ – בהיתר ע"י מ"ר יוצא מפי כולם להלכה פסוקה ונתבאר מזה לנד"ד נשתטית ועוד מקודם הנשואין ולא ידע מזה הבעל, ההיתר ע"י מ"ר לישא אשה אחרת היא פשוט וברור.

ובענין תקנת רבותינו ז"ל, בתנאי ההיתר המבואר בב"ח וב"ש ז"ל באהה"ע סי' א' ס"ק כ"ג ובסי' קי"ט דמחויב הבעל להשליש סך הכתובה ונדוניא ביד הב"ד ולייחד לה בית לשמור אותה ממנהג הפקר ובחיוב המזונות אשר כבר דברו בזה בתשו' האחרונים וחתרו להקל על הבעל מבלי לעגנו כשאין לו להתיר גם בהשלשת כתב בטיחות על כל זה אך הכתובה דאירייתא להשליש לפחות במזומן וכאשר העליתי גם אני בעניי בספרי שו"ת בח"מ ח"א סי' מ"ח מ"ט. ועתה ראיתי שכוונתי בזה ב"ה לדעת הגדולים שהביאו בשם הבית יצחק מהר"ם שיק ומהרש"ם ועוד גדולים שכתבו כן להלכה אולם בנד"ד אין אנו צריכין להכניס א"ע לכל זה כי הבעל נתן סכום רב במזומן לאביה עבור הכתובה ונדוניא. וגם עבור מזונותיה ושמירתה יש בזה והתפשר עם אביה אשר הוא יקבל עליו כל אלו החיובים ואביה כן עשה שהשליש ביד בי"ד. כתב חיוב בתוקף עפ"י דת תוה"ק. וגם לחוקי המדינה כי עבור המעות שלקח מהבעל קבל עליו ועל זרעו אחריו להחזיקה בביתו לשמרה ולפרנסה כל ימי חייה הלא עשה הבעל ככל המוטל עליו בזה לעשות עפ"י התורה אם כי בירושלמי יבמות פי"ד הובא בתוס' יבמות קי"ג ע"ב. אמרי' יש לה בן ואב ואח מ"ד מפני גרירה אסור כי אין יכולין לשמרה. מלבד הבדל המבואר דבכאן עדיין לא נתגרשה וכמובן. י"ל עוד כי זה לא נאמר אך כשרוצין לסמוך על הקורבה לבד אין בזה כדי סמיכה אבל אם האב קבל מהבעל סכום רב ועבור זה התחייב א"ע בכתב חיוב ובטיחות על כל אשר מועיל גם באחר וכי כבנד"ד משום שהוא אביה וייחד לה חדר בביתו ומשגיח עליה בסיפוק כל צרכיה ושמירתה בעינא פקיחא ועין חמלה וחנינה כרחם האב על בתו ועוד יחידה היא לו והוא עשיר האם זה גרוע מאחר אדרבה ואדרבה ופשיטא שאין הבטחה טובה להאשה יותר מזה, וגדולה מזו הביא בשו"ת ב"ש סי' צ"ה עובדא באיש עני שנשתטית אשתו, והתיר הרב ע"י שיתפשר הבעל עם אביה לפניו שיתן לו איזה סך בעד כתובתה ושאביה יתחייב לפרנסה כל ימי חייה בעד סך זה, והסכימו לזה כמה רבנים גדולים, אך הב"ש פקפק בזה, דכיון שהאב לוקח לעצמו כל הסך עבור החזקה א״כ לא נתן על כתובתה כלום רק עבור המזונות וחתר למצוא עצה גם לזה יעו"ש משא"כ כאן אשר הבעל לא בא בדרך פשרה אך נתן לאביה מזומן סך מאה וחמשים אלף לעי שיש בזה כתובתה ושיהיו לקרן קימת. וגם עבור סיפוק מזונותיה, ושמירתה, אין כאן שום פקפוק כלל, ויעיון בשו"ת דבר משה תנינא סי' צ"ג שהביא ג"כ זה הירושלמי. ומ"מ כ' אם אביה ירצה לחייב בתורה חיוב. שיהיה מוטל עליו להחזיקה בביתה ושתהיה משומרת לדעתו, שפיר דמי יעו"ש. אשר גם אם האב נותן כתב חיוב, אך מרצונו מהני אולם בזה צ"ע לענ"ד – בנד"ד אשר הבעל נתן לאביה עבור זה, סך מאה וחמשים אלף לעי, ועבור זה קיים וקבל עליו אביה ועל זרעו אחריו, בכתב חיוב המושלש ביד ב"ד. הלא כזה קיים הבעל השלשת סך הכתובה ונדוניא, וגם ליחוד בית עבורה. מזונותיה ושמירתה. עצהיו"ט ככל תקנת רבותינו ז"ל.

ועתה אשר ההיתר מבורר עפ"י התורה, הלא חובה ומצוה רבה להזדקק לזה, להתיר הבעל מכבלי העיגון ו אם בהתרת עגונה שאינה מצוה על פיו, ולכמה פוסקים גם על לשבת לא מיפקדה, כ' הב"ח ז"ל דנחשב כאלו בנה אחת מחויבות ירושלים, על אחת כמה וכמה, באיש דכולהו איתנייהו ביה, ולהצילו מהרהורי עבירה – ובזה"ז בעו"ה להצילו גם. דמצוה רבה איכא להתירו מכבלי העיגון, ולאחר שיקיים הבעל גם בהשלשת הג"פ ככל הכתוב בנו"ב ובח"ס הנ"ל. ויהיה בזה הסכמה להיתר ממאה רבנים, אשר בכללם גם לומדים מופלגי תורה, מג' ארצות, אשר גם מרומאנוה הישנה, בוקאיוינא, באסראביא או טראנסילוואניא די בזה כאשר כבר הורה זקן און ישראל וקדושו, החת"ס בסי' ד' לאחר כ"ז אנן שליחותא דקמאי עבדי', והרשות נתונה לר' שמואל ב"ר אברהם מפאשקאן, לישא אשה אחרת על אשתו חנה בת ר' שמואל צבי עפ"י דת תורתינו הקדושה. חיים מרדכי

סימן מז

להרב המאוה"ג זקן הוראה, כו' כש"ת מו"ה אלטר שפירא נ"י ראב"ד בטשערנאווי"ץ ובעה"ח ספרים יקרים.

מכתבו הגיעני, ובדבר שאלתו בכהן שעזב את אשתו זה שנים אחדים ופעמים רבות אשר רצה לגרשה, והיא לא נתרצית, ונסע לאיזה רב, והביא גט פטורין, וזרק לתוך חיקה הגט, אם היא מותרת להנשא לאיש אחר, וגם אם הוא מותר לשא אשה אחרת, והביא דברי הרמ"א ז"ל באה"ע סי' קי"ט, עבר וגרשה בע"כ בזה"ז ונשאת שוב אין האיש נקרא עבריין, וציין להפת״ש שם בסק"ז שהביא פלוגתא בזה, אם הגט הוי גט ויצא לחלק ולאמור דבכהן כיון שאסור להחזירה כי אפי' ריח גט פוסל בכהונה – יש מקום לצדד דבזה לא קנס אותו רגמ"ה ז"ל מבלי לשא אשה אחרת יען דלעולם יהי' מעוגן. אחרת לא ישא ואשתו הראשונה הוא אסור להחזירה. זה ת״ד כת"ה.

הנה הב"ש ז"ל שם בס"ק י"ב, כ' ואם חר"ג דמיא לתקנת חז"ל, י"ל בזה"ז אפי' אם עבר וגירש אינה מגורשת, וכל מה שהביא הפת"ש בזה הלא היה למראה עיניו, ומה שהביא הנו״ב מהד"ת בסי' קי"ט, מתשו' מהר"י מינץ ז"ל סי' כ"ב בתקנת רגמ"ה שלא לתן גט לאשה בע"כ, ואין הגט כלום. כי המה מדברי הרי"מ, הוספה על התקנה, מלבד גדולתו של המהרי"מ מעצמותו, הלא בירר בשו"ת בית שלמה חאה"ע סי' פ"ב שהוא מלשון התקנה של רגמ"ה עצמו כמפורש בתשו' מהרי"מ סי' י"ז בזה"ל:

כי מפורש בתקנת ר"ג שאם גירשה בע"כ דלא הוי גט ובטל אפי' בדיעבד יעו"ש. וז"ל המרדכי ז"ל בריש פ' האומר – הובא גם בנו"ב שם ואין שייך כאן לומר. כיון שעבר השליח על תקנת הגאונים מאירי הגולה – בהגהות מהר"ם מטיקטין שם על תקנת רגמ"ה – כל דמקדש אדעתא דרבנן קא מקדש ואפקעיי' רבנן לקדושין מיניה דהא איכא חייבי לאווין ושניות וכמה עבירות דאורייתא ודרבנן דתפסי בהן קידושין וזה הכלל נראה להר"ם ז"ל דווקא גבי אם בטלו דפ' השולח (אם דשם קיי"ל כרבי הלא הוא מטעמא המבואר בסוגיא דמשום כח ב״ד יפה לא הפקיעו כלומר לא רצו ומש"כ בכסף נבחר כלל כ"ה בשם פי' הראב״ן ז"ל לגיטין שם וז"ל:

ומדפסק ר"נ הכא ה' כרבי. ובאיסורא לא אמרי' מה כח ב"ד יפה, ואין כח בב"ד להפקיע קידושין, ש"מ מהכא דכל היכן דאמרי' בתלמודא, כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעוי' לקידושין כרשב"ג הוא, ופליג רבי עליו וה' כרבי עכ"ל. לענ"ד הוא דיעה יחידאה נגד דעת כל המפרשים ופוסקים, שכ' האי כללא להלכה בכמה דוכתי, יעיון רש"י ז"ל פסחים ז' ע"א ד"ה אפי' בחטי קורדנייתא, ובאה"ע סי' כ"ח ב"ש ס"ק נ"ב, ובקידושין ו' ע"ב תוס' ד"ה לבד מאשה וברא"ש ז"ל שם, ובאה"ע כ"ט ב״ש סק"ב ובט"ז, ויעיון ר"ן ז"ל שלהי נדרים במשנה דהאומרת כו' לחד שינויא, ובקונט' באר חיים מרדכי להיתר עגינות באות כ' הראיתי כי כל מה שהקילו חז"ל להאמין בעדות אשה אם שאמרו מפני כי אשה דייקי ומנסבא, ומתוך חומר כו' ועבידא לגלויי, וכדי שלא תשארנה בנות ישראל עגונות, וכמש"כ הרמב"ם ז"ל בסוף ה' גירושין עיקר יסודם היה מכח כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעי' רבנן לקידושין וכמש"כ רש"י מהר"ם ב"ר ברוך, רמב"ן. רשב"א. שט"מ. ומהרי"ק ועוד פוסקים ז"ל יעו"ש) דהיינו הבא לאחר זמן שקידשה דאיכא למימר בשעת קידושין לא עבר וכאשר הוא דיינינין ליה ואמרינן על תנאי כן קדשה שאם יעבור לאחר זמן אדרבנן. שיבטל הגט ששולח לה שלא יהיו הקידושין חלין כי' עכ"ל יעו"ש. והסתירה שיש לכאורה לסברת המרדכי מהא דאמרי' בש"ס ב"ב מ"ח. ואמר אמימר תליוה וקדיש קדושיו קדושין, מר בר רב אשי אמר באשה וודאי קידושין לא הוו. הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו עמו שלא כהוגן ואפקעינהו רבנן לקידושין מיניה הלא נתיישב במש"כ התוס' שם ד״ה תינח דקדיש בכספא להמעיין בדבריהם.

ובסברת המרדכי יש ליישב קושית העולם בהא דאמרי' בריש קידושין ונתני הכא האיש קונה כו', ואב"א אי תנא קונה, הוי אמינא אפי' בע"כ, תני האשה נקנית מדעתה אין שלא מדעתה לא, דהלא כ' התוס' בריש כתובות ד"ה נשאת לחד תירוצא, דלכך תני בתולה נשאת ולא תני נישאין את הבתולה, כי מנושאין הו"א דיכול לקדשה גם בע"כ תני נישאת לאשמעי' דווקא מדעתה, ולפ"ז מוכח ממשנה דכתובות, דאין אשה נישאת בע"כ אלא מדעתה, ולמה איצטרך התנא לאשמעי' זאת גם בקידושין (ויעיון במהרש"ל ומהר"מ שיף ז"ל בכתובות שם הטעם דאיצטרך לאשמעי' התם, ולדבריהם יש ללמוד בקידושין מהתם מק"ו יעו"ש). ולהאמור י"ל דהנה הרשב"א ז"ל בחי' לקידושין כ', דזה לא היו ס"ד, שתהא אשה נקנית בע"כ, רק מתני' אתי לאפוקי מסברת אמימר דס"ל בב"ב שם דבתלייה וקדיש קדושיו קידושין, כמו בתלויה וזבין. דאגב אונסא דזוזא גמר ומקנה נפשה אך כרב אשי דאינה מקודשת יען שעשה שלא כהוגן יע"ש. ולרשב"ם ושאר מפרשים דפי' הטעם מפני דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעי' רבנן לקידושין מיניה. הרי מוכח לכאורה, דגם אם בשעת קידושין עשה שלא כהוגן אפקעי' רבנן לקידושין מיניה, ולפ"ז י"ל דממתני' דכתובות, הוי אמינא, דווקא התם דכבר קידשה, וכעת בא לכונסה לחופה בזה דווקא אמרי' דאם אנסה לחופה עד שנתרצית לא הוי נשואין, מפני דאפקעי' רבנן לקידושין מיניה, יען שקידשה כדינא מכבר אדעתא דרבנן. אבל הכא דבהתחלת הקידושין עשה שלא כהוגן. הו"א דלא אפקעי' רבנן לקידושין מיניה, וכסברת המרדכי בשם הר"ם ז"ל, קמ"ל דגם בכאן איני מקודשת בתלויה וקדיש כר"א, ומטעמא שכ' שם התוס' דאם דלא קדש אדעתא דרבנן, מ"מ יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת, כיון דאפקעי' רבנן לקידושין מיניה, ואע"ג רלא קידש אדעתם יעו"ש. וא"ש.

וזאת מפורש יוצא מהמרדכי ז"ל, דבכגון דא הקידושין היו כדינא אדעתא דרבנן. אך בגירושין עבר חדר"ג בכחו של מאור הגול' לאפקועי' הקידושין וכמש"כ המהרי"מ ז"ל, אולם רבים החולקים בזה, וס"ל דכח זה היו אך ביד חז"ל חכמי התלמוד ואיפלגו בזה, רבותינו הרשב"א רי"ו ריב"ש ורשב"ץ הובאו בב"י ז"ל באה"ע כ"ח, ולהלכה הוקבע שם בש"ע סעי' כ"א ברמ"א ז"ל, דקהל שתקנו כו' מ"מ חיישי' לקידושין וצריכה גט יעו"ש ובביאור הגר"א ז"ל חדא ועוד שנית דנו בזה רבותינו משום כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני כרבא בפ"ק דתמורה – ובגירשה ע"י שליח עוד בה שלישיה. מכח אין שליח לדבר עבירה, ואין להאריך בזה, יען כי כבר האריכו בזה למעניתם רבותינו גאוני קמאי ובתראי ז"ל, בכל אלו הפרטים ויפה כ' בזה בשו"ת אבני צדק חאה"ע סי' י"ז, דמאן ספין ומאן רקיע בזה"ז להכריע בין הרים גדולים ובוודאי הוי ספיקא דדינא וצריכין גט שני, אשר המה דברי אמת וצדק להלכה.

הלא מבואר בנו"ב שם ד"ה ומעתה, שגם הוא מודה, דאם הסופר והעדים ידעו מזה, א"כ גם המה עברו על תקנת רגמ"ה ז"ל כמבואר שם בהתקנה, והמה פסולים ומש"ה הגט פסול, ובכגון דא מיירי הרי"מ, ופסק הרמ"א מיירי שהעדים לא ידעו מזה יעו"ש. ובנד"ד לא נתברר זה, אשר קרוב יותר כי העדים ידעו מזה והגט פסול לכ"ע – ובשו"ת שו"מ מה"ד תליתאה סי' קס"ו, הוסיף עוד לאמור בזה, בזה"ל. על כל אלה אני מתמה על שו"ת נוב"י שהאריך הרבה בענין הגט בע"כ, וכולם לא העירו שהעדים צריכין לקרות הגט אחר הנתינה, וכמבואר בסי' קל"ה, וג"כ כאן לא קראוהו והוא פסול כו', וע"כ הדבר ברור שאינה מגורשת והבעל עוד אסור בכבלי חרגמ"ה עכ"ל. אם דבדעבד אם קראו אותו מקודם סגי בהכי כמבואר בש"ע שם, כוונת השו"מ כי בכגון אלו הדברים, יש מקום לחוש דלא נקרא גם קודם הנתינה, אשר בכה"ג לא הוי, אך ספק מגורשת כבש"ע שם.

ועוד אני מוסיף לאמור בכאן, דזרק הגט אך לתוך חיקה. הלא פסק הרמ"א ז"ל לפנינו בסי' קל"ט סעי' י"ד, ואפי' בדעבד אין להתירה לעלמא עד שבא הגט לידה ממש, וכדאמר שמואל בגיטין ע"ח, ואת לא תעביר עובדא עד דמטי גיטה לידה, אם כי הב"ש שם בס"ק כ"ד כ' בשם הריב"ש שאם נפל על בגדיה, הוי כמטי לידה הלא בנו"ב הד"ת סוס"י כ"ו הובא בפת"ש שם. כ' דמשמעות לשונו היינו בדעבד, שכבר ניתן הגט, ובנשאת לא תצא – ויש להעיר בזה, כיון דגם אם לא נקרא רק אחר הנתינה פסול לכתחלה, וכן בנתן לחיקה לכתחלה פסול, ובדאיכא יחד ב' פסולי לכתחלה, אז גם בדעבד אסיר לדעת הלח"מ בפ"ד מה' יבום ה' ז', אברא כי הדעת תורה בפתיחתו לה' שחיטה, אות ל"ו הביא מכמ"ק דגם ב' דעבד שרי יעו"ש אמנם איכא בזה פסולא דבדעבד לשיטת הלח"מ אמנם לכתחלה לא תנשא וכמש"כ בשו"ת שאילת שלום מהד"ת סי' ע"ג – וגם על זה הרב שסדר זה הגט אשר יצא מכלל חבר. שאיני מוציא דבר שאיני מתוקן מתחת ידו. אדרבה סייע ידי עובר עבירה, לעבור על חדר"ג, יש לחוש הרבה, אם איני בכלל מש"כ הרמ"א ז"ל, בסי' קמ"א סעי' לי דיש לחוש לכמה פסולין בגט, כיון שניכר אותן שסדרו הגט שהיו הדיוטות, וכמש"כ האחרונים בתשובותיהם, ויש להוסיף. ולאמור למש"כ הכו"פ בסי' י"ח ד״ה ויכול החכם למחול, בישוב דברי הרמב"ם ז"ל דכמו שאמרו במורה הלכה בפני רבו, דלא מסתייע מלתא להורות כהלכה, כן במעמיד סכין ולא מראה לחכם. לא אסתייע מלתא להעמיד הסכין על בירי' ולכן מנדין אותו, דהואיל דפקר יכשל בסכין שיש בו פגימה יעו"ש. כן המסדר גט כזה גם אם איני הדיוט כיון דעבר על ל"ע לת"מ מה"ת, או מדרבנן גם אם הוא בסוג חד עברי דנהרא כבפסחים כ"ב ע"ז ו' וכמש"כ התוס' רא"ש ור"ן ועוד ראשונים ז"ל, דאסור משום מסייע יע"ע, ואיפסקא הכי ביו"ד סי' קנ"א ובמג"א שמ"ז סק"ד, ונתבאר בארוכה זה בספרי שו"ת בח"מ ח"א סי' ל"ה יעו"ש לא מסתייע מלתא לרב מסדר כזה כי יצא דבר מתוקן מתחת ידו, ויש לחוש לכמה פסולין בגט כזה וכדאמרן.

סברת כת״ה לצדד יען שהוא כהן, וא"א לו להחזירה, יעיון שו"ת שו"מ מה"ד תנינא ח"ג סי' ק"ב, לענין גרשה משום שם רע, דג"כ אסור להחזירה. מש"כ בזה, וכעין שאלתו הלא כבר כתוב הוא עלי שו"ת ד"ח ח"ב סי' כ"ז, בכהן שנשא אשה ולא איתדר עמה, מכמה טעמים. אשר לפי הנראה, שמותר לו ליקח אשה אחרת עליה. אך אעפ"כ לא מילא לב האדם להתיר זה, עד שדיין א' הורה לו שמותר לו לגרשה בע"כ, ועשה כן. אך הגט נמצא פסול וכיון שהוא כהן אסורה ג"כ לחזור לו, ונמצא קרח מכאן, ומכאן, ולאחר אשר הב"ד יתרו בהאשה שתקבל גט וכתובה ברצון ולא תשמע לדבריהם, צדד להתיר דווקא ע"י מאה רבנים. והאריך בזה כידו הגדולה, והעלה להלכה ולא למעשה, עד שיסכימו עמו שני גדולי הדור אמיתיים.

ועתה זאת תורת העולה. מן המדובר עד כה להלכה, מכל הלין טעמים הנאמרים, אשר המה כנים וברורים. כי זאת האשה היא ספק מגורשת ואסורה להנשא עפ"י התורה, עד שתקבל ג"פ ברצון כדת תוה"ק וכיון דהיא אסורה להנשא בגט זה, פשיטא דעל הבעל חדר"ג מבלי לישא אחרת וכמבואר בתשו' גאוני בתראי דכל אימתי דהוא אגודא ביה מחמתו גם הוא אגודא בה מבלי לישא אחרת, ואין עצה בזה, אך לראות שיגרשה כדת, ואז ואך אז, יצאו גם שניהם מכבלי העיגון, ובוודאי תבין את אשר לפניה, לקבל עתה גט ברצין למען לא תתעגן לעולם, ואם לאחר התראת ב"ד בה, ולא תתן אוזן קשבת לקול התירה, אז יש מקום לצדד להתיר להבעל לשא אשה אחרת, אמנם בתנאי כפול אך ורק ע"י מאה רבנים, וכמש"כ הד"ח ז"ל, אולם בראשית צריכין להשתדל בכל עוז. שתתגרש ממנו עתה ברצון, אשר היא דרך הטוב והישר לשניהם כנלע"ד בזה להלכה ברורה בס"ד. חיים מרדכי

סימן מח

להרה"ג כו' מו"ה יחזקאל ווידמאן נ"י אבד"ק מיטשטעל.

בדבר שאלתו בענין עגונה, בשמה, שרה רבקה, מדראגמירעשט, וז"ל הגב"ע – במותב תלתא בי דינא כחדא הוינא, ואתא לקדמנא הר' דוד דוב גאנז מפה"ק והגיד לפנינו בתו"ע באל"ו וניע, איך שבא לביתו ערל גיאלי גירגארע מפה ושאלתיו מדוע קפצה עליו זקנה כ"כ והשיב כי הוא ע"י שהי' במלחמה הנוראה ושאלתי היכן היית על איזה מקום שהי' מלחמה כבדה כ"כ שהזקין אותך, והשיב בהומינא, ושאלתיו אם הי' אתך שם היימישע מענשין, והשיב כי הי' הרבה והתחיל לפרוט בשם האנשים שהי' עמו וחשב כמה ערלים, וגם חשב בשם איש יהודי ושמו שימאן וויגדער (אביגדור הי' בעלה של העגונה הנ"ל ששמו מתקריא וויגדער ושם משפחתו שימאן) וסיפר כי הי' שם אגרויסער קאמפף שטורם והרוב מהאנשים זענען דארט פערבליבין, אין שימאן וויגדער איז אויך דארט פערבליבין, ושאלתיו מהיכן ידעת בבירור כי הי' שם שימאן וויגדער אין אז עהר איז דארט פערבליבין, והשיב כי מכירו אני יען שעבדתי עמו כמה שנים אצל המגירה זעג) וגם בשם רצו לשלחו למק"א ואני המלצתי בעדו שישאר עמי אלס היימישער מענש, ואחר שעבר הגרויסער שטורם האב איך איהם גיזעהן שטארק פערוואנדעט, אין ציא דיא פאר שעה איז עהר געשטארבין אין איך בין געווען ביים בעד ערדיגען, ואח"כ שאלתי כ"פ אם אמת הדבר כן כי הוא זה האיש שימאן וויגדער שנהרג שמה אולי טעית והשיב כי דיברתי' עמי בשעה שנפצע וידעתי כי הוא זה. עכ"ד.

עוד בא לפנינו אחיו של הר' דוד דוב הנ"ל ושמו ר' מרדכי גאנז שהי' שם בביתו של אחיו הנ״ל בעת שסיפר הערל הנ"ל לאחיו כהנ"ל ואמר כי הוא שמע שהמלחמה הי' בהומינא והערל אמר בשבועה כי יודע בבירור כי הוא זה האיש שימאן וויגדער שהייתי מכירו ומת שמה, והי' שם בשעת הקבורה, כ"ז אמר הר' מרדכי גאנז בתו"ע באל"י ונ"ע, וחתם ע"ז האבד"ק דראגמירעשט עם עוד שני ת"ח – אמנם כתב לי הגאבד"ק הנ"ל שאיזה שנים לפני הגב"ע משני יהודים הנ"ל, נגבה עדות ע"י שאלה מהערל הנ"ל שבא לבית דינו והעיד שראה שמת והי' אצל הקבורה וידועים דברי הח"מ וב"ש ופ"ת סי' י"ז ס"ק ס"ז שנסתפקו בהעיד ע"י שאלה, ואחר זמן העיד במסל"ת (כי מה שאמר לפני היהודים הנ"ל בנוסח הגב"ע בוודאי נחשב מסיל"ת הגם ששאלו אותו על בירור הדברים כמבואר ברמ"א ויעוי' בב"ש ס"ק מ"ב ובבאה"ט ס"ק מ"ז בשם הרב אשכנזי ומשפטי שמואל, וביותר ביאר בקונטרס עגונות התשו' של הרב אשכנזי סי' כ"א יעו"ש.) אמנם לעומת זה יש ג"כ תעודת מיתה מהערכאות על בעלה של העגינה הנ"ל שימאן וו גדור משם, עכ״ד הגאבד"ק דראגמירעשט יצ"ו. אח"כ הביאה העגונה הנ"ל לפני עד יהודי שמו מענדיל שטעגמאנן מפ״ק יצ"ו והעיד ג"כ בתו"ע כראוי שהי' עם אביגדור שימאן הנ"ל במלחמה אצל הומינא והי' בלילה שטורם גדול' ובבוקר כאשר עבר עם הצבא דרך מקום הנ"ל ראה דרך העברה את אביגדור שימאן הנ"ל שהי' מונח על פניו מת אך לא עמד שם להמתין את קבורתו וגם לא ראה את פניו, רק את אחוריו וצדדי ידיו הנראין יען שהי' מונח על אצילי ידיו ונראה קצת מצדדי פניו והכירו בטב"ע, ויודע בבירור שהוא הי' המת עכ"ד.

והנה בכלל, הלא היה למראה עיניו כי תשובת זאת השאלה, ככתובה היא עלי ספרי קונט' באר חיים מרדכי להיתר עגונות, גם לפרט החדש שבזה, שהעיר הגאבד"ק דראגמירמשט בגב"ע של הישראלים, עפ"י ערל מסל"ת, כי ערל זה ע"י שאלה, העיד בזמן מקודם לפני ב"ד, על מיתתו וקבורתו, וכת"ה כ' שמח"מ וב"ש שם, נראה שנוטין להקל, יש לחזק זה מכח דברי דו"ז רבינו הבכ"ע שבשו"ת זכרון כהונה ז"ל, הובא בקונט' בח"מ שם אות ו' בזה"ל. אך הנלע"ד דבאמת לפי דחז"ל דכל הפסולים מכשרים בעדות אשה מטעם מלתא דעל"ג, ומטעם אשה דייקא ומנסבא (שכך עיקרו של דבר שב' הטעמים מצטרפים לנאמנות בעדות אשה, והאיבעיא דבעי בגמ' טעמא דע"א כו', הוא איזה טעם עיקר עיין בתוס' ובפוסקים. והוא מבואר) וא"כ גם ברשע גמור הגון הדבר להאמינו, דגם גבי רשע אפי' גבי נכרי, שייך מלתא דעל"ג לא משקרי ביה אינשי, וכי היכי דבכל הפסולים אמרי' הכי, וגם מטעם דדייקא, (שהרי גם פסיל עבדים ונשים הוא מצד שדעתן קלה, ואינן בכלל כל המצוות עיין בגמ' פי החובל ועיין בש"ך יו"ד רס"א) ה"נ גבי רשע ונכרי אלא מה שהוציא רשע מכלל כל הפסולים. הוא משום שיש בו לאו מפורש בתורתינו, אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס, ואפילו אם הוא אומר אמת אסור לקבלו, ותדע שהרי עד היודע בחבירו שהוא רשע אסור להצטרף עמו משום שהוא משית ידו עם רשע וכמש"כ הרמב"ם והטור, ואע"ג שהוא יודע שהרשע מעיד אמת מ"מ עובר על ד״ת דאל תשת כו' כו' יעו"ש ובאות י' שם שכ', והנה רבינו הז"כ ז"ל בא שם למסקנא וז"ל. הדרין למלתא למאי דאנן ביה, דעיקר פסלות רשע בעדות אשה, לאו משום דהגון הדבר שלא להאמין רשע משום שהוא חשוד בעינינו, דאי משום הא כו', וגם דכיון דהוי מדעל"ג וחזקה דייקא ומנסבא, כי היכא דמהני לכל הפסולים מהני נמי לרשע, אלא דאיסור הוא מדאורייתא לקבל עדות רשע, והתורה אמרה אל תשת רשע עד כו' כו' וזה יתד שלא תמוט עכ"ל. ויעיון בחת"ס סי' מ"ג. הובא לשונו בקונט' שם אות י"ט יעו"ש ובאות כ' כ"ט באריכות יעו"ש ובספרי שו"ת בח"מ ח"ב סי' נ"א ד"ה ובאמרותיו הישרים, והן הן הדברים, אשר גם לזה נאמרים, דאם היינו חוששין שבכיוון להעיד או להתיר, שקורי קא משקרי, יש מקום לחוש גם בהגיד אח"ז במסל"ת דעביד אינש להחזיק את דבריו, אמנם להיסוד שהניח אותו צדיק וגאון הז"כ ז"ל, דגם ע"י שאלה יאמרו האמת, אך דא"א לקבל עדותם, ע"י גזירת תוה"ק דאל תשת רשע עד, ולזאת בהגיד אח"ז במסל״ת דאין כאן איסורא דאל תשת וגו', יען שלא נאמינהו בתור עד. שפיר האמינהו חז"ל מכח מסל"ת והיא סברה חזקה וברורה, בחיזוק זאת השיטה כנראה מדברי הח"מ וב"ש ז"ל להקל בזה.

אולם הפת"ש שם כ' בשם המהריב"ל ז"ל, דבבא לב"ד להעיד – כבנד״ד ולהתיר גרע טפי, אשר בכגון דא, שהעיד מתחלה ע"י שאלה, ואח"כ הגיד במסל"ת לספיקא דדינא יחשב, ובהצטרף לזה עדות יהודי מענדיל שטעגמאן, שראה אותו בעצמו שמת, אם כי לא הזיזו דאיכא חששא דיאמר בדדמי, מלבד מה כיון דכבר עברו הרבה שנים, ונשתקע זכרו, יש לדון בזה מכח תרי רובא להיתרא אשר פרט זה ביארתי בס"ד בספרי שו"ת חלק שני סי' מ"ט נ' יעו"ש באריכות ובזה שלא ראה את פניו, שפיר כ' כת"ה, דאיכא בזה צירוף שיטת ר"ת ז"ל דבקומה שלימה לא בעי הכרת פנים, והוא מבואר בח"מ שם ס"ק מ״ו יעו"ש ובפת"ש ס"ק קי"ב הלא לדעת ראב"ד ורמב"ן ועוד מקמאי ז"ל לא בעי' קברתיו, וגם למאי דקיי"ל שם סעי' ל"ז דבעי' קברתיו הוא רק מדרבנן יען דהיא איבעיא דלא איפשטא ביבמות קט"ו, והוא ספיקא דדינא, וא"כ יש כאן ס"ס שמא הלכה לסמוך על עדות הישראלים מפי נכרי מסל"ת, אם שבזמן קדום העיד הנכרי ע"י שאלה, ושמא לסמוך על עדות יהודי האחרון, שראה את זה האיש שומאן וויגדער מת, אם דבהאי ספיקא איכא תרי חששי לחומרא, שמא אומר בדדמי, וגם רבים המה החולקים על ר"ת ז"ל, כבש"ע שם סעי' כ"ה, ואנן קיי"ל דבעי' ס"ס השקולין, הלא ידוע שיטת הפ"י ז"ל בחי' לכתובות ט', דלדעת הרמב"ם ז"ל, דס' מה"ת לקולא רק מדרבנן לחומרא, י"ל דלא החמירו רק בספק אחד, אבל לא בשני ספיקות אף דאינם שקולין יעו"ש. ובספרי חידושי בן יאיר על ש"ס בחידושיי ליומא ס"ה בד"ה אמנם, קבעתי בזה מסמורות, והראיתי שכן הוא גם שיטת הכ"מ בפ"ט מהט"מ ה' י"א י"ב יעו"ש. וא"כ בזה שע"י שאבד זכרו זה י"ד שנים, ואומדנות דמוכחא שיצאה מחזקת א"א דאורייתא, כאשר נתבאר היטב בארוכה בקונט' שם מן אות נ"ו עד ס"ד, ובספרי שו"ת ח"א סי' נ"ג וח"ב סי' מ"ט, נ' נ"א יעו"ש באריכות. ואנו דנין רק בדרבנן, שבזה גם אם אין מתירין ע"י ספק אחד, מ"מ בס"ס לא בעי' שקולין, חדא ועוי"ל, דבספק הראשון לסמוך על הגדת הנכרי מסל"ת, אם שאמר כן ע"י שאלה בזמן קדום, דעת נוטה יותר להיתר וכנ"ל, וכיון דבס' זה איכא רוב להיתר ומיעוט לאיסור, אם דבס' השני רוב לאיסור ומיעוט להיתר, בצירוף שניהם הוי ס"ס מעליא, כדמצינו כן בכמ"ד, ובשו"ת רח"כ ז"ל בחיו"ד סי' י"ט בסופו כעין זה, ובספרי חב"י לפסחים ט' הבאתי סעד לזה מדברי הראב"ד ז"ל בה' ט"מ שם יעו"ש.

אמנם למעשה, צריכין להתיישב הרבה, ואין בזה בלבד כדי סמיכה, בהיתר איסור א"א החמורה, וכל זה הוא רק לצירופא ליסוד ההיתר, אשר הכל הולך אחר החתום של דברי הה"ג שליט"א מדראגמירעשט, באמרו אמנם לעומת זה יש ג"כ תעודת מיתה מהערכאות, על בעלה של העגונה הנ"ל, שימאן וויגדער מישם. אשר זה ראשית ויסוד ההיתר, כאשר כבר יצאה זאת ההוראה להלכה למעשה, לסמוך על תעודת הערכאות, רובם ככולם מגאוני בתראי בתשובותיהם, וכמו שביארתי באריכות בס"ד באר היטב שם בקונט' ובספרי שו"ת בח"מ ח"א סי' נ"ג, ולזאת ע"י עדות שני הישראלים, מפי נכרי מסל"ת, ועדות הישראל שראה בעצמו, ואומדנא דמוכח מדלא בא, ולא כ' כארבע עשרה שנים. שלש אלה, שהמה צרופים גדולים ליסוד ההיתר של תעודת הערכאות, הרשות נתונה להתיר זאת האשה מכבלי העיגון עפ"י התורה.

אך כיון שכל זה והתעודה מהערכאות היו לפני הגאבד"ק דראגמירעשט, לזאת אני מתנה בתנאי קודם למעשה שאותו גאון שליט"א יהיה בזה העיקר, ואני הסניף כהדין גרמיזא דאתא בבתריתא. ולא בקדמיתא, וגם כת"ה יסכים לזה בתשו' רח"כ ז"ל סוס"י כ"ג בשם אביו ז"ל, שלא התיר מימיו עגונה פחות מג' וכן נהג הוא אחריו – אז גם אנא מצטריפנא עמכם לקח חבל בזאת המצוה ולאמור בכה תוה"ק בס"ד. כי האשה שרה רבקה מדראגמירעשט, אשת שימאן אביגדור, הותרה מכבלי העיגון, ומותרת להנשא, לאחר שיתירוה, ב"ד של שלשה כפסק רבינו הרמ"א ז"ל, השי"ת יצילנו משגיאות, ונזכה לכוון האמת לאמתו, וכל המתיר עגונה כדת התורה כאלו בנה אחת מחורבות ירושלים העליונה. השוכן במעונה. יקומם במהרה קהל עדת מי מנה, פדוים לציון ברנה. לב המצפה לישועה קרובה משמים לקבץ כל בית ישראל לארצנו ארצות החיים. ובזה אחתום את שמי חיים מרדכי

סימן מט

להרה"ג כו' נ"י בקהלה נכבדה בסרביא.

מכתבו הגיעני, ובדבר שאלתו, בזה"ל בעירנו יש בית מושב זקנים, וזקנות. חדרים מיוחדים לכל כת מהם. אבל בעת אכילה ג' פעמים ביום, אוכלים ושותים הזקנים והזקנות כולם בחדר אחד, שלחן אחד בשביל הזקנים, וג' שלחנות או יותר בשביל הזקנות, כי זקנות יש הרבה יותר מזקנים כו'. וכמה פעמים מחיתי על זה. ולדאבון לבי אין שומע, כי בעוה"ר מי המנהלים מעירנו ? הרופאים אפטייקרס אנשים חפשים, וזה ערך ששה חדשים, נבחר מהקהל, וועד חדש המנהלים, את מישב זקנים הנ"ל, אשר ביניהם נכנסו איזה אנשים מהחרדים על דבר ה' גברי דחילי חטאין. והמה מעוררים וצועקים מר על המנהג הרע הזה שאוכלים ושותים, אנשים ונשים בערבוביא, ואומרים שמכוער הדבר, ובאמת לא דבר כבד בפני הקהל, לעשות חדר מיוחד לזקנות לאכילה, ובאו לפני ושואלים, איך הוא עפ"י דת תורתנו הקדושה עכ"ל שאלתו שאלת חכם, שהיא עם התשובה יחד, לאמור כי לא זה בלבד שמכוער הדבר, אך גם איסור חמור יש בזה, והביא מב"ש אה"ע כ"א סק"ב, דהרהור אפילו בפנויה, אסור מדאורייתא, וציין לע"ז כ' ע"ב, ולשבת ס"ד, א"ל אם מידי עבירה יצאנו, מידי הרהור לא יצאנו, וליומא כ"ט דהרהור עבירה, קשה מעבירה, והביא מאו"ח סי' תקכ"ט, ומאה״ע כ', כ"ג, ומספר חסידים מכמ"ד, וגם יש מהזקנים שעדיין לא הופרה אביונה, כי עדיין לא באו לימי זקנה, והמה בריאים וחזקים, ואיזהו אנשים בהם שהם יראי ה' גילו לי בסוד. שקצו בחייהם, ועולם חשך בעדם, בעת שאוכלים בערבוביא, אבל הם יראים לגלות דעתם בפומבי, לבל ידחו אותם, ועושים מחסום לפיהם, ולענ"ד מצוה רבה לבטל זה, ולהסיר המכשלה מרבים, ומחויבין לעשות זאת עפ"י התורה עכת"ד כת"ה.

הנה תשובת זאת השאלה. הלא היא מפורשת במשנה שלימה, שלהי סוכה, במוצאי יו"ט וכו' והיו מתקנין שם תיקון גדול, ובגמ', מאי תיקון גדול וכו', ת"ר בראשונה היו נשים מבפנים, ואנשים מבחוץ. והיו באין לידי קלות ראש, התקינו שיהיו נשים יושבות מבחוץ, ואנשים מבפנים, ועדיין היו באין לידי קלות ראש. התקינו שיהיו נשים יושבות מלמעלה, ואנשים מלמטה, והיכי עבדי הכי הכתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל וכו', והלא דברים ק״ו, ומה לעתיד לבוא שהם עוסקים בהספד, ואין יצה"ר מתגרה בהם, אמרה תורה נשים לבד ואנשים לבד, עכשיו שעוסקין בשמחה ויצה"ר מתגרה בהן עאכו"כ וכו' יעו"ש במפרשי עין יעקב, אשר היה אך פעם אחת בשנה ובימים הראשונים אשר היו טובים מאלה, ובמקום המקדש שיש מורא מקדש כנאמר וממקדשי תיראו ובזמן קדושת החג, ובאים להתראות אל פני האדון ה'. על אחת כמה וכמה, בימים האלו ומה"ז אשר בעו"ה... ושלשה פעמים בכל יום, ובזמן אכילה ושתיה אשר אמרו חכמינו ז"ל כי אין יצרו של אדם מתגבר אלא מתוך אכילה ושתיה. כנאמר ויאכלו וישתו ויקומו לצחק, מובן מאליו גודל המכשלה אשר בזה, ואם כי זקנים המה, הלא כל ציוני כת"ה, לענין איסור הרהור עבירה, המה מצוינים כהלכה. וגם יש מהם אשר לא באו עוד לימי זקנה, והמה בריאים וחזקים ומלבד כל זה, הלא מפורש יוצא מגמרא ערוכה, כי גם בזמן שאין יצה"ר מתגרה בהם. אמרה תורה נשים לבד ואנשים לבד, ק״ו עתה אשר היצה"ר מתגרה, וזה הזקן כסיל מרקד גם בין הזקנים. ובן שמנים לגבורה (פ"ה דאבות) פי' המדרש שמואל, גם אם האדם הגיע לשמונים שנה. אל יתיאש מלהתגבר על יצרו באמרו כי אחר שהגיע לשמונים:

לא יסותהו היצר הרע עוד כי אין בו כח וכו', ועל כן אמר בן שמונים לגבורה, כלומר עדיין הוא צריך להתגבר על יצרו:

יעו"ש ובשלהי קידושין – ובוודאי יש במושב זקנים אנשים לבד בלא נשיהם. ונשים לבד בלא בעליהם אשר אין כאן שמירה מזה לזה, – הרי פשוט ומבואר איסור הגדול אשר יש בזה, יש להאריך ולהביא עוד ראיות מש"ס ופוסקים. אולם זה כלל גדול כי אין לפלפל, בדבר שהיא הלכה פשוטה וברורה.

ובכן החיוב על הקהלה, עפ"י התורה, לתקן זה, בעשיית חדר בודד לזקנות לאכילה, ואין כאן מקום שאלה דבכסף מנלן כי אך יחיד ועני אני כתיב, כלומר כי רק ביחיד יצוייר עני אבל ציבור גמירי דלא מיעני, אשר באמת לפני הקהלה. בעשיה הוא דבר קטן, ובתיקון הוא דבר גדול עד מאוד להסיר בזה חטאת כל הקהל (יעיון עקידה שער כ'). הלא מצוה דרבים אחז"ל כי שאני יעיון ברכות מ"ז ובתוס' שבת ד' ופסחים פ"ח גיטין מ"א גם נודע סברת הראשונים ז"ל, דבמקום שעשו חז"ל תקנה, חששו גם למיעוטא יען שהיא לעולם, ולאפרושי מאיסורא לרבים, גדול עוד יותר ממצוה דרבים, ובזה שלש אלה המה, לאפרושי מאיסור חמור, לרבים, ולעולם בכל יום ויום – הפרצה גדולה. והאיסור מבואר עפ"י התורה לזאת הנני באזהרה בכח התורה ובקריאה של חבה וכבוד לקהלה הנכבדה. לכל בני העיר ולהמנהלים, אנא שימו על לבכם ובינו את אשר לפניכם גודל פריצות גדר התורה והמוסרי שיש בזה. והוא מעוות גדול לפני ה' ואדם, אשר יוכל לתקון בעשיית חדר מיוחד לזקנות לאכילה, נשים לבד, ואנשים לבד, ובמוקדם האפשרי לתקן זאת, שלא יהיה המושב זקנים וזקנות מצוה הבאה בעבירה וכל מי שיראת בלבו, מחיוב להשתדל בכל עוז בתיקון זה הדבר הטוב והישר לפני ה' ואדם, ולא אפילה כי בוודאי תשמעו לקול התורה, וכן תעשו במהרה להיות מהזריזין לדבר מצוה, ונשכרים הרבה שכר משמים, ובהחזקת דת תורתינו הקדושה, לטוב לכם ולבניכם כל הימים, ובטוב אחתום את שמי. חיים מרדכי

סימן נ

להרה״ג כו' מו"ה יעקב חיים שעכטער נ"י מו״ץ קאנסטאצנעא.

בדבר שאלתו, בענין שמות המחותנים. הנה צוואת רי"ח ז"ל, נאמרה גם על שמות המחותנים. ככתוב שמה, באות כ"ד, בזה"ל. שני בני אדם ששמותיהן שוים, לא יזדווגו יחד בילדיהן (ס"א לא יעשו נשואים לשני ילדיהן יחד), וזה ספק אם לזרעו או לכל אדם ע"כ. אם כי בשו"ת שם יעקב חא"ה סי' כ"ג צדד בזה, ובשם החתן והמחותן. די"ל דלא נאמרה הצוואה אך לזרעו, וכמש"כ בנו"ב מהד"ת חאה"ע סי' ע"ט יעו"ש, ובשו"ת דבר משה ח"א, אה"ע סי' ח'. אולם כבר האריכו בזה, גאוני וצדיקי בתראי, והעלו כי יש לחוש לכל זה, וכל אדם בכלל, כי חמירא סכנתא להחמיר גם בס"ס ורובא וכי בזה בספרי שו"ת באר חיים מרדכי ח"א סי' י"א. ובח"ב סי' י"ז יעו"ש ובספר שבעים תמרים באות כ"ח, ושלחן העזר סי' א' סעי' י"ב הובאו כל דברי הגאונים בזה בארוכה

אם כי בשלחן העזר שם סק"ג, הביא בשם שו"ת אב"צ חאה"ע סי' י', דחידש לאמור מאחר דבצוואה נקט דלא יזדווגו ילדיהם כו', ע"כ בילדיהם קטנים שאביהם מתחתנים, אבל במדינות הללו שהחתן וכלה גדולים, והם לבדם יכולים להתחתן זה עם זה, לא איכפת אם שמות אביהן שוין, ובכגון דא יכתבו גם בהתנאים, ה"ה החתן העומד מצד עצמו, והכלה עומדת מצ"ע, ובשם רוח חיים לאה"ע סי' ל"ד, הביא דב"ב מחותנים, שאינם דרים בעיר אחת ליכא קפידא, הלא הביא שם בשם השדי חמד מערכת תתן וכלה. אות י', והדרכי תשובה, ביו"ד קט״ז ס"ק צ״ו – ואינם אתי – החולקים על האב״צ ורוח חיים. והעלו להחמיר בכל גווני יעו"ש, ובמדינות אלו מקפידין באלו הדברים. וכמש"כ בשו"ת דברי חיים ז"ל,

אמנם אם במדובר אחר יש לחוש כי אינו שומר שבת קודש, וקרקפתא דלא מנח תפילין, ובזה, בטוח כי הוא מוכתר באלו שתי אותות הקדושים, אות שבת, ואות תפילין, אשר בעו"ה יש להמליץ על זה. ישראל אשר בך אתפאר כנאמר ושמרו בני ישראל את השבת, דבשמירת שבת נקרא שמו ישראל, כי מומר לחלל שבת בפרהסיא, הלא הוא מומר לכל התורה כולה (חולין ה' וכמ"ד) ותפילין נקרא פאר (מו"ק ט"ו), וזה ישראל אשר בך אתפאר, בשמירת שבת, ותפילין בו אתפאר, ובכגון דא הלא בין יבין כת"ה איך להורות בזה עפ"י התורה, אם דשמות המחותנים שוים אך לזה משפט קדומה.

וזה ידוע, אם אך בשם אחד אין צד השתוות. אז אין קפידא כלל, כאשר מפורש יוצא זאת ההוראה, מהגאונים צ"צ החדש, השיב משה, מהרש"ק ז״ל והאריך בזה השבעים תמרים שם סי' כ"ו, כ"ז, ל"א, והביא ראיה מש"ס לזה, והעלה כן להלכה, ובשלחן העזר שם סעי' י"ג, בביאור שמלה לצבי ק"ג, הביא כזה, בשם האחים הקדושים וגאונים ר"ש והפלאה ז"ל וכ"כ בשו"ת שם אריה חאה"ע סי' ס"ה, ובית יצחק חאה"ע סי' ע"ב. ובשו"ת נטע שעשועים, דגם למאן דקפיד אין לחוש בכה"ג, גם לכתחלה להתחתן. וכן במילי דחסידותא להדעת קדושים אות כ"ד, העיד דהעולם נוהגין להקל בזה, ואומרים לדבק טוב. ואחתום בטוב את שמי חיים מרדכי

סימן נא

להתורני דייק וסביר כו' מו"ה שמואל ב"ר אברהם נ"י בעיר מיגאפאל, אמעריקא.

מכתבו הגיעני, ואשר דקדק בפירש"י ז"ל בסנהדרין נ״א ע"א ד"ה עכו"ם כו' אע"פ שאסורין לבוא בקהל יש להם קידושין, והרי היא א"א דקידושין תופסין בחייבי לאוין כו' עכו"ם איכא לאו דלא תתחתן בם כו', דהלא זה ידוע כי אין קידושין תופסין בעכו"ם, כבר עמדו בזה גאוני בתראי, ויעיון בחי' פ"י ז"ל בקידושין ע"ה, מש"כ בזה, ובהגהות הרש"ש ז"ל כ' וז״ל ניסת כו' לעו"ג כו', עפירש"י ותמוה לקרותה בעבור נשואי עו"ג זיקת בעל הלא אין כו' ע"י (יבמות מ"ה ע"ב ע"ו ע"א) ואולי ר"ל א' מז' עממין אחר שנתגייר ע"כ ובספר טל תורה לידי"ל הגאון האמיתי מהר"מ ריק (שליט״א) ז"ל על ש"ס כ' וז"ל. ד"ה עכו"ם בסיה"ד, איכא לאו דלא תתחתן בם – ע' מנ"ח מ"ע ל', שתמה ע"ד רש"י ז"ל אלו דהא בלא"ה אין קידושין תופסין בנכרית ולק"מ, דכוונת רש"י בגירותן כמש"כ רמ"ה ז"ל להדיא עכ"ל. ויעיון בפ"ז דתרומות משנה ב' פלוגתא דר"מ וחכמים ובפיה"מ להרמב"ם ז"ל דמגלה כל הפסולים, ועכו"ם לא בא בתוכם, וכן בפ"ג מהא"ב ה' ג' יע"ש כי הוא לשיטתו בפי"ב מהא"ב, דפ' כר"ש הלאו דלא תתחתן בם אחר ז' עממין וא' שאר עכו"ם בהלל זה. ודווקא בגיותן אבל לא בגירותן. לזאת בפיה"מ וברמב"ם ז"ל השמיט בעלה עכו"ם כי לא יציור זה דבגיותן אין כאן תפיסת קידושין ובגירותן אין כאן לאו דבל תתחתן, והוא יגרוס בסוגיא זו כותי כמובא הגי' בפ"י ז"ל בקידושין שם. וביאר דגם לאחר שנתגיירו איכא בהו חשש ממזרות יע"ש. ורש"י ז"ל יסבור כשיטת הסוברין דקיי"ל כמסקנת רבא ביבמות ע"ו דלאו דלא תתחתן קאי בז' אומות ובגירותן. לזאת קיים ופירש כגי' דידן עכו"ם וקאי על אחר בגירותן וכמש"כ הרמ"ה ז"ל. ומצאתי חבר לרמ"ה הר"ן אלפסי ז"ל בריש עשרה יוחסין שכ' על פירש"י ז"ל שפי' נתיני גבעונים שמלו בימי יהושע. ואמרינן ביבמות דוד גזר עליהן כו' ולפ"ז לא קיי"ל כרבא כו אבל אחרים סוברין כו' ואף רש"י ז"ל עצמו כ' בפד"מ עכו"ם (בר"ן ז"ל שלפנינו הגי' עכו"ם, ובב"י ז"ל באה"ע סי' ט"ז העתיק לשונו בגי' כותי יע"ש) בלא תתחתן בם וכן הנתין דהוא מן הגבעונים. וכ"כ בפ' אלו הן הלוקין עכ"ל. הרי מפורש יוצא מפי רבותינו הראשונים הרמ"ה ור"ן ז"ל הפי' בכוונת רש"י ז"ל בז' עממין ובגירותן והוא האמת.

ומה שתמה על פירש"י ז"ל שם מ"ד ע"ב. אביך האמורי תרח ואבותיו מכנען באו, הלא משם באו כמבואר בתורת משה. יפה דקדק וכבר עמד בזה בהגהות הרש"ש ז"ל וז"ל:

הן המה היו מבני שם ולא מורע כנען, וגם לא מצינו שגרו בארץ כנען. ועי' רש"י ז"ל בפיה"ת בפ' לך בפ' והכנעני אז בארץ ע"כ. ולחומר הדיוק נלע"ד לפרש בכוונת רש"י ז"ל באמרו מכנען באו כלומר מדרכיהם המקולקלים באו, ויען שעשו כמעשיהם המכוערים, לזאת נקראו על שמם – וכדרך זה יש ליישב גם הירושלמי שהובא בפירש"י ז"ל (שבת ק"ל ותוס' שם ובנדה ז'), כי ר' אליעזר מתלמידי שמאי היה, אשר הדיוק מבואר, הלא אמרי' (סוכה כ"ח) שמנים תלמידים היו לו להלל הזקן ומהם ריב"ז, ור"א הלא היה מתלמידי ריב"ז (אבות פ"ב) וא"כ היה מתלמיד תלמידי דהלל ובחי' הריטב"א ז"ל בשבת י"א ד"ה אמר ר"ה כ' וז"ל, ופי' תלמידי ב"ש כו' דאע"ג דר"א תלמידו של ריב"ז היה ור"י תלמידו של הלל שמא חזר ושמש את שמאי או א' מתלמידיו, או שחזר ונמנה עמהם כו' עכ"ל, הרי שתי' בדרך שמא, ונראה למאי דאמרי' ביבמות י"ד אב"א קודם בת קול וכגון דב"ה רובא, כו' למ"ד עשו כי אזלי' בתר רובא היכי דכי הדדי נינהו הכא ב"ש מחדדי טפי, אשר מבואר שיטת ב"ש דמחדדי טפי עדיף מרובא (יע"ש בתוס' ד"ה ר״י ובטוש"ע או"ח סי' תרי"ב מש"כ בשם הרמב"ן ז"ל והב"ח פ' כוותיה יע"ש ובמג"א ז"ל סק"ד) והוא היה גם שיטת ר"א, אשר גודל חכמתו היה על כל חכמי דורו כמבואר בסנהדרין ס"ח, ורבו ריב״ז הע״ד עליו אשר הוא מכריע את כולם, בכח זה הלך נגד חכמי ישראל הרבים, בפלוגתא דתנור עכנאי (ב"מ נ"ט), אמנם ר' יהושע עמד על רגליו, ואמר אין אנו משגיחין בבת קול שכבר כ' בתורה בהר סיני, (הר סיני לרמז כי סיני עדיף מעוקר הרים כבשלהי הוריות) אחרי רבים להטות גם נגד חריפי טובא, ולזאת קיי"ל כב"ה (ובמקום שרבו ב"ש על ב"ה הוקבע הלכה כמותם כמבואר בפ"ק דשבת גבי י"ח דבר), ור' אליעזר הי' עומד בדעתו כי הלכה כיחיד חריף טובא גם נגד הרבים, ורמיזא באורייתא, ושם האחד אליעזר, אשר הדיוק במלת האחד ידוע, וי"ל לאמרם ז"ל דרומז מל ר"א בן הורקיניס (ילקוט פ' יתרו) וזה ושם האחד אליעזר, הסובר דהלכה כאחד גם נגד רבים היכי דחריף טובא. ומרבם ריב״ז אשר קבל מהלל ושמאי (אבות שם) תלמידיו ר' אליעזר ור' יהושע, הקבלה והשיטה אשר קיבל ריב"ז משמאי תפס ר"א, ואשר קבל מהלל תפס ר"י, וזה כוונת הירושלמי שהיה מתלמודי שמאי כלומר דהלך בשיטתם דה' כיחיד החריף טובא גם נגד רבים, וסעד לדבריי מצאתי בשט"מ ב"מ ל"ז ד"ה מודה שכ' בישוב זה וז"ל והא דאמרי' ר"א ש' הוא שהיה נוטה אחר ב"ש לכל דבריהם עכ"ל יעו"ש.

ובזה ניחא מה שיש מהדיוק קצת דבשבת שם פירש"י ז"ל, שמותי הוא ברכוהו כדאמרי' בהזהב, ובתלמוד ירושלמי מפרש שמותי הוא מתלמודי שמאי היה ואולי בנדה לא פי' אך כפירושא קמא, יען כי בשבת שם אמרי' והיה הדבר קשה לחכמים האיך מניחין דברי חכמים ועושין כר"א חדא דר"א שמותי הוא, ועוד יחיד ורבים ה' כרבים, אשר נרמז בזה שני הפירושים, חדא דר"א שמותי הוא, כדאמרי' בהזהב פי' הא' דרש"י ז"ל, ועוד דיחיד ורבים ה' כרבים, והוא כפי' הב' בשם הירושלמי דהוא היה מתלמודי שמאי, לפסוק גם כיחיד המופלא בחכמה נגד רבים (ומזה נסתעף הן דב"מ) כשיטתם אשר לא קיי"ל הכא ולזאת היה הדבר קשה לחכמים ואין זה דוחק לפרש מלת תלמוד על ההולך בדרכו לשיטתו, כי כך שנו חכמים בלשון משנה (פ"ה דאבות) כל מי שיש בו שלשה דברים הללו, הוא מתלמידיו של אברהם אבינו. כו' תלמידיו של א"א עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה כו' הרי כי ההולך בשיטתו ודרכו לתלמוד נקרא בלשון חז"ל – ולעומת זה תלמידיו של בלעם הרשע, ולזאת לא רחוק הוא לפרש בכוונת לשון הזהב של רש"י ז"ל תרח ואבותיו מכנען באו. כלומר שהלכו בדרכיהם המקולקלים, וכנאמר (יהושע כ"ד) ויאמר יהושע וגו' בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם תרח אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו אלהים אחרים. כתועבת כנען, ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר ואולך אותו בכל ארץ כנען וגו', ולא זו שלא למד ממעשיהם (וכפירש"י ז"ל רבקה בת בתואל הארמי מפדן ארם וגו' שהיתה בת רשע ואחות רשע ומקומה אנשי רשע ולא למדה ממעשיהם) אך האיר שם ממזרח צדק לקרוא בשם ה' א' עליון קונה שמים וארץ. והוא שפירש"י ז"ל ביחזקאל ט"ז אביך ואמך אברהם ושרה משם נטלו גדולתם, ובני חת נתנו לה קבר, וכן בת"י פי' הקרא לכבודם של אברהם ושרה, אשר פירושם מקושר עם המשך פשטות המקראי קודש – ובגוף המאמר מחז"ל יש עוד דברים צפונים, שהן מהדברים דברי א' חיים. אשר אך מפה לאוזן נאמרים.

ועל שלשה אשיבנו בהא דאמרי' שם בסנהדרין ע"א, בית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב דרוש וקבל שכר, כמאן כר' אלעזר בר' שמעון כו', הלא מקרא מלא הוא (ויקרא י"ד) כי תבואו אל ארץ וגו' ונתתי נגע צרעת בבית וגו' ופירש"י בשם חז"ל בויק"ר כי בשורה טובה היא להם, אשר בוודאי קיים ה' הבטחתי, יפה שאל, ויש לחזק עוד דיוקו לאמרם ז"ל (ברכות ז') דבור שיצא מפי ה' לטובה אפי' על תנאי איני חוזר ונראה די"ל כי בת"כ שם פ' ה' סי' ע"ה, תניא ונתתי נגע צרעת אמר ר' יהודא בשורה הוא להם שבאים עליהם נגעים, ר' שמעון אומר ונתתי נגע צרעת פרט לנגעי אונסים. הובא בש"ס הוריות י', הלא מבואר דר' שמעון שהוא סתם בר פלוגתא דר' יהודא, דורש ונתתי נגע צרעת פרט לנגעי אונסים, ולא לבשירה (יעיון בתוס' הרא"ש ז"ל בהוריות שם, ובפי' מלבים בתוה"מ שם בת"כ) וידוע דמסתמא תלמיד ס"ל כרבו כמבואר בשבת קכ"ח וביצה מ' יעו"ש ובנדה ט"ו ע"ב בפירש"י ותוס' ז"ל ובשו"ת יעב"ץ ח"ב סי' ה' באריכות, גם פה ראב"ש סובב והולך לשיטת אביו ורבו רשב"י דהאי ונתתי בא למעט נגעי אונסים, ולא לבשורה, וכדאמרי' בהוריות שם. לאו אר"י בשורה משמע דאך הוא אמר כן ולא ר"ש, אם כי בויק"ר פי"ז תני ר' חייא כי הוא בשורה ואמר משום רשב"י המובא בפירש"י ז"ל, הלא צ"ל דמדרשות חלוקות המה, וסוגיא דסנהדרין כסוגיא דהוריות דנראה כמבואר דבשורה נשנית אך לר"י ולא לר"ש, ואין כאן הבטחה מפי ה', ושפיר אמר ראב"ש לשיטתו דלא היה ואנן קי"ל כר"ע בנגעים פי"ב יעיון בתוספתא פי"ו דנגעים בביאור והגהות הגר"א ז"ל, כמבואר ברמב"ם ז"ל פי"ד מהט"צ ה' ז' לשיטתו אמרו ראב"צ ור' שמעון איש כפר עכו שהיה. כי האי קרא לבשורה טובה נאמר אשר דבור שיצא מפי ה' לטובה אפי' על תנאי אינו חוזר כאמרם ז"ל. והנלע"ד כתבתי חיים מרדכי

סימן נב

להמצוין כתורה ויראה, איש חמודות כו' מו"ה דניאל שטערינפעלד נ"י טשערנאוויץ.

מכתבו הגיעני, ובו כתוב אלי כדברים האלו כאשר יקבל הדר"ג שליט"א ספר חדש בשם כתיב יושר דברי אמת, ושם מתיר להנשים לילך בגילוי ראש, ימחול הדר"ג שליט"א לעיין בהספר, ולילך נגד המחבר בחרב חדה כיד ה' הטובה עליו. הן מש"ס ופוסקים והן מספרי קבלה כידוע כו'. והיום נשלח לי זה הספר מהמחבר עתה זו תשובה ממעמקי הלב לכת"ה, כי ממש רעדה אחזתני ולבי נמס בקרבי כראות דברי שורש פורה ראש ולענה. המלאים רוח פקירה ומינות ולהתעטף עוד בצביעות לאמור שלום – תוה"ק שנקראת שלום – יהיה לי, כי בשרירות לבי אלך בה, בלבוש ת"ח וחסיד. לגלות פנים בתורה שלא כהלכה, בגימטריות וחסידות, ולבוא בשערים המצוינים להלכה, בדין מרומה, לעקור חלילה הלכה קבועה, הנאמרת בסתמא דתלמודא.

כתובות ע"ב ראשה פרוע דאורייתא הוא, דכתיב ופרע את ראש האשה, ותנא דבי ר' ישמעאל, אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש, דאורייתא קלתה שפיר דמי, דת יהודית אפי' קלתה נמי אסור, אשר מבואר לעין כל כי זאת ההלכה לא נשנית בפלוגתא דתנאי – ולא בסתירה מת"ק דמתני' סוטה ז' – דאל"כ אין כאן מקום קושיא כלל, כשנאמר דגם סתם דמתני' דכתובות ס"ל הכי, אלא פשוט דהוי קים להו לבעלי התלמוד, שאין בזה שום חולק. והיא הלכה ברורה, הנדרשת מקרא ומסירה בתושבע"פ משמים, ואיפסקא הכי ברי"ף רמב"ם רא"ש וטוש"ע ז"ל וכל הפוסקים קמאי ובתראי ז"ל.

ולא כאשר זה החובר חבר. שניכר מתוך כתבו וכזבו, כי דברי מינות אלה טמונים הם בלבו מכבר, ואולי היו רשומים אצלו גם בעט ברזל רק אחר המלחמה הנוראה, שבלבלה כל העולם. ועשתה בעו"ה שפרוריות ברוחניות בית ישראל. מצא ידו לספר מעשה לעורר לב העם ולהלבישו בהתעוררת, ולבוא במחתרת, בדברי הבאי וגניבת דעת, לשנות זאת ההלכה בפלוגתא, ולדרוש מעצמו טעמי תורה בזאת ההלכה, ולאט לאט עד אשר לבן הארמי (כאמרם ז"ל בילקוט וארא, שהיה מלובן ברשע ע"ד שנאמר כשלג ילבינו, כי הרמאות והרשע היה מעוטף עוד בלבוש לבנינות, כאשר אמר כי לא יעשה כן במקומינו וגו' שלא רצה לשנות המנהג) על הכלל כלו יצא לעקור את כולה כרוח החפשים שיאמרו כי עת כפי רוח העת כן יש לעשות לה' כי הפרו תורתך. המה פוקרים בתושב"כ ושבע"פ שהיא תורתך משמים כן גם הוא יאמר כי מנהג עוקר הלכה אשר אלמלי ראיתיו לא האמנתי כי יעוז איש להחטיא את הרבים ושירצה ח"ו להקל להם איסור חמור דאורייתא ולזלזל באיסורי דרבנן. ועוד תחת מסוה התורה. וכל לב משכיל ומאמין באמת לבבו יבין ובעיניו יראה כי בזה לא נאמר ענה לכסיל בדברי תורה. כי אין על מה להשיב כלל, וכל דבריו המה אך דברי הבל ומעשי תעתועים, והלכה פשוטה ומבוארת בש"ס ופוסקים, א"צ חיזוק, ואין טוענין למסית אחז"ל, וכבר נתגלה קלונו ברבים, בקוטרס בית ועד לחכמים – שנת תרפ"ו חוברת ט' – בהדפסת מחאה עזה, ממני ומהרה"ג מו"ה מרדכי אריה הלוי נ"י אבד"ק באנילא – הקרוב אל החלל במקום זה החובר חבר – ובשם ידי"נ הרב הגאון ומפורסם מופ"ה מו"ה שאול בראך שליט"א מקאששוי בהודעה לעין כל שהוא מין. גמור, והבור ריק מים זכים אין בו, רק נחשים מפטיו של נחש, אפיקורסות ומינות, לעוד נפשות נקיים בחרב הכפירה, עם מאמרים. ממים המרים והמאררים לדבר סרה על תורת א' חיים. שב"כ ושבע"פ שנתנה לנו כאחד משמים, והמה חיים וקיימים לעד ולנצח נצחים.

וזאת אשר אמר לב מרדכי בענין זה, בשירת דבורה, בביאורי להפטרת שבת שירה, וז"ל שם – בפלגות ראובן גדולים חקקי לב. למה ישבת בין המשפתים לשמוע שריקת עדרים לפלגות ראובן גדולים חקרי לב, גלעד בעבר הירדן שכן ודן למה יגור אניות אשר ישב לחוף ימים ועל מפרציו ישכון, זבולון עם חרף נפשו למות ונפתלי על מרומי שדה – מלבד פשטות הכתובים הלא יש לרמז בהם, מלחמת היהודים נגד יצר לב האדם אשר רע מנעוריו, וע"ז אחז"ל (קידושין ל') בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין, אשר הנצחון במלחמת היצר הוא אך ע"י קיום ולימוד התורה, וכדאמר ר' לוי ב"ר חמא אמר רשב"ל, (ברכות ה') לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר שנאמר רגזו ואל תחטאו אם נצחו מוטב ואם לאו יפסיק בתורה, אם נצחו מוטב, ואם לאו יקרא ק״ש שנאמר על משכבכם, אם נצחו מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה, שנאמר ודומו סלה. ויש לפרש כי כל זה סובב והולך על עסק התורה, אך בחילוקי הדרגת הלימוד בראשית יעסוק בתורה, יעסוק דייקא. כמש"כ הט"ז באו"ח (סי' מז) בביאור הברכה לעסוק בדברי תורה. כי עסק מציין במשא ומתן ופלפול של תורה בדרך טורח ויגיעה. ואם לאו יקרא ק"ש. אשר מלבד קיום המצוה דק"ש ג"כ נחשב לתורה. וכדתנן (ברכות ט') הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה, והוא הנאמר במדרש הנעלם (פ' חי) אר"נ כל המוסר נפשו בהאי פסוקא – בק"ש נוחל ארבע מאות עולמות לעוה"ב, אמר רב יוסף והא תנן מאתים. אר"נ מאתים על התורה, ומאתים על שמסר עצמו בכל יום על קדושת שמו. כלומר כי בק"ש אור בכפלים, קיום המ"ע דתורה (לרשב"י במנחות צ"ט) וקיום המ"ע דק"ש במס"נ על קדושת שמו ית' פעמים באהבה בכל יום, ויהיה עסקו בתורה ביתר עוז במס"נ, ובקבלת עמ"ש ועול מצוות אשר כולם נרמזים בק"ש (ברכות י"ג י"ד), ואם לאו יזכור לו יום המיתה, כלומר ללמוד ע"ד אמרם ז״ל (ברכות ס"ג) אדם כי ימות באוהל, אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, אשר כל הרגשותיו יתבטלו, בעת לימוד תוה"ק אשר נתנה לנו ולזרעינו משמים, וכדאיתא גבי רבא (שבת פ"ח) דקא מעיין בשמעתא, ויתבא אצבפתא דידיה תותי כרעייא וקא מייץ בהו וקא מבען אצבפתויה דמא, ולא היה מרגיש כלל מתוך עיונו ודביקתו בכל לב ונפש באור התורה, אשר אז לב הלומד נכון בטוח (משלי י"א) כי תומת ישרים תנחם.

והנה פתח דברי רבינו הקדוש, יאירו בתורה שבע"פ בסייג לתורה, כי למה אמרו חכמים עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה חכמים יגידו זאת. כי איזהו חכם הרואה את הנולד (תמיד פ"ד) להבין אם כי יצה"ר בתחלה דומה לחוט של בוכיא. אמנם לבסוף הוא כעבותות העגלה (סוכה נ"ב) אולם לרשעים נדמה להם כחוט השערה (שם) מה זה. הלא איני אלא איסורא דרבנן סייג וכדומה, וגם לאיסורי דאורייתא אשר קילי בעיני העולם, המסית ומדיח יטעים לו לאמור האם תוכל לילך נגד רוח העת, אוי חוט השערה, אשר חז"ל תקנו בלשון נוסח הקידושין לאמור, הרי את מקודשת לי כו' כדת משה וישראל ופי' התוס' וראשונים ז"ל בשט"מ (כתובות ג') יען כי כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש, לכן אומרים בשעת קידושין כדת משה וישראל יע"ש, ויש לרמז עוד בלשון חכמים, להא דתנינין בכתובות (ע"ב) העוברת על דת משה ויהודית כו', דת יהודית וצאת וראשה פרוע כו'. ובגמ' ראשה פרוע דאורייתא היא כו', דאורייתא קלתה שפיר דמי דת יהודית אפי' קלתה נמי אסור, וזה שאומרים לבת ישראל כי לאחר קנין קידושי האישות, חלה עליה חיוב התורה, לילך כדת משה מבלי לצאת ברה"ר בראשה פרוע שהיא דת משה, וגם בקלתה על ראשה, ובחצר שהוא מדרבנן (לדעת כמה פוסקים כמבואר בטוש"ע אה"ע סי' קט"ו יע״ש בב"ש ז״ל, הזוה"ק החמיר מאוד שלא יראה שום שער מאשה. והובא להלכה באו"ח סי' ע"ה במג"א ז"ל סק"ד יע"ש) ע"ז רומז מלת ״וישראל״ שהיא דת יהודית, כהילוך בנות ישראל הצנועות, אשר המה ובעליהם אבותיהם ובניהם. דבקים באמת באמונת תוה"ק שבכתב ושבע"פ משמים.

אמנם אוי אשר בעו"ה רבים ורבים, אשר עולם הפוך אצלם, הדרת פני ישראל סבא קדישא שהוא הזקן מעבירים, ועוד בתער אשר חמשה לאווי בתורת משה מבוארים ולדעת כמה פוסקים עוד יותר – בכל גילוח וגילוח עוברים ונשיהם הולכים פרוע ראש בשערות שבראשם, והיצה"ר דומה להם כחוט השערה, לאמור מה זה האיסור ומה טעם יש בה, אשר יסודי האמונה כי כל מצוות התורה, גם משפטי השכליות שנאמר בהם גם טעמים גלוים, יסודם בחוקי התורה כי כן צוה נותן התורה ית"ש, וקוצו של יוד מתוה"ק לא תשתנה לעולם, וכדאמרי' בירושלמי פ"ב דסנהדרין. ובמדרש שמות רבה פי"ו, הה"ד (קהלת ב') ופניתי אני לראות חכמה והוללות וסכלות כי מה האדם שיבא אחרי המלך את אשר כבר עשוהו. הפסוק הזה נאמר על שלמה כו', על שלמה כיצד כשנתן הקב"ה תורה לישראל, נתן בה מ"ע ומצות ל"ת, ונתן למלך מצות שנאמר (דברים י"ז) לא ירבה לו סוסים וכסף וזהב וגו' ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו עמד שלמה המלך והחכים על גזירתו של הקב"ה, ואמר למה אמר הקב"ה לא ירבה לו נשים לא בשביל שלא יסור לבבו, אני ארבה ולבי לא יסור, אמרו רבותינו באותה שעה עלתה יוד שבירכה ונשתטחה לפני הקב"ה, ואמרה רבש"ע לא כך אמרת אין אות בטלה מן התורה לעולם, הרי שלמה עומד ומבטל אותי, ושמא היום יבטל אחת ולמחר אחרת עד שתתבטל כל התורה כולה, א"ל הקב"ה כו' וקוצה ממך אינו מבטל כו' ולכך אמר שלמה על עצמו, ופניתי אני לראות חכמה ודעת הוללות וסכלות. אמר שלמה מה שהייתי מחכים על דברי תורה, והייתי מראה לעצמי שאני יודע דעת התורה, אותה הבינה ואותה הדעת של הוללות וסכלות היו. למה כי מה האדם שיבוא אחרי המלך את אשר כבר עשוהו, מי הוא שיהיה רשאי להרהר אחרי מדותיו וגזרותיו של ממ"ה הקב"ה, דברים אשר הם חצובים מלפניו, שכל דבר ודבר שיוצא מלפניו. טרם הוא נמלך בפמליא של מעלה, ומודיע להם הדבר כדי שידעו ויעידו כולן כי דינו דין אמת וגזירותיו אמת וכל דבריו בהשכל וכן הוא אומר (משלי ל') כל אמרת ה' צרופה כו' ע"כ וכדברים האלו בויק"ר פי"ט שהש"ר פ״ח ותנחומא ס"ז יע"ש, ותוה"ק שב"כ ושבע"פ דברי א' חיים אשר זכינו שנתנה לנו בני ישראל מאבינו שבשמים. לא תשתנה חלילה לרוח העת והזמן גם אותה אחת מתוה"ק, ולאמור כי התירו פרושים את הדבר אשר בעו"ה גם במקום גדולים פרצה הפרצה עד מאוד – אוי לעינים שכך רואות הילוך בנות ישראל בקרית חוצות, בזרועות מגולות בידים גלוית ובעואר פתוחה עד החזה נגד דת תוה"ק וגם נגד חוקי המוסר והצנועות הבנים מדור החדש נשולחים מאבותיהם אך לבתי ספרי דעמים, ומימי אשותיהם מילדותם עוד מחללים ש"ק השקול ככל התורה כולה. ומגדלים אותם ללא תורה ומדות, ואך שם יהודי שנשאר עליהם, אוי לנו שכך עלתה בימינו, ואנו רואין בעינינו ולתקן ולמחות אין בידינו. ואין לנו להשען אך על הנותן התורה ית"ש אבינו שבשמים, לתקן העולם כהבטחתו בתורת משה, וכל יעודי הנביאים ודברי חז"ל בביאת משיח ובנין בית המקדש ויקבץ נדחינו מארבע כנפות הארץ לארצות החיים, ב חד עם תורת א' חיים וקבלת מלכות שמים ועד אז יצליח ה' לאלו אשר נפשם בשאלתם וזאת בקישתם לגדל את בניהם על ברכי התורה והיראה באמונה תמימה ויראת ה' טהורה.

וזה בפלגות ראובן גדולים חקקי לב, כי ע"י אשר דרך רשעים צלחה (ירמי' י"ב) דרך דייקא, כי בראות אדם את חבירו שיצא חלילה לגמרי מכלל כל התורה לא יעלה על לבו לקל בעושי עולה, אולם בראשית אך הצעדים והאורחים אשר יעקמו נתיבתם לצאת מסייגי וגדרי התורה, אשר הוא דרך הרשעים בתחלה צלחה, ולאט לאט וכאמרם ז"ל (סוכה נ"ב) יצה"ר בתחלה דומה לחוט כו' ולבסוף כעבותות העגלה כו' היום אומר לו עשה כך ולמחר כו' עד שאומר לו לך עבוד ע"ז, וחז"ל דרשו (ברכות ז) בשם ראובן ראו מה בין בני לבן חמי, אם כי בא הביאור מפורש בדבריהם שם, הלא נרמז עוד בקדושת לשונם, על גלות אדום עקב עשו, אשר עתה בעקבא דמשיחא רבים המה מהדור החדש בעו"ה אשר ההבדלה ביניהם, הוא אך שזה בן ישראל וזה בן עשו (ובעין יעקב שם בחי' גאונים הרבה לדקדק במאמרם ז"ל אשר בצרמיזתי יתיישב יע״ש) אלו אשר נפלגו מעדת היראים וחרדים לדבר ה' הלא גדולים חקקי לב. כי נכלי לבם מלאים ערמימות, ובכאן השאלה לאלו הבנים ״למה ישבת בין המשפתים לשמוע שריקת עדרים״ אשר זה דרך כסל למו לאלו היושבים בגבול ותחום היהדות, לראות למי קול ענות גבורה ולמי קול ענות חלושה וגם בינונים כאשר יראו שלום רשעים וגבורתם בזה העולם, ולעומת זה יסורי הצדיקים וחלישתם, וזאת היא הסבה אשר לאט לאט שתו בשמים פיהם, ולשונם תהלך בארץ, לאמור הנה אלה רשעים ושלוי עולם השגו חיל, הלא הם רשעים ועוברים על תורתו והרי הם שלוים בעולם, ומגדילים כח ועושר (פירש"י ז"ל תהלים ע"ג) אשר עי"ז לפלגות ראובן גדולים חקרי לב, פתח בחקקי לב וסיים בחקרי לב, כי בא חבקוק והעמידן על אחת צדיק באמונתו יחיה (שלהי מכות) והמה המושלים ביצרם לאמור, בואו חשבון בואו ונחשב חשבונו של עולם, הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עברה כנגד הפסדה (ב"ב ע"ח ע"ט) לעתיד בעולם הנצחי. ולא חלילה כדברת הרשעים אשר ע"י גבהות לבם ונירם. אמר רשע אין רם, אבד חשבון אבד חשבונו של עולם. (כלומר חלילה לית דין ולית דיין פי' רשב"ם ז"ל שם) עד דיבון, אמור לו רשע המתן עד שיבא דין ונשים עד נפח עד שתבא אש שאינה צריכה ניפוח עד מידבא עד שתדאיב נשמתן, ואמרי לה עד דעביד מה דבעי, ופי' רשב"ם ז"ל עד דעביד קב"ה מאי דבעי למיעבד לרשעים לעוה"ב, דאילו בעוה"ז דרכם צלחה כדי לטרדם לעוה"ב כו' יע"ש, וכל זה בא להמתפתה ביצרו ובדברי האפיקורסים בראשית ע"י תאוות הלב, וכאשר כינה זה העקידה ז"ל הפוקר המכונה החוקר. כי עזר שעבודו לתאוותו לעשות כל חפץ לבו לרע, עבדא בהפקירא ניחא ליה, עד שיבא גם למינות רח"ל מכל זה – לפרוק ממנו כל עול מלכות שמים, וזה ע"י חקקי לב בראשית למלאות כל חפץ לבו לרע לפני ה' ואדם. יבוא מזה גם למינות ולכנות א"ע בשם חקרי לב, ולהיות מאלו אשר שתו בשמים פיהם, ביסוד האמונה של התורה משמים ובא רמז סבה הראשונה שבאו לכלל זה. יען כמו גלעד בעבר הירדן שכן ודן למה יגור אניות אשר ישב לחוף ימים ועל מפרציו ישכון אשר לא באו לשדה המלחמה יען כי ראו א"ע רחוק מרגל אויב (כאשר פי' מלבים ז"ל ע״ש) כן דרך המלך זקן וכסיל הוא היצר המסית ומדיח בתחלה, לביא בחוט השערה לעשות פרצות בגדרים וסייגים של חז"ל, ומטעה את האדם כי בזה יהיה עוד רחוק מדרך רשעים, עד אשר לאט לאט מביאו לשרש פורה ראש ולענה, לאמור כי שלום יהיה ני הם כי בשרירות לבי אלך, ולפרוק מעליו חלילה כל עול התורה, אמנם זבולון עם חרף נפשו למות ונפתלי על מרומי שדה כי זבולון לחוף ימים ישכון (בראשית מ"ט) כלומר תושב"כ ושבע"פ אשר בשם ימים יקראו, הגדרים והסייגים, שהם לחוף ימים בהם ישכון למסור נפשו עליהם, וכאמרם ז"ל (ברכות כ') קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם, ותניא חכמים עשו סייג לדבריהם כו' וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה (שם ד' עירובין כ"א), והוא הנרמז אשר זבולון עם חרף נפשו למות גם על סייגי וגדרי חז"ל, וצאמר (בראשית כ"ה) ויהי עשו וגו' איש שדה אשר שרו הוא הס"מ הוא השטן והוא יצה"ר (ב"ב טז) ונפתלי כמסירת נפשו בשדה המלחמה למטה, כן מסירת נפשו במלחמת התורה על מרומי שדה, אשר האותיות שלפני אותיות שדה הם אותיות גדר, כלומר כי גם על גדרי תוה"ק מסרו נפשייהו אשר באור (אור במספר גדר) התורה שהמה תבלין ליצר כבש את המלחמה לעמוד על מרומי של איש שדה, יען כי הוא הנותן אמרי שפר באור תושב"כ ושבע"פ אשר כאחד משולבים, ונצחו המלחמה למטה ולמעלה, אשר על אלו המושלים ביצרם נאמר תבנה ותכונן תבנה בעוה"ז ותכונן לעוה"ב בישועה בכפלים, כן יעזור ה' לכל בית ישראל ולנו ולבנינו בכללם, לעבוד את בוראינו ית"ש מת באמונה תמימה וטהורה באור התורה. ולזכות לנחלה שני עולמים למענו ית"ש כי זה ככוד שמים.

דברי לב המצפה לישועה מהנותן התורה ית"ש לרומם ולחזק קרן תוה"ק ולשמוח בבנין ציון וירושלים. בכיאת גואל צדק בב"א. חיים מרדכי

סימן נג

להרה״ג כו', מו״ה אלטר שפירא ראב״ד טשערנאוויץ

בדבר שאלתו שאלת חכם, בגט שנשלח מעיר מאטיוועדע, במדינת איריגהאי ונכתב שם האשה בגט פעסיא רחל, אשר בעיר טשערנאוויץ מקום הנתינה לא נקראת בשם זה כלל, אך בשם פאליא, היא ממדינת רוסיא ושם היתה שמה פעסיא רחל, וזה שנים רבות שעקרה דירתה משם לכאן, ועקרה את השמות הנ"ל לגמרי, אשר שום איש איני יודע משם פעסיא רחל כלל וכלל, רק החזיקה את שמה פאליא וכן חותמת את עצמה לזאת דעתו לפסול את הגט, כיון שנכתב אך שם העריסה אשר פה מקום הנתינה, לא נודעה כלל משם העריסה, והוא נשתקע לגמרי והשם הקריאה שבפי כל, והחתימה שהיא פאליא לא נכתב. ע"כ הגט פסול, וציין לשו"ת חת"ס סי' ל"ח. חדא ועוד כי מסדר הגט שמכנה א"ע בשם שו"ב מוהל ומסדר קידושין, וסידר את הגט בלא רב אב"ד, מתוך כתבו ניכר שהוא עם הארץ, אשר מבואר בש"ע סי' קמ"א דהיכא דהב"ד היו עמי הארצים הגט פסיל עכת"ד כת"ה בשאלתו עם התשובה גם יחד.

ויפה הורה, דהנה הב"י ז"ל בסי' קכ"ט בנכתב אך שם הנשתקע, כ' דמשמע מתיך הקונ' דאיני מגורשת כלומר הגט בטל מדאורייתא, אם כי המהר"י מינץ ז"ל כ' ריש שפסקו גם לכתחלה לכתבו בגט. ולדעת המה הרש"ל ועוד פוסקים כשר הגט בדעבד, בפרט היכי דנכתב גם שם העיקר עם שם הנשתקע אנו אי לנו אלא הכרעת רובא ככולא מהפוסקים קמאי ובתראי לפסול גם בדעבד אפילו אם נכתב גם שם העיקר עם שם הנשתקע אבל אך שם פסול בזה, כלומר מדרבנן, והרחיב בזה הדביר הג"פ שם בס"ק צ"ו יעו"ש.

ואשר אני בעניי כ' בזה, בספרי שו"ת ח"ב סי' נ"ד, הוא, כי מקור הראיה להאי פסולא, הביאו מהא דאמרי' בשבת ל"ו הני תלת מילי אישתני שמייהו כו'. אר"א אף אנו נאמר בבל בורסיף, בורסיף בבל, למאי נ"מ לגיטי נשים, ופירש"י ז"ל, ואני אומר לג"נ לענין שינה שמו ושמה ושם עירו ועירה פסול, וצריך שם של עכשיו (ובישוב קושית התוס', בראש יוסף ז"ל שם בחי' צדד לאמור דהנ"מ לבורסיף. אולם בהגהות הרש"ש ז"ל שם הביא מיומא י' דמשמע דגם בורסיף, הוא שם מדינה יעו"ש ובב"י ז"ל סי' קכ"ח ד"ה וכ' הרא"ש ז"ל, ובשו"ת מהרי"ט ז"ל ח"ב סי' י"א כ' ישוב נכון לזה יעו"ש, וממש"כ שם בזה"ל, ופירש"י ז"ל בלשון שני לכתוב שם המקום בגט, אין חוששין לשם שבתחלה, אלא לשם של עכשיו, לשונו מורה דקמ"ל אך דא"צ לכתוב שם שבתחלה, אבל לא אם נכתב שיהיה פסול עי"ז, אשר גם המהרי"ט ז"ל יהיה נמנה בין הפוסקים הסוברים הכי כנ"ל) ובג"פ שם כ', דמזה י"ל דלא נחית אלא לאפוקי שלא יכתוב שם הראשון דנשתקע לחוד, דאז הוי שינה, אבל בכותב שני השמות, אע"ג דחד מינייהו נשתקע לא חשיב שינה יעו"ש, וראיתי בשו"ת חסד לאברהם סי' ל"א שכ' ע"ז, וז"ל ולפענ"ד נ' דמפירש"י ז"ל, י"ל שפיר דגם בכה"ג פסול, מדלא פי' הנ"מ להיפוך דחז"ל הודיעו אותנו, שם העיר לראשונה בורסיף. למטן נדע להתיר אם נמצא גט כתוב שם הראשון שנשתקע לעיקר, שלא נימא דהגט פסול, משום שינה שם העיר, אשמעוי' דזה היה שם העיר בתחלה, ופי' זה יותר מקובל בפשטות לשון הסוגיא, דדמי ממש להני תלת מילי דאישתני שמייהו דמייתי שם, דבכולם שם הנ"מ דבא להודיענו שם הראשון, וכ"כ בזה בא להודיענו שם שהיה לעיר הזאת בראשונה, ובאמת כבר תמה בשו"ת כנ"י סי' ס"ג לפירש"י ז"ל, דמה בא להשמיענו של עכשיו אטו מסדרי הגט והבעל והעדים, לא ידעו שם העיר שהם בה (יעיון שו"ת חת"ס בליקוטי סי' מ"א ד"ה והא"ש מש"כ דמיושב תמיהת הכנ"י) אבל לפירושינו הדבר מבואר היטב, דבא להשמיענו שם העיר בתחלה, דרוב ב"א אינם יודעים שם העיר שנשתקע מקדם קדמתה ומדלא ניחא ליה לרש"י ז"ל בזה, ע"כ דפשיטא ליה, דאם עשה כשם הראשון שנשתקע, הוי כשינה שם העיר שפסול עכ"ל יעו"ש באריכות.

אמנם ראה זה חדש, בפירושא דרב נסים גאון ז"ל – בש"ס דפוס ווילנא לאחר שפי' מקודם כפי' התוס' כ' וז"ל ואדונינו רב האי ז"ל אמר בבל בורסיף, ובורסיף בבל כוונת דבר זה, לאותה ששנינו במשנה שינה שמו ושמה שם עירו ושם עירה פסול, הרי נודע כי בבל ובורסיף עיר אחת הן, והגט כשר עכ"ל, אשר מפשטות דבריהם הקדושים, נראה דא זה משני השמות שנכתב. גם השם דמאז הגט כשר, וגם אם נדחק לפרש דלא נאמרו דבריהם, בכתב רק השם מאז, אך דנכתבו שניהם, הלא זה עכ"פ מוכרח מפירושם דאם נכתב גם השם דמאז כשר, ונתחזק בזה דעת הסוברים, שהובאו בג"פ ובאחרונים, דאם נכתב שם העיקר, אם דנכתב גם שם הנשתקע, דכשר, לאחר שנמצא, כי כן הוא דעת רבותינו הגאונים ר"ה ור"נ ז"ל (יעיון טור חו"מ סי' כ"ה, ובש"ך חו"מ מ"ב סק"א, מ"ג ס"ק מ"ז ובהג"ה חו"מ סי' כ"ה סעי' ב' יעו"ש ובר"ן אלפסי ז"ל ריש סוכה) ועוד אור חדש לנו מפי' קדמון המאירי רבו של הר"ן ז"ל, בשבת שם שפי' וז"ל, וע"י שהיה שמה מקודם בשם א' ועכשיו נשתנה השם, צריך לכתוב בגט שם העיר של עכשיו אחר שכך שמה קבוע בפי הכל, או שיכללהו בכל שום דאית ליכא ולאתריכי כמו שיתבאר במקומו, וי"מ ענין גיטין בשמועה זו לענין בפ"נ ובפ"נ וזו עיקר עכ"ל. אשר פי' בתרא הוא פי' התוס', ופירושא קמא הוא פירש"י ז"ל, דצריך לכתוב בגט שם העיר של עכשיו, או שיכללהו בכל שום כו', אשר המאירי קאים בשיטת אלו הראשונים ז"ל, דס"ל לכתוב כל שום בשמם ובשם העיר, שהוא פסק המחבר בסי' קכ"ח קכ"ט, ובכגון דא, הלא כותב שם העיר דמאז, ועל השם של עכשיו, כוללו בכל שום כו', הרי מפורש יוצא, מפי רבינו הקדמון המאירי, דבכותב שם העיר שמאז הנשתקע, והשם שמעכשיו כולל בו כל שום מ"מ כשר, ומן המבואר ילמוד על הסתום, כי כן הבין המאירי בכוונת לשון רש"י ז"ל, וצריך שם של עכשיו, כלומר דגם שם של עכשיו צריך להכתב בגט מפורש, או בהתכללות דוכל שום, או לפרש דא"צ לכתוב אך שם זה, ואין חוששין לשם שבתחלה, וכמו שפי' המהרי"ט ז"ל, אבל היכי דנכתב גם השם דמאז, אם כי נשתקע, כיון דנכתב השם של עכשיו לא נחשב לשינה, וכמש"כ הגע פשוט (ומדבריי הלא מבואר מעצמו סתירת דברי החס"ל וכמובן) וכמפורש יוצא כן מפי רבותינו הגאונים רב האי ורב נסים גאון ומאירי ז"ל מדבריהם המאירים כספירים וכדאמרן.

תוכן העניינים

באר חיים מרדכי חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה